אבחון מאוחר של סוכרת - תביעת רשלנות רפואית

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אבחון מאוחר של סוכרת: בפני מונחת תביעה שעניינה טענה לרשלנות רפואית בגין אבחון וטיפול מאוחר של מחלת הסוכרת אצל התובע והנזקים שנגרמו לו בשל איחור זה. רקע: טענות התביעה: התובע, יליד 1969 .11.9 . ביום 15.7.02 היה התובע מעורב בתאונת דרכים . התאונה ארעה עת רכב התובע על קטנוע כשלפתע החליק, נפל על הכביש, ספג חבטה עזה בראשו ופגיעות בעמוד שידרה מותני. לאחר התאונה פנה התובע לטיפול בחדר המיון בבית חולים. התובע טופל בבית החולים, פצעיו חוטאו , החתך שבמצחו הודבק. בנוסף, בוצעה לתובע בחדר המיון בדיקת שתן כללית, צילומי חזה, צלעות וארובת העיניים והוא שוחרר לביתו עם המלצות להמשך מעקב אורתופד בקופת חולים, אנלגטיקה ומנוחה. ביום 24.7.02 התובע חש ברע ובהתגברות כאבי ראש, הקאות וחום גבוה, מהם סבל מאז יום התאונה, פנה לד"ר אהרונוב, רופאת משפחה. ד"ר אהרונוב הפנתה את התובע למוקד חירום לצורך הערכת מצב באמצעות בדיקות דם ושתן וצילום חזה. התובע פעל בהתאם להוראות ד"ר אהרונוב, פנה למוקד החירום וניתן לו טיפול מסוג וולטרן ומשככי כאבים. ביום 25.7.02, עקב מחלת חום כאב ראש ובחילות, התובע, פנה למיון בביה"ח וולפסון (להלן- "ביה"ח") ואושפז במחלקה פנימית של בית החולים. התובע נבדק במחלקה, בוצעה לו בדיקה נוירולוגית וכן בדיקת CT מוח ללא עדות לדמם מוחי וצילום ארובות עיניים שלא זיהה קו שבר. בנוסף לאלה, בוצעו לתובע בדיקות מעבדה וכן ניתנה לתובע זריקת וולטרן והוא אובחן כסובל מזיהום ווירלי או מפצע מזוהם שנגרם בתאונה. בעת קבלתו לאשפוז, התובע לא היה ידוע כחולה סוכרת, ללא קליניקה קודמת וללא סיפור משפחתי של סוכרת, כך על פי האנמנזה שמסר. באשפוז ניתנו ההוראות שלהלן: ביום 25.7.2002- רוטינה מלאה, TSH, FT4, תרביות דם, עקומת סוכר ביום 26.7.2002 תרבית שתן בבדיקות לרמת הסוכר בדם התובע התקבלו התוצאות כדלקמן: ביום 25.7.02 במיון- 252 מ"ג/ד"ל ביום 26.7.02 בוקר צום- 159 מ"ג/ד"ל בוקר רוטינה- 202 מ"ג/ד"ל עקב ממצאים אלה, ביום 26.7.02 ניתנה הוראה בדף הוראות סיעודיות ודיווח להזין התובע בתזונה דלת סוכר. התובע עזב את בית החולים בלילה שבין 25.7.02 ל- 26.7.02 וחתם על טופס סירוב אישפוז. ביום 14.9.03 הגיע התובע שוב לביה"ח לאחר תאונת דרכים נוספת בה נפגע ובוצעו לו בדיקות דם שהעידו על רמת גלוקוז של 325 מ"ג /ד"ל. טענות התובע: רשלנות ביה"ח- לטענת התובע, ההוראה אשר ניתנה בדף הוראות סיעודיות ודיווח מיום 26.7.02 ועניינה בתזונה דלת סוכר לתובע, מעידה על כך שביה"ח ידע כי המדובר באדם שאובחנה אצלו סוכרת אולם, לא טרחו לידע התובע. התובע מוסיף וטוען כי אי רישום האבחנה בצורה מפורשת בכתב השחרור מיום 26.7.02 והסתפקות בכתיבת ערך הסוכר בלבד מעיד על רשלנות. התובע פנה לנציב קבילות הציבור, פרופ' גליק שקבע במכתבו ת/16 מיום 23.10.07: "למרות שרמות הגלוקוז צוינו במכתב השחרור, לא צוינה אבחנה של סוכרת כפי שהיו צריכים לעשות". התובע תומך טענתו גם בחוות הדעת שהוגשה מטעמו על ידי פרופ' רפפורט וכן על חוות דעת מומחה בית המשפט, ד"ר רובינשטיין אשר קבעו שהיה צריך לציין במכתב השחרור אבחנה של סוכרת ואי ציון מפורש כאמור, גרם להחמרה במצבו. התובע מכחיש כל טענה בדבר קבלת הסבר מצוות הרופאים והאחיות בדבר ערכי הסוכר בדמו. התובע מוסיף וטוען כי ביה"ח לא השלים אבחון מחלת הסוכרת, זאת משום שלא בוצעה לו בדיקת המוגלובין מסוכרר, בדיקה שהיתה קיימת באותה תקופה. התובע טוען כי שיתף פעולה באופן מלא במהלך האשפוז בביה"ח וביצע כל בדיקה שנדרשה ממנו. כמו כן, לטענת התובע, היה על ביה"ח ליידע את רופאי הקהילה בקופת החולים כי אובחנו בדמו ערכי סוכר גבוהים מהנורמה. בדיקת ההמוגלובין המסוכרר בוצעה לתובע בחודש ספטמבר 2003 בביה"ח, על כן ענייננו בשיהוי ניכר ורשלני, כך התובע. לטענת התובע, בהתנהגות זו, ביה"ח מנע ממנו הידיעה כי הוא חולה סוכרת, וכן כי עליו להיות במעקב ולקבל טיפול בהתאם, דבר הגרם להחמרה במצבו, שהיתה יכולה להימנע. רשלנות קופת החולים מכבי - רופאת משפחה, ד"ר עליזה אהרונוב- במחשב של ד"ר אהרונוב הופיעה התראה כי התובע שהה באשפוז אולם, הראשונה לא טרחה, כך התובע, לברר מצבו בסמוך לאותה התראה. לאחר 7 חודשים לערך, כאשר התובע ביקר במרפאתה, ד"ר אהרונוב עדיין נמנעה מלשאול התובע לדבר האשפוז. בכתב התביעה טוען התובע כי ביום 25.2.03, התובע הציג בפני ד"ר אהרונוב את מכתב השחרור ביה"ח והאחרונה, נתנה לו הפניות לפסיכיאטר ונוירולוג אולם, לא נתנה דעתה על מכתב השחרור וערכי הסוכר המצוינים בו. יצויין, כי בסיכומי התובע נטען כי התרשלותה של ד"ר אהרונוב נבעה מכך שכלל לא ביקשה את מסמכי האשפוז, על אף שקיבלה התראה בגין האשפוז ועל אף שאלה היו ברשות התובע. עוד מוסיף התובע, כי ד"ר אהרונוב הורתה לו ליטול אוגמנטין, כפי שנדרש במכתב השחרור, אולם לא הוציאה לו מרשם משום שלתובע כבר היו הכדורים בביתו. מומחה בנוירולוגיה, ד"ר שלמה פלכטר- ביום 21.8.002 ד"ר פלכטר קיבל את התובע במרפאתו, ורשם מפיו כי היה מאושפז בבי"ח וולפסון ליום אחד. ד"ר פלכטר קיבל את ממצאי הCT מהתובע ולא את מכתב השחרור. לטענת התובע, עקב הימנעותו של ד"ר פלכטר מלבקש סיכום האשפוז, יש בכך להעיד על רשלנותו. לתובע לא היה ממצאי בדיקת CT נפרדים למכתב השחרור וכמו כן הוא הופתע במהלך הדיון מיום 15.5.12, שממצאים כאלה, נפרדים, כלל קיימים. אורתופדית מומחית, ד"ר סוזנה הורביץ- ביום 31.7.02 ד"ר הורביץ קיבלה את התובע במרפאתה וידעה על דבר אשפוז התובע מפיו אולם, לא ביקשה את סיכום האשפוז מביה"ח ובכך התרשלה, כך התובע. מומחית עיניים, ד"ר אליזבט ויינמן- ביום 30.7.02 ד"ר ויינמן ראתה התובע ונודע לה מפיו כי עבר תאונת דרכים וכן היה באשפוז אולם, לא ביקשה מהתובע את סיכום האשפוז ועל כן התרשלה לטענת התובע. טענות הנתבעים: טענות ביה"ח- התובע אושפז בשל מחלת חום , כאב ראש והקאות במשך מספר ימים, כל אלה, לאחר תאונת דרכים, בה תועדה פגיעה בראש. המדובר באשפוז בן פחות מ- 24 שעות אשר טרם הסתיים מבחינת ביה"ח ודוק, התובע נטש את המחלקה ביוזמתו ובניגוד להמלצות הרפואיות ולניסיונות השכנוע של הצוות הרפואי להשאירו באשפוז. ביה"ח טרם השלים הבדיקות והאבחנות הנדרשות משום נטישת התובע, יתרה מזאת, אם היה התובע קשוב לצוות הרפואי היתה אפשרות סבירה כי מחלת הסוכרת היתה מאובחנת עוד באותו אשפוז מדובר. לטענת ביה"ח, התובע אינו מהימן, בין היתר מהסיבות הבאות- בדיקת הדם אשר נלקחה ממנו ביום 26.7.02 בשעות הבוקר, שהיתה צריכה להיות במצב של צום, נלקחה, כך הסתבר מעדות התובע, לא במצב של צום. הפרקטיקה אשר היתה נהוגה, בזמן הרלוונטי לתביעה, לאבחון סוכרת היתה 2 בדיקות בצום, כאשר בענייננו, לא נערכה אף בדיקה כזו, זאת משום שהתובע הטעה את הצוות הרפואי שהורה לו להיות בצום. יתרה מכך, אותן בדיקות אשר הצביעו על ערכי סוכר גבוהים, נערכו במצב בו התובע סבל ממחלת חום וכאב לאחר אירוע תאונת דרכים, קרי במצב של סטרס העלול לגרום לעליה ברמות הסוכר, ועל כן לא ניתן לאבחן מחלת סוכרת במצב דברים כאמור. קביעה מוטעית בדבר אבחון מחלת סוכרת יכולה להזיק, לגרום למטופל חרדה מיותרת, לפגוע בתעסוקתו ולהביא למידע שגוי בפני חברות ביטוח המבטחות חולים. על כן, אבחון סוכרת בזמן סטרס, שיכול להיות מוטעה ולהטעות, הוא אינו מצב רצוי. בדיקת ההמוגלובין המסוכרר, לגביה טוען התובע, לא היתה נהוגה בשנת 2002 כדבר שבשגרה והיה להזמינה במיוחד במקרה של חשד לסוכרת. זאת ועוד, חוזר המנכ"ל עליו הסתמך מומחה בית המשפט, הינו משנת 2009, כ- 7 שנים לאחר המועד הרלוונטי לתביעה. ככלל, לחולה נערכות בדיקות בהתאם לדיאגנוזה הרפואית, עליה לומד הצוות הרפואי מבדיקות ומתשאול החולה. במקרה דנן, התובע לא מסר לצוות הרפואי אמת בדבר עברו הרפואי והסתיר העובדה כי סובל מיתר לחץ דם במשך שנים, עובדה חשובה לאבחון מחלת הסוכרת. לתובע נערכו 3 בדיקות, לא בצום כאמור, אשר העלו ערכי סוכר גבוהים אשר בגינם הוצמדה תווית למיטתו המעידה כי ישנה הפרעה ברמת הסוכר בדמו וניתנו לו הוראות בדבר תזונה דלה בסוכר. לא זו אף זו, לתובע הוסברו מטרות הבדיקות והתזונה המיוחדת, ועובר לבקשתו להשתחרר מהאשפוז, אחות המחלקה, 2 אחיות כלליות שזומנו באופן חריג, ורופא תורן הסבירו לתובע את חשיבות הישארותו באשפוז. חרף זאת, בחר התובע לנטוש האשפוז מבלי שהושלמה אבחנה ספציפית. במכתב השחרור נרשמו ערכי הסוכר הגבוהים. אשר על כן, טענות התובע בדבר התרשלות בית החולים כוון שלא ידעו אותו בדבר מחלת הסוכרת או חשד למחלה, הינן טענות מופרכות ולתובע אין להלין אלא על עצמו, כך ביה"ח. ביה"ח טוען כי בהמשך לאי אמינותו של התובע, לא ניתן לתת אמון בטענתו כי מסר לרופאים בקופ"ח את מכתב השחרור ובנוסף, הדבר לא עולה בקנה אחד עם התיעוד הרפואי בקופת החולים. כוון שהתובע לא הציג מכתב השחרור בפני רופאי הקהילה, אין חשיבות לשאלה האם נרשמה במכתב השחרור המילה סוכרת או אם לאו. לאחר שהתגלתה מחלת הסוכרת אצל התובע, האחרון לא הקפיד על דיאטה ולא התייחס ברצינות לבריאותו ועל כן, אם חלה החמרה במצבו של התובע, זהו תוצר ישיר של התנהגותו ועל כן יש להשית עליו אשם תורם מכריע בגובה 100%, כך ביה"ח. לטענת ביה"ח, יש להתעלם ממכתב נציב קבילות הציבור משום שזה לא זומן להעיד בבית המשפט. טענות קופת החולים- קופה"ח מתנגדת לטענות החדשות שהעלה התובע לראשונה במסגרת סיכומיו, כי פנה לד"ר אהרונוב במועד עלום כלשהו לכאורה. עסקינן הרחבת חזית אסורה. מכתב השחרור מעולם לא הוצג בפני מי מרופאי קופת החולים ועובדיה ולאחר שמיעת הסיכומים ניכר כי התובע זנח טענה זו. טענתו של התובע אשר לא הופיעה בכתב התביעה, כי התרשלות הרופאים הינה בכך שלא ביקשו מהתובע את מסמכי האשפוז הינה בגדר שינוי חזית אסור. התובע בחר מסיבותיו לא לפנות לרופאי הקהילה עם מכתב השחרור להמשך טיפול, זאת בניגוד למתבקש מחולה סביר ובר דעת. התובע פנה לד"ר אהרונוב רק כ- 7 חודשים לאחר האשפוז ולא בהקשר לאשפוז. כמו כן, לא הציג באותו מעמד מסמך מאותו אשפוז כאמור, וביקש הפניות לרופאים מומחים. בפני ד"ר ויינרמן התובע לא הציג מסמך רפואי מהאשפוז אלא, ציין כי שהה יום אחד באשפוז בגין מחלת חום וכאבים שלאחר תאונת דרכים. התובע טופל אצל ד"ר הורביץ, סיפר כי היה מאושפז בגין מחלת חום וכאבים וכי נערכה לו בדיקת CT בביה"ח אשר תוצאותיה תקינות. התובע לא הציג בפני ד"ר הורביץ את מכתב השחרור או כל מסמך רפואי אחר והמידע שנרשם, נרשם מפי התובע תחת סעיף תלונות. התובע הגיע לד"ר פלכטר, עם הפניה מאורתופד, סיפר כי היה מעורב בתאונת דרכים עם חבלה בראש וכי היה מאושפז בגין מחלת חום וכאבים. התובע לא הגיע עם מסמך נוסף, מלבד ההפניה אל ד"ר פלכטר. בניגוד לטענת ב"כ התובע, ד"ר פלכטר העיד כי אם יש פענוח של בדיקת CT אזי בשחרור החולה מקבל את הפענוח שקיים באותו מועד ורק אם החולה רוצה את הצילומים עצמם אזי צריך לבקש. בכל בדיקותיו של התובע אצל רופאי הקהילה שלעיל, לא הוצג אף מסמך המעיד על בעיה הקשורה בסוכרת ובמהלך הטיפולים לא נמצאו אצל התובע ממצאים העשויים להעלות חשד לסוכרת. ד"ר רפפורט, מומחה מטעם התובע, ופרופ' רובינשטיין, מומחה מטעם ביהמ"ש, לא ייחסו כל התרשלות לקופה"ח וכל התייחסותם הייתה לטיפול שקיבל התובע בביה"ח. כל תביעת התובע נסמכת כיום על הטענה כי רופאי הקהילה היו צריכים לבקש מהתובע את מסמכי האשפוז שזהו שינוי חזית כאמור לעיל. מלבד זאת, התובע עצמו מסיר מעליו כל אחריות להשמע להוראות רופאי ביה"ח, אשר הורו לו להמשיך טיפול ומעקב בקופ"ח. קו מחשבה זה עומד בסתירה למצופה מחולה סביר אשר משתחרר מאשפוז בביה"ח, קל וחומר לחולה הנוטש אשפוז באמצע, בניגוד מוחלט להוראות הצוות הרפואי. מלבד זאת, אותה טענה, כי על רופאי הקהילה לדרוש מסמכי האשפוז, לא הוכחה כלל ועיקר. דיון- אחריות בית החולים- דיני הנזיקין, ובתוכם עוולת הרשלנות אינם מטילים חבות מוחלטת על המזיק. בסיסם המשפטי הוא עקרון האשמה, עקרון הנגזר משאלת סבירות התנהגותו של המזיק, ודוק, האם המזיק התנהג באופן שבו היה נוהג אדם סביר באותן נסיבות או שמא התנהגות המזיק סוטה מהסטנדרט כאמור. על כן, חבותו של רופא לחולה בעת הטיפול הינה למאמץ ולאמצעים שבהם נקט הרופא להבטחת שלומו של החולה. על כך עמד בית המשפט העליון בקובעו: "רופא החב חובת זהירות מושגית וקונקרטית למטופל נדרש לנקוט אותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין. הרופא אינו מבטח. חובתו אינה למצוא כל פגם ולרפאו. חובתו היא לנקוט אותם אמצעי זהירות שרופא סביר היה נוקט, בנסיבות העניין, בגילוי הפגם ובריפויו" (ראה ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' 1. ד"ר יעקב קרול 2. קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נ(3) 784). רופא סביר,לאחר דיאגנוזה המתקבלת מאבחון ותשאול ראשוני של החולה, יוזם בדיקות שיאששו או ישללו חשדות העולות מאותו אבחון ראשוני. יצוין, כי ייזומן של בדיקות נוספות צריך להתבקש מנסיבות העניין ובענייננו, התובע הגיע לביה"ח במצב של סטרס, כשבוע לאחר תאונת דרכים בה נפגע בין היתר בראשו, וכשהוא סובל ממחלת חום, כאבים והקאות. התובע לא ציין בפני הצוות הרפואי עובדה מהותית, שהינה לחץ דם גבוה ממנו סובל במשך שנים. לא כל שכן, התובע העיד על עצמו כי הוא אדם בריא בדרך כלל. ביה"ח קיבל התובע וערך לו בדיקות לרבות בדיקת CT ראש ונבדקו רמות סוכר ואכן נמצאו רמות סוכר גבוהות. יודגש, אותן רמות סוכר גבוהות נרשמו כאשר התובע היה במצב של סטרס ולא נלוו להן תלונות המתאימות לערכי סוכר גבוהים בדם ועל כן הן לא היו אבחנתיות או מהימנות. התובע אושפז להמשך בדיקות ומעקב. הפרקטיקה הנהוגה בדבר ביצוע בדיקת המוגלובין מסוכרר בשנת 2002: ביה"ח טרם הספיק ביצע כל הבדיקות שביקש לערוך, זאת משום שהתובע עזב את ביה"ח מיוזמתו. התובע טוען כי היה על בית החולים, מיד עם הופעת החשד למחלת הסוכרת, לערוך לו בדיקת המוגלובין מסוכרר, בדיקה שהיתה קיימת בשנת 2002 בביה"ח. אי עריכת הבדיקה מהווה רשלנות, כך התובע. הרשלנות הנטענת על ידי התובע צריכה להיבחן במועד האירוע ולא בחכמה לאחר מעשה: "המבחן איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה. כל רופא עשוי לטעות, אך לא כל טעות מהווה רשלנות. אי הצלחתו של ניתוח או נזק שנגרם בעטיו אינם, כשלעצמם, מקימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית. גם טעות באבחנה אין בה בהכרח ראיה בדבר קיומה של רשלנות" (ראה דנ"א 1833/91 אהרון קוהרי נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (לא פורסם)). וכן: "אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות המקצועית, בניסיון קודם, והכל- בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה" (ראה ע"א 935/85). לשון אחרת, שאלת התרשלותו של הרופא, תיבחן על פי פעולת הרופא הסביר בשעת מעשה . עניינה של התביעה בשנת 2002, באותה תקופה טוענים הנתבעים 1-2 כי אבחון של סוכרת נעשה לאחר 2 בדיקות בצום, כאשר במקרה דנן, הבדיקה היחידה שבוצעה לתובע והיתה צריכה להיות בצום, בוצעה ככל הנראה כאשר התובע לא היה בצום. הדבר עולה מעדותו של התובע כי אכל מזון שאשתו הביאה לו לבית החולים (עמ' 23 שורה 29 לפרוטוקול מיום 22.11.11). ד"ר אלי יצחק, מכהן כסגן מנהל מחלקה פנימית א' בבית החולים וולפסון משנת 1994. ד"ר יצחק היה בין הרופאים אשר טיפלו בתובע בעת אשפוזו והעיד כי "ההנחיות אומרות שצריך להיות סוכר לפחות ב- 2 בדיקות של צום מוחלט" (עמ' 40 שורות 31- 32 לפרוטוקול מיום 15.5.12). ד"ר אמיתי אלקיים, מומחה מטעם הנתבעים 1-2, קבע בחוות דעתו בעמ' 6 כי: "לא ניתן ולא נכון ואסור לקבוע אבחנה של סוכרת בשלב כה מוקדם. כדי לקבוע אבחנה של סוכרת בשנת 2002 יש לערוך בדיקות דם בצום ולעיתים אנו נזקקים לבדיקות תומכות נוספות כמו בדיקה לאחר ארוחה או לאחר העמסת סוכר. יתר על כן אין זה נכון לאבחן סוכרת בזמן עקה- סטרס". ד"ר גביש נשאל לפרקטיקה אשר היתה נהוגה אותה עת בביה"ח והשיב כי: "הבדיקה בשנת 2002 לא בוצעה בשגרה בבית החולים, היה צריך לבקש בקשה מיוחדת כאשר המצב מאז השתנה. היום בדיקה נעשית כשגרה בכל מצב שיש חשד לסוכרת" (עמ' 67 שורות 10- 11 לפרוטוקול מיום 21.5.12). מומחה בית המשפט, פרופ' ארדון רובינשטיין ציין בחוות דעתו כי היה על הצוות הרפואי בביה"ח לבצע לתובע בדיקת המוגלובין מסוכרר. על כך גם חזר בעדותו. פרופ' רובינשטיין הוסיף כי גם בשעה של סטרס, צריך היה לכתוב שיש היפר גליקמיה ולדידו, היו צריכים לשלוח בדיקת המוגלובין A1C כאמור. עם זאת, פרופ' רובינשטיין סומך קביעתו בחוזר מנכ"ל מטעם משרד הבריאות המחייב בכל ערכי סוכר גבוהים לשלוח לבדיקת המוגלובין מסוכרר: "היה חוזר מנכ"ל משרד הבריאות בספטמבר 2009 שמחייב בכל ערכי סוכר גבוהים לשלוח להמוגלובין A1C" (עמ' 16 שורות 30- 32 לעדותו של פרופ' רובינשטיין, פרוטוקול מיום 22.11.11). על בית המשפט לבחון האם התנהג הרופא על פי הפרקטיקה הנהוגה בתחומו באותה העת, בענייננו העת הינה שנת 2002 וחוזר ההמנכ"ל עניינו בשנת 2009. קרי, חוזר המנכ"ל יצא כ- 7 שנים לאחר התרחשות האירוע נשוא התביעה. המשפט הוא מכשיר חברתי המתפתח ומשתנה לפי צורכי השעה והזמן. לא בהכרח מה שהיה סביר לפני הופעת מכשירי בדיקה מסוימים (CT לדוגמא) ייחשב סביר גם היום. מכל מקום, התנהגותו של רופא לא תחשב לרשלנית באופן אוטומטי באם פעל על פי אותן נורמות ואותם סטנדרטים נהוגים שהיו מקובלים, עת פעל. על הטוען לרשלנות רפואית להוכיח כי אותה התנהגות רפואית חרגה ממתחם הסבירות והיא היא שגרמה לנזק. התובע לא הרים הנטל להוכחת האמור לעיל. קשר סיבתי- למעלה מן הצורך, משום שהטיפול שקיבל התובע בביה"ח היה סביר בהתחשב בנסיבות העניין, גם אם היתה התרשלות כפי שטוען התובע, נותק הקשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק שנגרם לתובע וזאת בשל התנהגותו של התובע. התובע עזב מרצונו את האשפוז בבית החולים, זאת בניגוד להוראות אחות המחלקה, 2 אחיות כלליות שהוזעקו למחלקה ורופא תורן שניסו להניעו מלעזוב טרם הושלם אבחון מצבו הרפואי. בית המשפט המחוזי קבע כי: "אל מול זכותו של החולה על גופו ושליטתו, על מה שיעשה בו, עומדת החובה של המטופל לפעול ולשאת באחריות הראויה במקרה של מחדל או פעולה שלא על פי המומלץ". (תא 3194/01 זליג ציפורה נ' קופת חולים לאומית, סעיף 111 לפסק הדין. בית המשפט העליון לא שינה קביעה זו ב- עא 2813/06 קופת חולים מאוחדת נ' ציפורה זליג). במקרה דנן, עם הגיעו של התובע למיון בביה"ח, זיהה הצוות הרפואי ערכי סוכר גבוהים ועל כן הוחלט על ביצוע בדיקת עקומת סוכר ולאחר מכן אשפוז. הפרקטיקה הנהוגה באותה העת היתה, כאמור, 2 בדיקות סוכר כאשר החולה בצום מוחלט. בעניינו הצוות הרפואי בבית החולים הורה לתובע להיות בצום אולם האחרון, כפי שעולה מעדותו כאמור לעיל, לא שמע להוראות הרופאים וניזון מאוכל שהביאה לו אשתו לביה"ח. הלכה למעשה, הבדיקה היחידה שהיתה צריכה להיום בצום לא היתה תחת צום בפועל. כמו כן, התובע לא שמע להוראות ביה"ח להישאר באשפוז על מנת להשלים הבדיקות ונטש האשפוז על דעת עצמו. על כך התובע לא חולק בחקירתו הראשית ומעיד כי: "באיזשהו שלב כבר ממש התעצבנתי ואמרתי להם שאני רוצה ללכת הביתה עכשיו.... אמרו לי שאין בעיה שאם אני רוצה להשתחרר שאני אלך זה על אחריותי. אמרתי אין בעיה" (עמ' 20 4- 6 לפרוטוקול מיום 22.11.11). התובע הוסיף בחקירה הנגדית: "....ביקשתי להשתחרר, מישהו יכול להגיד לי להישאר?.... לקחתי את הדברים שלי והלכתי" (עמ' 23 שורות 2 ו5 לפרוטוקול מיום 22.11.11). טענתו העיקרית של התובע הינה שהצוות הרפואי בביה"ח היה צריך להשלים אבחון מחלת הסוכרת במהלך האשפוז. טענה זו יכול שתהיה נכונה אולם, הקושי בענייננו שהאשפוז לא הסתיים אלא התובע יזם הפסקת אשפוז מרצונו ובניגוד להמלצה הרפואית שקיבל .(ראה נ/8 ועדותה של הגב' רוזנמן עמ' 38 שורות 23-24 לפרוטוקול מיום 15.5.12). הימנעותו של התובע מלהישאר בבית החולים תחת צום על מנת לאפשר לצוות הרפואי להשלים הבדיקות אשר היו נהוגות באותה העת לאבחון מחלת סוכרת, מהווה חריגה מהתנהגותו של אדם סביר הדואג לבריאותו. כאמור, בשנת 2002 היה צורך בבקשה מיוחדת לבדיקת המוגלובין מסוכרר וכפי שהעיד ד"ר גביש: "בקשה מיוחדת זה משהו שעולה בדיון בבוקר שהחולה נמצא. אנחנו אוספים את הבדיקות הרגילות שנעשות לחולה, זו לא בקשה שגרתית שעושים לכל חולה שמתאשפז אחרי תאונה ללא רקע של סוכר. במצב של סטרס סוכר גבוה מקובל" (עמ' 68 שורות 26- 28 לפרוטוקול מיום 21.5.12). כמו כן, המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' רובינשטיין העיד כי התובע קטע את תהליך הטיפול באבחון והסכים כי אם התובע לא היה משתחרר על דעת עצמו היתה לרופאים בביה"ח שהות לערוך בדיקות נוספות (עמ' 16 שורות 17- 21 לפרוטוקול מיום 22.11.11). אשר על כן, , עצם נטישת התובע באמצע הליך האבחון ומבלי שנתן לרופאים לסיים מלאכתם, זאת על אף ניסיונות שכנוע, ניתק התובע את הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק הנטען. עדות התובע: מעדות התובע עולות סתירות רבות, להלן מקצתן: התובע טוען כי ביה"ח לא יידע אותו כי קיים חשד לסוכרת וכי עליו לפנות להמשך מעקב אחר הסוכר בדמו: מעדותו של ד"ר יצחק עולה כי התובע היה מודע לחשד לסוכרת זאת משום שהתובע הונחה להיות בצום כאשר הצוות הרפואי הסביר לו את מטרת הצום, מטרת בדיקת הדם ובנוסף לאלה, הוצמדה מדבקה צבעונית למיטתו של התובע המעידה כי ישנה הפרעה ברמת הסוכרים בדם, זאת על מנת שלא יטעו באופן הטיפול בו ולהבטיח שיקבל תזונה דלה בסוכר. ד"ר יצחק מוסיף כי: "לא כתבנו אבחנה של סוכרת ללא שהיתה וודאות לכך. התרענו על כך, הוא יכול היה להישאר במחלקה. אי אפשר לא לדעת שחושדים בסוכרת שנגשים אליך 4 פעמים ביום ומסבירים לך שלוקחים בדיקות סוכר"..... "אני לא מטיל ספק שהתובע היה מודע לכך שיש לו ערכי סוכר גבוהים. במכתב שחרור נכתבו ערכי סוכר גבוהים והמכתב היה מיועד לרופא משפחה שיעשה את הברור הנדרש"... "החולה היה מודע לכך שמתרחשת פעילות וחשד לסוכרת וכך נרשם במכתב" (עמ' 41 שורות 14- 16 ושורה 19 ועמ' 42 שורות 5- 6 לפרוטוקול מיום 15.5.12). את עדותו של ד"ר יצחק מחזקת עדותה של הגב' רוזנמן, אחות מחלקה, אשר העידה כי על פי הרישומים הרפואיים נערך מסע שכנוע בכדי להשאיר התובע במחלקה. 2 אחיות כלליות ורופא תורן לקחו חלק באותו מסע והצליחו להרגיע התובע שהיה כעוס משום שלא קיבל מספיק כוסות פלסטיק והיה בחדר עם עוד מטופלים. כך עולה מדף הוראות סיעודיות ודווח מיום 25.7.08 (נ/8). כשנשאלה בחקירה הנגדית האם הזהירה התובע מפני ערכי הסוכר הגבוהים השיבה האחות רוזנמן כי: "כמובן. אם הוזמנה אחות כללית זה לא בגדר הנורמאל"... "הסברתי לו שהוא צריך לעקוב אחרי הסוכר ואם יהיה לו חום".... "קרוב לוודאי שהיה ויכוח שלא ילך הביתה" (עמ' 38 שורות 6, 11- 12 ו- 15 בהתאמה, לפרוטוקול מיום 15.5.12). האחות רוזנמן הוסיפה כי במצבים שבהם חולה מחליט להשתחרר על דעת עצמו, תמיד מסבירים לו את החשיבות להישאר באשפוז ומנסים לשכנע אותו להישאר. כמו כן, ציינה כי זה מובן מאליו שהסבירה לו את מצבו, במיוחד לאור העובדה שזומנה אחות כללית, כאמור לעיל. ד"ר אלקיים הוסיף לדברים אלה בחוות דעתו (עמ' 8) כי: "כל מי שחווה אי פעם את המהומה המתעוררת סביב חולה מאושפז החשוד בסוכרת על בשרו או של מי ממקורביו יזקוף גביו בפליאה ואף אני ברצוני להטיל בכך ספק רב בכך שהתובע לא ידע". קשה לקבל טענת התובע שאושפז, נלקחו לו 3 בדיקות סוכר, הוסבר לו שהוא צריך להישאר באשפוז וניתנה לו הוראה ברורה להיות תחת תזונה דלת סוכר ולאחר מכן בצום ולא ידע כי רמות הסוכר אצלו נמצאו גבוהות. נראה כי אדם סביר, אשר עובר את אותה מסכת בדיקות והסברים, היה לכל הפחות חושד כי יש בעיה עם ערכי הסוכר בדמו וגם אם היה מתקשה להבין מה הבעיה, היה שואל ומברר כחולה סביר אשר בריאותו מדאיגה אותו. לא כך פעל התובע ולא נראה סביר כי לא היה מודע להתרחשויות סביבו . יתר על כך, חולה סביר המשתחרר מאשפוז פונה לרופא המשפחה על מנת לעמוד על מצבו הבריאותי והמשך קבלת טיפול, , קל וחומר חולה המחליט לסיים אשפוזו בניגוד להמלצות הרופאים. התובע טוען ששיתף פעולה לאורך כל האשפוז עם הרופאים והצוות הרפואי: התובע התבקש לעבור בדיקת LP שעניינה דיקור מותני. ד"ר יצחק בעדותו העיד כי: "בדף המיון, הדף המיון הפנימי, בביצוע LP חולה קפץ וצעק, לא נמשכה בדיקה".... "אני לא דברתי רק על הרופאים, אני אמרתי שהוא לא שיתף פעולה במהלך האשפוז ונתתי דוגמא וציינתי גם במהלך האשפוז שהוא כעס על זה שלא נותנים לו כוסות פלסטיק"... "בדיקת EMG שלא מבוצעת עד הסוף בגלל שהחולה טוען לכאבים אז לא ניתן לתת ממנה אבחנה. במקרה הנ"ל, לא היתה טרוניה על כאב מהבדיקה עצמה. מה עוד, הבדיקה של סוכר אינה בדיקה כואבת. היא נעשית מקצה האצבע והחולה לא התלונן, על כל פנים לא אמר שהוא מסרב בגלל כאב" (עמ' 42 שורות 15, 17- 19 ו- 29- 32 בהתאמה, לפרוטוקול מיום 15.5.12). זאת ועוד, התובע הוא הוא שיזם את שחרורו: "ש: האם נכון שביקשת לעזוב על דעת עצמך? ת: כן" (שאלה 22 לתשובות הנוספות לשאלון). מעדותו של ד"ר יצחק, האחות רוזנמן וממסך כתוב (מדף הוראות ודווח- נ/8 שלעיל) עולה כי התובע סירב לשתף פעולה עם הרופאים והצוות הרפואי באופן שיטתי. התובע טען נגד כמות האנשים בחדרו, נגד כמות כוסות הפלסטיק שקיבל, הסתיר כי סובל מיתר לחץ דם במשך שנים. כמו כן, התובע לא שמע להוראות הצוות הרפואי להיות בצום ואכל מזון שאשתו הביאה לו ונדרשו שכנועים רבים על מנת להשאירו במחלקה למשך הלילה. אין בהתנהגות זו משום "שיתוף פעולה מלא" כפי שטוען התובע, ההפך הוא הנכון. התובע העיד כי עזב את ביה"ח בלילה ואף פירט נסיבות עזיבתו: "ש: ביולי 2002 ביקשת להשתחרר בלילה, אמרת שלא היתה בעיה ושיחררו אותך? ת: ביקשתי להשתחרר, מישהו יכול להגיד לי להישאר? ש: אני רואה שביקשת להשתחרר לפי התיעוד הרפואי שלך כבר בלילה, זה נכון שנשארת בסוף עד הבוקר? ת: לא, אני השתחררתי בלילה, לקחתי את הדברים שלי והלכתי. ש: אבל בתיעוד הרפואי זה לא רשום? ת: אני לא יודע מה רשמו. את המכתב שחרור באתי בבוקר לקחת כי רק בבוקר היה רופא שיחתום. ש: אתה אומר שכבר בלילה אתה עזבת את בית החולים? ת: נכון ובבוקר הייתי צריך לבוא לקחת את המכתב שחרור... אני עזבתי בלילה... באתי בלילה לביץ החולים, באתי בצום ושאלו אם אכלתי אמרתי שלא, עשו לי בדיקת דם, נתנו לי כדורים נגד כאבים והפנו אותי למחלקה פנימית א'. ש: באיזה שעה הלכת הביתה? ת: אני לא זוכר אבל זה היה בלילה, היה חושך. ש: ובבוקר הגעת לקחת מכתב שחרור? ת: כן" (עמ' 23 שורות 1- 10, 14, ו- 18- 21 לפרוטוקול מיום 22.11.11) התובע העיד אינו עובד כיום. במהלך חקירתו הנגדית עומת התובע עם דפים מחשבון הפייסבוק שלו המעלים כי התובע מפרסם מסעדה כשבין היתר, מופיע הפרסום "אילן מבטיח מה שלא טעים לא משלמים". בשלב זה, הודה התובע כי העבירו לו כספים מהמסעדה אולם, לא הרבה לטענתו.(נ/6) עדותו של התובע רצופה בסתירות פנימיות מהותיות והנני מוצאת את התובע כלא מהיימן. מכתבו של ד"ר גליק, נציב קבילות הציבור- מכתבו של נציב קבילות הציבור אינו ערוך כחוות דעת ואין מפורט בו אלו מסמכים עמדו בפני ד"ר גליק טרם עריכת ת/16. בקביעותיו של ד"ר גליק יש משום קביעות שבמומחיות כאשר כאמור הן אינן ערוכות כחוו"ד או תע"צ, אינן מפורטות ומנומקות ולא מצאתי בנסיבות המפורטות לעיל ליתן להן כל משקל. קופת החולים- ב"כ התובע טען בסיכומיו כי התובע פנה לרופאת המשפחה, ד"ר אהרונוב, במועד לא רשום לאחר האשפוז המדובר. קופה"ח (להלן: "מכבי") יוצאת נגד טענה זו מכמה סיבות, העיקרית ביניהם הינה הרחבת חזית אסורה. כבר עתה אציין כי אינני מתירה הרחבת חזית בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד -1984. בכתב התביעה, הטענה העיקרית כנגד רופאי מכבי הינה שהם לא עיינו במסמכי האשפוז, לרבות מכתב השחרור, ובאם היו מעיינים אזי היו מבחינים בערכי הסוכר הגבוהים שנרשמו ומטפלים בתובע. במהלך הדיונים, התובע לא הוכיח כי הציג בפני מי מרופאי מכבי את מסמכי האשפוז ובסיכומיו זנח טענה זו וטען כי רשלנותם של רופאי מכבי נובעת מכך שלא ביקשו מהתובע להציג בפניהם את מסמכי האשפוז. עסקינן בשינוי חזית אסור ואינני מתירה שינוי כה מהותי, היורד לשורשו של עניין ומשנה כליל את בסיס טענותיו העובדתיות של התובע. ד"ר סוזנה הורביץ- ד"ר הורביץ הינה אורטופדית מומחית והתובע פנה אליה לראשונה ביום 18.7.02. לאחר מכן נבדק על ידה בתאריך 31.7.02 . התובע לא הציג בפני ד"ר הורביץ את מסמכי האשפוז . לאחר בדיקה במרפאה הומלץ על המשך מעקב. (ראה נ/13). ד"ר שלמה פלכטר- עקב סחרחורות והקאות הופנה התובע להתייעצות עם מומחה נוירולוגיה והופנה לטיפולי פיזיותרפיה. ביום 23.7.02 הגיע התובע לראשונה למרפאתו של ד"ר פלכטר, סיפר על תאונת האופנוע מיום 15.7.02, שביקר במיון לאחר התאונה ושאורתופדית מומחית הפנתה אותו לייעוץ. התובע לא הציג בפני ד"ר פלכטר מסמך מטעם ביה"ח (ראה נ/11). ד"ר אהרונוב- ביום 24.7.02 פנה התובע לד"ר אהרונוב בשל מחלת חום, הקאות וכאבים. התובע סיפר על תאונת האופנוע שעבר והציג בפני ד"ר אהרונוב מסמך מהמיון. (ראה נ/12). בבדיקתו הקלינית של התובע לא אובחנה סיבה לחום ולסימפטומים שחש התובע ועל מנת להשלים את ברור סיבת החום, הופנה התובע למוקד רפואה דחופה. התובע פנה למוקד הרפואי, שוחרר באותו הערב לביתו עם המלצה לפנות למעקב הרופא המטפל. מתיקו הרפואי של התובע, עולה שבניגוד להמלצות שקיבל במוקד לרפואה דחופה, התובע לא מצא לנכון לפנות לרופא המטפל, דהיינו לד"ר אהרונוב (ראה נ/9). ביום 25.7.02 התאשפז התובע וביום 26.7.02 השתחרר, התובע לא פנה עם מכתב השחרור לרופאת המשפחה אלא רק כ- 7 חודשים לאחר מכן ומסיבות שונות לאלה בגינם אושפז. התובע לא הציג בפני ד"ר אהרונוב את מכתב השחרור מיום 26.7.02 גם בבקורו המאוחר. ד"ר אליזבט ויינמן- ד"ר ויינמן היא מומחית ברפואת עיניים. התובע ביקר במרפאתה לראשונה ביום 30.7.02, סיפר לה על תאונת האופנוע, על כך שהיה מאושפז ביום 25.7.02 עקב חום וכאבים אולם, לא הציג בפניה מסמך רפואי מבית החולים. ד"ר ויינמן העידה כי כל שהיה לה נבע מפי התובע (ראה עמ' 47 לעדותה מיום 15.5.12). יצוין כי התובע חזר וביקר אצל מי מרופאי מכבי אולם בשום שלב לא הציג בפניהם את מסמכי האשפוז. כוון שעניינו בשינוי חזית אסור, ביהמ"ש לא נזקק לשאלה מדוע לא ביקשו רופאי מכבי את מסמכי האשפוז על אף שידעו כי התובע אושפז. למעלה מן הצורך, אפרט מדוע גם טענה זו של התובע, שהועלתה שלא כדין, איננה רלוונטית לענייננו. ישנם שיקולים רבים המרכיבים את התשובה לשאלת מהות החובה המוטלת על רופא כלפי המטופל על ידו. לא כל טעות תיחשב כחוסר זהירות או סטייה מסטנדרט הזהירות הראויה. אחריות מוגברת מעין זו עלולה לפגום בתפקוד המערכת הרפואית ולגרום להפרת איזון עדין (ראה לעיל דנ"א 1833/91 קוהרי נ' מ"י- משרד הבריאות שלעיל). בבוא בית המשפט לקבוע את חובת הזהירות הראויה בין רופא לחולה המטופל על ידו במקרה קונקרטי, יעשה כן תוך איזון אינטרסים בין טובת החולה והאינטרס הציבורי ובין אפשרויותיו ויכולתו האובייקטיבית של הרופא: "חובת ההשגחה של צוות בית-החולים על החולים המאושפזים במחלקות אינה מוחלטת, ויש צורך למצוא איזון בין האינטרס של השגחה על החולים ומניעת תאונות והחמרה במצב בריאותם מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על החולים מצד שני, היינו-בעיה של משאבים כלכליים" (ראה ת"א 1207/92 (חי') הרמן יצחק נ' מרכז רפואי בני ציון, דינים מחוזי, כרך כו(2) 446). לענין זה אנלוגיה ברורה מיחס רופא ביה"ח כלפי מטופל ליחס רופא קופ"ח כלפי חולה. יכולתה האובייקטיבית של ד"ר אהרונוב היא מעקב אחרי תיקי מטופליה. ד"ר אהרונוב העידה כי כאשר היא מפנה אדם עם מוגבלויות לטיפול חיצוני היא עוקבת אחר מצבו. בניגוד לכך, אם עסקינן באדם סביר, בר דעת, מתבקש שיחזור לרופא המפנה ולהמשך טיפול ויתר על כך, חולה שהפסיק מיוזמתו אשפוז, שומה עליו שיפנה לרופא הקהילה. "רפואה זה דבר מאוד דינאמי ואתה לא חושב על מטופל כפושע שאם נתת לו הפנייה והוא לא הלך, מדוע לא הלך. כנראה שמצבו הבריאותי השתפר" (ראה עדותה של ד"ר אהרונוב, עמ' 60 שורות 12- 13 לפרוטוקול מיום 15.5.12). שלבי התהליך הרפואי הם כדלקמן: ראשית האבחון, לאחר מכן ההחלטה בדבר הטיפול הראוי והטיפול עצמו הכולל גם את המעקב לאחר הטיפול. עם זאת, כאשר חולה בוחר מרצונו ובהיותו מודע לסיכון הכרוך בכך, לנתק קשר עם הרופא המטפל ולא שב אליו עם הפניות ומכתבים שקיבל מבתי חולים ומוקדים מיוחדים, אין לחייב הרופא לעקוב אחר המטופל. ראה בהקשר זה: "כשחולה המודע לבעייתיות הנובעת מהטיפולים שעבר, ובאופן עקבי נמנע מלהופיע לביקורות שנקבעות לשם מעקב אחר מצבו - אין להטיל על הרופא את החובה לעקוב אחר חולה שבחר לנתק עמו את הקשר". (ע"א 34/95 עמוס גבעון נ' ד"ר ברמה, דינים עליון, כרך נב, 41). לאור בדיקות הסוכר המרובות, הוראה בדבר תזונה דלת סוכר ואף צום, ניתן להניח כאמור כי התובע אכן ידע כי קיים חשד לערכי סוכר גבוהים בדמו. אשר על כן, היה על התובע, ככל חולה סביר, לפנות לרופאת המשפחה ולהציג בפניה מסמכי האשפוז. על כך עמד אף מומחה ביהמ"ש: "ש: האם נכון שחולה סביר צריך למסור סיכום מחלה שקיבל מבית החולים, לרופא המטפל בו בקופת חולים? ת: נכון" (ראה תשובות פרופ' רובינשטיין לשאלות הבהרה מיום 23.3.10). ד"ר אהרונוב הפנתה התובע למוקד לרפואה דחופה. לאחר מכן לא שב ופנה לרופאה. למחרת פנה התובע למיון ואושפז, שם הורו לו, עת התעקש להשתחרר כי עליו להיות במעקב אחר הסוכר בדמו וחום גופו. לטענת התובע, הופיעה התראה במחשב ד"ר אהרונוב כי התובע אושפז והיה עליה לברר מה מצבו. הפסיקה עמדה על החובה האקטיבית של רופא משפחה לעקוב אחר המטופל ונקבע: "המערער לא עשה כמצוות ד"ר ארמן..... בנסיבות אלה, לא ניתן היה לצפות מרופאת המשפחה כי תעקוב באופן אקטיבי אחר המערער כי ימלא אחר הוראותיה, ואין למערער אלא להלין על עצמו שלא שעה להנחיותיה וניתן עימה קשר". (ראה עא 282-09 שמשון עמרני נ' שירותי בריאות כללית). לאור התנהלות התובע, לא ניתן לצפות מרופאת המשפחה כי תעקוב באופן אקטיבי אחריו כאשר לא שעה להנחיות של מי מהגורמים שטיפלו בו. כפי שטוען התובע, ד"ר אהרונוב אומנם קיבלה התראה למחשבה בדבר אשפוזו של התובע אולם, התרעה זו הופיעה במחשבה כ- 7 חודשים לפני שהגיע התובע לביקור נוסף וכפי שעולה מעדותה, זו לא הודעה שקופצת על גבי המסך אלא צריך לנבור בתיק באופן יסודי על מנת לאתרה. ד"ר אהרונוב העידה כי היו והתובע אדם סביר ללא מוגבלויות, לא עקבה אחר מצבו הרפואי באופן מוגבר כפי שנוהגת לעשות עם חולים שונים: "אם זה מטופל בעייתי מבחינת מבוגר, סנילי, ילד קטן, חולה פסיכיאטרי שאני שולחת אותו לבדיקה אז אני גם עוקבת אחרי זה לאן הוא הלך. אם זה אדם סביר, שמקבל הפניות, הולך לבצע אותן, אומרים לו לחזור אליי בבית החולים הוא הולך ולא צריך לרדוף אחריו" (עמ' 57 שורות 8- 11 לפרוטוקול מיום 15.5.12). על כן אני סבורה שלא היה באחריותה של ד"ר אהרונוב לרדוף אחר התובע ולדאוג לשלומו באופן מוגבר, אף יותר משהתובע דואג לעצמו . גזירה שווה לשאר רופאי קופ"ח מכבי. אין להטיל עליהם חובה מוגברת למעקב אחר מטופל וחולה סביר צריך להציג את המסמכים שקיבל בבית החולים, בפרט כאשר החולה מפסיק על דעת עצמו את האשפוז. אשר על כן, ומשום שהתובע לא הציג מסמכי האשפוז בפני מי מרופאי מכבי, נשמט גם הבסיס לטענות רשלנות בית החולים בגין אי רישום גבי טופס השחרור כי קיים חשד לסוכרת . אשר על כן הנני קובעת כי התובע לא הוכיח אחריות מי מהנתבעים לנזקיו הנטענים. למעלה מן הצורך אתייחס גם לשאלת גובה הנזק: נזק- התובע לא עבד זמן מה לאחר התאונה מיום 15.7.02 ובעטייה ולאחר מכן חזר לעבוד עד ספטמבר 2003 . מספטמבר 2003 התובע לא עבד כמעט שנה בשל תאונת דרכים אחרת שעבר, ללא קשר לנשוא התובענה. לאחר מכן התובע המשיך לעבוד עד שנת 2007 כנהג משאית עצמאי באופן סדיר (תשובות 53- 55 לשאלון נ/1) והשתכר כ- 5,000 ₪ לחודש בערכי היום. פרופ' רובינשטיין קבע כי התובע לוקה כיום בנכות רפואית בשיעור 10% בעטייה של הסכרת ללא מגבלות תפקודיות. עם זאת מציין המומחה כי סוכרת מטבעה היא מחלה מתקדמת עם השנים ובעטיים של הופעת סיבוכי סוכרת נכותו של התובע עלולה לגדול עם השנים ויזקק לטיפולים בסיבוכים כאשר יופיעו. המומחה מאשר בתשובותיו לשאלות ההבהרה כי גם אם הסכרת הייתה מתגלית מספר חודשים קודם לכן עדיין סביר מאד להניח שנכותו של התובע כיום הייתה 10%. עוד קבע המומחה כי העיכוב בטיפול בסוכרת עלול להקדים את הופעת סיבוכי הסוכרת בחודשיים וקיצר את תוחלת חייו של התובע בשנה וחודשייים. בחקירתו הדגיש המומחה כי אם התובע יקפיד על דיאטה הסוכרת תשתפר ויש מקרים שהינה נעלמת .(עמ' 16 לפרוטוקול) הוכח כי התובע עובד כיום וכי לא קיימת אצלו נכות תפקודית כלשהי. התובע העיד כי הוא עובד בעבודות מזדמנות לרבות עבודת ניקיון (עמ' 22 לפרוטוקול) . התובע ניסה להסתיר עבודתו במסעדה מבית המשפט ואינני מקבלת גרסתו לפיה הוא רק מפרסם את המסעדה ואינו מפעילה שכן הדבר סותר את האמור בדף הפייסבוק שלו (נ/6). התובע לא הוכיח כי נגרמו לו הפסדי השתכרות עד כה, בגין האיחור באיבחון וטיפול הנטענים. עם זאת לאור קביעות המומחה בדבר הופעה מוקדמת של סיבוכים וחשש לפגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד הנני סבורה כי יש להעמיד ראש נזק זה על סך 50,000 ש"ח. את ראש הנזק של כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים יש להעמיד ע"ס 50,000 ₪. התובע לא הוכיח נזקים בגין הוצאות מוגברות כנטען. אין טענה לראשי נזק אחרים. אשר על כן מצאתי לדחות את התביעה. התובע ישא בהוצאות משפט של הנתבעים וכן בשכ"ט ב"כ הנתבעים 1-2 בסך 20,000 ש"ח ובשכ"ט ב"כ הנתבעים 5,7-10 בסך 20,000 ש"ח.רשלנות רפואית (באבחון)רשלנותתביעות רשלנות רפואיתרפואהסוכרת