הוצאות טיפול פסיכולוגי לנפגעי תאונת דרכים

התובע עתר לפיצוי בגין הוצאותיו הנטענות בשל טיפול פסיכולוגי. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצוי על הוצאות טיפול פסיכולוגי: רקע ותמצית טענות הצדדים התובע , יליד 20.2.66, עותר לפיצוי בגין נזקים אשר נגרמו לו, לטענתו, בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים מיום 11.8.05. התובענה הוגשה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "החוק"). התובע טוען, כי התאונה ארעה ביום 11.8.05 בשעה 6:30 לערך בעת שנהג ברכב בעל מ.ר 12-386-08 (להלן: "הרכב"). הנתבעת הינה חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב במועדים הרלוונטיים. מכתב התביעה עולה, כי ממקום התאונה הובהל התובע באמבולנס של מד"א לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. התובע טופל, נבדק ושוחרר לביתו עם המלצות למנוחה, שימוש במשככי כאבים והמשך טיפול ומעקב רפואי. לטענתו, ביום 13.8.05 הוא פנה לבית חולים בנצרת, בשל החמרה בכאביו. התובע שוחרר לאחר שעבר סדרת טיפולים ובדיקות. התובע טוען, כי לאחר התאונה המשיך לסבול מכאבים, הגבלה בתנועות, תחושת נימול בכפות הידיים, כאבים בגב עליון ותחתון עם הקרנה לעכוז ולרגליים, כאבי ראש, טנטון בשתי האוזניים, הפרעות שינה, סיוטים וזיכרונות טראומטיים בקשר לתאונה ועבר בדיקות CT, EMG, בדיקת שמיעה ובדיקה פסיכיאטרית. לטענת התובע, טרם התאונה היה בריא בגופו ובנפשו והצליח במקצועו ובעקבות התאונה הוא סובל מכאבים והגבלות. לטענתו, טרם התאונה עבד כשכיר והשתכר סך של 5,000 ₪. בעקבות התאונה הופסקה שאפתנותו להתקדם בעבודתו ולהגשים חלומותיו ובשל מצבו הבריאותי בעקבות התאונה אין בידו לחזור למעגל העבודה ולאורח חיים נורמאלי. התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד, הפסד השתכרות ותנאים סוציאליים לעבר ולעתיד, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד וכאב וסבל. הנתבעת מכחישה את עצם התרחשות התאונה, נסיבות התרחשותה, הנזקים הנטענים וקיום קשר סיבתי בינם לבין התאונה. הנתבעת טוענת, כי כושר השתכרות התובע לא נפגע ולא נגרמה לו פגיעה תפקודית. הראיות בהתאם להחלטה מיום 11.9.08 מונו ד"ר נמרוד רוזן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, ד"ר עמיקם טל כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי ופרופ' אבישי גולץ כמומחה מטעם בית המשפט בתחום א.א.ג. ד"ר רוזן ופרופ' גולץ קבעו בחוות דעתם, כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום האורתופדי ובתחום א.א.ג, בהתאמה, בעקבות התאונה. ד"ר רוזן ציין בחוות דעתו, כי התרשם משיתוף פעולה לוקה בחסר מצד התובע. היה צורך בשכנוע לבצע כל בדיקה ובדיקה. המומחה התרשם מחוסר אמינות התובע בדיווח על אזורים חסרי תחושה בבדיקה הגופנית והנוירולוגית שלא תאמו כל פיזור אנטומי. לפיכך, המומחה מגיע למסקנה, כי לא נותרה לתובע נכות לצמיתות בעקבות התאונה הנדונה. פרופ' גולץ קובע בחוות דעתו, כי לא ניתן לקבל את תלונותיו של התובע בדבר רעשים קבועים באוזניו בעקבות התאונה ואין לתובע כל מגבלה תפקודית בגין ליקוי שמיעה. מומחים אלו לא נחקרו על חוות דעתם והן לא נסתרו. במסגרת חוות דעתו קבע ד"ר טל, כי לתובע נכות נפשית בשיעור של 30%. עוד קבע, כי 20% מתוכם הינם בגין התאונה ו-10% בגין נכות נפשית קודמת. המומחה ציין, כי להערכתו ניתן להקטין מנכות זו באמצעות טיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים אקטיביים יותר. ד"ר טל קבע, כי הנכות בשיעור 20% הינה זמנית לתקופה של כשנה וחצי מיום כתיבת חוות דעתו, מתוך מחשבה, כי ניתן להקטין מנכותו הנפשית של התובע. בהתאם להחלטה מיום 1.2.10 נשלח התובע לבדיקה חוזרת אצל ד"ר טל לשם קביעת מצבו הסופי כתוצאה מהתאונה. ד"ר טל קבע, כי נכותו של התובע בתחום הנפשי בעקבות התאונה הינה בשיעור של 20%. לתיק בית המשפט הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע ושל הגב' (להלן: "X")- אמו של התובע. המצהירים וד"ר טל נחקרו על האמור בתצהיריהם ובחוות הדעת, בהתאמה. בנוסף, הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. דיון ומסקנות בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לנזקי התובע בעקבות תאונת הדרכים בה עסקינן. כאמור, מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה ומומחה מטעם בית המשפט בתחום א.א.ג קבעו, כי לא נותרה לתובע נכות בעקבות התאונה נשוא התובענה. המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי קבע בחוות דעתו הראשונה, כי נותרה לתובע נכות זמנית בשיעור 20%. בחוות דעתו השנייה קבע, כי נכותו הצמיתה של התובע בעקבות התאונה הינה בשיעור של 20%. המומחה ציין, כי לתובע נכות נפשית בשיעור 30% אשר חלקה נובעת ממצב קודם וללא קשר לתאונה. במסגרת חוות הדעת קבע המומחה, כי יש לשייך 2/3 מהנכות הנפשית לתאונה בה עסקינן. כפי שיפורט בהמשך, במהלך עדותו חזר בו המומחה מקביעה זו וטען, כי על סמך המידע שהוצג בפניו הוא סבור, כי יש לשייך לתאונה רק 1/4 מנכותו הנפשית של התובע. קרי, 7.5% בלבד. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם יש לאמץ את קביעת המומחה במסגרת חוות דעתו או את קביעותיו במסגרת עדותו. כן חלוקים ביניהם באשר להשפעה התפקודית של נכותו הרפואית של התובע. המומחה נשאל אילו פרטים סיפק לו התובע לגבי אירועים טראומטיים טרם התאונה ואחריה והעיד, כי היה אירוע טראומטי של פטירת שני קרובי משפחה של התובע. המומחה טען, כי ככל שיודע, הפרעת החרדה הקודמת אשר קדמה לאירוע תסמונת החרדה בעקבות התאונה החלה, קרוב לוודאי, בשנת 97 לאחר פטירת קרוביו של התובע. המומחה הוסיף, כי אירוע טראומטי שני היה מספר חודשים לאחר מכן כאשר התובע נפגע בידו בעת עבודתו כפקיד במלון. המומחה ציין, כי התובע לא עבד במשך שנים בעקבות תאונה זו (עמ' 32 ש' 31, עמ' 33 ש' 1-6). המומחה נשאל, האם לגבי האירוע השני התובע מסר לו מידע ביוזמתו או שהוא שאל אותו, האם נקבעה לו נכות כלשהי והשיב, כי למד על זה מהמסמכים שבא כוח הנתבעת הפנה אותו אליהם לאחר שסיכם את חוות הדעת. המומחה העיד שהתובע לא סיפק את המידע מיוזמתו. המומחה הוסיף, כי ציין בחוות דעתו שהאם והתובע הקטינו מאד הפרעות קודמות נפשיות שהיו לו ושמו את עיקר הכובד על התאונה הנדונה (עמ' 33 ש' 7-10) המומחה נשאל, האם סיפרו לו על אירועים נוספים והשיב, כי לא סיפרו לו וכי הוא נתקל במסמכים הרפואיים באירוע של חבלת ראש אולם התובע לא סיפר לו על זה ואין לו נתונים נוספים (עמ' 33 ש' 11-13). התובע נשאל, האם סיפר למומחה שהוא היה מעורב בתאונה וקבעו לו נכות בשיעור של 23% והשיב בחיוב. הוא טען, כי אמר למומחה הכל ואם זה לא כתוב בחוות הדעת זו לא בעיה שלו (עמ' 21 ש' 20-23). התובע נשאל, האם פנה לביטוח לאומי לשם קביעת נכות כללית בעקבות התאונה של היד והשיב בחיוב והוסיף, כי קיבל נכות כללית על היד ונכות נפשית. התובע נשאל האם פנה לביטוח לאומי בגלל היד ובגלל בעיות נפשיות קודמות והשיב בחיוב ולטענתו, סיפר על כך למומחה מטעם בית המשפט (עמ' 24 ש' 1-9). המומחה נשאל, האם התובע סיפר לו שנקבעה לו נכות צמיתה על ידי מל"ל בשיעור 20% בתחום הפסיכיאטרי בגין התאונה באילת משנת 98 והשיב בשלילה וטען, כי נודע לו על כך משאלות ההבהרה שבא כוח הנתבעת שלח אליו (עמ' 33 ש' 14-16). המומחה נשאל, האם העובדה שהתובע הסתיר ממנו פרט כל כך חשוב, שנוגע לתחום המומחיות שלו, לא פוגם באמינותו ובאמינות תלונותיו והשיב, כי יתכן שהייתה כאן הסתרה לשמה אך הוא אינו בטוח בכך לגמרי שכן הריאיון הפסיכיאטרי, לא בהכרח נוגע לכל הדברים האלה בצורה מממוקדת ולא בהכרח מאפשר למרואיין למסור את הפרטים האלה מיוזמתו. לטענתו, הוא שואל את השאלה בצורה אחרת ולא בצורה האם תבעת את בטוח לאומי אלא האם סבלת בעבר מהפרעות נפשיות ועל זה הוא ענה שהיה בטיפול לפני התאונה (עמ' 33 ש' 17-22). המומחה נשאל, האם הוא אינו שואל את הנבדק, האם נקבעה לו נכות בעקבות מצב נפשי והשיב, כי בדרך כלל שואל את השאלה הזו אולם הוא אינו זוכר האם שאל את התובע. המומחה אישר, כי אם היה שואל את התובע ומקבל תשובה הוא היה מציין זאת בחוות הדעת. הוא נשאל האם העובדה שלא ציין זאת בחוות הדעת מלמדת שהתובע לא נשאל על כך והשיב, כי קרוב לוודאי (עמ' 33 ש' 23-28). המומחה העיד, כי היו סימפטומים פסיכיאטרים נפשיים שבגינם התובע היה בטיפול לפני התאונה וזה נרשם בחוות הדעת. נטען בפניו שהוא ידע שהיה לתובע אירוע טראומטי בשנת 98 כאשר נפגע בעבודה. המומחה נשאל, האם שאל את התובע האם בעקבות אותו אירוע הוא נבדק על ידי מומחה או הגיש תביעה בעקבות האירוע ולאחר עיון ברישומים העיד, כי בחוות הדעת הראשונה בסעיף היסטוריה רפואית דובר על תאונה עם פגיעה אורתופדית בכף יד משנת 98 עם נכות בכף היד והפרעות תפקודיות. הוא נשאל האם זה מה שמסר לו התובע והשיב בחיוב (עמ' 33 ש' 28-31, עמ' 34 ש' 1-4). אף אם התובע לא נשאל האם נקבעה לו נכות נפשית בעבר הרי שהוא נשאל האם סבל מהפרעות נפשיות ובחר לענות, כי היה בטיפול לפני התאונה מבלי שציין, כי נקבעה לו נכות נפשית בשיעור של 20%. התרשמתי, כי התובע ביקש להאדיר את נזקי התאונה בה עסקינן תוך שנמנע מלפרט מידע רלוונטי. ברי, כי נכות נפשית בשיעור 20% לצמיתות קודמת לתאונה שלפנינו, הינה מידע מהותי שהיה על המומחה לדעת טרם ערך את חוות דעתו. התובע אישר, כי לפני התאונה היו לו בעיות נפשיות וכי זה היה מאמצע שנת 97 בעקבות פטירת שני דודים שלו. הוא שלל טענה לפיה בשנת 95 הוא סבל מבעיות נפשיות. הוצג לו מסמך רפואי מבית חולים נצרת משנת 95 בו צוין, כי יש לו טראומות נפשיות. נטען בפניו, כי ב- 98 היה לו התקף פאניקה. בתגובה טען, כי לפעמים היה הולך וכי בשנת 2006 הלך אחרי פטירת גיסו שכן עלה לו לחץ הדם והוא היה עצוב. התובע נשאל, האם סיפר על כך למומחה והשיב שענה על מה שנשאל וכי המומחה לא שאל לגבי דברים שנשלחו לגביהם מסמכים. לטענתו, לאחר המקרה הוא הלך לבית חולים פעמים רבות ואין בידו לספר למומחה על כל מסמך. לטענתו, המומחה קרא את מה שקרא והוא הסביר למומחה את מה שהתבקש להסביר. התובע העיד, שאמר למומחה הרבה דברים וכי אינו יודע מה המומחה כתב (עמ' 21 ש' 24-32, עמ' 22 ש' 1-8). המומחה נשאל, האם התובע סיפר לו שבשנת 2006, אחרי התאונה, הוא חווה אירוע טראומטי של פטירת קרוב משפחה ושבעקבות כך נזקק לטפול פסיכיאטרי והשיב, כי לא ידוע לו על כך. נטען בפניו, כי באותה שנה נפטר גיסו של התובע והתובע נזקק לטיפול נפשי. בתגובה טען המומחה, כי החל משנת 97 או קצת לפני כן התובע סובל משתי תסמונות חרדה. לטענתו, טרם התאונה בה עסקינן התובע סבל מתסמונת חרדה כרונית פעילה, והיה מטופל מעת לעת בצורה כמעט מסודרת על ידי רופאים פסיכיאטרים. המומחה הוסיף, כי אם מעת לעת היו אירועים נוספים כמו פטירתו של מישהו או עלית לחץ דם, הדברים האלה פעלו בתוך מסגרת הפרעת חרדה כרונית שקדמה לתאונה הנדונה ומעת לעת התובע נזקק לפניות למיון אולם מדובר בהפרעת חרדה קבועה (עמ' 34 ש' 10-19). לאור עדותו אמורה של המומחה נטען בפניו, כי קבע לתובע 30% נכות ומתוך זה ייחס 20% לתאונה ונשאל מדוע לא ראה את התאונה, שלא הייתה קשה במיוחד, כאחד מהאירועים אשר פוקדים את התובע אחת לכמה זמן וגורמים לאותם התקפי חרדה כאשר הבסיס למצב הנפשי שלו זה המצב משנת 97 או 98. המומחה נשאל מה ההבדל בין פטירה של קרוב משפחה באופן פתאומי אשר לא מקנה לשיטתו נכות לעומת תאונה קלה אשר לה ייחס 2/3 מסך הנכות הנפשית. בתגובה טען המומחה, כי יש הבדל בין התקפי חרדה בעקבות התאונה הנדונה, שכן כל תסמונת חרדה שינתה את כיוונה והפכה לתסמונת חרדה מסוג PTSD . לטענתו, יש הבדל מהותי בין תסמונת חרדה הנדונה לבין תסמונת חרדה קודמת ממנה סבל התובע בכך שהתסמונת הזו הרבה יותר אינטנסיבית, הסימפטומים יום יומיים ולא באים בהתקפים כמו התסמונת הקודמת. המומחה הוסיף שהסבל הרבה יותר גדול, עוצמת הפחדים יום יומית ובשל כך התובע נמנע מלישון ומחכה לאור היום. לטענתו, כל עוצמת הפחדים האלה קשורה לזיכרון התאונה (עמ' 34 ש' 21-31). נטען בפני המומחה, כי כל מה שהוא אומר לגבי האינטנסיביות זה מה שמסר התובע והוא אישר טענה זו (עמ' 35 ש' 2-3). התובע נשאל באשר לתאונות נוספות בהן היה מעורב והעיד, כי היו לפני התאונה נשוא התובענה ואולי גם אחריה וטען, כי אינו זוכר. התובע אישר, כי בשנת 2007 היה מעורב בתאונת דרכים והוסיף, כי הייתה קלה מאוד (עמ' 21 ש' 10-15). התובע נשאל האם סיפר למומחה על התאונה משנת 2007 והשיב, כי לא היה אצלו עדיין. לאחר שנשאל האם המומחה בדק אותו בשנת 2008 השיב, כי אינו זוכר וכי ייתכן (עמ' 21 ש' 16-19). התובע העיד שיש לו רישיון נהיגה בתוקף וכי חידש אותו לאחרונה לפני כשלוש שנים (עמ' 25 ש' 28-32, עמ' 26 ש' 1). התובע העיד, כי משנת 2007 הוא אינו נוהג וטען, כי מאז התאונה נהג פעם אחת בלבד. התובע העיד, כי הוא הוריד את הרכב מהכביש בשנת 2008 (עמ' 26 ש' 4-22). התובע אישר, כי לטענתו מאז התאונה נשוא התובענה ועד שהוריד את הרכב מהכביש הוא נהג בו פעם אחת (עמ' 26 ש' 23-24). התובע העיד, כי לאוטו היה ביטוח. הוא נשאל מדוע ביטח את הרכב, ככל שלא עשה בו שימוש, והשיב, כי לפעמים האחיין שלו נהג ברכב. התובע נשאל, האם בשנה בה הייתה התאונה אחיינו נהג ברכב והשיב בשלילה. הוא נשאל מדוע אם כן ביטח את הרכב בשנת 2007 והשיב, כי משום שהיה לרכב ביטוח. התובע נשאל מדוע לא ביטל את הביטוח והשיב, כי לא חשב על זה. נטען בפניו, כי היה לרכב ביטוח משום שהוא נהג בו והשיב, כי נהג פעם אחת בלבד. נטען בפניו, כי בסעיף 23 בתצהירו הוא מודה, כי נהג לפחות כמה פעמים והוא השיב, כי הוא נשאל לגבי שנת 2007. התובע נשאל, האם נהג ברכב בשנת 2006 והשיב, כי אינו זוכר מתי נהג וכי אינו מבין את השאלה (עמ' 26 ש' 27-32, עמ' 27 ש' 1-15). X נשאלה, האם היה לתובע רכב לפני או אחרי התאונה והשיבה, כי היה לו רכב לפני התאונה וכי אחרי התאונה הוא לא נהג. היא נשאלה, האם אחרי התאונה היה לתובע רכב והשיבה בשלילה. לטענתה אולי הרכב נשאר אצלו מספר חודשים אחרי התאונה והוסיפה שאינה זוכרת בדיוק. X נשאלה, האם היה לו רכב במשך שלוש שנים אחרי התאונה והשיבה בשלילה. לטענתה, בתקופה בה היה לתובע רכב לאחר התאונה הוא נהג בו אולי פעם אחת. נטען בפניה, כי התאונה בה עסקינן הייתה בשנת 2005 ובשנת 2007 התובע היה מעורב בתאונה נוספת והשיבה, כי זו הייתה הפעם היחידה בה נהג אחרי התאונה (עמ' 28 ש' 23-32). נטען בפניה, כי התאונה משנת 2007 הייתה שנתיים אחרי התאונה נשוא התובענה וכי היא העידה שהתובע החזיק ברכב רק מספר חודשים לאחר התאונה ובתגובה השיבה, כי אינה זוכרת בדיוק. בנסיבות אלו נשאלה כיצד היא יודעת שהתובע נהג רק פעם אחת לאחר התאונה ואולי נהג יותר והיא שבה וטענה, כי נהג רק פעם אחת והוסיפה, כי היא זוכרת משום שהוא עשה תאונה. לטענתה, היא זו שאמרה לו לנסות לנהוג שוב לאחר התאונה ומשום שהיא הייתה הסיבה לתאונה השנייה היא הרגישה לא טוב (עמ' 29 ש' 1-7). X נשאלה, האם עד מועד התאונה השנייה הרכב חנה ליד הבית ובמקום להשיב טענה, כי הוא התקלקל והורד מהכביש ולא נמכר (עמ' 29 ש' 8-9). היא נשאלה, האם מישהו אחר נהג ברכב מלבד התובע והשיבה בשלילה (עמ' 29 ש' 10-11). בהמשך עדותה נשאלה האם בתקופה עד התאונה בשנת 2007 האם מישהו ביקש מהתובע את הרכב והשיבה בשלילה (עמ' 29 ש' 21-22, 26). נטען בפני המומחה, כי הוא ציין שלתובע יש מאפיינים המובהקים של PTSD, בין היתר הימנעות מכל מה שמזכיר את התאונה כמו מכוניות, טלוויזיה או דיבורים על כך. הוא נשאל, האם התובע מסר לו שמאז התאונה נשוא התובענה הוא נוהג לפעמים ואפילו היה מעורב בתאונת דרכים בשנת 2007 והשיב, כי לא ידוע לו על כך. המומחה נשאל, האם שאל את התובע על כך והשיב, כי אינו זוכר האם שאל את התובע האם נוהג והוסיף, כי היה לו ברור שהתובע לא נוהג. המומחה נשאל כיצד אפשר לקבוע שהתובע נמנע מלנהוג אם הוא לא שאל אותו על כך והשיב שהימנעות יכולה להיות חלקית. הוא נשאל האם זה לא מערער את הקביעה של PTSD והשיב, כי יש לנבדק חלומות והוא נמנע משינה כתוצאה מאותם חלומות, הוא נמנע מלצאת מהבית ויוצא מעט, נמנע מלראות סרטים שרואים בהם אירועים של מכוניות בתאונות ומפסיק לראות טלוויזיה כאשר יש סיטואציה כזו (עמ' 36 ש' 1-12). עדות התובע לפיה נהג ברכבו פעם אחת בלבד ממועד התאונה לא הותירה עליי רושם אמין. כאשר נטען בפניו, כי בתצהירו הודה, כי נהג מספר פעמים טען, כי נשאל לגבי שנת 2007. אין ממש בטענה לפיה התובע נשאל באשר לשימושו ברכב בשנה האמורה בלבד. התובע העיד מפורשות, כי מאז התאונה עשה שימוש ברכב פעם אחת בלבד. אף אמו של התובע העידה, כי מאז התאונה הוא עשה שימוש ברכב פעם אחת בלבד ובמועד האמור היה מעורב בתאונה. עדויות אלו אינן עולות בקנה אחד עם האמור בתצהיר התובע, כמפורט לעיל. עדותה של X לא הותירה עליי רושם אמין. עדותה לפיה התובע החזיק ברכב מספר חודשים לאחר התאונה אינה עולה בקנה אחד עם עדותה באשר לתאונה השנייה בה היה מעורב התובע בשנת 2007 ועם עדות התובע באשר למועד בו הורד הרכב מהכביש. כמו כן, לא עלה בידי התובע ליתן הסבר מניח את הדעת באשר לנסיבות בהן המשיך לבטח את הרכב ולהחזיק בו מספר שנים לאחר התאונה, ככל שלא עשה בו שימוש. טענתו לפיה אחיינו עשה שימוש ברכב נסתרה על ידי אמו. המידע האמור באשר לשימושו של התובע ברכב רלוונטי לעניין נכותו של התובע לאור עדות המומחה באשר לטענת התובע להימנעות לכאורה מנהיגה ברכב בעקבות התאונה. טענה שמצאתי אותה לא אמינה. בעת עדותו נשאל המומחה באשר לממצאים עליהם הסתמך בחוות דעתו ונשאל האם יש משהו אובייקטיבי בבדיקה שיכול לסייע לו לקבוע את אחוזי הנכות. בתגובה טען המומחה, כי הממצאים האובייקטיבים מופיעים בחוות דעתו והפנה לסעיף הבדיקה. המומחה העיד, כי קיים שטח אפור בין ממצאים אובייקטיבים לסובייקטיביים. לשם הדגמה העיד המומחה, כי בחוות הדעת ציין שהתובע מוזנח בהופעתו. לטענתו, לכאורה זה אובייקטיבי ומאידך אדם אשר מגיע לבדיקה יכול להזניח את הופעתו בכדי להרשים את הבודק. המומחה העיד, כי עליו להסתמך על הניסיון שלו, על אמינות הנבדק ועל הקשר בין ממצאים שהוא רואה לבין אלה שנתמכים בראיות נוספות. המומחה הוסיף, כי בסופו של דבר עליו לתת את הדעה, האם הוא סומך על מה שהוא שרואה או שהוא מטיל ספק (עמ' 32 ש' 9-16). עוד העיד המומחה, כי ממצא אובייקטיבי נוסף זה ריכוז וקשב מופרעים. לטענתו, זה ממצא אובייקטיבי אולם כל נבדק יכול לשחק עם זה. המומחה טען, כי כאשר נבדק מתוחכם יותר קשה להבחין בין התחזות וממצא אמיתי (עמ' 32 ש' 16-18). המומחה העיד, כי ציין בסעיף הבדיקה שקיימת האדרה מלודרמטית. הוא טען, כי זה ממצא אובייקטיבי וכי הוא צריך לתת משקל לשאלה איך הממצא משפיע על סימפטומים אחרים (עמ' 32 ש' 18-20). נטען בפני המומחה, כי כל מה שהוא מציין כאובייקטיבי מתנקז בסופו של דבר בהתנהלות התובע. בתגובה טען המומחה, כי הוא מסכים בהחלט. המומחה הוסיף, כי לגבי סימפטומים פסיכיאטריים יש מעט מאד סימפטומים אובייקטיבים וטען, כי עליו לבדוק איזה משקל הוא נותן לכל סימפטום (עמ' 32 ש' 21-26). המומחה העיד, כי הוא מסכים שהרבה מהקביעה הפסיכיאטרית מבוססת על הערכה (עמ' 32 ש' 27-28). המומחה אישר, כי קיימת חשיבות קרדינאלית לאמינות הנבדק (עמ' 32 ש' 29-30). נטען בפני המומחה, כי הוצגו נתונים שהתובע לא מסר לו, וביניהם שיש לתובע נכות פסיכיאטרית בשיעור 20% טרם התאונה, ונטען בפניו, כי אולי טענות התובע אודות פחדיו אין להם בסיס. המומחה השיב, כי הוא לא סבור שעורך הדין צודק שכן היה לזה תיקוף בתוך הבדיקה שלו. לטענתו, זה עולה בקנה אחד עם פרטים באנמנזה. המומחה התבקש להפנות לחוות הדעת והשיב, כי לא כתב והיה לזה תיקוף שכן שאל גם את אמו של התובע והיה לזה תמיכה במסמכים רפואיים של הפסיכולוגית והרופאה. לטענתו, ניתן להגיד שהתובע חוזר על אותם סיפורים אצל כל האנשים ובונה לעצמו תיק. הוא הוסיף, כי זה לא מתאים לממצאים הקליניים של התובע (עמ' 35 ש' 7-14). נטען בפניו, כי אין ממצאים קליניים וזה שהתובע מוזנח בהופעתו זה לא ממצא קליני. המומחה השיב, כי זה לא ממצא אובייקטיבי אלא קליני והוסיף, כי יש עוד ממצאים. המומחה הפנה לחוות דעתו הראשונה לפיה יש ריכוז וקשב מופרעים וקיימים תיקים של הזזת הראש (עמ' 35 ש' 6-17). הוא הוסיף, כי כתב בחוות הדעת שהוא לא יכול לעשות הערכה מדויקת וזה ניחוש בגלל משקל הסימפטומים שהם תוצאה של התאונה. המומחה טען שהוא לא יכול להתחייב שזה מדויק ויכול להיות שחלוקה הוגנת היא חצי חצי (עמ' 35 ש' 17-19). נטען בפני המומחה, כי המל"ל בדק את התובע בזמן אמת, חמש פעמים, ונקבעה לו נכות בשיעור 20%, והוא נשאל מדוע בנסיבות אלו יש להתלבט לעניין הקשר הסיבתי ומדוע לא לאמץ את קביעת המל"ל לגבי נכותו של התובע טרם התאונה, כך שנכותו של התובע בעקבות התאונה הינה 10%. המומחה טען בתגובה, כי קשה לו לקבל את זה. הוא טען שהסבל הנפשי של התובע ומגוון הסימפטומים שלו קשורים לתאונה הנדונה ולכן הקביעה שלו מתבססת בעיקר על משקל הסימפטומים שהוא קובע. לטענתו, הוא עבר על כל המסמכים משנת 97 והוסיף, כי ייתכן שתגובת אבל חריפה השתלטה על שאר הסימפטומים שבאו לידי ביטוי בבדיקה אצלו (עמ' 35 ש' 20-27). נטען בפניו שהתובע פנה לאחר התאונה ולא הזכיר את התאונה ומדבר על אירוע טראומטי אחר מבחינתו והאם אין לזה שום משמעות והשיב, כי יש לזה משמעות אולם אירוע טראומטי כמו אבל לגבי דמות חשובה בחיים עשוי לתפוס מקום מרכזי בתכנים וזה ימעיט מתכנים אחרים כדוגמת תאונה והוסיף, כי הדבר אפשרי למרות שהיה מצפה לשמוע משהו על התאונה (עמ' 35 ש' 28-32). המומחה נשאל האם כיום, כאשר רואה שהתובע מעלים ממנו מידע חשוב, האם אין מקום לחשוב שנית לגבי נכותו של התובע ולכל הפחות לגבי שאלת הקשר הסיבתי ונטען בפניו שהתאונה הנדונה הייתה קלה שבקלות. בתגובה טען, כי לא חייב להיות קשר בין עוצמת התאונה והפגיעה לעוצמת תסמונת החרדה. המומחה העיד, כי מה שקובע את העוצמה של תסמונת PTSD היא התשתית הפסיכולוגית של האדם ועוצמת החרדה שארעה בעת התאונה גם אם לא הייתה פגיעה גופנית (עמ' 36 ש' 13-20). המומחה העיד, כי לא היה ער לעוצמת הנכות הנפשית שקדמה לשנת 2005 וטען, כי מבחינה זו הוא מוכן לשנות את חוות דעתו ואת היחס בין הנכות הקודמת לנוכחית כך שזה יהיה חצי חצי (עמ' 36 ש' 20-22). התובע נשאל, האם היה מעורב בכמה קטטות והשיב, כי אינו זוכר. בהמשך טען, כי אינו רוצה לדבר על זה והוסיף שמאז שנולד הוא מכבד את החוק ואם עשה משהו לא בסדר הוא קיבל את העונש (עמ' 22 ש' 14-16). התובע נשאל, האם הוגש נגדו כתב אישום על תקיפה ובתגובה השיב, כי כאשר היה ילד. כאשר נשאל באיזה גיל זה היה השיב, כי זה לא קשור לתאונה (עמ' 22 ש' 19-22). בהמשך טען התובע, כי זו בושה והוא עייף וכי חשב שיחקרו אותו על התאונה בלבד. הוא הוסיף, כי הוא מתנגד לשאלות אישיות. לאחר מכן נשאל האם היה מעורב בקטטות בשנת 95 ובתגובה טען, כי אינו רוצה כסף, כי הוא רוצה זכויות וכי אינו זוכר (עמ' 22 ש' 28-31). התובע נשאל, האם היה מעורב בקטטה בשנת 2008 והשיב, כי אינו זוכר (עמ' 22 ש' 32, עמ' 23 ש' 1). הוא נשאל האם הוא זוכר שהמשטרה או הפרקליטות הגישו נגדו כתבי אישום והשיב, כי עורך הדין מבלבל אותו בשאלותיו. הוא טען, כי לא הוגש נגדו כתב אישום בשנת 2008. הוא נשאל, האם מעולם לא הוגש נגדו כתב אישום והשיב, כי הוגש אולם הוא אינו זוכר תאריכים. הוא טען שזה יכול להיות כאשר היה בן 30, 23 או 25 (עמ' 23 ש' 2-5). התובע נשאל מה היה במשפט והשיב, כי בשנת 2008 לא היו קטטות וכי אינו זוכר שהוגשו נגד כתב אישום. התובע שאל על מה כתב אישום ובאיזה גיל והוסיף שהוא זוכר שנתן פעם סטירה לאדם ושפטו אותו על כך. הוא נשאל, האם זה קרה פעם אחת או פעמיים והשיב, כי אינו זוכר, אינו מרוכז וכי הוא עייף. הוא נשאל, האם היה כתב אישום אחד או שניים והשיב, כי אולי היו שלושה ואולי ארבעה. התובע נשאל, האם כתבי האישום הוגשו בעקבות קטטות והשיב, כי לא כל הזמן. הוא טען, כי מדובר רק בסטירה והוסיף, כי יש מקרים כמו הגנה עצמית או שאומרים עליך דבר שלא עשית (עמ' 23 ש' 6, 11-24). התובע נשאל, האם הוגשו נגדו כתבי אישום בבית משפט לתעבורה והשיב בשלילה. בהמשך טען, כי אינו זוכר ואז העיד, כי פעם הוגש אולם אינו זוכר מתי (עמ' 27 ש' 21-22). התובע נשאל, האם סיפר למומחה מטעם בית המשפט שהוגשו נגדו כתבי אישום והיו לו אירועי קטטה והשיב שהמומחה לא שאל אותו שאלות כאלה ועל כן לא היה מוכרח לומר לו. הוא טען, כי המומחה התייחס למצבו הבריאותי ולתאונות (עמ' 23 ש' 27-30). המומחה נשאל, האם הוא שואל לגבי עבר פלילי והשיב, כי לא בהכרח. הוא טען שאם יש סימן שאלה בנדון הוא שואל (עמ' 36 ש' 23-24). בהמשך נשאל המומחה, האם יש חשיבות לעבר פלילי לבן אדם שהיה מעורב בקטטות למשל והשיב, כי יש חשיבות מבחינת היכולת שלו כמומחה להבין את מבנה האישיות שלו. הוא נשאל, האם במידה שיש לו נבדק שהורשע שש פעמים באיומים, בגרימת נזק, חבלות והתפרעות במקום ציבורי האם יש לכך השלכה והשיב בחיוב. המומחה שאל על איזו תקופה מדובר והוסיף, כי זה ממש לא הולם ולא מתאים את מבנה האישיות שהוא התרשם מהתובע שהוא פסיבי, חלש ומסכן. וטען, כי אם יש צדק בדברי עורך הדין אז זה מקטין מהאמינות של הנבדק (עמ' 36 ש' 25-30). לאחר שהוצג למומחה גיליון הרשעות של התובע (נ/9) הוא העיד, כי זה רלוונטי מאד. המומחה טען שזה משונה בעיניו ולא מה שראה מבחינת מבנה אישיותו של התובע, לא לפני התאונה ולא אחריה. המומחה העיד, כי באנמנזה שלקח מהתובע ואימו הם ציינו שהוא היה תלמיד טוב, ראש ועד תלמידים ומועצת תלמידים, אדם חיובי שאוהבים אותו ולא מציק לאחרים וכדומה. המומחה טען, כי לאחר ששמע את הדברים העולים מגיליון ההרשעות, מידת אמינותו של התובע בעיניו קטנה יותר (עמ' 37 ש' 1-4). נטען בפני המומחה, כי בעדותו נשאל התובע האם היה מעורב בקטטות וטען שאינו זוכר ורק לאחר שבא כוח הנתבעת לחץ עליו ושאל האם הוגשו כתבי אישום בעקבות הקטטות הוא ענה שאינו זוכר וכי אולי שלושה או ארבעה כתבי אישום ולאחר מכן הוציא בא כוח הנתבעת את גיליון ההרשעות. המומחה נשאל כיצד הפרטים האמורים, אשר לא נמסרו לו, משפיעים והשיב, כי אמינות התובע בעיניו יורדת. הוא נשאל באשר להשפעה על הנכות, אשר לב ליבה הינה אמינות הנבדק, והשיב, כי יש לו דילמה שכן מחד הוא סומך על יכולתו לראות קלינית תסמונת שלמה על כל המכלול שלה, אשר נשענת לא רק על בדיקותיו אלא גם על מסמכים רפואיים, ומצד שני הייתה כאן תאונה בלי פגיעת גוף בכלל ולא הייתה אף תלונה נפשית בזמן התאונה בבית חולים בבאר שבע. הוא טען, כי אם הוא מוסיף את הירידה באמינות התובע בעיניו, אזי הוא לא היה רוצה לבטל לחלוטין את הקביעה שלו שיש תסמונת PTSD אולם צריך להקטין את חלקה כיוון שמרבית הסימפטומים וההסתכלות שלו הם על דברים סובייקטיביים (עמ' 37 ש' 8-20). בנסיבות האמורות טען המומחה, כי הוא מקטין את שיער הנכות לרבע מסך הנכות הכללית כך שהנכות הנפשית בעקבות התאונה נשוא התובענה הינה 7.5% (עמ' 37 ש' 20-23). המומחה נשאל, האם העובדה שהעבירה האחרונה על פי גיליון ההרשעות, הייתה ב- 98 ומאז התובע לא עבר שום עבירה ואין לו שום רישום פלילי, האם יש בכך בכדי להעיד שהתובע חזר להיות אדם אחראי, ישר, שומר חוק ואמין יותר והשיב, כי ניתן ללמוד את ההפך שכן הוא קיבל מהתובע ואמו רקע של אדם צדיק, ראש מועצת תלמידים שאינו פוגע באף אחד ואהוב על כולם והעובדה שהעבירות ישנות מצביעה על אישיות שונה מכפי שהיה בידו להעריך על פי אמינותו הנמוכה של התובע בעיניו, כפי שמתברר בישיבה זו (עמ' 38 ש' 6-12). הוא נשאל, האם הוא רואה בתובע כמי שהעלים ממנו מידע ונטען בפניו שהתובע הוא בן אדם שמספר אם הוא נשאל. המומחה השיב, כי לא היה דבר שהתובע נשאל ולא השיב אולם, כפי שציין בחוות דעתו, התובע ואמו נתנו משקל קטן לנכויות הקודמות שלו ומשקל רב לנכות בעקבות תאונת הדרכים (עמ' 38 ש' 13-16). עדות התובע לא הותירה עליי רושם אמין. התרשמתי, כי התובע התחמק מלהעיד לגבי דברים מסוימים. טענתו לפיה סיפר למומחה דברים אשר אין להם ביטוי בחוות הדעת ואשר המומחה העיד, כי לא נאמרו לו אינה אמינה בעיניי. במהלך עדותו שב התובע וטען, כי אינו זוכר פרטים באשר לעברו הפלילי. טענה זו אינה אמינה בעיניי. לא סביר בעיני שאדם אינו זוכר, כמה כתבי אישום הוגשו נגדו. מדובר באירועים שחורגים מהשגרה וסביר שכל אדם יזכור זאת. התרשמתי שהתובע ניסה להתחמק מלהעיד בנדון. מעדות המומחה עולה, כי ישנה חשיבות קרדינאלית לאמינות הנבדק. במהלך עדותו נחשף המומחה למידע לגבי התובע אשר הוא מצא, כי הינו רלוונטי ומשפיע על אמינות התובע. המומחה סבר, כי העובדה שהתובע הסתיר ממנו מידע באשר לנכות נפשית אשר נקבעה לו ללא קשר לתאונה בה עסקינן יש בה בכדי להצדיק הפחתה בחלק של הנכות הנפשית אשר יש לייחס לתאונה בה עסקינן. מצאתי עמדתו בעניין זה סבירה והגיונית. כמו כן, המומחה מצא, כי גיליון ההרשעות של התובע רלוונטי מאוד. ברי, כי במסגרת התובענה שלפניי התובע אינו נשפט על עברו וכי אין בעברו בכדי להפחית מהתסמונת בה הוא לוקה. כמו כן, המומחה לא טען, כי שאל את התובע שאלות בנדון. ניתן אף לקבל טענה לפיה התובע השיב על שאלות שנשאל וכי לא ראה לנכון לפרט מידע באשר לעברו הפלילי ולא סבר, כי יש לכך קשר לענייננו. עם זאת, מקובלת עליי טענת המומחה לפיה יש בחומר אשר הוא נחשף אליו בכדי להשליך על אמינות התובע אשר הוצג בפניו כאדם חיובי שאוהבים אותו ואשר לא מציק לאחרים. הנה כי כן, לא זו בלבד שהתובע לא מסר למומחה מידע באשר לעברו הפלילי אלא שהוא ואמו מסרו מידע באשר לאופיו והמידע האמור אינו עולה בקנה אחד עם המפורט בנ/9. המומחה ציין, כי התובע ואמו האדירו את נזקי התאונה והמעיטו מההשלכות של מצבו של התובע טרם התאונה. אף באמור יש בכדי ללמד על אמינות התובע, בעיקר לאור אחוז הנכות הנפשית הגבוה אשר נקבע לו טרם התאונה וללא כל קשר אליה. מקובלת עליי עמדת המומחה לפיה יש במידע אשר הוא נחשף אליו בכדי להשליך על אמינות התובע בעיניו. כאמור, בעדותו ציין המומחה, כי בתחום הפסיכיאטרי ישנה חשיבות גדולה במיוחד לאמינות הנבדק. שכן, קיים שטח אפור בין ממצאים אובייקטיבים לסובייקטיביים ויש מעט מאוד סימפטומים אובייקטיבים לגבי סימפטומים פסיכיאטריים. בנסיבות האמורות, מצאתי לקבל את עמדת המומחה כפי שעלתה בעדותו ואשר לפיה יש לייחס רק רבע מנכותו הנפשית של התובע לתאונה בה עסקינן. זאת בניגוד לעמדתו בחוות דעתו, במסגרתה ציין, כאמור, כי יש לייחס לתאונה שני שליש מנכותו הנפשית של התובע. לפיכך, הרי שנכותו הנפשית של התובע בעקבות התאונה הינה 7.5%. מצאתי, כי קביעה זו עולה בקנה אחד אף עם אופייה של התאונה נשוא התובענה, אשר הייתה תאונה קלה ללא פגיעות גוף. ברי, כי אף בעקבות תאונה כאמור עלולה להיגרם נכות נפשית גבוהה אולם יש באופייה של התאונה בכדי לתמוך בטענה, כי יש לייחס לה רק רבע מנכותו הנפשית של התובע. הנזק כאב וסבל כאמור, נכותו הצמיתה של התובע בעקבות התאונה הינה בשיעור של 7.5%. התובע לא אושפז בעקבות התאונה. לאחר שלקחתי בחשבון את גילו של התובע וחלוף הזמן מאז התאונה, הפיצוי בגין כאב וסבל הינו 18,000 ₪.. הפסד השתכרות לעבר בעת עדותו נטען בפני התובע, כי בתצהירו טען שבין השנים 2002-2004 עבד אצל כאיד אבו סינא והשיב, כי מדובר באחיו. הוא נשאל האם יש לו תלושי שכר והשיב בחיוב. התובע נשאל מדוע הם לא צורפו והשיב, כי ניתן להוציא אותם מביטוח לאומי (עמ' 24 ש' 19-24). התובע העיד, כי עבד בתור עצמאי פחות משלושה חודשים וכי סגר את העסק מאחר ולא הלך לו. הוא נשאל לגבי מסמכים המוכיחים שהיה לו עסק עצמאי והשיב שרואה החשבון שלו הסביר לו שעד שלושה חודשים הם לא מתייחסים לעסק. התובע הוסיף, כי בידו להביא מסמכים (עמ' 24 ש' 25-29). התובע נשאל מה עשה לאחר שסגר את העסק בשנת 2004 והשיב, כי היה מחוסר עבודה וקיבל הבטחת הכנסה. הוא הוסיף, כי היה מעדיף לעבוד אם הוא היה יכול (עמ' 24 ש' 32, עמ' 25 ש' 1). התובע נשאל, האם משנת 97, עת נפגע בידו, ועד שהחל לעבוד אצל אחיו עבד בעבודה כלשהי והשיב, כי עבד בבית מלון לפני שאחיו פתח את העסק. הוא טען, כי הוא חושב שזה היה בשנת 2003. נטען בפניו, כי בתצהירו כתב שעבד אצל אחיו בשנים 2002-2004 והשיב, כי לא עבד אצל אחיו בשנת 2002 אלא בשנים 2003-2004. התובע נשאל, האם לפני כן עבד בבית מלון והשיב, כי יש לו מסמכים מביטוח לאומי (עמ' 25 ש' 2-8). התובע נשאל, האם לא עבד לפני זה והשיב, כי אינו זוכר תאריכים וטען, כי מאחר שהיה מחוסר עבודה הוא קיבל הבטחת הכנסה. לטענתו, נקבעה לו נכות זמנית בשיעור של 75% ואחרי שלוש שנים נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 32% כולל הנכות הנפשית (עמ' 25 ש' 9-12). התובע נשאל, האם בכל התקופה הזו לא עבד והשיב, כי לא עבד. הוא טען, כי אחרי שאחיו סגר את העסק הוא היה מובטל ואחרי זה חזר לקבל הבטחת הכנסה (עמ' 25 ש' 13-15). התובע העיד, כי עבר קורס דרך מחלקת השיקום בביטוח לאומי לשם עבודה בחברת הוט וכי במהלך הקורס שילמו לו אולם הוא לא עבר את הקורס ולא התקבל לעבודה (עמ' 25 ש' 16-23). הוא נשאל, האם שלחו אותו מאז ללמוד שוב דרך השיקום והשיב בשלילה. התובע נשאל האם עודנו רשום בשיקום והשיב בחיוב. הוא טען, כי הוא מקבל הבטחת הכנסה והם יודעים על הנכות שלו (עמ' 25 ש' 24-27). מנספח 11 לתצהיר התובע עולה, כי חודש לפני התאונה החל התובע לעבוד כמסגר בחברת ג'ורג' ברג'ות ובמסגרת עבודתו השתכר סך של 5,033 ₪ ברוטו לחודש. במסגרת תחשיב הנזק טען התובע, כי הוא בחור צעיר וכי יש לחשב את הפסד השתכרותו בהתאם לפוטנציאל השתכרותו אלמלא התאונה וכי לולא התאונה, הוא היה מגיע לפחות לממוצע שבין שכרו טרם התאונה ובסמוך לה לבין השכר הממוצע במשק. בנוסף, הובאה פסיקה באשר לחישוב הפסד השתכרותם של קטינים בהתאם לשכר הממוצע במשק ויישום ההלכה אף לגבי נפגעים צעירים. במסגרת סיכומיו טען בא כוח התובע, כי יש לבסס את חישוב הנזק על שכרו של התובע עובר לתאונה בסך 5,033 ₪ משוערך להיום. בעת התאונה היה התובע בן כ- 39 וחצי לפיכך, אין לומר, כי התובע היה צעיר בתחילת דרכו המקצועית. כמו כן, לא שוכנעתי, כי שכרו של התובע בעבודה בה החל לעבוד חודש לפני התאונה יש בו כדי ללמד על פוטנציאל השתכרותו. מהמסמכים שהגיש התובע ומעדותו עולה, כי תקופות ארוכות טרם התאונה הוא לא עבד וכי לא החזיק זמן רב במקום עבודה כלשהו. מצאתי, כי עברו המקצועי של התובע טרם התאונה יש בו כדי להצביע על יכולת השתכרותו. לעניין זה רלוונטיים הן התקופות הארוכות בהן היה התובע מובטל והן שכרו של התובע טרם התאונה. לא עלה בידי התובע להצביע על רצף תעסוקתי טרם התאונה ולפני שהחל לעבוד במסגרות, עבודה בה עבד זמן מועט לפני התאונה. ברי, כי יש בכך בכדי להשליך על הפסד השכר אשר נגרם ועתיד להיגרם לתובע בעקבות התאונה. מקום בו תובע לא עבד במשך שנים, ללא קשר לתאונה, אין זה סביר לקבוע את הפסד השתכרותו מתוך הנחה, כי אלמלא התאונה הוא היה עובד ברצף עד לגיל פרישה. התובע התבקש לתאר יום שגרתי בחייו והשיב, כי אינו עושה כלום. בהמשך העיד, כי רוב הזמן הוא יושב בבית וכי אם יש לו משהו דחוף לפעמים הוא מנסה לצאת (עמ' 18 ש' 23-26). התובע אישר, כי עבד בבית מלון קראון פלאזה בשנת 2007 והוסיף, כי עבד שם 11 חודשים. הוא נשאל האם מאז ניסה לעבוד במקום אחר והשיב בחיוב. התובע נשאל היכן ניסה לעבוד ובתגובה טען, כי מאז שסיים במשרד העבודה הוא לא מצא עבודה. לטענתו, הוא היה הולך ללשכת התעסוקה ומחפש עבודה אולם לא הייתה. הוא הוסיף, כי קשה לחזור אחרי תאונה. התובע טען, כי התפקיד של פקיד קבלה יש בו אחריות ולא היה בידו להמשיך בתפקיד משום שהיה מתעייף. הוא טען, כי החל לקחת יותר תרופות, לא התייצב לעבודה ופוטר (עמ' 18 ש' 27-29, עמ' 19 ש' 1-6). התובע נשאל כיצד הגיע לעבודה בקראון פלאזה והשיב, כי שמע מהתוכנית "גם מהלב" שצריכים עובדים לקבלה ללילה למלון והוא הלך לשם, עשה ראיון עבודה והתקבל לעבודה. הוא אישר, כי זה היה בשנת 2007. התובע נשאל מדוע אין בידו לעשות זאת שוב והשיב, כי הוא מרגיש שהוא לא יכול לעשות את זה. לטענתו, יש דברים נפשיים שמשתלטים עליו ולא נותנים לו לחזור לאיך שהיה לפני התאונה (עמ' 19 ש' 7-14). התובע נשאל לגבי עבודה אחרת והשיב, כי במצבו הוא לא יכול לעבוד והוסיף, כי אין לו יכולת לעבוד בכל עבודה (עמ' 19 ש' 15-16). הוא נשאל האם מבחינה פיזית אין לו בעיה לעבוד והשיב, כי יש לו כמה בעיות, מחלות וכאבים וזה מפריע לו אולם מה שהכי מפריע לו זה העניין הנפשי. התובע טען, כי אם היה בידו לבצע עבודה פיזית הוא לא היה מסרב (עמ' 19 ש' 17-19). התובע נשאל מה הבעיה לחזור לעבוד במסגרות והשיב, כי לא היה בידו לחזור (עמ' 19 ש' 20-21). מעדות התובע עולה, כי מלבד תקופה של כ- 11 חודשים הוא לא חזר לעבוד לאחר התאונה ולטענתו אין בידו לשוב למעגל העבודה בשל נכותו. אינני מקבלת טענה זו. לתובע נכות נפשית בשיעור 7.5% בעקבות התאונה ואין בכך כדי למנוע ממנו להשתלב במעגל העבודה. לא השתכנעתי, כי התובע פעל בכדי לשוב לשוק העבודה ולהשתלב בו. לא עלה בידי התובע להסביר מדוע לא היה בידו לשוב ולעבוד במסגרות, עבודה בה החל לעבוד זמן קצר בלבד טרם התאונה. לא סביר בעיניי, כי נכותו הנפשית של התובע בעקבות התאונה אינה מאפשרת לו לשוב למעגל העבודה וכי לא היה בידו לשוב לעבוד במסגרות ככל שהיה חפץ בכך או בעבודה אחרת כלשהי. כאמור, המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי נכותו הצמיתה של התובע בעקבות התאונה הינה בשיעור של 7.5%. לא עלה בידי התובע להוכיח, כי נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית ובוודאי לא עלה בידו להוכיח טענתו לפיה נכותו התפקודית בעקבות התאונה הינה בשיעור של 50%. סבורני, כי לאור עברו התעסוקתי של התובע, אשר לא עבד במשך שנים ארוכות טרם התאונה וללא קשר אליה, לאור נכותו של התובע טרם התאונה בשיעור 20% ולאור אופי נכותו בעקבות התאונה שלפני ושיעורה הרי שראוי לקבוע את הפסד השתכרות של התובע על דרך האומדנא ולא באופן אריתמטי. לאחר שקלול כל הנתונים הרלוונטיים וביניהם תקופת אי כושר בת שלושה חודשים ושלושת רבעי, נכות נפשית בשיעור 7.5%, נכות קודמת בשיעור ניכר, העדר רצף תעסוקתי, שכרו של התובע בתקופה הקצרה בה עבד טרם התאונה ותקופה של כשנה במהלכה עבד התובע לאחר התאונה, מצאתי לקבוע, על דרך האומדנא, כי הפסד השתכרותו של התובע לעבר בגין התאונה בה עסקינן עומד על סך של 30,000 ₪. אובדן כושר השתכרות לעתיד מצאתי, כי אף את אובדן השתכרותו של התובע לעתיד יש לקבוע על דרך האומדנא. בהתחשב בכל הנתונים הרלוונטיים וביניהם אחוז נכותו הנפשית בעקבות התאונה, גילו, נכותו ללא קשר לתאונה, יכולת השתכרותו ללא קשר לתאונה והעדר רצף תעסוקתי מעריכה את הפסד השתכרות של התובע לעתיד, על דרך האומדנא, בסך של 60,000 ₪. סכום זה כולל אף הפסד פנסיה. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד התובע נשאל, האם צריך שיעזרו לו לאכול והשיב בשלילה. הוא הוסיף, כי אמו מכינה אוכל. התובע העיד, כי הוא אוכל לבד. הוא אישר, כי גם לפני התאונה אמו הייתה מכינה אוכל והוסיף, כי כאשר התגורר באילת היה מכין אוכל בעצמו (עמ' 24 ש' 13-18). נטען בפני X, כי בתצהירה היא אמרה שהיא עוזרת לתובע באכילה והיא נשאלה למה התכוונה והשיבה, כי היא מכינה את האוכל, אומרת לו לבוא לאכול ומעודדת אותו לאכול (עמ' 29 ש' 12-13). נטען בפניה, כי בתצהירה טענה שהיא עוזרת לו בדברים הבסיסיים כגון ביגוד והיא נשאלה למה התכוונה. X השיבה, כי היא מכינה לתובע מה ללבוש והוא לובש לבד. בהמשך טענה, כי אין לו עצבים לכפתר את הכפתורים משום שהוא נלחץ והיא עושה את זה (עמ' 29 ש' 14-16). לא שוכנעתי, כי בשל נכותו בעקבות התאונה נשוא התובענה נזקק התובע לסיוע כפי שנטען על ידו ועל ידי אמו במסגרת תצהיריהם. מעדויותיהם עולה, כי התובע אוכל בכוחות עצמו וכי אמו מכינה את האוכל, כפי שעשתה טרם התאונה. הטענה, כי אמו של התובע צריכה לעודד אותו לאכול בשל נכותו הנפשית בעקבות התאונה אינה אמינה בעיניי ואינה עולה בקנה אחד עם טענת התובע לפיה העלה כ- 35 קילו מאז התאונה (סעיף 11 לתחשיב הנזק מטעם התובע). עדות האם לפיה התובע מתלבש לבדו אינה עולה בקנה אחד עם עדותה לפיה היא מכפתרת לו את הכפתורים מאחר ונלחץ. לא שוכנעתי, כי התובע זקוק לעזרה בבחירת בגדיו או בהלבשה בעקבות התאונה. מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להוכיח, כי נזקק או עתיד להיזקק לעזרת צד ג' בעקבות נכותו בגין התאונה בה עסקינן. בוודאי שלא עזרה החורגת מעזרה רגילה של בני משפחה. גובה ואופי הנכות יש בהם כדי לתמוך בעמדתי האמורה. לפיכך, התובע אינו זכאי לפיצוי בראש הנזק שבכותרת. עדויות התובע ואימו לעניין זה לא הותירו עלי רושם אמין. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד התובע טוען, כי בעקבות התאונה נגרמו ויגרמו לו הוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים רפואיים וכן הוצאות רפואיות. במסגרת תחשיב הנזק שהגיש טען התובע, כי הוא זכאי לפיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה לעבר ו- 80,398 ₪ בעבור הוצאות נסיעה לעתיד. כן טוען, כי הוא זכאי לפיצוי בסך 19,407 ₪ בגין הוצאות רפואיות לעבר וסך של 241,270 ₪ בגין הוצאות רפואיות ולעתיד. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). התובע עותר לפיצוי בגין הוצאותיו הנטענות בשל טיפול פסיכולוגי. המומחה העיד, כי היו סימפטומים פסיכיאטרים נפשיים אשר בגינם התובע היה בטיפול לפני התאונה. המומחה נשאל באשר לטיפול פסיכולוגי והשיב, כי התובע יכול ללכת אולם זה לא עוזר לו משום שהוא נמצא במהלך כרוני של המחלה (עמ' 35 ש' 4-5). אין מחלוקת, כי לתובע נכות נפשית ניכרת טרם התאונה וללא קשר אליה ואשר בגינה הוא נזקק לטיפול נפשי. סבורני, כי בנסיבות אלו, יש להטיל על הנתבעת לפצות את התובע לכל היותר בגין רבע מהוצאותיו בגין טיפוליו, בהתאם לשיעור הנכות הנפשית אשר יש לייחס לתאונה. התובע לא צירף ראייה כלשהי לשם הוכחת טענתו באשר להוצאות נסיעה אשר נגרמו לו בעבר בעקבות התאונה, זאת על אף העובדה שעל כתפיו מוטל הנטל להוכיח את הנזק האמור, אשר כבר התגבש. עם זאת ובהנחה שהתובע נזקק ועתיד להיזקק לטיפול נפשי בשל נכותו הרי שסביר כי נגרמו וייגרמו לו הוצאות נסיעה לשם קבלת הטיפולים, אשר כאמור רק את חלקן על הנתבעת לשאת. על דרך האומדנא ובהתחשב בכל המפורט לעיל מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך 30,000 ₪ בגין ראש הנזק שבכותרת. הנה כי כן, בעקבות התאונה נגרמו ועתידים להיגרם לתובע נזקים בסך של 138,000 ₪. בהחלטה מיום 11.9.08 מונו מומחים רפואיים בתחום הנפשי, אורתופדי וא.א.ג. בהחלטה נקבע, כי שכרם של המומחים בתחום האורתופדי וא.א.ג יעמוד על סך של 4,500 ₪ כולל מע"מ כל אחד וכי התובע ישא בעלות שכרם. התובע הגיש בקשות לפטור אותו מתשלום שכרם של המומחים האמורים. במסגרת החלטה מיום 3.12.08 נקבע, כי התובע ישא בתשלום שכרו של המומחה בתחום א.א.ג והנתבעת תשא בתשלום שכרו של המומחה בתחום האורתופדי. בהמשך הגיש התובע בקשה נוספת בנדון ולאחר שנקבעה לו נכות צמיתה על ידי המומחה בתחום הנפשי נקבע, כי הנתבעת תשא אף בתשלום שכרו של המומחה בתחום א.א.ג כמימון ביניים וכי ככל שלא תקבע נכות על ידי המומחה האמור, הרי שהסכום יקוזז מהפיצוי אשר ייקבע לתובע. מהאמור עולה, כי יש לקזז מהפיצוי לו זכאי התובע סך של 9,000 ₪ בשל עלות שכרם של המומחים בתחומים האורתופדי וא.א.ג ומשלא נקבעו נכויות בתחומים אלו ואף לא נכויות זמניות. לאור האמור לעיל, נעתרת לתובענה ומורה לנתבעת לפצות את התובע בסך של 129,000 ₪ בגין נזקיו בעקבות התאונה בה עסקינן. בנוסף, מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע החזר אגרה ששילם משוערכת להיום וכן שכר טירחת עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ כחוק. הנתבעת תישא ביתרת האגרה החלה בתיק. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. תאונת דרכיםפסיכולוגיההתחום הנפשי