הוצאות משפט בגין חוות דעת פרטית

במקרה שבו המידע אודות שכר המומחים איננו בפני בית המשפט בשעה שניתן פסק הדין, חלה תקנת משנה (2) בסעיף 513 לתקנות סדר הדין האזרחי והחיוב בהוצאות ייעשה רק לאחר שתינתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם ולאחר שהתברר כי מדובר בהוצאות שהיו סבירות ודרושות לניהול המשפט. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא הוצאות משפט בגין חוות דעת פרטית: בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ע' כהן) בת"א 1597/05 מיום 19.6.11, שעל-פיה חויבה המבקשת להשיב למשיבה סך של 11,000 ₪, בגין הוצאות בהן נשאה המבקשת בכל הנוגע לחוות דעת שנערכה בידי "פרופסור משה צבירן - ייעוץ וסקרים בע"מ" (להלן - חוות הדעת). אלה עיקר העובדות הדרושות לעניין: ביום 5.4.11 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא בתביעת המבקשת כנגד המשיבה, ונפסקו למבקשת פיצויים בסך של כשני מיליון ₪, בגין תאונת דרכים בה נפגעה. בסעיף 76 לפסק הדין נכתב כך: "הנתבעת [המשיבה] תחזיר לתובעת [המבקשת] את הוצאות המשפט בהן נשאה התובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה". הצדדים חלקו באשר לזכותה של המבקשת לחלק מן ההוצאות שדרשה, ומשכך הגישה המבקשת בקשה לשום את הוצאותיה. במסגרת זו ופירטה המבקשת, בין היתר, את ההוצאות שבהן נשאה בקשר לחוות הדעת שהוגשה מטעם המבקשת, בתמיכה לטענותיה בדבר פוטנציאל כושר השתכרותה. לטענת המבקשת, מדובר בהוצאות בסך כולל של 18,160 ₪ בערכים נומינאלים. בתגובה טענה המשיבה, כי חוות הדעת הייתה מיותרת, בלתי רלוונטית והעמיסה והכבידה שלא לצורך על התיק, ומשכך אין לחייבה לשאת בהוצאות הקשורות בה. בהחלטה מיום 19.6.11 קיבל בית-משפט קמא באופן חלקי את טענות המשיבה באשר להצדקה לחייבה בהוצאות הנוגעות לחוות הדעת, והורה כי המשיבה תחזיר למבקשת אך סך של 11,000 ₪, בגין ההוצאות הקשורות בחוות הדעת. על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שבפני, שבגדרה טוענת המבקשת כי ההחלטה מיום 19.6.11, בדבר החזר חלקי של הוצאות הקשורות בחוות הדעת, שגויה, משום שעם מתן פסק-הדין, סיים בית משפט קמא את מלאכתו. הדברים שפסק סופיים ואינם ניתנים לשינוי, אלא בידי ערכאת ערעור. כן נטען, כי לגוף הדברים לא היה מקום להחלטה לגופה וכי המבקשת זכאית למלוא ההוצאות שהוציאה בקשר לחוות הדעת. המבקשת הוסיפה וציינה, כי על אף טענת המשיבה בדבר חוסר רלוונטיות של חוות הדעת, הלכה למעשה עמדה המשיבה על חקירתו של המומחה, וזה אכן נחקר ארוכות על ידה. לבקשת רשות הערעור התבקשה תשובה, ואף התרתי למבקשת להגיב לתשובה. בתשובתה שבה המשיבה וטענה, כי מדובר היה בחוות דעת מיותרת, אשר כב' השופטת ע' כהן, שדנה בתיק לגופו, סברה כי מקום לחייב את המשיבה לשאת במלוא ההוצאה שהוצאה בגינה. על פי הנטען, משכב' השופטת ע' כהן היא אשר דנה בתיק לגופו, ולא הרשם, רשאית הייתה להורות כי הוצאה זו או אחרת לא תחול על המשיבה, וכי ההלכה כפי שנפסקה בעניין זה ברע"א 2993/04 בנק המזרחי המאוחד נ' לונדנר, פ"ד נח(5) 49 (2004), איננה חלה על ענייננו. אחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה לה, ביקשתי את השלמת הצדדים לשאלה האם הנתונים בדבר היקף ההוצאות בקשר עם חוות הדעת הנדונה היו בפני בית משפט קמא בעת מתן פסק הדין, ואלו השלכות יש לעובדה זו, אם בכלל, על העניין שבמחלוקת. בתשובה הודיעה המבקשת כי בעת מתן פסק הדין לא היו בפני בית משפט קמא נתונים בדבר סך ההוצאות בקשר עם חווה"ד הנדונה, כפי שלא היו בקשר עם הוצאות אחרות שהוצאו. הודגש כי מדובר היה בהוצאות מוצדקות ביותר, וכי התנהלות המשיבה בהליך בפני בית משפט קמא וטענותיה הכבירו על המבקשת ללא הצדקה. המשיבה מצידה טענה כי משהנתונים הכספיים לא היו בפני בית משפט קמא, ברור כי היה רשאי להורות כפי שהורה. אחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת הערעור להידחות. תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות), קובעת: "הטיל בית המשפט או הרשם הוצאות משפט מבלי לפרש את סכומן, יהא סכום הוצאות המשפט צירופם של אלה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם הוראה אחרת: אגרות בית המשפט, הוצאות רישום של פרוטוקול בית המשפט, העתקתו או צילומו, דמי המצאת כתב בית דין לפי תקנה 475א, מס בולים, שכר בטלה של עדים, שכר רופאים ומומחים אחרים, דמי לינה ודמי נסיעה של אלה בישראל וכל הוצאה אחרת הרשומה כדין בתיק התובענה - כפי שקבע המזכיר הראשי של בית המשפט לפי החומר שבתיק, בלי צורך בבקשה ושלא בפני בעלי הדין; שאר הוצאות המשפט כפי ששם הרשם, לפי בקשה בכתב או בעל פה ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם, אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט". בענייננו, בפסק הדין כפי שניתן ביום 5.4.11, לא הורה בית משפט קמא "הוראה אחרת" כאמור בריש תקנה 513, ומשכך חלות ההוראות שבסעיפי המשנה של תקנה זו. על פי לשונם של סעיפי משנה אלו, נחלקות ההוצאות לשניים: הוצאות שתקנת משנה (1) חלה עליהן והן ניתנות לחישוב טכני בידי מזכיר בית המשפט; והוצאות שתקנת משנה (2) חלה עליהן, אותן ישום הרשם, לאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם, אם נמצא כי הוצאות אלו היו סבירות ודרושות לניהול המשפט. לטעמי, במקרה דנן, ההוצאות הקשורות בחוות הדעת אינן חוסות בצילה של תקנת משנה (1), אלא נופלות בגדרי תקנת משנה (2). אכן, משניתן פסק דין המחייב צד בהוצאות ואיננו מורה דבר בנוסף, הרי שמעצם הפסק, מחויב אותו צד בהוצאות שתקנת משנה (1) חלה עליהן. הוצאות אלו עומדות מעתה לחישוב טכני, אותו רשאי לעשות אף המזכיר הראשי של בית המשפט "לפי החומר שבתיק, בלא צורך בבקשה, ושלא בפני בעלי הדין". בהתאם, כפי שנפסק בעניין רע"א 2993/04 בנק המזרחי המאוחד נ' לונדנר, פ"ד נח(5) 49 (2004), בהיעדר הוראה אחרת בפסק הדין, "אין נתונה למזכיר או לרשם סמכות שבשיקול דעת להפחית מהוצאות אלה". אלא שהוראה זו שבתקנת משנה (1) מוגבלת להוצאות "הרשומות כדין בתיק התובענה" וכלולות "בחומר שבתיק", כפי שהוא בפני בית המשפט אשר פסק בדבר חיוב בהוצאות, בשעה שפסק כך, ואין היא חלה על הוצאות שלא הובאו בפני בית המשפט בטרם ניתן פסק הדין. החיוב בהוצאות, ככל חיוב אחר עליו מורה בית המשפט, לא יכול שייעשה, אלא לאחר שתינתן לצדדים הזדמנות להעלות טענותיהם בקשר אליו. כאשר מדובר בהוצאות ש"רשומות כדין בתיק התובענה", וכלולות "בחומר שבתיק", כלשון תקנת משנה (1), הצדדים מודעים להן, ולכן הם יכולים להתייחס אליהן בטיעוניהם, בטרם פסק הדין, וחזקה כי בית-המשפט מודע להן בשעה שמחייב הוא צד מן הצדדים לשאת בהוצאות. ביחס להוצאות אלו, אחר שגלויות הן בפני בית המשפט בשעה שפוסק הוא את הדין, ניתנת לצדדים, הלכה למעשה, הזדמנות להעלות טענותיהם בפני השופט הדן בתיק בכל הנוגע להן. משכך, ניתן להסתפק בכל הנוגע אליהן בשומה טכנית, לרבות בידי המזכיר הראשי, על פי החומר שבתיק, בלא בקשה ובלא שמיעת בעלי הדין. שונה הדבר בכל הנוגע להוצאות שאינן גלויות לשופט בשעת מתן פסק הדין ואף אינן ידועות לצד שכנגד, בטרם מתן פסק הדין. על הוצאות אלו חלה תקנת משנה (2), וככל שלא מושגת לגביהן הסכמה, ניתן להביאן בפני הרשם - ולא המזכיר הראשי - לשומה בהתאם לתקנה 513(2). בהתאם, על הרשם ליתן לצדדים הזדמנות להשמיע טענותיהם ואזי יחייב הוא באותן הוצאות, כאשר הוא סבור כי היו דרושות לניהול המשפט, כלשון התקנה. כך עולה מלשון תקנה 513, וכך אף מתחייב מיסודות שיטתנו המשפטית, אשר מעיקריה זכות הטיעון בטרם תתקבל הכרעה בעניינו של אדם. בענייננו אנו, בקשת המבקשת לשומת הוצאות, הובאה בפני בית משפט קמא אחר שניתן פסק הדין. לבקשה צורף תצהיר, ובכל הנוגע להוצאות הקשורות בחוות הדעת, אף צורפו נספחים המעידים על ההוצאות. יוטעם, כי באשר להוצאות אחרות, שהאסמכתאות להן מצויות בתיק בית המשפט, לא צורפה אסמכתא. כך, לגבי תשלום האגרה לא צורפה אסמכתא, ובית המשפט הופנה לאסמכתא המצויה בתיק בית המשפט. בדומה לכך, בכל הנוגע לתשלומים בהם חויבה המבקשת לשאת מכוח החלטות בית משפט קמא במהלך הדיון, הופנה בית משפט קמא בידי המבקשת להחלטותיו, וגם שם לא צורפה אסמכתא. משאלו הם פני הדברים, אף שתקנת משנה (1) מונה בין פרטיה "שכר מומחים", אין היא חלה על שכר מומחים שבעת מתן פסק הדין איננו "רשום כדין בתיק התובענה", ואשר לצדדים לא ניתנה הזדמנות להתייחס אליו בטיעוניהם. בצדק ציין אפוא בית משפט קמא, כי בכל הנוגע להוצאה זו "לנתבעת [המשיבה] לא הייתה הזדמנות לטעון את טענותיה בעניין זה קודם למתן פסק הדין, ולכן יש להתייחס אליהן לגופן". במקרה שבו המידע אודות שכר המומחים איננו בפני בית המשפט בשעה שניתן פסק הדין, חלה תקנת משנה (2) והחיוב בהוצאות ייעשה רק לאחר שתינתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם ולאחר שהתברר כי מדובר בהוצאות שהיו סבירות ודרושות לניהול המשפט. הבקשה נדחית אפוא. המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪. חוות דעתהוצאות משפט