מועד להגשת ערעור שכנגד

לפנינו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב -יפו מיום 10.8.11, (השופטת חנה טרכטנגוט ונציגי הציבור מר רפי גמליאל ומר שמואל זיסקינד; ע"ב 8419/07). רקע וטענות הצדדים בבית הדין האזורי התבררה תביעתה של המבקשת כנגד המשיבה להגדלת הקיצבה המשולמת לה, מכח סעיף 20(ד) לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970. בית הדין קיבל את התביעה בחלקה וביום 4.10.11 הגישה המשיבה ערעור על פסק הדין. ביום 27.10.11 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד בה טענה כי הודעת הערעור הומצאה למענה ביום ה' בשבוע, 6.10.11 בלא מספר הליך ורק ביום א' שלאחר מכן, 9.10.11, גילתה את מספר ההליך, בשיחת טלפון למרכז המידע של בתי המשפט. כן ציינה המבקשת כי הוטעתה לחשוב כי ניתן להגיש ערעור שכנגד בתוך שלושים ימים ועל כן הגישה הערעור באיחור של יום אחד בלבד. המשיבה טענה כי המבקשת איחרה בהגשת הערעור שכנגד באחד עשר ימים וכי סיכוייו נמוכים באשר טענותיו הינן בגדר "שינוי חזית". כן ציינה המשיבה כי טענתה של המבקשת בדבר הטעייתה אינה "טעם מיוחד" להארכת המועד. המבקשת טענה כי המשיבה טעתה בחישוב הימים שכן מנתה את ימי פגרת חג הסוכות שאינם באים במניין הימים. דיון והכרעה תקנה 99 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, קובעת את האפשרות להגיש ערעור שכנגד והמועד לכך. זו לשונה: "היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית הדין קמא טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית הדין שלערעור, בפירוט הנימוקים, תוך עשרה ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור כאמור בתקנה 98, אולם לא יאוחר מאשר חמישה עשר ימים לפני התחלה הדיון בערעור, והעתק ההודעה יומצא לכל אחד מהמשיבים". תקנה 126 לתקנות קובעת: תקופת פגרה של בית הדין לא תבוא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית הדין או הרשם, אלא אם כן הורה בית הדין או הרשם, לפי הענין, אחרת. תקנות בית הדין לעבודה (פגרות), התשמ"ד-1984, קובעות כי פגרת סוכות חלה מיום י"ד בתשרי עד יום כ"א בתשרי; כלומר בין ה - 12.10.11 עד ה- 19.10.11. משהומצאה הודעת הערעור למבקשת ביום 6.10.11 הרי שהערעור היה צריך להיות מוגש לכל המאוחר ביום 24.10.11 ומשהוגש, בהתאם לרישומי בית הדין, ביום 27.10.11 הרי שהוגש בחלוף המועד. בהתאם לתקנה 125 לתקנות, לבית הדין סמכות להאריך מועדים, בהתקיים "טעם מיוחד":  "מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". מהם אותם טעמים מיוחדים אשר בגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות? לעניין זה, נקבע: "אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא". לעניין זה נקבעו על ידי בית המשפט העליון עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" שהינם: "...במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה". מהותו של הטעם המיוחד הינה באי צפיותו ובחוסר שליטת בעלי הדין בהתרחשותו. במקרה דנן, ציינה המבקשת שניים: האחד - טעותה, נוכח הסתמכותה על עצת עורכי דין, בהם נועצה, כי ניתן להגיש הערעור שכנגד בתוך שלושים ימים והשני - מסירת הערעור למענה בלא ציון מספר ההליך בבית דין זה ואי יכולתה לבררו עד ליום 9.10.11. באשר לטעות, ככלל, כ"טעם מיוחד", קבע, זה מכבר, בית המשפט העליון: "גם טעות שבדין יכולה לשמש טעות אופרטיבית לצורך הארכת מועד (....). ואולם, לשם כך על בעל הדין להצביע על מקור הטעות ועל ניסיון בדיקה של ממש, אשר לא עלה יפה. הטעות תוכר כטעם מיוחד רק אם אינה טעות מובנת מאליה או טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית. ... היות בעל הדין נעדר השכלה (...), חשוף לקשיי הבנה (....) ואף נטול ייצוג (...) נסיבות אלה כולן אינן מהוות טעם מיוחד, אלא אם כן נילווה להן יסוד נוסף ההופך את הטעות לאופרטיבית". על טעות בספירת הימים, בפרט, כ"טעם מיוחד" קבע בית דין זה: "...טענת החברה לפיה טעתה במניין הימים, אינה בגדר "טעות שבדין" אשר יכול ותהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד. שכן, המדובר בטעות הניתנת לגילוי בבדיקה שגרתית של המועד להגשת ערעור, המוטל על בעל דין באשר הוא..." אשר על כן משמדובר בטעות הניתנת לגילוי- לא מצאנו בטעותה של המבקשת "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת הערעור שכנגד. אף הטעייתה, על ידי עורכי דינה, בדבר המועד להגשת הערעור שכנגד אינו ברגיל, "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת הערעור שכנגד, שכן הינה מצויה במישור מערכת היחסים שבין לקוח ועורך דינו, כאשר הלכה פסוקה היא כי תקלה במערכת יחסים זו אינה מהווה טעם מיוחד או נסיבה שלא ניתן לצפותה ואינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד. יחד עם זאת, קיומו של ערעור תלוי ועומד הנובע מאותו עניין, יש בו כדי להוות טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד, שכן ממילא ההתדיינות תעסוק בכל הנימוקים שהביאו לתוצאה אליה הגיע בית הדין קמא וכלשון בית המשפט העליון: "…במקרה כזה, הדגש הוא על קיומו של טעם סביר לאיחור, ואף אם טעם זה אינו מהווה, כשלעצמו, טעם מיוחד למתן ארכה, הרי שבשים לב לקיומו של הליך תלוי ועומד בבית המשפט, די בו בדרך כלל כדי להצדיק מתן ארכה". אף בית דין זה נדרש לעניין ופסק : "...יש ומשקלם המצטבר של מספר טעמים, אשר כל אחד מהם, כלשעצמו, אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, עולה לכדי טעם מיוחד כאשר מצרפים אותם יחד... הליך התלוי ועומד לפני בית הדין מהווה טעם אשר בצירופו לטעמים אחרים יכולים אלה להוות טעם מיוחד להארכת המועד, במיוחד במקרה שלפנינו בו מדובר באותם צדדים, כששני ההליכים מכוונים כלפי אותו ערעור על פסק דין". במקרה שלפנינו, מצאנו כי בחיבור היותו של האיחור בן שלושה ימים בלבד, נסיבת היותה של המבקשת בלתי מיוצגת והעובדה כי קיים עניין תלוי ועומד בפני בית דין זה שעניינו זכאותה להגדלת הקיצבה המשולמת לה - יש כדי "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת הערעור שכנגד. אף באיחור שבהגשת הערעור שכנגד עקב אי ציון מספר ההליך על הודעת הערעור אשר התקבלה במען המשיבה אין, בפני עצמו, כדי להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד אך יכול הוא להצטרף לנימוקים דלעיל ובחיבורם, כאמור, מצאנו "טעם מיוחד" להארכת המועד. סוף דבר הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור שכנגד - מתקבלת. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות. ניתנה היום, כ"ח אייר תשע"ב (20 מאי 2012) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. אילן סופר, רשם ערעורערעור שכנגדהמועד להגשת ערעורים