תקנה 169ו' לתקנות התעבורה

1. ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה (כבוד השופט א. טננבוים), מיום 11.1.04 בתיק פ"ל 567/03, אשר הרשיע את המערער, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות הבאות: נהיגה תחת השפעה, עבירה על תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961; סירוב להיבדק, עבירה על תקנה 169ו' לתקנות התעבורה; נהיגה ברכב שניתנה לגביו הודעת אי שימוש, לפי תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה. על-פי האמור בכתב האישום, בתאריך 13.2.03, בשעה 02:30, נהג המערער במבשרת ציון. באותה עת היה המערער נתון תחת השפעת משקאות משכרים וכן השתמש ברכב שנמסרה לגביו הודעת אי שימוש. בהמשך לארוע הנ"ל, סירב המערער למסור דוגמת דם לבדיקה, על-אף שנתבקש לעשות כן על-ידי שוטר. בית-משפט קמא הטיל על המערער את העונשים הבאים: פסילה מלנהוג לתקופה של שנתיים; מאסר על-תנאי של חודשיים לשלוש שנים בגין עבירות על הסעיפים 67 ו-62(3) לפקודת התעבורה או תקנה 169ו' לתקנות התעבורה ו-קנס בסך 1,500 ₪. כמו-כן, חייב בית-המשפט את המערער לשׂאת בהוצאות ניהול המשפט בסכום של 1,000 ₪. הערעור נסב על ההרשעה ועל העונש. 2. בית-משפט קמא השתית את הרשעתו של המערער בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים על עדויות השוטרים שבאו בפניו, פליקס גופמן ואייל יגן. השניים עצרו את המערער, בעת שנסע ברכב, אשר זוהה על ידי השוטר פליקס גופמן כרכב שנמסרה לגביו הודעת אי שימוש כשבועיים קודם לכן. במהלך עיכובו של המערער, חשדו השוטרים במערער כי הוא שיכור וכי נהג בשכרות וביצעו לו בדיקת מאפיינים. בבדיקת המאפיינים נמצאו מאפיינים המצביעים על חשד לשכרות (ריח אלכוהול חזק מאֹד מהפה, התנהגות רדומה, דיבור לא טבעי, איטי ומבולבל, עיניים אדומות ומבריקות ועוד). כמו-כן, במבחן הביצוע נמצא המערער לא יציב וזקוק לתמיכה. עיון בטופס בדיקת המאפיינים מעלה, כי המערער סירב לבצע חלק מן הפעולות אותן נדרש לבצע (הבאת אצבע לאף). כמו-כן, נמצאו ברכבו מספר בקבוקי בירה. המערער לא חלק על טופס בדיקת המאפיינים. עוד סמך בית-משפט קמא על עדויות השוטרים, אשר תיארו את מצבו של המערער בעת שנעצר והסבירו מדוע חשדו בו כי הוא שיכור. השוטר פליקס גופמן הוסיף, כי גם בארוע הקודם, שבעויים לפני כן, כאשר נמסרה למערער הודעת אי שימוש, הבחין בריח חזק של אלכוהול הנודף ממנו, והזהיר אותו בעל-פה לבל ינהג במצב זה. אשר לעבירה של סירוב לבצע בדיקת דם, לא כפר המערער בכך שסירב לבצע בדיקת דם, ואולם הוא תירץ זאת בתירוצים שונים ובהם, כי מיהר לדרכו וכי הציע לשוטרים לערוך בדיקה בדרכים אחרות. בית-משפט קמא קבע, כי הדין אינו מקנה לנבדק זכות לבחור בין האמצעים השונים לבדיקת ריכוז האלכוהול. כאמור, המערער לא כפר בעצם הסירוב וטענותיו להצדקת הסירוב, ובראשן כי הציע לשוטרים בדיקות אלטרנטיביות, נדחו, כך שנותר בעינו הסרוב הבלתי מוצדק. המערער לא כפר בעבירה של נהיגה ברכב שנמסרה עליו הודעת אי שימוש. 3. בערעור על ההרשעה מלין ב"כ המערער על כך, שבית-משפט קמא אינו מציין בהכרעת הדין, כי הוא מעדיף את גירסת השוטרים או כי אינו מאמין למערער ולעד ההגנה. עוד נטען, כי השוטרים ציינו שנסעו בעקבות רכבו של המערער כשתי דקות ולא הבחינו בדבר יוצא דופן בנהיגה. הטענה היא, כי אילו היה שיכור, היה הדבר מתבטא בנהיגה. לטענת ב"כ המערער, המדובר בהתנכלות של השוטרים אשר הביאה להגשת כתב האישום. 4. אין בערעור על ההרשעה כל ממש. בית-משפט קמא, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת, סקר את הראיות שבאו בפניו והסיק מהן את המסקנה היחידה המתבקשת. בית-המשפט נמנע מלייחס אמון או אי אמון לעדויות, שכן ההרשעה בעבירה של נהיגה תחת השפעה התבססה בעיקר על תוכנה של בדיקת המאפיינים, שתוצאותיה מדברות בעד עצמן. בית-המשפט ציין, כי המערער לא חלק על תוצאות אלה מהן עולה בעליל כי היה נתון תחת השפעת משקאות משכרים. בימים אלה חזר בית-המשפט העליון על ההלכה לפיה ניתן להוכיח נהיגה בשכרות גם ללא הסתמכות על בדיקות מדעיות, על-יסוד ראיות הבאות בפני בית-המשפט מהן ניתן ללמוד על שכרותו של הנאשם. ב-רע"פ 3503/04 יוסף אהרן נ' מדינת ישראל (החלטתו של כבוד השופט חשין מיום 18.4.04) נאמר בהקשר זה: "...בפרשת עודה פסק כי מנגנון הבדיקה המפורט בתקנות (בדיקת דם, בדיקת שתן או בדיקת נשיפה) אינו בא להוציא מתחולתו 'את מי שהוא שיכור אליבא דכולי עלמא, על-פי ראיות המובאות לפני בית-המשפט. הוא, למשל, אינו בא למנוע הסתמכות על עדות של מי שפוגש בנהג מטושטש הנוהג בזיגזג ימינה ושמאלה ואשר איננו יכול לעמוד על רגליו משנעצר על-ידי השוטר כאשר ריח חזק של אלכוהול נודף מפיו' (שם, 467). הלכה זו אומצה בפסיקה מאוחרת יותר, למשל: ע"פ 424/90 לב נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 741, 742; ע"פ 5002/94 בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151, 158, 161; ע"פ 140/98 חוג'ה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 225, 236-235. הלכה היא אפוא כי ניתן להוכיח נהיגה במצב של שיכרות ללא הסתמכות על בדיקה מדעית, והלכה זו מיושמת בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו ועל-פי טיב הראיות". אשר לעבירות של סירוב להיבדק ונהיגה ברכב שנמסרה עליו הודעת אי שימוש, המערער למעשה לא חלק על ביצוען. 5. גם דינו של הערעור על העונש להידחות. המערער ביצע שלֹש עבירות, שבצד כל אחת מהן, כשהיא לעצמה, חומרה רבה. שילובן של שלֹש העבירות בארוע אחד יצר סיכון בדרגה גבוהה במיוחד לציבור המשתמשים בדרך. התנהגות עבריינית זו מחייבת תגובה עונשית הולמת. כפי שציין בית-משפט קמא בגזר-הדין, ובצדק: "אדגיש שוב כי מדובר בנאשם שנוסע ברכב שהורד מהכביש תחת השפעה ומסרב להיבדק. שילוב מסוכן זה של העבירות מחייב להתעלם מנסיבותיו האישיות של הנאשם ולהתרכז בעיקר בחומרת העבירה ובאינטרס הציבורי". לכל האמור לעיל יש להוסיף, כי למערער 30 הרשעות קודמות, החל משנת 1984, ובהן בעבירות חמורות כגון מהירות מופרזת (שלֹש עבירות), אי ציות לתמרור (שתי עבירות), נהיגה נגד הכיוון בכביש חד סטרי, ועוד. בית-המשפט העליון חזר וקבע לאחרונה, ב-רע"פ 25/04 אליעזר סויסה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 719 (מפי כבוד השופט טירקל): "נהיגה תחת השפעת אלכוהול מסכנת את חיי הציבור ומעידה על התנהגות רשלנית וקלת דעת... בית משפט זה חזר וקבע, כי 'בתי המשפט מצווים להרים תרומתם למלחמה בקטל בדרכים ובתופעת הנהיגה בשכרות ההולכת ומתפשטת בקרבנו, ולעשות כל שניתן כדי להרתיע בעונשים חמורים, נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ' (ראו, בין היתר: ע"פ 3289/90 מדינת ישראל נ' בראונר, פ"ד מה(1) 397; ע"פ 3152/93 פרידמן נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 1994(1) 713; ע"פ 5002/94 בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151; ע"פ 6670/96 שמריהו נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 1997(2) 718; ע"פ 6380/98 פטושקין נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 1998(4) 603, 605)". אשר על כן, אני מחליטה לדחות גם את הערעור על העונש. 6. סיכומם של דברים. הערעור על שני ראשיו נדחה. רשיונו של המערער יופקד עד לתאריך 6.6.04 בבית-המשפט לתעבורה. המאסר על-תנאי יכנס לתוקף מהיום. הקנס ישולם כפי שקבעה הערכאה הראשונה. השיעור הראשון ישולם עד לתאריך 2.6.04. אני מבטלת את החיוב בהוצאות משפט בסכום של 1,000 ₪. ניתנה היום, י"ד באייר התשס"ד (5 במאי 2004), בהעדר הצדדים. על המזכירות להעביר העתקים מההחלטה לבאי כֹּח הצדדים. אורית אפעל - גבאי, שופטת תקנות התעבורהמשפט תעבורה