עונש על הסתננות מעזה

להלן גזר דין בנושא עונש על הסתננות מעזה: גזר דין השופט ישעיהו שנלר: 1. ביום 11.4.06 הורשע הנאשם 2, תושב רצועת עזה (להלן - הנאשם), בביצוע העבירות הבאות: הסתננות לפי סעיף 2 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד - 1954 (להלן - החוק למניעת הסתננות); עבירה של שהיה בלתי חוקית, לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן - חוק הכניסה לישראל) ועבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 יחד עם סעיף 2 לחוק למניעת הסתננות. 2. הנאשם הודה בעובדות אשר יוחסו לו בכתב האישום, וכן הסכימו הצדדים על עובדות נוספות, כך שהכרעת הדין בעניינו נצרכה לשאלה משפטית בלבד, שעניינה, תחולתו של החוק למניעת הסתננות, בכניסה שלא כדין לישראל משטח עזה, בחודש יולי 2005. 3. העובדות כפי שפורטו בכתב האישום, וכן העובדות עליהן הסכימו הצדדים, הינן כדלקמן: בסמוך לחודש יולי 2005, קשר הנאשם קשר עם חלק מחברי קבוצת התארגנות באזור העיר עזה (להלן - קבוצת ההתארגנות), לפיו יחדרו הוא והנאשם 1, לשטח מדינת ישראל תוך חיתוך גדר המערכת. מטרתה של קבוצת ההתארגנות הייתה לבצע פיגוע המוני בתל-אביב, באמצעות החדרתו של הנאשם 1 לשטח ישראל, כשהוא מצויד בחגורת נפץ. לפי המתוכן, היה אמור הנאשם 1 להיאסף על-ידי נהג מונית, אשר לא יהיה בסוד העניינים, ויקבל בתמורה לנסיעה לתל אביב סך 4,500 ₪ (להלן - הכסף). משכשלה קבוצת ההתארגנות בניסיונה להחדיר את הנאשם 1 לישראל, נקשר הקשר בינה לבין הנאשם. בנוסף, סוכם כי הנאשם, אשר שהה בישראל בעבר, ישתף פעולה בהחדרת הנאשם 1 לישראל, בכך שהוא זה אשר ימסור את הכסף לידי נהג המונית. סמוך לאחר מכן, אמר הנאשם 1 לנאשם, כי הוא נכנס לישראל לצורך ביקור דודתו בישוב טירה. החל מיום 18.7.05, ניסו הנאשמים במספר הזדמנויות לחדור לשטח מדינת ישראל, תוך עקיפת גדר המערכת, אולם משהבחינו בחיילי צה"ל סמוך למקום החדירה, נדחתה חדירתם לארץ. בתאריך 22.7.05, בסמוך לשעה 15:00, חתכו חברי קבוצת ההתארגנות את גדר המערכת והודיעו לנאשמים להגיע למקום החדירה. הנאשם קיבל לידיו את הכסף כמתוכנן, והנאשמים עברו את גדר המערכת דרך הפירצה כשהנאשם 1 חגור בחגורת נפץ. אולם, משנהג המונית לא המתין להם, החלו נעים ברגל בשטח מדינת ישראל לכיוון אשקלון, ובשלב כלשהו התפצלו. עם גילוי הפירצה על-ידי כוחות צה"ל, החל מרדף אחרי הנאשמים, וסמוך לאחר מכן, התגלה הנאשם 1 על-ידי חיילי צה"ל, וחגורת הנפץ הורדה ממנו ונוטרלה, ואילו הנאשם אותר אצל קרובי משפחתו ביפו. הצדדים גם הסכימו כי הנאשם לא ידע אודות מטען הנפץ שהחזיק הנאשם 1, כפי שאין מחלוקת כי היה מטען שכזה, אלא שהאמור הובא לידיעת הנאשם רק לאחר הגשת כתב האישום ועיון בחומר החקירה. 4. בהכרעת הדין קבענו כי יש מקום להרשיע את הנאשם גם בעבירות הקשורות להסתננות, בנוסף לעבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, בה הודה הנאשם, מלכתחילה. אמנם טרם הטיעונים לעונש, טען ב"כ הנאשם כי לא היה מקום להרשיע את הנאשם הן בעבירה לפי סעיף 2 לחוק למניעת הסתננות והן בעבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, אולם, בצדק ציין ב"כ התביעה כי אין מקום לטיעון זה לאחר הכרעת הדין ומכל מקום התביעה לא תעתור לעונש נפרד בגין כל אחד מהעבירות האמורות, הואיל ומדובר במעשה אחד. 5. התובע הגיש את גליון הרשעותיו של הנאשם (ע/1) אשר ממנו עולה כי הנאשם הורשע בביצוע עבירות לפי חוק הכניסה לישראל מספר רב של פעמים, החל משנת 1990 וכלה בשנת 2002. כן עולה כי הנאשם הורשע גם בביצוע עבירות בתחומים אחרים. 6. בטיעוניהם לעונש, התמקדה המחלוקת בין הצדדים, בשאלה אם יש לגזור את דינו של הנאשם בהתאם לרף העליון, דהיינו 5 שנות מאסר, לפי החוק למניעת הסתננות - כך לפי התביעה - או כעמדת הסניגור, בהתאם לרף העליון לפי חוק הכניסה לישראל, דהיינו שנת מאסר בלבד. 7. התובע טען כי בנסיבות המקרה דנן מדובר בהסתננות חמורה, הואיל ורק בדרך נס נמנע אותו פיגוע שתוכנן על ידי קבוצת ההתארגנות והנאשם 1. אמנם אין חולק כי הנאשם לא ידע אודות חגורת הנפץ, אולם עדיין היתה קיימת לנאשם רמת מודעות, ברמה של עצימת עיניים, קלות דעת ואדישות אשר היה בה להעמידו לדין בגין סיוע לעבירת הריגה, אם הפיגוע לא היה נמנע. התובע אף הפנה למטרת חקיקת החוק למניעת הסתננות וטען כי לא בכדי לא הסתפק המחוקק בעבירה לפי חוק הכניסה לישראל, אשר הענישה בצידה קלה יחסית ועל כן ביקש להחמיר בענישת מסתננים. כך גם, כי הנאשמים פגעו בבטחון מדינת ישראל. אמנם אין להתעלם ממטרתם של אותם מסתננים אשר כל רצונם להשיג לחם לבני משפחתם, אולם פרט לאותם תמימים ישנם גם מפגעים. המקרה דנן הינו דוגמא לכך, שאף מי שלא התכוון לבצע פיגוע, תורם תרומה להחדרתו של מפגע. בנוסף, כך התובע, לא בכדי נבחר הנאשם כמי שיסייע להחדרת הנאשם 1 ארצה, בהיותו דובר השפה העברית, מכיר את ישראל ועל כן לא יעורר חשד. התובע הפנה לפסיקה אשר עניינה מקרים בהם התרחשו פיגועים והעונשים שהוטלו על המסייעים. לבסוף, הפנה התובע לגליון הרשעותיו של הנאשם, אשר כאמור, עולה ממנו כי הנאשם לא הפיק את הלקח מהעונשים שהוטלו עליו עד כה, בגין ביצוע עבירות לפי חוק הכניסה לישראל. בגין כל האמור, עתר התובע להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל, בהתאם לרף הענישה לפי החוק למניעת הסתננות, ובנוסף, מאסר על תנאי וכן להורות על חילוט הכסף. 8. הסניגור בטיעוניו, הבהיר כי כל מטרתו של הנאשם בכניסתו לישראל, היתה לבקר את בנו בן ה-7, אשר אותו לא ראה תקופה ארוכה ואשר מתגורר ביפו עם אימו, אשתו של הנאשם שהינה אזרחית ישראלית תושבת יפו. כל כניסותיו לישראל בוצעו על רקע האמור. הנאשם, הוא ללא הרשעה קודמת בתחום עבירות הבטחון ואינו פעיל במסגרת ארגוני טרור אלו ואחרים. עוד טען הסניגור כי לאור ההסכמה כי הנאשם לא ידע כלל אודות חגורת הנפץ, אין מקום לטיעוני התביעה בכל הקשור לעבירות שניתן היה להעמיד בהן את הנאשם לדין, אם הפיגוע היה יוצא לפועל. די בכך שהתביעה בחרה לייחס לנאשם את העבירות אשר יוחסו לו ואין להוסיף על כך. הטיעון המרכזי לו טען הסניגור המלומד, התמקד באפליית הנאשם על ידי עצם העמדתו לדין בגין ביצוע עבירה לפי החוק למניעת הסתננות. כפי שטען במסגרת הטיעונים להכרעת הדין, כך חזר וטען כי משך כל אותם שנים רבות מאז שנת 1967 לא נמצא שהעמידו לדין מי שנכנס שלא כדין לישראל מה"איזור" ובכלל זאת מרצועת עזה, לפי החוק למניעת הסתננות, אלא רק לפי חוק הכניסה לישראל. אין כל שוני במצב הבטחוני כפי ששרר משך כל השנים, לעומת המצב הבטחוני בעת ביצוע העבירה על ידי הנאשם ועל כן יש מקום לבחינת העונש הראוי, בהתאם לרף הענישה כפי שנקבע בחוק הכניסה לישראל. גם הסניגור הפנה לפסיקה, אמנם משנות השישים, אשר לפיה, לטענתו, הופעלה מידה של חסד ורחמים כשמדובר במי שהסתנן מטעמים פרטיים של גישה למשפחתו, כלשונו. יתר על כן מדובר בעבירה שמקומה בבית משפט השלום, כשהגם שמדובר בהרתעה הרי בבחינת מדיניות הענישה, לאור היות המקרה דנן מקרה ראשוני בגזירת הדין לפי החוק למניעת הסתננות מרצועת עזה לישראל, יש לקובעו עקב בצד אגודל ולא בצעדי ענק, כך הסנגור. 9. הנאשם הסביר בטענו בפנינו, כי מזה 4 שנים לא ראה את בנו היחיד. אכן סיכן חייו, אולם כל זאת על מנת לראות את בנו. יתר על כן, לטענתו לא רק שלא ידע מאומה אודות מטרתו של הנאשם 1 בכניסה לישראל, אלא שהנאשם 1 אמר בחקירתו כי ניתנה לו הוראה להתפוצץ ביחד עם הנאשם, כך שגם הוא עצמו היה אמור להיפגע. לטענתו, אין לו כל בעיה עם מדינת ישראל או עם ישראלים וערבים, בעת שכל מטרתו לראות את בנו. בהתייחס לנושא ההסתננות, אכן נעצר מספר רב של פעמים בגין שהייה בלתי חוקית, אולם זאת הפעם הראשונה שהוא יודע שמדובר גם על הסתתנות. אכן עשה טעות, אולם מחוסר ברירה. כך גם הוסיף כי לא הוא החדיר את הנאשם 1 לישראל, אלא לאחר שחברי ההתארגנות הם אלו שפתחו את הגדר, התקשרו אליו על מנת שיכנס לישראל. הנאשם עתר כי בית המשפט יתחשב במצבו. 10. מעובדות כתב האישום כפי שפורטו לעיל, עולה כי לא מדובר במי שנכנס לישראל שלא כדין, זאת בלבד, אלא הועמד לדין גם בגין עבירת הסתננות לפי החוק למניעת הסתננות. במקרה דנן מדובר במי שקשר קשר על מנת שהוא והנאשם 1 יחדרו לשטח מדינת ישראל, תוך חיתוך גדר המערכת. יתר על כן, לא בכדי נבחר הנאשם על מנת לשמש כסות לנאשם 1, לרבות בגין כך שהנאשם שהה בעבר בישראל והוא מכיר את ישראל, וכך גם באמצעותו היתה אמורה להתבצע הנסיעה במונית לת"א. ודוק, בהתאם למפורט בסעיף 8 לכתב האישום, רק לאחר שהנאשם קשר את הקשר עם חלק מחברי ההתארגנות ולאחר שסוכם חלקו של הנאשם בכל הקשור להחדרת הנאשם 1 לישראל, אזי אמר הנאשם 1 לנאשם, כי מטרת כניסתו לישראל היתה לצורך ביקור דודתו. אין כל הסבר בפי הנאשם מדוע נצרך לקשירת קשר עם אחרים על מנת לסייע בהחדרתו של אחר לישראל. אכן למרבה המזל נתפס הנאשם 1 על ידי כוחות הבטחון ובכך נמנע אותו פיגוע, ועל כן אין אנו נדרשים למחלוקת בשאלת רמת מודעותו של הנאשם [ראו ע"פ 7580/02 ג'אבר נ' מדינת ישראל תק-על 2005 (3), 3735]. מכל מקום אין אנו יכולים להתעלם מנסיבות אלו, בבואנו לגזור את דינו של הנאשם. אמנם הסניגור טוען כי יש לגזור את עניינו של הנאשם בהתאם לרף הענישה הקבוע בחוק הכניסה לישראל. אולם, דומה כי לאור עברו של הנאשם, הרי חרף הרשעתו מספר רב של פעמים בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל ואף ענישתו בגין כך, לא נמנע מהמשך פעולותיו וכניסותיו לישראל, ועתה, לא רק כניסה שלו בלבד היתה כאן אלא אף כניסה תוך קשירת קשר וסיוע להחדרתו של אחר. הנה כי כן, רף הענישה כפי שנקבע בחוק הכניסה לישראל, אין בו ולא היה בו להרתיע את הנאשם או למנוע ממנו לחזור לסורו, אף לאחר ריצוי עונשי המאסר שהוטלו עליו. בהתחשב בנסיבות כניסתו של הנאשם שלא כדין לישראל בזאת הפעם, לרבות קשירת הקשר, זאת בנוסף לעברו המכביד של הנאשם, ניתן להבין מדוע בחרה התביעה לייחס לנאשם גם את עבירת ההסתננות וקשירת הקשר לביצוע פשע בענין ההסתננות. בהכרעת הדין עמדנו בהרחבה על מטרת החוק למניעת הסתננות, לרבות כי עבירת ההסתננות לא תוחמה במטרה ספציפית זאת או אחרת. אולם, דומה כי חומרה יתרה נודעת להסתננות במטרה לעריכת פיגוע. מכל מקום, המחוקק ביקש להרתיע כל נכנס לישראל שלא כדין, תוך הותרת שיקול הדעת לתביעה לבחון כל מקרה לגופו, אם ניתן להסתפק בייחוס עבירה לפי חוק הכניסה לישראל בלבד, או, בייחוס העבירה לפי החוק למניעת הסתננות או שניהם יחד כמקרה דנן. 11. מנגד, אין להתעלם מכך שאכן הנאשם לא ידע בפועל על חגורת הנפץ ועל מטרת כניסתו של הנאשם 1 לישראל. כך גם יש להתחשב במטרת כניסתו הוא לישראל, לאור ניתוקו הממושך מבנו ורעייתו. כך גם הודאתו בבית המשפט בכל הקשור לעובדות שיוחסו לו. 12. כאמור, ב"כ הנאשם טען כי יש להתחשב בגזירת עונשו של הנאשם בכך שלא מצאנו מקרים אחרים, בהם הועמדו לדין נכנסים שלא כדין לישראל מרצועת עזה, בעבירה לפי החוק למניעת הסתננות. יוער, כי במסגרת טיעוניו של הנאשם לענין הכרעת דינו, לא נטענה הטענה של אפליה כטענה שבגינה יש לזכות את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו לפי החוק למניעת הסתננות. בנסיבות אלו יש לפרש את טיעונו הנוכחי של ב"כ הנאשם, כי אין מקום שבגין אותו מעשה, עונשו יהיה חמור מעונשם של אחרים שהועמדו לדין, בגין אותם מעשים, אולם לפי חוק הכניסה לישראל. אין אני סובר כי יש לייחס משמעות רבה לטענה זו, במסגרת שקילת עונשו של הנאשם. כפי שפורט לעיל, במקרה דנן התקיימו אותן נסיבות אשר לאורן לא היה מקום להסתפק בהעמדתו לדין של הנאשם בביצוע עבירה אך ורק לפי חוק הכניסה לישראל. יתר על כן, נסיבות המעשה על פניהן אינן ככל כניסה שלא כדין לישראל, במיוחד נוכח קשירת הקשר, כאמור. אכן, ייתכן ומשיקולים אלו או אחרים, בחרה התביעה שלא להעמיד לדין מסתננים מהאיזור לישראל לפי החוק למניעת הסתננות. אולם, עם צוק העיתים, לא רק שרשאית התביעה לשנות מדיניותה, אלא שבמקרה דנן היה ראוי שתעשה כן. ודוק, מטרת חקיקת החוק למניעת הכניסה לישראל, היא כאמור, להרתיע מסתננים בכוח מלהכנס לישראל, אותם מסתננים שלא די היה בהוראות חוק הכניסה לישראל כדי להרתיעם ודומה כי המקרה דנן הינו דוגמא לכך. כך, בעת שמסתננים - הגם שמטרתם אינה בטחונית - מסייעים למפגעים אף ללא ידיעתם, אך תוך ניצול הכרתם את ישראל, ויכולתם שלא לעורר חשד. עם זאת, לאור עמדת התביעה לפיה אכן מדובר, לכאורה, במקרה חריג של העמדה לדין בבית משפט אזרחי של תושב רצועת עזה שנכנס לישראל, בהתאם לעבירה של מניעת הסתננות, נתחשב במידת מה בטענה דלעיל. 13. קשה לגזור את מידת הענישה הראויה מאותם מקרים שהפנו אליהם באי כוח הצדדים. המקרה דנן שונה מהמקרים אשר נדונו בפסיקה שהוצגה בפנינו. עם זאת מהראוי להפנות לע"פ (ב"ש) 7112/05 MEHEMTT GAMEL UNCE נ' מדינת ישראל תק-מח 2005(3) 541, אשר דן בעבירת ההסתננות ואף בעבירת קשירת קשר בהקשר לעבירה זו. אכן באותו מקרה הקל בית המשפט שם בעונשו של המערער, אשר הועמד על 14 חודש במקום 24 חודש. אולם, המקרה שם שונה מהמקרה דנן במיוחד בכל הקשור לעברו של המערער שם, לעומת הנאשם דנן, וכן הנסיבות האחרות שם. מכל מקום, מקובל עלינו כי יש לבחון כל מקרה לגופו על מנת לשקול את מקומן של העבירות בהן הורשע הנאשם "בסקלה של עבירת ההסתננות" (פיסקה 1 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל, שם). 14. לבסוף, ראוי לחזור ולהפנות לגיליון הרשעותיו של הנאשם, ממנו עולה כי בנוסף לעבירות שביצע בכל הקשור לכניסה שלא כדין לישראל, הורשע הנאשם בעבירות נוספות, לרבות עבירה בתחום הסמים אשר בגינה נדון לתקופת מאסר ממושכת. כך גם הצורך בהרתעת מסתננים בכח, כדוגמת הנאשם דנן, לרבות מניעת הסתייעות בהם למטרת ביצוע פיגועים. 15. לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים לכאן ולכאן, אנו דנים את הנאשם 2 כדלקמן: א. 30 חודשי מאסר בפועל, החל מיום מעצרו, 23.7.05, לצד מאסר על תנאי של 12 חודשי מאסר, והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסרו, עבירה לפי החוק למניעת הסתננות או קשירת קשר או ניסיון לביצועה. ב. הכסף שנתפש ברשות הנאשם בעת מעצרו, יחולט לאוצר המדינה. הודעה לנאשם זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום. פלסטיניםמסתנניםמשרד הפנים