שיקולים במתן גזר דין

בע"פ 4872/95, מדינת ישראל נ' גל אילון ו2- אח, פ"ד נג(3), 1, עמ' 8-9, נאמרו גם הדברים הבאים, המנחים את בית המשפט בבואו לגזור את הדין: "מבחינת האינטרס הציבורי, אין זה מספיק להטמיע בחוק סטנדרטים של התנהגות. הציבור חייב לראותם מיושמים בכל עת ולראות בהם חלק בלתי נפרד מנוהגים חברתיים מקובלים המגינים על גופו, רכושו וכבודו של כל אחד מתוכו. ענישה סלחנית במקרים של התנהגות עבריינית חמורה, עלולה להביא להתמוטטות עכבות מוסריות, להתפרש כהתפשרות על ערכים ועל נורמות, לפגוע באמינות מימושו של האיום בעונש מאחורי החוק ולהעביר מסר שלילי לעבריינים פוטנציאליים המועדים לבצע עבירות מאותו סוג. באותו אופן בו השתת עונש ממשי הוא בבחינת ביטוי חברתי חריף לגינוי לו ראויים המעשים החמורים, כך אימוץ הגישה הסלחנית תחליש הכרת האיסור שבהתנהגות". להלן גזר דין בנושא שיקולים במתן גזר דין: גזר דין 1. העבירות בהן הורשעו הנאשמים: הנאשמים עמדו לדין בכתב אישום שייחס להם שורה ארוכה של עבירות. בסיומם של שמיעת ראיות וטיעוני צדדים זוכו הנאשמים מעבירות לפי סעיף 333 + 335, עבירה לפי סעיף 186 + סעיף 29, ועבירה לפי סעיף 413 + סעיף 29 וכן זוכו מעבירת שוד לפי סעיף 402(ב), ככל שהיא מתייחסת לשוד טרקטורון אשר יוחס להם בכתב האישום. הנאשמים הורשעו בעבירות הבאות: א. עבירה של קשר לפשע - עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. ב. עבירה של שוד - עבירה לפי סעיף 402(ב)+29 לחוק העונשין (בהתייחס לשוד של משקפים וטלפון של המתלונן) . ג. עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 334+335+29 לחוק העונשין. ד. עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 382(א)+29 לחוק העונשין. ה. עבירה של סחיטה בכוח - עבירה לפי סעיף 427+29 לחוק העונשין. ו. עבירה של סחיטה באיומים - עבירה לפי סעיף 428+29 לחוק העונשין. ז. עבירה של הדחה בחקירה - עבירה לפי סעיף 245+29 לחוק העונשין. עובדות המקרה פורטו בהרחבה בהכרעת הדין מיום 19/09/04. בית המשפט קבע כי הנאשמים קשרו קשר לביצוע העבירות בהן הורשעו, תקפו את המתלונן, גרמו לו לפציעה ושדדו ממנו משקפי שמש וטלפון נייד וכן סחטו אותו בכוח ובאיומים וניסו להדיחו מלמסור תלונה כנגדם במשטרה. 2. תסקירי המבחן: שני הנאשמים הם אנשים צעירים. נאשם מס' 1 יליד שנת 1984 ונאשם מס' 2 יליד שנת 1983. הארוע נשוא כתב האישום אירע ביום 17/5/02. בשים לב לגילם הצעיר, הורה בית המשפט על עריכת תסקירי מבחן בטרם יגזר דינם. בכל הנוגע לנאשם מס' 1 - הגיש שרות המבחן תסקיר מפורט בו ציין את הרקע המשפחתי וכן את ההליכים שעברו על הנאשם מאז מעורבותו בארוע, במיוחד בתקופה בה היה עצור ובהמשך בתקופה בה הורחק מעירו ושהה בתנאים מגבילים מחוץ לעיר מגוריו. שרות המבחן התרשם כי הנאשם נמצא במגמת שינוי של דפוסי התנהגות ובנסיבות אלו, מהטעמים שפורטו בהרחבה בתסקיר המבחן, המליץ על הטלת עונש של מאסר שירוצה בעבודות שרות, כאשר לעונש זה יתלוו עונשים בעלי פוטנציאל של הרתעה לעתיד וכן פיצוי משמעותי למתלונן. בכל הנוגע לנאשם מס' 2 - הוגש תסקיר אשר פירט את הרקע האישי והמשפחתי, לרבות התדרדרותו של הנאשם לחברה שולית. יחד עם זאת, ציין שרות המבחן כי כיום הנאשם עובד באופן סדיר ומקיים אורח חיים נורמטיבי, כאשר מאז מעורבותו בארועים נשוא כתב האישום התנתק התנתקות מוחלטת מהחברה השולית במקום מגוריו. גם בעניינו המליץ שרות המבחן להמנע מגזירת עונש מאסר במתקן כליאה והציע להסתפק בעונש של מאסר בעבודות שרות, אליו יצורפו רכיבי ענישה צופים פני עתיד וכן פיצוי למתלונן. יצוין עוד כי לשני הנאשמים הרשעות קודמות בעבירות שבוצעו בעת שהיו קטינים. מדובר בעבירות רכוש ואלימות. 3. הטיעון לעונש: ב"כ המאשימה מבקשת לגזור על הנאשמים עונש שישקף את חומרת העבירות בהן הורשעו. נאשם מס' 1 היה בן 18 בעת ביצוע העבירה ונאשם מס' 2 היה בן 19 במועד הנ"ל. הנאשמים הורשעו בעבירות חמורות ובנסיבות אלו, ובשים לב לחומרת העבירות, סבורה התובעת כי אין מקום להקל בדינם. התובעת מציינת את הפסיקה הידועה בענין תת תרבות הסכין והצורך לגזור עונשים מרתיעים על מי שדקר אחר בסכין או בחפץ חד. בנסיבות אלו, בשים לב לחומרת העבירות בהן הורשעו הנאשמים, ובשים לב למדיניות הענישה כפי שבאה לידי ביטוי בשורה ארוכה של פסקי דין, עותרת המאשימה לגזור על הנאשמים עונש של מאסר משמעותי, מאסר מותנה. כמו כן מבקשת היא שהנאשמים יחוייבו בפיצוי המתלונן. ב"כ נאשם מס' 1 זימן לעדות את חברתו לחיים של הנאשם, אשר תיארה בפני בית המשפט את הליך שיקומו של הנאשם, כאשר לדבריה היום הוא אינו אותו בן אדם אשר היה בעת ביצוע העבירות. בת הזוג, הגב' אורית יוסף, תיארה את ההליך הקשה של שיקומו של הנאשם, תוך שהיא מציינת את ההשקעה הרבה מצידה בשיקומו וביקשה כי בית המשפט יביא את הדבר לכלל חשבון. בטיעוניו לעונש ציין ב"כ נאשם מס' 1 את חלוף הזמן, ההליך השיקומי בו נטל חלק הנאשם והעובדה כי מאז הארועים נשוא כתב האישום לא היה מעורב בפלילים (יצוין לענין זה כי הרשעותיו האחרות שפורטו בגליון ההרשעות הקודמות, הן הרשעות מאוחרות יותר ואולם העבירות נשוא אותן הרשעות, נעברו בעת שהיה קטין, וקודם למועד הארועים נשוא כתב האישום). עוד תיאר הסנגור את קשיי הקליטה של המשפחה בארץ, ואת המצוקה אשר השפיעה על אופן גדילתו של הנאשם. בנסיבות אלו, בשים לב להליך השיקומי הממושך ובשים לב לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה, מבקש הסנגור כי בית המשפט לא ימצה עם הנאשם את הדין ויאמץ את מסקנות שרות המבחן. נאשם מס' 1 הגיש את דבריו בכתב כאשר במכתבו סיפר על הזעזוע שעבר עליו עת היה עצור בבית מעצר קישון, את המאמצים שעשה במהלך השנתיים האחרונות כדי להשתקם ואת הקושי של המשפחה כולה אשר התגייסה לעזרתו. בנסיבות אלו ותוך הבעת חרטה, ביקש הנאשם כי יתאפשר לו להמשיך בהליך השיקום בו החל. ב"כ נאשם מס' 2 ביקש גם הוא לאמץ את המלצות שרות המבחן וכן ביקש כי בית המשפט יביא בחשבון את התקופה הארוכה שחלפה מאז ביצוע העבירה ועד היום, ואת התהליכים החיוביים שעברו על הנאשם בתקופה הנ"ל, הכל כפי שפורט בתסקיר המבחן. יצוין, כי לנאשם מס' 2 אין הרשעה קודמת ובעבר עמד לדין פעם אחת בלבד, בהליך שהסתיים ללא הרשעה. בנסיבות אלו, בהתחשב בעברו הנקי באופן יחסי, ומבלי להתעלם מחומרת העבירה, ביקש הסנגור כי בית המשפט יאמץ את המלצות שרות המבחן. נאשם מס' 2 הצטרף לדברי בא-כוחו, ואולם לא מצא מקום להוסיף מעבר לכך. 4. שיקולי בית המשפט לעניין הענישה: כאמור, הורשעו הנאשמים בשורה של עבירות חמורות אשר העונש המירבי בגין החמורה שבהן, הינו 20 שנות מאסר. גם נסיבות העבירות בהן הורשעו חמורות הן. על רקע של סכסוך עם אחר ולאחר שנפגשו באקראי בחוף הים, בחרו הנאשמים לתקוף את המתלונן, לדקור אותו, לקחת ממנו רכוש ואף לאיים עליו שלא יתלונן. יצוין, כפי שפורט בהכרעת הדין, שחלקו של נאשם מס' 1 היה גדול יותר ואולם בפועל פעלו שניהם בצוותא ולא מצאתי מקום לערוך אבחנה בין שני הנאשמים, אשר היו שותפים בביצוע כל המעשים. כאמור, הסתיים הארוע נשוא כתב האישום בפציעתו של המתלונן, בדקירה בחפץ חד ובפגיעה ברכושו. בבואו של בית המשפט לשקול את מידת הענישה, לא ניתן להתעלם מהעובדה שארועים שעניינם סכסוך של מה בכך, גולשים לעיתים לאלימות פרועה שתוצאותיה עלולות להיות קטלניות. אמנם לא זה המקרה שבפני, ואולם סבור אני כי רק ענישה מרתיעה בגין אלימות מסוג זה, ובמיוחד בעבירות בהן נעשה שימוש בסכין או בחפץ חד אחר, יש בה כדי להרתיע מפני התנהגות אלימה מסוג זה. סבור אני כי תגובת בית המשפט חייבת להיות חד משמעית גם כאשר הפציעה הנגרמת כתוצאה מארוע הדקירה אינה חמורה, ואין צורך בענין זה לשמור את השימוש באמצעי הענישה רק למקרים בהם כבר לא ניתן לתקן את הנזק. לא ניתן להתעלם במקרה זה מחלוף הזמן ומההליך החיובי אשר עבר על שני הנאשמים. ואולם, באיזון הכולל של שיקולי הענישה סבור אני כי לא ניתן גם להסתפק בעונשים מסוג אלו שהציע שרות המבחן בתסקירו. האלימות הגואה בחברה מחייבת את בית המשפט לומר את דברו ולגזור ענישה אשר תבהיר באופן חד משמעי כי החברה תרחיק מקרבה את אלו הפוגעים באלימות ומבצעים עבירות מסוג אלה בהן הורשעו הנאשמים. מעבר לכך, חובת בית המשפט הינה להגן על קורבנות העבירה. כשם שנאשם זכאי כי שיקומו וצרכיו יילקחו בחשבון במסגרת שיקולי הענישה כך גם זכאים אלו העלולים להיפגע ממנו או מאחרים כמותו, להגנת בית המשפט. בית המשפט שוקל גם המלצת שירות המבחן, ככל שהדבר נוגע למשך המאסר, ואולם בבואו לקצוב את העונש עליו גם לשקול שיקולים של הרתעה ציבורית והגנה על שלום הציבור, וכן מכלול של שיקולים אשר שירות המבחן אינו מופקד עליהן. ככל שמעשיו של נאשם חמורים יותר כך גם גובר הצורך לשים את הדגש על הגנת הקורבנות (בין אם קורבנות בפועל או קורבנות פוטנציאליים). ראה בע"פ 4872/95, מדינת ישראל נ' גל אילון ו2- אח, פ"ד נג(3), 1, עמ' 8-9, שם נאמרו גם הדברים הבאים, המנחים את בית המשפט בבואו לגזור את הדין: "מבחינת האינטרס הציבורי, אין זה מספיק להטמיע בחוק סטנדרטים של התנהגות. הציבור חייב לראותם מיושמים בכל עת ולראות בהם חלק בלתי נפרד מנוהגים חברתיים מקובלים המגינים על גופו, רכושו וכבודו של כל אחד מתוכו. ענישה סלחנית במקרים של התנהגות עבריינית חמורה, עלולה להביא להתמוטטות עכבות מוסריות, להתפרש כהתפשרות על ערכים ועל נורמות, לפגוע באמינות מימושו של האיום בעונש מאחורי החוק ולהעביר מסר שלילי לעבריינים פוטנציאליים המועדים לבצע עבירות מאותו סוג. באותו אופן בו השתת עונש ממשי הוא בבחינת ביטוי חברתי חריף לגינוי לו ראויים המעשים החמורים, כך אימוץ הגישה הסלחנית תחליש הכרת האיסור שבהתנהגות". אשר על כן, סבור אני כי במקרה זה, בשים לב לכל העבירות החמורות בהן הורשעו הנאשמים, חובה על בית המשפט לאמץ מדיניות הענישה כפי שנקבעה בפסיקת בית המשפט העליון ובמיוחד בהתייחס לעבירות בהן נדקר נפגע העבירה, ולגזור על הנאשמים עונש של מאסר משמעותי. הבאתי בחשבון את תקופת המעצר בה שהה כל נאשם, את תקופת ההרחקה והשחרור בתנאים מגבילים, וכן את העובדה שזהו מאסר ראשון. יחד עם זאת, ובהביאי בחשבון את כל הנתונים הנ"ל, לא מצאתי אפשרות לחרוג ממדיניות הענישה הראויה ולאמץ את המלצות שרות המבחן. אבהיר, וזאת למען הסר ספק, כי אם לא היו בפני נתוניהם החיוביים של תסקיר המבחן, הייתי גוזר על הנאשמים אף ענישה חמורה בהרבה, וזאת בשים לב לחומרת העבירות. רק מהטעמים שפורטו בתסקירי המבחן, בהתחשב בעברם ובהתחשב בכל הנתונים שהוצגו ע"י כל אחד מהסנגורים, לא מצאתי לנכון לגזור עליהם ענישה חמורה יותר. שרות המבחן הציע לחייב את הנאשמים בפיצוי המתלונן. התביעה הצטרפה לבקשה זו. סבור אני כי אכן זוהי מדיניות ראויה שיש בה כדי להביא, בין היתר, את השתתפותו של בית המשפט בסבלו של המתלונן. מעבר לכך, ראוי הוא שמי שפגע באדם, בגופו או ברכושו, ידע כי עליו לפצות את נפגע העבירה על הסבל שנגרם לו. בהתאם, אחייב את הנאשמים לפצות את המתלונן, גם אם בפיצוי סמלי וזאת בשים לב למצוקתם הכלכלית. 5. סיכום הענישה וגזר הדין: בסיכומו של דבר אני גוזר את דינם של הנאשמים כדלקמן: נאשם מס' 1 - שמשון X, ת"ז X . אני גוזר על הנאשם 24 חודשי מאסר, מהם 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי. התנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתוך 36 חודשים ממועד שחרורו ממאסר העבירות בהן הורשע וכן כל עבירת אלימות פיזית שהיא פשע וכל עבירה כנגד הרכוש שהיא פשע ויורשע עליהן. סך הכל ירצה הנאשם 12 חודשי המאסר, מהם יש לנכות את 30 ימי מעצרו. בהתאם, ירצה הנאשם 11 חודשי מאסר במתקן כליאה. כמו כן אני מחייב את הנאשם לפצות את המתלונן ולשלם לו פיצוי בסכום של 5,000 ₪. סכום זה ישולם ע"י הנאשם, ללא כל קשר לחיוב בפיצוי של הנאשם הנוסף בתיק זה. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. יצוין כי בפסיקת הסכום אין בית המשפט אומד את נזקי המתלונן וזכותו של המתלונן למצות סעדיו בענין זה במסגרת הליך אזרחי בבית המשפט המוסמך. נאשם מס' 2 - יוסי X, ת"ז X . אני גוזר על הנאשם 24 חודשי מאסר, מהם 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי. התנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתוך 36 חודשים ממועד שחרורו ממאסר העבירות בהן הורשע וכן כל עבירת אלימות פיזית שהיא פשע וכל עבירה כנגד הרכוש שהיא פשע ויורשע עליהן. סך הכל ירצה הנאשם 12 חודשי המאסר, מהם יש לנכות את 32 ימי מעצרו. בהתאם, ירצה הנאשם 10 חודשים ועוד 28 ימי מאסר במתקן כליאה. כמו כן אני מחייב את הנאשם לפצות את המתלונן ולשלם לו פיצוי בסכום של 5,000 ₪. סכום זה ישולם ע"י הנאשם, ללא כל קשר לחיוב בפיצוי של הנאשם הנוסף בתיק זה. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. יצוין כי בפסיקת הסכום אין בית המשפט אומד את נזקי המתלונן וזכותו של המתלונן למצות סעדיו בענין זה במסגרת הליך אזרחי בבית המשפט המוסמך. בשים לב לתוצאות הדיון וגזר הדין, ובהתחשב בעובדה שהנאשמים הקפידו להתייצב לדיונים, וכדי לאפשר להם להערך לריצוי העונש, אני מעכב את תחילת ריצוי העונש והתייצבותם למאסר עד ליום 6/2/05. בתאריך הנ"ל, בשעה 9:00, על שני הנאשמים להתייצב לריצוי עונשם בתחנת המשטרה בחדרה. עד למועד שחרורם ישארו בתוקף כל התנאים המגבילים אשר נקבעו בהחלטות קודמות של בית המשפט המחוזי. נאסר על הנאשמים ליצור כל קשר עם המתלונן. ניתן בזאת צו לעיכוב יציאתם של שני הנאשמים מהארץ. המזכירות תכין פקודות מאסר בהתאם לכל האמור לעיל ותעביר עותק מגזר הדין, ביחד עם פקודות המאסר, למפקד תחנת המשטרה בחדרה, למעקב אחר ביצוע. הפרקליטות תעביר העתק מגזר הדין למתלונן. הודע לנאשמים על זכותם לערער בבית המשפט העליון, תוך 45 יום מהיום.סוגיות במתן גזר דיןמשפט פלילי