הסרת קיפוח בחברה משפחתית

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסרת קיפוח בחברה משפחתית: עסקינן בסכסוך בין אחים שהם בעלי מניות בחלקים שווים בחברה משפחתית. התביעה הוכתרה על ידי התובע "תביעה להסרת קיפוח" והוגשה על ידו כבעל מניות מיעוט בחברה מכוח סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). הסעד שלו עותר התובע הוא לחייב את שני אחיו לרכוש את מניותיו, בהתאם לשווי החברה כפי שייקבע על ידי מומחה שימונה על ידי בית המשפט. שני אחיו של התובע מצידם הגישו תביעה שכנגד לאכוף על התובע את מכר מניותיו בחברה מכוח הסכם שנטען על ידם שנכרת זה מכבר בין הצדדים - תביעה שאם תתקבל יהא בה כדי לאיין ולשמוט את הקרקע מתביעתו של התובע. רקע עובדתי וטענות הצדדים 1. התובע, אהרון סימן טוב (להלן: "התובע") ושני אחיו, הנתבעים 3 ו-4, אליהו ויוסף סימן טוב (להלן בהתאמה: "אליהו" ו"יוסף", וביחד: "הנתבעים") מחזיקים בחלקים שווים (שליש כל אחד) במלוא הונה הנפרע של הנתבעת 1, חברת סימן טוב תקשורת בע"מ (להלן: "החברה"), ומכהנים כמנהלים בה. החברה היא חברה פרטית שהתאגדה בשנת 2001, והפעילה בעבר חנות לממכר מוצרי חשמל ומעבדה. לטענת התובע החברה החלה כשותפות בינו ובין אחיו, אליהו ויוסף, אשר ניהלה מעבדה לתיקוני אלקטרוניקה; ואילו החברה התאגדה ככזו לשם ניהול חנות לממכר מוצרי חשמל ברח' נגבה 22 ברמת גן, במקביל לניהול המעבדה. הנתבעים, לעומת זאת, טוענים כי החברה החלה את דרכה כשותפות בין אליהו ויוסף בלבד, ושעיסוקה היה מכירת מוצרי חשמל, מעבדה ושיקום נזקי אש ומים. לטענתם, לאחר שבשנת 2000 פוטר התובע מעבודתו כטכנאי תיקון טלוויזיות שכיר בחברה אחרת שבה עבד, חסו עליו אחיו והחלו מעסיקים אותו כטכנאי במשרה מלאה. בשנת 2001 התאגדה החברה - ללא קשר לניהול החנות ברח' נגבה 22 ברמת גן - ורכשה מן השותפות את המוניטין, הציוד והמלאי שלה; והנתבעים החליטו להעניק לתובע כטובה חלק זהה לשלהם בהון המניות הנפרע של החברה. 2. בשנת 2003 רכשה החברה את מלוא מניות הנתבעת 2, חברת פומפה (מול-זול) בע"מ (להלן: "פומפה"). אין חולק כי כל פעילותה של החברה הועברה לפומפה, וכי האחרונה מפעילה כיום אתר אינטרנט למכירת מוצרי חשמל תחת שם המתחם וכן חנות לממכר מוצרי חשמל ברחוב ארלוזורוב 52 ברמת גן. (החברה ופומפה יחדיו יכונו להלן: "החברות"). לטענת התובע, לצורך ביצוע הרכישה הוא הלווה לנתבעים סך של 58,000 ₪. בנוסף ובמקביל הלוותה אשתו עדנה (להלן: "עדנה"), סכום של 100,000 ₪ לחברת ארלנס בע"מ (להלן: "ארלנס"), שהינה חברה בבעלותו של אליהו ביחד עם אחר. הנתבעים מכחישים טענות אלה של התובע. לטענתם אליהו באמצעות ארלנס מימן את רוב, אם לא כל, רכישת מניותיה של פומפה. ההלוואה שנתנה עדנה בוצעה במהלך שנת 2005 (דהיינו לאחר רכישת מניות פומפה), והועברה מארלנס לפומפה. על אף שהצדדים התייחסו הן בכתבי טענותיהם ותצהיריהם והן בחקירותיהם לנסיבות מתן ההלוואה על ידי עדנה, עניין זה אינו דורש הכרעה; ודי לומר בשלב זה כי אין מחלוקת שעדנה נתנה את ההלוואה, וכי זו הוחזרה לה. יצוין עוד בנקודה זו, כי ההלוואה הנטענת על ידי התובע בסך 58,000 ₪ לא הוכחה - אך גם לעניין זה אין רלוונטיות להכרעה בתיק דנן. 3. גם לאחר רכישת פומפה, המשיכה החברה לנהל חנות לממכר מוצרי חשמל ברחוב נגבה 40 ברמת גן (לשם הועברה החנות שקודם לכן היתה ברחוב נגבה 22), וכן מעבדה ברחוב אמיר 4 ברמת גן. התובע עבד במעבדה של החברה. בשלב מסוים, לאחר חודש נובמבר 2005, עברה המעבדה של החברה לפעול בחנותה של פומפה שברחוב ארלוזורוב 52 ברמת גן. אף שהדבר לא נאמר במפורש, נראה כי החנות בארלוזורוב באה גם במקומה של זו שניהלה קודם לכן החברה ברחוב נגבה 40. אין מחלוקת שנכון למועד הגשת התביעה (2008) אין לחברה פעילות עסקית עצמאית (סעיף 2 לכתב התביעה וסעיף 16 לכתב ההגנה), וכי כל מהותה מתמצה בהחזקת מניות פומפה. 4. במהלך שנת 2006 ניהלו הצדדים משא ומתן לרכישת מניותיו של התובע על ידי אליהו ויוסף. לטענת התובע, המשא ומתן נוהל ביוזמתו לאחר שנוכח לדעת שאחיו מוליכים אותו שולל בעקביות, אך לא הבשיל לכדי הסכם. לטענת הנתבעים, התובע ביקש להעביר את מניותיו לאחיו ללא תמורה ואף הציע לשלם להם סכומי כסף ובלבד שיופטר מאחריותו, חובותיו וערבויותיו, אך רחמיהם נכמרו עליו והם הציעו לשלם לו סכום כסף מסוים עבור המניות. בנוסף, הנתבעים טוענים כי בעקבות המשא ומתן שנוהל בין הצדדים ובתיווך אחיהם הבכור, נכרת הסכם מחייב בין הצדדים בנוסח שצורף כנספח ב לכתב התביעה שכנגד (להלן: "ההסכם"). 5. כך או כך, ככל הנראה במהלך חודש אוגוסט 2006, הופסקה עבודתו של התובע במעבדה. לטענת התובע, הוא הועזב בכוח על ידי אליהו ויוסף (להלן: "התקרית"). לטענת הנתבעים, התובע נטש את עבודתו בפתאומיות, וזאת לאחר תקופה שבה היה נעדר מעבודתו לסירוגין. עוד מוסיפים הנתבעים, כי התובע הוא שתקף את אחיו, כמו גם את רואה החשבון של החברות. אין מחלוקת כי בחודש אוגוסט 2006 או בסמוך לכך, הטלפון הנייד של התובע נותק וכן הופסקה הפרשת תשלומים עבור ביטוח החיים שלו. לטענת התובע, כך נעשה במטרה להפעיל עליו לחצים במסגרת המשא ומתן שניהלו הצדדים; ואילו לטענת הנתבעים, לא היתה זו אלא תולדה של עזיבתו של התובע את עבודתו. בנוסף, אין מחלוקת כי לאחר הפסקת עבודתו של התובע לא שולמו לו משכורות כלשהן על ידי איזה מהחברות. 6. בתחילת שנת 2007 הגיע התובע עם גיסו מר אפרים אורן (להלן: "אורן") להסכמה שלפיה התובע ימכור לאורן את מניותיו בחברה תמורת סכום של 350,000 ₪ (או 300,000 ₪, תלוי במספר התשלומים). לטענת התובע, במקביל הוא הציע לרכוש את מניותיהם של אליהו ויוסף או שהם ירכשו את מניותיו באותם תנאים שסוכמו עם אורן, אך אלו סרבו. לטענת הנתבעים, התובע לא הציע לרכוש את מניותיהם אלא הציע להם אך לרכוש את מניותיו. בישיבת דירקטוריון של החברה שנערכה ביום 26.7.2007, הוחלט לדחות את בקשתו של התובע למכור את מניותיו לאורן (העתק מהחלטת הדירקטוריון צורף כחלק ממוצג יא למוצגי התובע). בראשית חודש נובמבר 2007 הגיע התובע להסכמה עם גיס אחר שלו, מר בלום (להלן: "בלום"), שלפיה בלום ירכוש את מניות התובע בחברה בתנאים זהים לאלו שהוסכמו עם אורן. משהודיע התובע לאחיו על כוונתו למכור את מניותיו לבלום, הם ביקשו בתגובה כי בלום ימציא להם קורות חיים ויפרט את כושרו הכלכלי והניהולי. לטענת התובע, הנתבעים דחו למועד בלתי ידוע את ישיבת הדירקטוריון שנקבעה ליום 16.12.07 שנועדה לבחינת בקשתו למכירת מניותיו לבלום. הנתבעים טוענים כי התובע הוא שביקש לדחות את ישיבת הדירקטוריון שנקבעה, והוא אף לא המציא את הפרטים שנתבקשו בקשר לבלום הדרושים כדי לבחון את בקשתו. מכל מקום, אין מחלוקת כי הישיבה לא התקיימה - לא במועד זה ולא במועד אחר. יוער, במאמר מוסגר, כי נמנעתי מלציין את שמו הפרטי של בלום, שכן בעוד שבכתב התביעה והתכתובות שבין הצדדים הוא מכונה אריאל, בתצהירו של התובע ובסיכומים מטעמו הוא מכונה אוהד. בין כך ובין כך, אין מחלוקת שמדובר בגיסו של התובע ששם משפחתו בלום. 7. על רקע האמור, הוגשה התביעה דנן. התובע מחזיק במניות מיעוט בחברה, ולטענתו הנתבעים המחזיקים ביתר מניות החברה מקפחים את זכויותיו. את טענות התובע בדבר קיפוח זכויותיו הוא מייחס למספר אירועים - מינוי אליהו כמנהל יחיד בפומפה שלא כדין, באופן שמאפשר לאליהו לעשות בנכס היחיד של החברה כרצונו; הימנעות מתשלום שכר לתובע; הסתרת מסמכים הנוגעים לניהול החברות מהתובע שלא כדין; העסקת עובדים פיקטיביים בפומפה; סילוקו של התובע בכוח הזרוע מהחברה; ומניעה מן התובע למכור את מניותיו לאחרים. התובע טוען לפעולות נוספות בקשר עם ניהול החברות, שלטענתו יש בהן כדי לקפח את זכויותיו, ובפרט: רכישת 12 טלפונים ניידים מחשבונה של פומפה והעברתם, בין היתר, לאשתו ושני ילדיו של אליהו שאינם מועסקים בפומפה; שימוש בכספי החברה לתשלום ביטוח רכב רעייתו של אליהו שאינה מועסקת על ידי החברה; תיקון שער חשמלי בביתו של יוסף על חשבון החברה; מימון נופש של יוסף באילת על חשבון החברה; ואי העברת דמי ניהול שאמורים היו להיות מועברים מפומפה לחברה. בכתב התביעה ביקש התובע מבית המשפט למנות חוקר, על מנת שיבדוק את מסמכי החברות ויקבע אם בוצעו פעולות בלתי תקינות בניהולן; וכי בהתאם יורה בית המשפט על הסרת הקיפוח של התובע על ידי מתן הוראות להשבת הכספים שהוצאו מקופת החברה שלא כדין. בנוסף, ביקש התובע כי בית המשפט יורה לאליהו ויוסף לרכוש את מניותיו בחברה בהתאם להערכת שוויין על ידי מומחה שימונה, ובסכום שלא יפחת מזה שסוכם בעבר בין התובע לבין אורן (להלן: "הסכום המינימאלי"). עם זאת, בסיכומים שהגיש לא ביקש עוד התובע כי ימונה חוקר, אלא שבית המשפט ימנה מומחה שיבדוק את משמעותו הכספית של הקיפוח ואת שווי החברה; וכי בהתאם לחוות דעתו יחויבו הנתבעים לרכוש את מניות התובע בחברה בסכום שלא יפחת מן הסכום המינימאלי. התובע גם זנח את הסעד של השבת כספים לחברה. 8. הנתבעים טוענים כי אין יסוד לטענות הקיפוח של התובע וכי לא קמה זכותו לאיזה מהסעדים הנתבעים. לטענתם, מינוי אליהו כמנהל בפומפה נעשה כדין ובהסכמה; שכרו של התובע שולם לו, ומכל מקום הוא לא הוכיח אחרת; המסמכים שביקש התובע לקבלם, נמסרו לידיו בכל הקשור עם החברה; ואילו בנוגע לפומפה - אין לו זכות שבדין לקבלת מסמכים שלה, משאינו דירקטור בה אלא בחברה בלבד. הנתבעים מכחישים העסקת עובדים פיקטיביים, וכל דופי אחר המיוחס להם בניהול החברות. גם הטענה שהתובע סולק באלימות מהחברה כנטען על ידו, מוכחשת על ידי הנתבעים; והם טוענים מצידם כי התובע הוא שהפעיל אלימות נגדם. בנוגע לטענת התובע שהנתבעים מנעו ממנו שלא כדין למכור את מניותיו לאחרים - הנתבעים טוענים שפעלו כדין ובהתאם לזכותם על פי תקנון החברה. ואולם בראש ובראשונה, הנתבעים טוענים כי מלכתחילה לא היה כל מקום לתביעה. כך, משום שהתובע התקשר עימם עוד בשנת 2006 בהסכם כהגדרתו לעיל, שלפיו מכר להם את מניותיו בחברה - אלא שהוא נמצא מפר את ההסכם. על רקע זה ובמקביל להגשת כתב הגנה, הגישו אליהו ויוסף תביעה שכנגד שבה הם עותרים לאכוף על התובע את קיום ההסכם ולהורות לו להעביר להם את מניותיו; וזאת כנגד תשלום מצידם של הסכומים שעליהם הסכימו הצדדים, ובקיזוז כספים שלטענת הנתבעים (התובעים שכנגד) שולמו על ידם זה מכבר. התובע מכחיש כי ההסכם נכרת וטוען כי אין לו כל תוקף משפטי. 9. טרם שאפנה לדון בטענות הצדדים ובסוגיות הטעונות הכרעה, אעיר כי על אף שהצדדים נחלקו ביניהם בשאלה אם מלכתחילה הוקצו לתובע מניות בחברה "בזכות" או "בחסד" - אין לכך חשיבות בענייננו. משהתובע הוא בעל מניות בחברה, הוא זכאי ליהנות מן הזכויות הנובעות מבעלות זו במנותק מהשאלה כיצד הגיעו המניות לחזקתו - אם במתנה או בממכר - ובלבד שהוא מחזיק בהן כדין. דיון 10. התובע הגיש מטעמו תצהיר שלו ותצהיר של אורן. הנתבעים הגישו מטעמם תצהירים של אליהו; של מר מיכאל סימן טוב - אחיהם הבכור של הנתבעים והתובע (להלן: "מיכאל"); של מר נועם סימן טוב - בנו של אליהו (להלן: "נועם"); ותצהיר של רו"ח דני בן-ארי, שהוא רואה החשבון של החברות וכן גיסו של אליהו (להלן: "רו"ח בן-ארי"). המצהירים נחקרו על תצהיריהם, למעט נועם ששהה בחו"ל. משביקש ב"כ הנתבעים לזמן ישיבה נוספת לשמיעת עדותו, הודיע בא-כוחו של התובע כי הוא מוותר על חקירתו של נועם ומסכים שתצהירו יהווה חלק מחומר הראיות, אם כי התובע חולק על האמור בו. שלא בסדר הכרונולוגי של ההליכים, אדון תחילה בתביעה שכנגד דווקא שעניינה בתוקפו של ההסכם; שכן אם זו תתקבל, כפי שכבר צוין, יהא בכך כדי להכריע גם את התביעה העיקרית ולייתר את הדיון בה. התביעה שכנגד 11. במוקד התביעה שכנגד ניצבת שאלת תוקפו של "ההסכם" כהגדרתו לעיל. בעוד שהנתבעים טוענים כי עסקינן בהסכם מחייב שנקשר בין הצדדים ובית המשפט נתבקש לאכוף על התובע את קיומו, התובע טוען כי מדובר בטיוטא בלבד וכי בין הצדדים לא נכרת כל הסכם. אקדים ואומר כי לאחר שמיעת העדויות ולנוכח חומר הראיות, לא נותר בי ספק כי במחלוקת זו שבין הצדדים הדין עם התובע. ואפרט. 12. כפי שנתברר מן העדויות - במהלך שנת 2006, משהתדרדרו היחסים בין הצדדים, התקיים ביניהם משא ומתן למכירת מניותיו של התובע בחברה לידי שני אחיו הנתבעים. מי שניסה לגשר בין הצדדים הניצים היה אחיהם הבכור, מיכאל. במסגרת זו הוחלפו טיוטות הסכם בין הצדדים. ההסכם שצורף לכתב התביעה שכנגד אינו אלא אחת הטיוטות; ונראה שלא בכדי וחרף טענותיהם, הוא כונה על ידי הנתבעים "טיוטת הסכם בין הצדדים" ברשימת המוצגים שהגישו (מוצג יא למוצגי הנתבעים). ההסכם כאמור אינו נושא תאריך ואין מחלוקת שהוא לא נחתם על ידי מי מהצדדים. עובדה היא גם שהנתבעים לא ביקשו לאכוף את ההסכם הנטען במשך כשלוש שנים, עד אשר הוגשה התביעה דנן על ידי התובע. הסברם כי כך נהגו מפאת כבוד הוריהם ורחמיהם על התובע, רחוק מלהיות משכנע. הרושם הוא כי משהגיש התובע את התביעה, טענו הנתבעים לתקפות ההסכם הנטען אך בניסיון לסלק את התביעה העיקרית על הסף ובלא שיש לטענתם בסיס. גרסתם של הנתבעים אף אינה מתיישבת עם התנהלותם "בזמן אמת" ולאחר שכביכול נכרת ההסכם. זאת שעה שלטענתם של הנתבעים עצמם, הם שקלו לגופן את בקשות התובע למכור את מניותיו לאורן ולבלום - בעוד שטענתם בתביעה שכנגד היא שהמניות באותה עת היו שלהם. משנתבקש אליהו להסביר עניין זה, לא היה בפיו מענה הולם; ואין תימה שכך (עמ' 44 ש' 13-8; עמ' 46 ש' 24-21). יוער שלא נעלם מעיניי כי במסגרת ההתכתבות שבין הצדדים נזכר ענין "ההסכם" על ידי ב"כ הנתבעים - ואולם הטענה נטענה "בשולי העניין" ובשפה רפה (ראו: סעיף 7 למכתב מיום 19.7.07, מוצג יג למוצגי הנתבעים); וחזקה על הנתבעים שאילו סברו כי אמנם נכרת זה מכבר הסכם למכר המניות בינם לבין התובע, היו מציבים טענה זו בראש טיעוניהם ונמנעים מכל התייחסות לגופה של בקשת התובע למכור את מניותיו לאחר. 13. זאת ועוד. לטענת הנתבעים ועל פי האמור בהסכם, התובע הסכים למכור את מניותיו תמורת הפטרו מערבויותיו לחברה; תשלום החזר ההלוואה שנתנה רעייתו עדנה לארלנס והועברה לפומפה; ותשלום נוסף בסך 120,000 ₪. לטענת התובע, בהתייחסו לנוסח ההסכם לגופו - לא יעלה על הדעת שיסכים כי החזר ההלוואה לעדנה יהווה חלק מהתמורה המגיעה לו בגין המניות, שהרי ההלוואה עומדת בזכות עצמה ואין לה ולא כלום עם שווי המניות שלו. ואמנם הצדק עם התובע בעניין זה, ועובדה היא שאף שההסכם כאמור לא נכרת הוברר שההלוואה הוחזרה לעדנה בלא קשר לנושא מכר המניות שבידי התובע. אשר להפטר התובע מערבויותיו לבנקים עבור החברה, הוברר כי הדבר נעשה רק כעבור שנים לאחר שכביכול נכרת ההסכם וללא קשר עימו - בעקבות פנייתו של התובע לבנקים (ראו, למשל: נספח יד לתצהיר התובע). ואילו הסך של 100,000 ₪ שהיה על הנתבעים לשלם לתובע תמורת מניותיו על פי ה"הסכם" בנוסחו, ממילא לא שולם לו. ויוער בהקשר זה, כי טענות הקיזוז שבפי הנתבעים בסך 20,000 ₪ - 9,000 ₪ שלטענתם שולמו לתובע על חשבון תמורת המניות, ועוד 11,000 ₪ שלטענתם נטל מאיתם שלא כדין - לא הוכחו. יצוין עוד, כי התייחסותו של נועם בתצהירו לסך של 9,000 ₪ כתשלום שלדבריו העביר לתובע על חשבון תמורת המניות לבקשת אביו אליהו, היא עדות מפי השמועה ולא ניתן לייחס לה משקל; ואילו התובע מצידו העיד כי סכום זה לא היה אלא החזר שקיבל בגין כספים שהוציא מכיסו עבור החברות. הנה כי כן, הנתבעים עצמם לא קיימו אחר הוראות ההסכם שהם מבקשים לאכוף את קיומו על התובע. ולא בכדי זה המצב, שכן הוברר שההסכם כהגדרתו לעיל אינו אלא מסמך טיוטא, והנתבעים לא נדרשו לו אלא כמשקל נגד לתביעתו של התובע בניסיון כושל להסירה מסדר היום בלא שתידון לגופה. ואם לא די בכל האמור - מיכאל זומן כעד מטעם הנתבעים כדי לתמוך בגירסתם לענין תקפותו של ההסכם, כמי שניסה לגשר בזמנו בין הצדדים ולהביאם לידי הסכמה שלפיה התובע ימכור את מניותיו לנתבעים. ואולם משנחקר מיכאל בענין זה, הודה כי אף שהיה משא ומתן בין הצדדים והוחלפו טיוטות, התובע לא הסכים להסכם והוא מעולם לא נכרת. ובלשונו: "בסוף כולם יודעים שהוא (התובע - ע.ב.) לא נתן תשובה ושהוא לא הסכים. בהתחלה ובאמצע הוא הסכים. עובדה שהוא תיקן. אני אומר שבמהלך המו"מ הוא נתן את ההסכמה שלו, אבל בסוף הדרך הוא לא הסכים להסכם" (עמ' 60 ש' 8-6). והדברים מדברים בעד עצמם. 14. לפיכך ולנוכח כל האמור, אני קובעת כעובדה כי "ההסכם" כהגדרתו לעיל מעולם לא השתכלל לכדי הסכם מחייב ולא נכרת בין הצדדים. על כן התביעה שכנגד, שבה נתבקש בית המשפט לאכוף על התובע את קיום ההסכם - דינה להידחות. אפנה אפוא לדון בתביעתו של התובע. התביעה העיקרית קיפוח המיעוט - המסגרת הנורמטיבית 15. בעבר עוגנה עילת קיפוח בעלי מניות מיעוט בחברה בסעיף 235 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה"). כיום מעוגנת ההגנה מפני קיפוח בסעיף 191 לחוק החברות, אשר לא שינה מעקרונותיו של ההסדר שהיה בפקודה [ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות תגמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ (28.5.2012), פסקה 26 לפסק דינה של הנשיאה (בדימוס) ד' ביניש (להלן: "עניין גדיש")]. סעיף 191 לחוק החברות, שעניינו במקרה של קיפוח, קובע כדלקמן: "(א) התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה. (ב) הורה בית המשפט כאמור בסעיף קטן (א), יובאו בתקנון החברה ובהחלטותיה השינויים המתחייבים מכך, כפי שיקבע בית המשפט, ויראו שינויים אלה כאילו נתקבלו כדין בידי החברה; עותק מן ההחלטה יישלח לרשם החברות, ואם החברה היא חברה ציבורית - לרשות ניירות ערך". משמעות המונח "קיפוח" נדונה רבות בפסיקה, והדברים סוכמו על ידי בית המשפט העליון בעניין גדיש: "בשורה ארוכה של מקרים, הגדירה הפסיקה עקב בצד אגודל את סוגי המקרים שבהם התנהגותם של מנהלי החברה או בעל השליטה בה נחשבת לכזו שמקפחת את זכותם של בעלי המניות. על פי ההלכה הנוהגת, 'קיפוח המיעוט בחברה הוא בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במיתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות מיעוט בה' (פרשת ת.מ.מ., בעמ' 246). ביסודה של הסמכות שהוענקה לבית המשפט להעניק סעד במקרה של קיפוח 'עומדת המטרה להגן על המיעוט מפני חלוקה לא-שוויונית ברווחי החברה אותה מבקש לאכוף הרוב השולט' (ע"א 3298/00 המחדש משאבות בע"מ נ' עשת, פסקה 8 (26.6.2002) (להלן: עניין המחדש)). במסגרת הדיון בעוולת הקיפוח, מוטל על בית המשפט לבחון אם נפגעו ציפיות לגיטימיות של בעלי המניות, כאשר השאלה מהי ציפייה לגיטימית עשויה לזכות לתשובות שונות על פי נסיבות המקרה ובהתאם לאופייה של החברה (רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ, פ"ד נט(3) 380 (2005); ציפורה כהן, בעמ' 120))... כך, למשל, נקבע בעבר כי בחברה פרטית קטנה, המהווה 'מעין שותפות', קיימת ציפייה לגיטימית מצד בעלי המניות לשותפות בניהול אשר, ככלל, אינה קיימת בחברה ציבורית או גדולה (ראו, למשל, ע"א 275/89 דוידזון נ' אורנשטיין, פ"ד מו(1) 125, 131 (1992))" (פסקאות 27-26 לפסק הדין) (ההדגשות שלי - ע.ב.). 16. הקיפוח יכול שילבש צורה של התנהגות נמשכת אשר קיימת גם בעת הגשת התביעה, או לבוא לידי ביטוי בהתנהגות שהסתיימה זה מכבר כל עוד יש לה השלכה להווה - כעולה מלשון סעיף 191 לחוק החברות [ראו גם ת.א. (ת"א) 1720/04 אטינג נ' ספקטור (6.5.2008) (להלן: "עניין אטינג") פסקה 33; וכן: ציפורה כהן בעלי מניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות כרך ב (2008) 110 (להלן: "צ' כהן")]. הנטייה בפסיקה כיום היא להגמיש את אמות המידה, להקל בקריטריונים ולהציב נורמת הגינות גבוהה בהתנהגות בעלי הרוב כלפי המיעוט [ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ תעשיות מזון מטוסים בע"מ, פ"ד נ(1) 238, 246 (1996) (להלן: "עניין בכר")]. המבחן לקיומו של קיפוח הוא מבחן אובייקטיבי בו נבחנת התוצאה המקפחת, והתובע אינו נדרש להראות כי לגורם המקפח היה מניע או כוונה להרע [ה"פ 2113/94 צנה בע"מ נ' פולן בע"מ דינים מחוזי 1997 (5) 857, פסקה 45 (להלן: "עניין צנה"); ת.א. (ת"א) 2466/01 חלפון נ' בובלי אהרון, תק-מח 2005(4) 7487, 7495 (2005) (להלן: "עניין חלפון"); צ' כהן, בעמ' 132-131; י' בהט חברות - החוק החדש והדין לאחר תיקון 16 כרך ב (2011) 703]. נכונותם של בתי המשפט לבוא לעזרת המיעוט גוברת כאשר מדובר בחברה פרטית [עניין חלפון, בעמ' 7495; עניין אטינג, פסקה 33; אירית חביב-סגל דיני חברות (2007) 608 (להלן: "חביב-סגל")]. בהתייחסו לדרך ההוכחה של קיפוח המיעוט, קובע בית המשפט העליון: "הנטל המוטל על בעלי המניות הטוענים לקיפוח הוא להוכיח באופן לכאורי קיומו של קיפוח. הובאה הוכחה כזו, יעבור הנטל לכתפי הרוב, להצביע שפעל כראוי וכי פעולתו אינה מהווה קיפוח המיעוט" (עניין בכר, בעמ' 248; ראו גם ע"א 667/76 ל. גליקמן בע"מ נ' א.מ. ברקאי חברה להשקעות בע"מ, פ"ד לב(2) 281, 287; וכן עניין גדיש, פסקה 40). הקיפוח יכול שיעלה ממעשה בודד ויכול שיוסק ממספר אירועים (עניין צנה, פסקה 46; צ' כהן, בעמ' 119). 17. פעמים רבות, הנזק שנגרם לבעל המניות הוא נגזרת של נזק שנגרם לחברה. כלומר, הנפגעת ממעשי הקיפוח היא החברה ששוויה או מצבת נכסיה פוחתים, ואילו בעל המניות נפגע בכך ששווי המניה של החברה - וכתוצאה מכך שווי המניות שבבעלותו - יורד. במקרה כזה מתעוררת השאלה איזו תביעה על בעל המניות להגיש - האם תביעה אישית בעילה של קיפוח, או שמא תביעה נגזרת בשמה של החברה? המלומדת אירית חביב-סגל מתייחסת להבדל בין תביעה אישית ותביעה נגזרת: "התביעה האישית הינה התביעה הרגילה, שיכול בעל מניות להגיש בגין נזק הנגרם לו, באופן אישי. התביעה הנגזרת הינה תביעה שיכול בעל מניות להביא לפני בית-המשפט בשמה של החברה עצמה, כך שבסופו של ההליך, יתגלגלו פירות התביעה אל כיסה של החברה, ולא לכיסו של בעל המניות" (חביב-סגל, בעמ' 676). עם זאת הפסיקה הכירה בחריגים לכלל, שלפיו אם הנזק נגרם לבעל המניות כתוצאה מן הנזק שנגרם לחברה אזי ניתן יהיה לתבוע נזקים אלה בתביעה נגזרת בלבד; וביניהם נזק שנגרם לבעל מניות או לקבוצת בעלי מניות השונה מהנזק שנגרם לבעלי מניות אחרים, ונזק שנגרם עקב קיפוח המיעוט [ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312, 326 (1997); וראו גם: חביב-סגל, בעמ' 681-680]. כך, גם בהחלטה שניתנה ברע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ [פ"ד נט(3) 380, 384 (2005) (להלן: "עניין חסקי אלון")], הכיר בית המשפט העליון באפשרות לדון בנזקים שנגרמו לחברה במסגרת תביעה אישית שהגיש בעל מניות בעילת קיפוח. כך קבע שם השופט (כתוארו אז) א' גרוניס: "טענת המבקשים שלפיה המסלול המתאים היחיד לבירור טענותיהם של המבקשים הינו מסלול 'התביעה הנגזרת' איננה מקובלת עליי. המשיבים עתרו לכמה סעדים, ובהם סעד כספי עבור החברה. אפילו סעד זה היה הסעד היחיד שהיה מבוקש על-ידי המשיבים, ייתכן שלא הייתה מניעה בנסיבות המקרה דנא לנקוט הליך לפי סעיף 191 לחוק החברות. אכן, ככלל, כאשר הנזק הנטען הוא נזק שנגרם לחברה, והסעד המבוקש הוא סעד עבור החברה, המסלול שבו יש לברר את הסוגיה הוא מסלול התביעה הנגזרת ולא תביעה אישית של מי מבעלי המניות בחברה (השוו ע"א 3051/98 דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ [2], בעמ' 691-689). עם זאת בית-משפט זה כבר קבע כי במקרים מיוחדים, כאשר הנזק שנגרם לחברה קשור לנזק שנגרם לבעל מניות בגדר עילת הקיפוח, לא יהיה בכל מקרה הכרח לבחור במסלול של תביעה נגזרת על-מנת לתבוע פיצוי בשל הנזק שנגרם לחברה (ראו: ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ [3], בעמ' 327; א' חביב-סגל דיני חברות - לאחר חוק החברות החדש (כרך א) [9], בעמ' 481)... מכל מקום, הסעדים המבוקשים על-ידי המשיבים אינם אך ורק סעדים עבור החברה, וגם מטעם זה נראה כי אין לדרוש במקרה דנא את הגשת התביעה כתביעה נגזרת". (ההדגשות שלי - ע.ב.) [וראו גם רע"א 1090/06 גיל גלמור נ' רן זמיר (18.5.2006)]. 18. בענייננו, התובע זנח כאמור את בקשתו להורות על השבת כספים שהוצאו מקופת החברה שלא כדין, והוא עותר לכך שבית המשפט יורה לאליהו ויוסף לרכוש את מניותיו בחברה. המדובר בסעד אישי ולא סעד לחברה. עיון בעילות הקיפוח הנטענות מעלה, כי בחלקן מדובר בעילות שיכולות לעמוד לתובע בלבד (כגון: אי תשלום משכורות לתובע, אי העברת מסמכים לעיונו, סילוקו מן החברה), וחלקן יכולות לעמוד לחברה (כגון: אי העברת כספים המגיעים לחברה מפומפה). ואולם לנוכח ההלכה כפי שהובאה לעיל, אין להסיק שעל התובע לפצל את עילות תביעתו כך שאת חלקן יתבע בתביעה אישית ואת חלקן בתביעה נגזרת. זאת שעה שבמרבית האירועים הנטענים בכתב התביעה - גם היכן שעילות התביעה הן לכאורה של החברה ונזקיו של התובע נגזרים מנזקיה - בעלי המניות לא הושפעו כולם באותו אופן. וכן משום שעילות התביעה במקרה דנן מעורבות ואינן רק של החברה, ובכל מקרה הסעד המבוקש הוא סעד אישי. בנסיבות אלה, אילו חויב התובע לנקוט הן בהליכים להגשת תביעה נגזרת והן בתביעה אישית, היה הדבר גורם לטרחה וסרבול מיותרים ולבזבוז זמנם של הצדדים ושל בית המשפט. אפנה אפוא לבחון את טענות הקיפוח שבפי התובע, על רקע העובדות כפי שנתבררו לפניי. מינוי אליהו כמנהל יחיד בפומפה 19. אין מחלוקת כי אליהו רשום ומשמש כמנהל יחיד בפומפה מאז שנת 2003. אלא שלטענת התובע, אין לכך בסיס משפטי משלא כונסה אסיפה ומשלא נערך שום פרוטוקול באיזה מן החברות המסמיכו לכהן ככזה. הנתבעים מצידם טוענים כי נתקבלה החלטה כדין, וכי מכל מקום התובע הסכים למינוי. החלטה בדבר המינוי אמנם לא הוצגה, ואולם עוד בשנת 2005 נתן התובע את הסכמתו בכתב שאליהו יכהן כמנהלה היחיד של פומפה. כך עולה ממסמך הבנות בכתב יד מיום 24.8.05, כפי שמעידה עליו כותרתו, שאין מחלוקת שנערך בכתב ידו של אליהו ונושא את חתימתו וכן את חתימתו של התובע (להלן: "מסמך ההבנות", צורף כנספח י למוצגי הנתבעים). מסמך זה כפי שהוברר וכמשתמע מתוכו, נערך על רקע התדרדרות היחסים בין התובע לבין הנתבעים ובניסיון להסדירם. 20. סעיף 7 למסמך ההבנות קובע לאמור: "אהרון ויוסי משתלבים במערך העסקי של פומפה, בתנאי שכל הניהול והשליטה יהיה רק על אלי (אליהו - ע.ב.)". כאשר התובע נשאל בנוגע למסמך ההבנות, השיב: "אני חתמתי על המסמך הזה שהוא היה צריך להיות לא חתיכת נייר, אלא בנוכחות עו"ד או רו"ח. אני אמנם חתמתי על זה, אבל הסכמתי שהם יראו לי את כל המסמכים ועד היום לא ראיתי. אלי אמר שהוא המנהל היחידי, ואני אמרתי בסדר. מי מינה אותו? הוא מינה את עצמו" (עמ' 29, ש' 13-10). אמנם לא ניתן ללמוד ממסמך ההבנות על הסכמה מראש שנתן התובע למינויו של אליהו כמנהל יחיד בחברת פומפה. עם זאת, בחודש אוגוסט 2005 נתן התובע הסכמה פוזיטיבית למינוי זה בחתימתו על מסמך ההבנות. נמצאנו למדים, שאף אם המינוי של אליהו למנהלה של פומפה לא בוצע מלכתחילה כדין - הרי שהתובע השלים עם מינוי זה ואף אישרר אותו בדיעבד. הימנעות מתשלום שכר לתובע 21. לטענת התובע, במהלך השנה הראשונה לפעילות פומפה - שנת 2004 - שולמו לו חמש משכורות בלבד בעוד שהנתבעים קיבלו משכורות לאורך כל השנה. עוד טען התובע, כי מאז חודש אוגוסט 2006 הוא אינו מקבל משכורת מהחברות, בעוד שאחיו מקבלים את משכורותיהם מקופת החברות באופן סדיר - עובדה שאושרה על ידי אליהו בעדותו (עמ' 40, ש' 20-14). בסיכומיו הוסיף התובע, כי הדבר מעיד שכל רווחי פומפה משולמים כמשכורות לאליהו ויוסף באופן המהווה בפני עצמו קיפוח (סעיף 18). עם זאת, התובע הודה שטענתו זו אינה נתמכת בראיות; וזאת, לדבריו, משום שהוא אינו יודע מה משכורתם של אליהו ויוסף בפומפה וכל מסמכיה של פומפה הוסתרו על ידי הנתבעים (סעיף 19 לסיכומי התובע). לטענת הנתבעים, התובע מעולם לא היה עובד של פומפה (אלא של החברה) ולא היה אמור לקבל ממנה משכורת כלשהי (סעיף 151 לכתב ההגנה). אשר לשנה הראשונה לפעילות פומפה, שנת 2004, הנתבעים טוענים כי התובע קיבל את מלוא משכורותיו מן החברה באותה שנה. ואולם התובע היה מעונין להעלים את הכנסותיו מאשתו ועל כן ביקש וקיבל את שכרו במזומן. ביחס לתקופה שמאוגוסט 2006 - משהתובע נטש את החברה וחדל למלא בה כל תפקיד, ממילא לא היה מקום לשלם לו שכר. טרם שאתייחס לטענות כאמור, יוער כי ככלל תביעה של עובד בגין אי תשלום משכורת הינה מתחום דיני העבודה, ומקומה להתברר בבית הדין לעבודה. אלא שבמקרה דנן, התובע אינו עותר לקבלת כספים בגין משכורת שלא שולמה. טענותיו בעניין משכורתו נועדו להעיד על קיפוח, ובפרט להראות כי הוא לא קיבל משכורות בתקופות שבהן אליהו ויוסף קיבלו משכורות באופן סדיר; ואין מניעה שטענותיו של התובע יידונו בהיבט זה. 22. בהתייחס לשנת 2004 - נראה, כי אין מחלוקת שהתובע לא עבד בפומפה בשנה זו, אלא רק במעבדה של החברה (שרק כשנתיים לאחר רכישת פומפה עברה לחנותה של פומפה - ראו סעיפים 10, 12 ו-22 לתצהיר התובע). מכאן, שבשנת 2004 הגיעה לתובע משכורת מן החברה ולא מפומפה. הנתבעים צירפו לתיק המוצגים מטעמם טופס 106 של התובע לשנת 2004, ממנו עולה כי התובע קיבל שכר מן החברה עבור כל אותה שנה (נספח ז למוצגי הנתבעים), ולטענתם השכר שולם לו לבקשתו במזומן או בתווי קניה. אמנם לטענת התובע הטופס חסר תוקף ראייתי, ובפועל הנתבעים לא הביאו כל מסמך המוכיח שהכספים אכן שולמו לו; אלא שתמיכה בטענות הנתבעים כי שולמה לתובע משכורת במזומן ניתן למצוא בטענות התובע עצמו - כך ובפרט, הודאתו כי הוא קיבל חמש משכורות במהלך השנה, שבעדותו הוא אישר כי הן שולמו לו בתלושי חג (עמ' 11 ש' 27 - עמ' 12 ש' 4). לא מן הנמנע אפוא כי היה מקובל בין הצדדים שמשכורותיו של התובע משולמות לו בדרך שאינה מותירה תיעוד ברור (דוגמת שיק או העברה בנקאית). יצוין עוד, שהתובע לא טען כי באותם חמישה חודשים שבהם קיבל משכורת הוא הוחתם על מסמך כלשהו המאשר את קבלת התשלום; ומכאן שאין לזקוף לחובת הנתבעים את העובדה שהם לא סיפקו אישור כזה עבור יתר החודשים. בנוסף, ניתן היה לצפות שטענת התובע בדבר משכורות של שנת 2004 שלא שולמו לו תקבל ביטוי במסמך ההבנות משנת 2005. ואולם אין לכך זכר במסמך. כשהתובע נשאל על כך, כל שהשיב היה "אני חתמתי על עוד הרבה דברים בעיניים עצומות. הם גם זייפו את החתימות שלי. אין לי את הניירת כדי להראות לך" (עמ' 14, ש' 25-16). אלא ש"הסבר" זה אינו מספק, וחזקה על התובע שקרא את האמור במסמך ההבנות שהוא מודה כי הוא חתום עליו. בנסיבות אלה, העדר כל התייחסות למשכורות במסמך אומר דרשני. הנה כי כן, בנוגע לשנת 2004 התובע לא הוכיח כי לא שולמו לו משכורות. 23. אשר לתקופה שמאוגוסט 2006 ואילך - אין מחלוקת כי החל מן התקרית שארעה בחודש אוגוסט 2006 לא שולמה לתובע כל משכורת. התובע אף אינו מכחיש שמאז הוא אינו עובד בחברות (עמ' 25, ש' 24-23); ומשכך, לכאורה אין עוד כל הצדקה לשלם לו משכורת (הצדדים לא התייחסו לנושא של שכר דירקטור ולא הביאו ראיות בעניין, ועל כן אמנע גם אני מלהתייחס לכך). כאשר נשאל מדוע, אם כן, הוא סבור שיש לשלם את חשבון הטלפון ואת קופת הפנסיה שלו, השיב כי מדובר בעסק שלו, שהוא טיפל בו ויזם אותו ונתן ערבויות לבנק. ואולם גם אם יש ממש בדברים אלה, אין בהם כדי להקנות לתובע את הזכויות הנטענות. למעלה מן הצורך אציין, כי לא שוכנעתי בטענות התובע שאמנם מדובר, כלשונו, ב"עסק שאני טיפלתי בו, אני יזמתי ואני הכל" (עמ' 25 שורה 25 - עמ' 26 שורה 2). טענות אלה לא גובו במסמכים כלשהם, וכאשר נשאל התובע על השתלשלות העניינים שהובילה להקמת החברה ועל היחס בין החברה לבין השותפות שקדמה לה, התשובות שבפיו היו מבולבלות ואף שגויות, באופן שמעורר ספק לענין חלקו בהקמת החברה ובשותפות שקדמה לה (עמ' 2 ש' 16 - עמ' 3 ש' 27, עמ' 5 ש' 20 - עמ' 6 ש' 3, עמ' 8 ש' 10 - עמ' 11 ש' 10). 24. אולם אין באמור לעיל כדי לסתום את הגולל על טענת התובע בדבר קיפוחו בכל הנוגע לתשלום שכרו. זאת, ככל שנתברר שאחיו הנתבעים (או מי מהם) גם הם לא עבדו ובכל זאת קיבלו משכורות. אם אכן זה המצב, הרי שיש בכך לכאורה כדי להצביע על חוסר שוויון בחלוקת משאבי החברות באופן מקפח. לטענת הנתבעים עצמם, אליהו ויוסף מקבלים משכורת וביטוח מנהלים. אליהו כמנהל מקבל גם הוצאות החזקת רכב ויוסף לא (עמ' 57, ש' 13-11). לגבי אליהו - משהוא משמש כמנהל בחברת פומפה, אין זה בלתי סביר שהוא מקבל משכורת, הוצאות רכב וכיו"ב מקופתה; ויוער אגב כך, כי התובע לא הציג ראיות לעניין גובה שכרו של אליהו שיש בהן להעיד כי מדובר בשכר גבוה באופן שיכול להיתפס כמשיכת דיבידנד - כאשר אליהו מצידו העיד על כך שהשכר המשולם לו הוא צנוע. אשר ליוסף, התמונה המצטיירת היא שיוסף אינו עובד בחברה (שהרי אין לה כל פעילות עסקית) או בפומפה (שכן לטענת הנתבעים הוא עבד שם רק בשנת 2005); ואף על פי כן הוא מקבל משכורת מקופת החברות. מצב זה מעיד על חוסר שוויון בין יוסף לבין התובע. הנתבעים מצידם לא פירטו איזו עבודה, אם בכלל, מבצע יוסף שעבורה הוא מקבל שכר; ולא הצביעו על שונות רלוונטית בין יוסף לבין התובע המצדיק תשלום משכורת לאחד ולא לאחר, מקום ששניהם אינם עובדים. הסתרת מסמכים מן התובע הנוגעים לניהול החברות 25. לטענת התובע, במספר הזדמנויות ביקש בעל-פה ובכתב לקבל מסמכים בקשר עם החברות - אך לא קיבלם. התובע לא פירט אלו מסמכים הוא ביקש לקבל בפניותיו בעל-פה. עיון במכתבים שצרפו הצדדים מעלה, כי מסמכים שונים התבקשו בהזדמנויות שונות (השוו רשימת המסמכים במכתב מיום 2.10.2007 - חלק ממוצג יג למוצגי התובע; לרשימת המסמכים במכתבים מתאריכים 15.7.2007 ו-14.11.2007 - מוצגים טז ו-יב למוצגי התובע). נראה עוד כי הצדדים ניהלו תכתובת בעניין בקשת התובע לקבלת מסמכים כבר בשנת 2006 (כעולה מסעיף 4 למכתב מיום 18.9.2007 - חלק מנספח יג למוצגי התובע), אולם תכתובת זו לא הוצגה. מכל מקום, מאותן תכתובות שהגישו הצדדים ניתן ללמוד כי התובע ביקש שיועברו לעיונו שורה ארוכה של מסמכים, בהתייחס לשנים 2004 - 2007, כולן או חלקן, כגון: דוחות כספיים מבוקרים, מאזני בוחן, כרטסת הנהלת חשבונות מפורטת, דוחות מע"מ, אישורי יתרות בנקים, פירוט הלוואות, טפסי 120, תלושי משכורת, אישורי יתרות ספקים, הסכמים או התחייבויות כלפי צדדים שלישיים, וכיו"ב מסמכים. המסמכים נתבקשו הן ביחס לחברה והן ביחס לפומפה. 26. לטענת הנתבעים, במהלך השנה שקדמה להגשת התביעה, התובע אכן פנה אליהם בבקשה לקבל את מסמכי הנהלת החשבונות "של החברה" (הנתבעים לא מפרטים איזו מהחברות); והוא הופנה לטענתם שוב ושוב, בין בעצמו ובין באמצעות עורכי דינו, לרואה החשבון שלה - אך בחר שלא לעשות דבר במשך פרקי זמן ארוכים. משקיבל "את מבוקשו", פנה שוב לקבלת אותם מסמכים שקיבל בעבר (סעיפים 118-117 לכתב ההגנה). עם זאת, בסיכומיהם טוענים הנתבעים כי התובע קיבל פעמיים את המסמכים "אשר היה זכאי לקבל" (סעיף 56); וברי מכאן שלא העבירו לתובע את כל אותם מסמכים שביקש. ואמנם מן העדויות שנשמעו מטעם הנתבעים הוברר כי הועברו לתובע דוחות כספיים של החברה, ולא היה בידם לאשר או להצביע על כך שהועברו לתובע מסמכים נוספים כלשהם (עדותו של אליהו בעמ' 41 ש' 10-9; עדותו של רו"ח בן-ארי בעמ' 60 ש' 27-25). התובע בסיכום טיעוניו אישר, לראשונה יש לומר, כי אכן קיבל לידיו דוחות כספיים של החברה - אך לא מסמכים כלשהם מעבר לכך. משלא הראו הנתבעים כי העבירו לתובע מסמכים מלבד דוחותיה הכספיים של החברה, ואף לא היה בידי העדים מטעמם לאשר כי הועברו מסמכים נוספים, אין לי אלא לקבל את גרסת התובע שלפיה נתקבלו אצלו דוחותיה הכספיים של החברה והם בלבד. 27. יצוין כי בסיכומיהם התייחסו שני הצדדים לזכות העיון של התובע כדירקטור בחברה. הם לא טענו בעניין זכות העיון העומדת לו מכוח היותו בעל מניה בחברה, וניתן להניח שכך משום שזכות העיון של בעל מניה מצומצמת מזו של דירקטור. עוד יצוין כי הנתבעים לא חלקו בסיכומיהם על זכותו של התובע לעיין במסמכים הקשורים לחברה. טענותיהם התמקדו אך בשאלת זכותו של התובע - כדירקטור בחברה - לעיין במסמכיה של פומפה. משהתובע ביקש לקבל לעיונו מסמכים רבים נוספים בקשר עם התנהלותה של החברה (מלבד דוחותיה הכספיים) ואלו לא הועברו לו, מבלי שהנתבעים חולקים על זכאותו לקבלם - די בכך כדי להוביל למסקנה שהנתבעים מנעו מן התובע עיון במסמכים, שלא כדין. בנסיבות אלה מתייתר הדיון בשאלה אם התובע, כדירקטור בחברה, רשאי היה לעיין גם במסמכי פומפה, בהיותה חברה בת של החברה - שאלה שמתעוררת על רקע נוסחו של סעיף 265 לחוק החברות, המעגן את זכותו של דירקטור לקבל מידע על אודות החברה שבה הוא מכהן. אציין רק, כי ככל שבמועד בקשת העיון לא היו לחברה עסקים עצמאיים וכל פעילותה התמצתה בהחזקת מניותיה של פומפה, אזי אין כל היגיון במניעת עיון במסמכיה של פומפה על ידי התובע (בכפוף לסייגים הקבועים בסעיף 265 לחוק החברות), שכן החברה ופומפה כמוהן כישות כלכלית אחת. יפים לעניין זה דברי בית המשפט המחוזי בחיפה בה"פ 31604-02-11 גרבל נ' איתם הנדסה אזרחית בע"מ ואח' (כבוד השופט רון סוקול, ניתן ביום 2.10.2012), בפסקה 15 לפסק הדין: "בנסיבות אלו כאשר לחברת האם אין כל פעילות עצמאית, והפעילות העסקית שלה מבוצעת כולה באמצעות חברת בת, כאשר קיימת זהות כמעט מוחלטת בין החברות, כאשר השליטה של חברת האם בחברת הבת הינה כמעט מוחלטת וכאשר אין הפרדה אמיתית בין החברות יש להכיר ב'הרמת מסך מדומה' בין החברות ולתת למונח 'החברה' פרשנות מרחיבה כך שלדירקטור בחברת האם תינתן זכות עיון גם במסמכי החברה הבת... ההכרה בזכות העיון מבוססת על הקשר ההדוק בין החברות, על עירוב הפעילות ועל היותן ישות כלכלית אחת ואין הכרח כי תלווה להקמת החברות כוונה בלתי כשרה או שילווה לה רצון לפגוע בנושים". 28. השאלה שיש ליתן לה מענה היא, אם מניעת זכות העיון של דירקטור יכולה להקים עילה של קיפוח בעל מניות. כבר נקבע, כי בחברה שהיא "מעין שותפות" ישנה ציפייה של בעלי המניות לקחת חלק בניהול החברה, כאשר התנהגות הפוגעת בציפייה זו יכולה לעלות כדי קיפוח (עניין חסקי, בעמ' 383). כזה הוא המקרה בענייננו. עסקינן בחברה שהיא "מעין שותפות" - מדובר בחברה פרטית, משפחתית, שלגרסת הצדדים כולם מהווה המשך דרכה של שותפות קודמת. החברה מוחזקת בחלקים שווים על ידי שלושה אחים. מיום הקמתה של החברה שלושת האחים אחזו במניותיה, מונו כדירקטורים בה וגם עבדו בה. נראה כי לפחות בתחילת הדרך שררו בין הצדדים יחסי אמון והם לא הרגישו צורך לבדוק זה את מעשיו של זה. משום כך, איני מוצאת מקום להטיל ספק בטענת התובע כי בעבר נתן אמון באחיו ובבעלי התפקידים בחברה, ולא בדק בעין בוחנת מסמכים שעליהם הוא חתם בקשר עם החברה, דוגמת תקנונה (עמ' 7, ש' 18-13). בה במידה נראה כי שכרו של התובע שולם לו במזומן או בתלושי שי, מבלי שהנתבעים מצידם ראו צורך להחתימו על אישור פורמאלי כלשהו. בנסיבות אלה, ניתן להניח שקמה לתובע ציפייה לגיטימית שהוא יוכל לקחת חלק בניהול החברה ולהשפיע על החלטותיה. ציפייה זו עולה בקנה אחד עם בחירתם של האחים למנות את שלושתם - דהיינו, גם את התובע - כדירקטורים בחברה, אף על פי שתקנון החברה מאפשר להסתפק בדירקטור יחיד (ראו סעיף 25(א) לתקנון, מוצג י למוצגי התובע). 29. מניעת מידע מדירקטור שוללת את יכולתו לבצע את תפקידו כראוי; ובפרט מונעת ממנו תמונה שלמה ועדכנית של מצב החברה ועסקיה, באופן שלא מאפשר לו לקחת חלק בהחלטות ולהשפיע עליהן בצורה מושכלת. כאשר הדירקטור הוא גם בעל מניות בחברה כבענייננו, נראה כי יש בכך פגיעה לא רק בזכויותיו כדירקטור, אלא גם כבעל מניות: "בחברה שהיא מעין שותפות, שהוקמה מתוך כוונה שכל בעלי המניות יטלו חלק בניהול העסק, התייחסות לפיטורי הדירקטור כקיפוח בכשירות כדירקטור, בהבדל מקיפוח בכשירות כבעל מניות, היא מלאכותית ומסכלת את מטרת הסעיף (סעיף 191 לחוק החברות - ע.ב.), שכן לפיטוריו של הדירקטור יש השלכות מיידיות על מעמדו כבעל מניות בחברה. אין הוא יכול עוד להשפיע על דרך ניהול ענייניה של החברה, בניגוד להסכמה ערב הקמתה של החברה, וכן אינו יכול ליהנות מרווחי החברה כשכר דירקטורים" (צ' כהן, עמ' 165-164). דברים אלו מתייחסים אמנם לפיטורי דירקטור, אולם דומה שכוחם יפה גם למקרה שבעל המניות לא פוטר פורמאלית מתפקידו כדירקטור אך תפקידו וסמכויותיו ככזה רוּקנו מתוכן, כפי שקורה כאשר נמנע מן הדירקטור מידע. יפים לעניין זה גם דברי כבוד השופטת מ' רובינשטיין בעניין צנה: "מן הפסיקה ומן הספרות המקצועית עולה המסקנה הברורה, כי בשנים האחרונות התרחבו התחומים בכל הנוגע לעילות להפעלת סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 235: בו בזמן שבעבר הוצבה אמת מידה נוקשה יחסית לפיה יש מקום להתערבותו של בית המשפט רק אם מוכחים מעשי מרמה או חוסר תום לב סובייקטיבי מובהק, הרי חלה הגמשה המכירה במערכות נסיבות מגוונות יותר אשר יכולות לשמש עילה להפעלת סעיף .235 לא רק עושק כפשוטו, כביטויו במרמה או חוסר תום לב, אלא קיפוח זכויות המיעוט באופן בלתי הוגן, תוך שלילת ציפיותיו הלגיטימיות של המיעוט למידה של שותפות הוגנת בידיעה ובהבנה לגבי מה שנעשה ברכושו" (פסקה 45) (ההדגשה שלי - ע.ב.). 30. בדומה לעניין צנה, גם בענייננו עסקינן בחברה פרטית משפחתית, ולתובע היתה ציפייה לגיטימית לקבלת מידע ולשותפות הוגנת בנוגע לדרך התנהלותה של החברה. אלא שהנתבעים הותירו את התובע ללא ידיעה והבנה לגבי הנעשה ברכושו, וללא יכולת אמיתית לקחת חלק בניהול החברה ובהחלטות הנוגעות לה. העסקת עובדים פיקטיביים בפומפה 31. לטענת התובע, לאחר כשנה שבה היתה פומפה פעילה, נמסר לו על ידי רו"ח בן-ארי כי בפומפה "מועסקים" עובדים פיקטיביים. בסיכומיו אף הרחיק התובע לכת כאשר טען כי אליהו ויוסף נטלו לעצמם את שכרם של אותם עובדים פיקטיביים (סעיף 61). המדובר בשני עובדים - מר צדוק כחילה (להלן: "כחילה"), ומר נח הפנר (להלן: "הפנר"). ביחס לעובדת נוספת ששמה נזכר בכתב התביעה, נראה כי התובע חזר בו מטענתו משלא אוזכרה עוד בסיכומיו. הנתבעים הכחישו את טענות התובע לעניין "העסקת" עובדים פיקטיביים, ולא כל שכן לעניין נטילת הנתבעים את שכרם של אלה לעצמם. המדובר בשני עובדים שהועסקו בפומפה פחות משנה במהלך 2005 ו-2006 - כאשר לטענת הנתבעים כחילה הוא איש שיפוץ ואחזקה שעסק בשיפוצים ובהתאמות החנות שברחוב ארלוזורוב 52 ברמת גן לצרכיה של פומפה ולהפעלת מעבדה בה; ומר הפנר שימש במשך תקופה קצרה כיועץ ארגוני של פומפה. רו"ח בן-ארי הכחיש מצידו כי טען אי פעם שאיזו מהחברות מעסיקה עובדים פיקטיביים - כפי שייחס לו התובע. רו"ח בן-ארי אף הבהיר כי כרואה חשבון אין ולא יכולה להיות לו ידיעה אישית לגבי העובדים - ודבריו מקובלים עלי (סעיף 4(א) לתצהירו; עמ' 61 לפרוטוקול שורות 3-1). אלה טענות חמורות שהתובע מייחס לנתבעים ולא שוכנעתי שיש בהן ממש. אף לא נעשה כל ניסיון ממשי על ידי התובע להוכיח כי בעובדים פיקטיביים עסקינן; לא כל שכן את טענתו שהועלתה לראשונה בסיכומים כאמור, כי הנתבעים נטלו לכיסם שלהם את שכרם של אותם עובדים. בהעדר כל תימוכין, טענות אלה אף אינן ראויות. פעולות נוספות בניהול החברות 32. רכישת טלפונים ניידים מחשבון פומפה והעברתם, בין היתר, לבני משפחתו של אליהו - לטענת התובע, אליהו רכש 12 טלפונים ניידים מחשבונה של פומפה והעביר אותם, בין היתר, לאשתו ושני ילדיו שאיש מהם לא עבד בחברה (סעיף 21(ב) לכתב התביעה וסעיף 37(ב) לתצהיר התובע). לטענת הנתבעים, פומפה התחייבה לרכוש 8 מכשירים מרשת מירס מתוך מחשבה שהתובע יעשה שימוש באחד מהם, אולם הוא סרב והעדיף להמשיך לעשות שימוש במכשיר שסופק לו על ידי אליהו ושמומן מכיסו הפרטי של האחרון. מכיוון שפומפה כבר התחייבה לרכישת המכשירים, הועבר המכשיר המיותר לאשתו של אליהו, שמשתמשת בו רק לצורך התקשרות עם בני משפחתה עובדי פומפה וללא כל הוצאה נוספת, מכיון שמדובר במכשיר "ווקי טוקי" ללא שיחות יוצאות. אשר לשני ילדיו של אליהו, לטענת הנתבעים מדובר בעובדים ותיקים של פומפה (סעיף 122(ב) לכתב ההגנה וכן עמ' 57, ש' 24-23). בחקירתו אישר התובע כי שני ילדיו של אליהו שקיבלו טלפונים ניידים עבדו בחנות ברחוב ארלוזורוב 52 ברמת גן, אולם טען כי הטלפונים נרכשו ושימשו אותם לפני המעבר לרחוב ארלוזורוב (עמ' 19, ש' 12-2). אליהו לא נשאל על נושא זה בחקירתו. מחומר הראיות שבפניי אין בידי לקבוע אם ילדיו של אליהו עבדו בפומפה במועדים שבהם קיבלו ממנה מכשירים ניידים. עם זאת, לפחות לגבי אשתו של אליהו - אין מחלוקת שזו לא עבדה באיזו מהחברות (עמ' 51, ש' 5-2), ועל כן על פניו לא היתה הצדקה ליתן לה את מכשיר הטלפון שנרכש על ידי פומפה. בהקשר זה אציין, כי אין בטענה כי פומפה התחייבה לרכוש מכשירים כדי לרפא את הפגם - מה גם שהדבר לא הוכח, אף לא טיבו של המכשיר ("ווקי טוקי") כנטען. 33. שימוש בכספי החברה לתשלום ביטוח רכב רעייתו של אליהו - לטענת התובע, אליהו שילם את ביטוח הרכב עבור הרכב של רעייתו - שלא עבדה בחברה - באמצעות שיק מן החברה. התובע הודה כי אין לו אסמכתא שתתמוך בטענתו (עמ' 19, ש' 26-24). לטענת הנתבעים, שלושת הרכבים של האחים נרכשו בהחלטה משותפת של שלושתם על ידי החברה ונרשמו על שם האחים אישית על מנת שלא יירשמו כרכב חברה ועל מנת שלא תירשם בהם יד נוספת. כיון שכך, שולמו מלוא הוצאות הרכבים על ידי החברה (סעיף 122(ג) לכתב ההגנה). התובע אישר שביטוח הרכב שלו שולם על ידי החברה, כמו בעניין רכביהם של אליהו ויוסף (עמ' 19 ש' 27 - עמ' 20 ש' 1). אין מחלוקת כי משנת 2007 לא שולם לתובע עבור ביטוח רכב (עמ' 51, ש' 13-9). אליהו נשאל בחקירתו על רכבה של רעייתו, וכך השיב: "ש. האם הרכב של רעייתך ממומן על ידי החברה? ת. עד לשנת 2005 2006 או 2007, התשובה היא כן. זה רכב שלנו. כך היה גם בקשר עם רכבו של אהרון ורכבו של יוסי. ש. מה קרה מאז שנת 2006? ת. לחברת סימנטוב אין כסף לשלם. ש. האם פומפה משלמת עבור הרכבים? ת. היא משלמת רק רכב אחד של החברה, שזה הרכב שאני עובד בו ושייך לחברה" (עמ' 51, ש' 20-14; ההדגשות שלי - ע.ב.). כלומר, מדבריו של אליהו ניתן להבין כי הרכב שעבורו שילמה החברה הוא למעשה הרכב שלו, כאשר באופן דומה החברה שילמה עבור רכביהם של התובע ויוסף; ואילו לאחר 2007 פומפה משלמת עבור הרכב שאיתו הוא עובד. התובע לא פירט את מספר הרישוי של הרכב הנטען ולא הוכיח כי מדובר ברכב השייך לרעייתו של אליהו (בניגוד לרכבו של אליהו). על פניו, אין פגם בתשלום הוצאות רכבו של אליהו על ידי פומפה, בהיותו מנהלה. 34. תיקון שער חשמלי בביתו של יוסף על חשבון החברה - התובע טען כי יוסף עשה שימוש בכספי החברה כדי לשלם עבור תיקון שער חשמלי בביתו. הנתבעים לא הכחישו זאת, אלא טענו כי יוסף פגע עם רכב החברה בשער החשמלי בביתו ועל כן החברה נשאה בעלות תיקון השער. בחקירתו אליהו העיד כי הרכב של החברה חונה בביתו של יוסף בחניה, וכי באחת הפעמים כאשר נסע לאחור הוא פגע בשער והזמין תיקון שעלה 800 ₪ כולל מע"מ (עמ' 51, ש' 8-6). אולם מחקירתו לא עולה כי אליהו היה נוכח בקרות המקרה, ועל כן מדובר בעדות מפי השמועה. היחיד שיכול להעיד על הדברים מידיעה אישית הוא יוסף, ולא ניתן כל הסבר מדוע לא זומן לעדות. במצב דברים זה קמה חזקה כי עדותו, לו הובאה, היתה פועלת נגדו [ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 (1990)]. 35. מימון נופש פרטי על חשבון החברה - התובע טען כי יוסף יצא לנופש באילת על חשבון פומפה. הנתבעים הכחישו את טענת התובע וטענו כי אליהו ויוסף נסעו בחורף למשך 4 ימים על חשבון החברה ולמטרותיה לבולגריה וכי לנסיעה זו הצטרפו נשותיהם ונסיעתן מומנה מכיסן הפרטי. בתצהירו של אליהו הוסיף זה כי באותה עת פנה חבר והעלה אפשרות שלפיה החברה תייבא כסאות ופינות אוכל ממפעל בבולגריה, ולצורך זה נסעו אליהו ויוסף למפעל על מנת לבדוק אפשרויות התקשרות. הוא חזר על הדברים בחקירתו הנגדית. יצוין כי אליהו התייחס בחקירתו הנגדית לחברה, ולא לפומפה. הוא העיד כי מדובר בתקופה של 2006-2005 או 2004-2002, כאשר החברה היתה פעילה. לטענתו, הנסיעה תואמה עם התובע. כאשר נשאל מדוע לא צירף אסמכתא בקשר עם הנסיעה השיב כי אפשר להוציא כזו ממשרד הפנים (עמ' 51 ש' 23 - עמ' 52 ש' 10). התובע אמנם לא הראה כי הנסיעה הנטענת היתה לאילת, אולם, כאמור, הנתבעים הודו שהחברה מימנה את נסיעתם לחו"ל. טענתם כי הנסיעה היתה עסקית לא נתמכה בראיה כלשהי - לא במסמך ולא בעדותו של החבר שכביכול הציע את המיזם העסקי. בנסיבות אלה, ניתן להסיק שאליהו ויוסף אמנם עשו שימוש בכספי החברה כדי לממן נסיעה פרטית שלהם לחו"ל; והנתבעים מצידם לא הוכיחו אחרת. 36. אי העברת דמי ניהול מפומפה לחברה - בכתב התביעה נטען על ידי התובע כי מדוח כספי של פומפה לשנת 2003 עולה, שפומפה היתה צריכה להעביר לחברה דמי ניהול בסך 8,000 ₪ לחודש; אולם אלו לטענתו לא הועברו מעולם. הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי אין בידם להתייחס לטענת התובע כל עוד לא יוצג בפניהם הנתון שעליו הוא נסמך; והוסיפו וטענו כי מכל מקום החברה חייבת לפומפה סכומי עתק, הן עבור העברת טובין והן עבור תשלום חובותיה של החברה (סעיף 122(ה) לכתב ההגנה). אליהו חזר על טענה זו בתצהירו (סעיף 115(ה)), למרות שזה הוגש כחודש וחצי לאחר הגשת תצהיר התובע, שאליו צורף הדוח הכספי של פומפה לשנת 2003 בו רשומים הדברים במפורש. בדוח האמור (נספח ז למוצגי התובע), נרשם בעמ' 10 כדלקמן: "החברה (פומפה - ע.ב.) קשורה בהסכם לשרותי ניהול, שיווק וגביה עם חברת האם סימן טוב תקשורת בע"מ, שתוקפו מ-1 בדצמבר 2003 ועד ל-31 בדצמבר 2004. על פי ההסכם, חברת סימן טוב תקשורת בע"מ, מתחייבת לבצע שירותי ניהול לחברה. בתמורה החברה תשלם דמי נהול חודשיים בסך 8,000 ₪ בתוספת מס ערך מוסף. בנוסף לדמי הנהול תישא החברה בכל הוצאות הקשורות במישרין לדמי הנהול, לרבות החזקת רכב, טלפון, נסיעות לחו"ל וכו'" (ההדגשה שלי - ע.ב.). כאשר אליהו נשאל בענין זה בחקירתו, העיד כי אינו זוכר את הדבר במדויק. הוא הוסיף, כי בסופו של דבר יש "מאזן אימה מבחינה כספית לטובת פומפה" וכי עד לעצם היום הזה חברת פומפה משלמת את החובות של החברה. כאשר נשאל היכן המסמכים שיוכיחו טענה זו השיב כי הוא לא נתבקש להביאם וכי הכל נמצא בספרים (עמ' 53, ש' 8-1). אין בחומר הראיות שבפניי כדי ללמד אם דמי הניהול הועברו אם לאו. התובע לא ציין אם יש בידיו דוחות כספיים של פומפה משנים מאוחרות יותר, ואם ישנם הוא לא הביאם. הוא אף לא ציין אם בדוחותיה הכספיים של החברה (אשר ידוע כי נמצאים בידיו) הוזכרו דמי הניהול. בחקירתו טען התובע כי מי שאמר לו שדמי הניהול לא שולמו היה יוסף (עמ' 20, ש' 10-7), אולם טענה זו לא בא זכרה בכתב התביעה, שם נאמר שהמידע נלמד מדוח כספי של פומפה. אמנם גם הנתבעים לא צרפו מסמכים כלשהם שיש בהם כדי להעיד מה עלה בגורל דמי הניהול, ואיזו התחשבנות קיימת בין החברות. ואולם לא די בהפניית התובע לבאור בדוח הכספי של פומפה לשנת 2003, כדי להסיק מכך שדמי הניהול לא הועברו או על התנהלות שלא כדין של החברה בהקשר זה. סילוקו של התובע בכוח הזרוע מהחברה 37. התובע טען כי בתקרית שארעה בחודש אוגוסט 2006 אחיו תקפו אותו והשליכו אותו מן החנות ואף איימו עליו שלא יניח את כף רגלו שוב בחנות החברה. הנתבעים מצידם טענו כי ההיפך הוא הנכון - התובע הוא שתקף את אחיו ואף את רו"ח בן-ארי. בתצהירו, הצהיר רו"ח בן-ארי כי באחד מביקוריו במשרדי פומפה התלהטה האווירה והוא נחפז להפריד בין הניצים. כתוצאה, הוא נפגע פיזית מאותה תקרית. בהמשך הפגישה היו אמנם חילופי דברים רמים בין הצדדים אולם הוא לא היה עד לגילוי אלימות כלשהי (סעיף 4(ג)). בחקירתו חזר רו"ח בן-ארי על הדברים והוסיף, כי כתוצאה מכך נפלה נורת פלורסנט מהתקרה והוא נחתך בידו. הוא העיד כי התובע לא תקף אותו ולא הרים עליו יד, אולם כשנשאל מי גרם לנפילת הפלורסנט השיב כי היה זה התובע (עמ' 61, ש' 18-4). ככל הנראה אכן התפתח ויכוח רועם בין הצדדים והרוחות התלהטו. אולם, התובע לא הוכיח כי מי מאחיו נקט כלפיו באלימות פיזית או הרחיק אותו מן החברה בכוח הזרוע. לא מן הנמנע שבעקבות התקרית שארעה התובע החליט, על דעת עצמו, כי הוא אינו מוכן להמשיך את עבודתו בחברה או לשתף פעולה עם אחיו. מכל מקום, נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על התובע והוא לא עמד בו. מניעה מן התובע למכור את מניותיו לאחרים 38. לטענת התובע, בשתי הזדמנויות ביקש למכור את מניותיו לאחרים - פעם לאורן ופעם לבלום, שניהם גיסיו של התובע - ואחיו הנתבעים סיכלו נסיונות אלה. חפצו של התובע למכור את מניותיו היו על רקע התדרדרות היחסים שבין הצדדים. בתחילה נעשה ניסיון להגיע להסכמה שלפיה הנתבעים הם שירכשו את המניות של התובע; ואולם משניסיון זה לא צלח, ביקש התובע למכור את מניותיו לצד שלישי. כך וכפי שכבר צוין, בתחילת שנת 2007 הגיע התובע להסכם עם גיסו אורן שלפיו הלה ירכוש את מניותיו (טיוטת ההסכם עם אורן צורפה כמוצג ט למוצגי התובע). אלא שבישיבת הדירקטוריון של החברה שהתקיימה ביום 26.7.2007, נתקבלה החלטה שלפיה נדחתה בקשתו של אהרון למכור את המניות לאורן (חלק ממוצג י למוצגי התובע). לטענת הנתבעים, הם פסלו על הסף את הבקשה בהכירם את אורן שהינו לטענתם "איש גס רוח", שאף התנהל מולם ב"בריונות" ובבוטות (סעיפים 180 - 185 לתצהיר אליהו). משנמנע מהתובע למכור את המניות לאורן, הגיע לדבריו להסכמה עם גיס אחר שלו, בלום, שהלה ירכוש את מניותיו. אלא שלטענת התובע, דרשו הנתבעים כי בלום ימציא להם קורות חיים וכי יפרט בפניהם את כושרו הכלכלי והניהולי. לעמדת התובע, לדרישות אלה אין כל עיגון בתקנון החברה; וברור היה לכן כי אין בכוונתם של הנתבעים לאשר את מכירת מניותיו לצד שלישי כלשהו, ללא קשר לזהותו. לטענת הנתבעים, הם ביקשו לקבל מידע נוסף על אודות בלום וכישוריו כמתחייב מהם "כנושאי משרה זהירים, מאחר שלאורך השנים השמיץ התובע את מר בלום כריקא, חסר בינה ויכולת, שם אותו ללעג ולקלס ואף ניתק את יחסיו עימו, ועל מנת להקל בהחלטתנו באם לאשר המכירה המבוקשת" (ראו סעיפים 194 - 197 לתצהיר אליהו). בפועל התובע לא המציא את הפרטים כפי שנתבקש, ומכל מקום לא נתקיימה ישיבת דירקטוריון של החברה כדי לבחון את ההצעה - כאשר כל אחד מהצדדים תולה את האשמה באי קיום הישיבה במשנהו. אפנה אפוא לבחון את טענות הצדדים בכל הנוגע לנסיונות התובע למכור את מניותיו. 39. סעיף 5 לתקנון החברה שעניינו בהעברת מניות החברה וכותרתו "הגבלת עבירות" קובע: "הזכות להעברת המניות תוגבל בהתאם להוראות בתקנון זה. כל העברת מניות חייבת באישור המנהלים". עסקינן בחברה פרטית בעלת אופי משפחתי, ששלושת בעלי המניות בה בחלקים שווים ביניהם הם אחים; ועל פניו כאשר בעל מניות בחברה כזו מבקש למכור את מניותיו, ולבעלי המניות הנותרים יש סיבה טובה להאמין שהרוכש הפוטנציאלי הוא אדם שמראש לא יוכלו לקיים עימו יחסים תקינים - אזי סירובם לאשר מכירת מניות לאותו אדם הוא סביר ואין לבוא אליהם בטרוניה על כך. מטעם זה גם אין פסול בדרישת הנתבעים לקבל מידע ענייני בהקשר לבלום טרם שמכירת המניות לידיו תובא לאישור דירקטוריון החברה. על כן, ולו בזה היה מסתכם העניין, נראה שהיה מקום לדחות את טענת הקיפוח שבפי התובע בהקשר זה. ואולם לא כך הם פני הדברים, ואפרט. 40. בתצהירו של אליהו ובהתייחסו להוראת סע' 5 לתקנון החברה, טען כי זו נועדה "למנוע העברת מניות החברה למי שאינו בן משפחה מקרבת דם" (סעיף 179 לתצהיר). ובחקירתו הוסיף: "לא רצינו שמישהו זר יכנס" (עמ' 46 ש' 3-1). ועוד עולה מעדותו של אליהו, שהוא סבור כי לבעלי המניות בחברה יש זכות להתנגד מכל סיבה שהיא להעברת מניות בחברה על ידי אחד השותפים, ובלשונו: "אם אדם שהוא אחד השותפים מחליט למכור את המניות שלו לאלמוני, לנו יש זכות סירוב... אם זה בן משפחה, אז אין לי ברירה. אבל אם לא מדובר בבני משפחה, אז אני יכול לבחור את מי שאני רוצה ושהוא נכון כלכלית לעסק" (עמ' 56 ש' 14-4; וראו גם סעיף 221 לתצהיר אליהו). דהיינו, לגישתו של אליהו - יהא אשר יהא הרוכש שיציע התובע לרכישת מניותיו, יוכלו הנתבעים לטרפד כל עסקה אף ללא כל סיבה. אלא שלפרשנותו של אליהו להוראת סעיף 5 לתקנון אין כל עיגון ויסוד בנוסחו. אילו נתקבלה פרשנות זו, היה בכך כדי לפגוע באופן בלתי סביר ושאינו מתקבל על הדעת בזכותו הקניינית של התובע במניותיו. על פניו, לא לכך נועדה הוראת תקנה 5 לתקנון; והעובדה שנקבע כי העברת מניות טעונה אישור המנהלים אין פירושה מתן היתר להפעלת הסמכות שניתנה לדירקטוריון החברה בשרירותיות, ומשכך אף בחוסר תום לב. ויוער בנקודה זו, כי משהנתבעים בחרו שלא להעיד את יוסף - שהוא בעל המניות הנוסף בחברה מלבד התובע ואליהו - ניתן לראות בעמדתו של אליהו כמייצגת גם את זו של יוסף. 41. בהינתן כל האמור, נראה כי יש בהתנהלות הנתבעים כדי למנוע מן התובע לממש את זכותו הקניינית במניות ולמכרם לאחר. סיכום ביניים 42. מצבור הראיות בתיק מצביע על קיפוח של התובע כבעל מניות בחברה, אף אם לא בכל "ראשי הקיפוח" שהוא טוען להם. מן הממצאים דלעיל עולה, כי ישנם מקרים שבהם הוכח שימוש בכספי החברות לצרכיהם האישיים של אליהו ויוסף; וכן חלוקה לא שוויונית של נכסי החברה בין בעלי המניות, לרעת התובע. יוסף לכך כי מדובר בחברה משפחתית קטנה שהינה "מעין שותפות", כשלתובע היתה ציפייה לגיטימית לקחת חלק בניהולה. אלא שהנתבעים מנעו מן התובע מידע באופן שאינו מאפשר לו לעקוב אחר הנעשה בחברה ובנכסיה, ובכך יש פגיעה באותה ציפייה לגיטימית. מעבר לכל האמור וכפי שפורט בהרחבה, הנתבעים בהתנהלותם מונעים מן התובע את האפשרות לממש את זכותו הקניינית במניות שבהחזקתו - התנהלות שיש בה משום קיפוח בולט של מי שהוא בעל מניות מיעוט בחברה. הסעד להסרת קיפוח 43. התובע עותר לכך שבית המשפט ימנה מומחה שיבדוק את משמעותו הכספית של הקיפוח ואת שווי החברה ובהתאם לחוות דעתו יחויבו הנתבעים לרכוש את מניות התובע בסכום שלא יפחת מן הסכום המינימאלי (הוא הסכום שסוכם בין התובע לבין אורן). סעיף 191 לחוק החברות מעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב במתן סעד להסרת הקיפוח, לרבות מתן הוראות לבעלי המניות בחברה שלפיהן הם ירכשו את מניותיו של בעל המניות המקופח. סבורתני שאמנם הסעד הנכון בנסיבות המקרה הוא מתן הוראה לנתבעים לרכוש את מניות התובע. ואבאר. מן ההליך שהתנהל לפניי עולה באופן ברור כי הצדדים איבדו לחלוטין את אמונם זה בזה, וכל אחד מהם טוען כלפי משנהו שהדברים אף הגיעו לכדי אלימות. ברי כי במצב זה הם אינם מסוגלים לשתף פעולה בניהול החברה ונכסיה. העובדה שעסקינן בחברה פרטית ומשפחתית, מקשה על מכירת מניות התובע באופן עצמאי. בנוסף, על פניו קיים בחברה רוב "אוטומטי" של אליהו ויוסף המשתפים פעולה ביניהם - מה שהופך את מניותיו של התובע לעוד פחות אטרקטיביות בעיני קונה זר. וכבר מצינו שנראה כי הנתבעים נחושים למנוע מן התובע מלמכור את מניותיו לאחר. 44. בעת מתן הוראה על רכישת מניותיו של בעל מניות מיעוט להסרת הקיפוח, על בית המשפט לקבוע מהו המועד הרלוונטי להערכת שוויין של המניות. אפשרות אחת היא להעריך את שווי המניות במועד הגשת הבקשה להסרת הקיפוח, מתוך תפיסה כי זהו המועד שבו בחר המבקש להתייחס להתנהגות המקפחת של הרוב כגורם ההורס את הבסיס שעליו מושתתת הסכמתו להיות בעל מניות בחברה (צ' כהן, בעמ' 195). אפשרות נוספת, היא להעריך את שווי המניות במועד שבו אירע הקיפוח (עניין חלפון, בעמ' 7499). קיימת גם אפשרות לקבוע מועד אחר משני אלה להערכת שווי המניות, הכל לפי שיקול דעתו של בית המשפט. בכל מקרה, יש לוודא שהתובע לא ייצא נפסד פעמיים - פעם על שנאלץ להיפרד ממניותיו; ופעם אם מניותיו נמכרו מבלי שנלקחה בחשבון הפחתת שוויין עקב מעשי הקיפוח, היכן שהיתה כזו. בנוסף, על בית המשפט להחליט אם במכירת המניות יש מקום להתחשב בהיותן מניות מיעוט בחברה - כפי שהיה קורה אילו מדובר היה במכירה ממוכר-מרצון לקונה-מרצון, או שמא יש מקום לקבוע את שווי המניות בהתאם לערכה של החברה תוך ייחוס לכל מניה את חלקה היחסי בחברה. לדברי המלומדת ציפורה כהן: "כאשר המכירה נכפית על בעל מניות המיעוט עקב קיפוח על ידי בעלי מניות השליטה, אין להתייחס לכך כאל מכירה מרצון ואין להביא בחשבון את היותן מניות מיעוט" (צ' כהן, בעמ' 197). 45. בענייננו, חלק ממעשי הקיפוח הנטענים ארעו בשנת 2002, עוד לפני רכישת מניות פומפה (כך בעניין נסיעתם של אליהו ויוסף לחו"ל ובעניין תיקון השער בביתו של יוסף, כעולה מנספח ו למוצגי התובע), וחלקם נמשכים עד היום (כך, למשל, בעניין תשלום שכרו של יוסף). בנסיבות אלה, אני סבורה כי מן הראוי לקבוע את שווי המניות שלפיו יידרשו אליהו ויוסף לרכוש את מניות התובע בהתאם לשווי החברה (ודוק: שווי החברה ולא שווי מניות מיעוט בחברה) בסוף חודש יולי 2006. זאת לנוכח העובדה שהחל מחודש אוגוסט הופסקה עבודתו של התובע בחברה, הוא לא נכח בה או במתקניה יותר באופן שאיפשר לו לראות ולעקוב אחר המתרחש ולהתרשם מהתנהלות הנתבעים; ולאחר מועד זה אף הופסק תשלום שכרו. לצורך הערכת השווי, יש להתייחס לקופת החברה כאילו היה בה סכום נוסף בהתאם לעלויות נסיעת אליהו ויוסף לבולגריה, עלות תיקון השער בביתו של יוסף, ועלות מכשיר הטלפון המשמש את רעייתו של אליהו (4,906 ₪ עלות הנסיעה לבולגריה ועוד 826 ₪ עלות תיקון השער בביתו של יוסף, כעולה מתדפיסי כרטיסי האשראי של החברה נספח ו למוצגי התובע. על אליהו ויוסף יהיה לספק למומחה מידע על עלות מכשיר הטלפון הנייד), משוערך לסוף חודש יולי 2006. למען הסר ספק וכפי שכבר נדון, אין מקום לקיזוז סכומים כלשהם שנזכרו בכתב התביעה שכנגד משווי המניות שייקבע. משאין מחלוקת כי הסכומים שהעבירה עדנה ניתנו כהלוואה, הרי שאין לראות בהחזרתה סכום שצריך להיחשב "על חשבון תמורה" עבור המניות. כך גם לגבי הסכום של 9,000 ש"ח שלכאורה שולם לתובע בגין סכומים שהוציא מכיסו בעבר עבור החברות, ומכל מקום לא הוכח אחרת. ובעניין הסכום של 11,000 ₪ שהנתבעים טענו שהתובע נטל מהם שלא כדין - הנתבעים לא הניחו כל תשתית ראייתית לטענה זו. 46. לנוכח כל האמור, אני ממנה את רו"ח אברהם נחמיאס כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"), על מנת שיעריך את שווי החברה, וכנגזרת מכך שליש ממניות החברה, נכון ליום 31.7.2006 (להלן: "המועד הקובע"). על המומחה להוסיף סכום של 4,906 ₪ משוערך מיום 3.11.2002 למועד הקובע וכן סכום של 826 ₪ משוערך מיום 2.8.2002 למועד הקובע, למצבת הנכסים של החברה, לצורך ביצוע הערכת השווי. בנוסף, על הנתבעים למסור למומחה מידע בדבר עלות הטלפון הנייד שנמסר בידי רעייתו של אליהו, וגם סכום זה יוסף כשהוא משוערך ליום 31.7.2006. המומחה לא יתחשב, לצורך הערכת השווי, בעובדת היותן של המניות מניות מיעוט בחברה. עוד יצוין כי הסכום המינימאלי כהגדרתו לעיל, אינו מהווה גורם שיש לקחתו בחשבון - לא לעניין הערכת השווי, ולא לעניין מתן ההוראות למכר המניות בסיומו של ההליך. הנתבעים ישתפו פעולה עם המומחה וימציאו לו כל מסמך ומידע שיידרש מהם לצורך ביצוע הערכת השווי. שכרו של המומחה ישולם על ידי הנתבעים. טרם שיחל בעבודתו, המומחה ימסור בתוך 14 ימים הצהרה בכתב לבית המשפט ולבאי כוח הצדדים שלפיה הוא אינו קשור לאיזה מהחברות שהן צדדים לתיק או לבעלים בהן, וכי אין מניעה מבחינתו לקבל עליו את התפקיד. בכפוף לכך, המומחה מתבקש להמציא לבאי כוח הצדדים ולבית המשפט בתוך 60 ימים את חוות דעתו. סוף דבר 47. התביעה שכנגד נדחית. התביעה העיקרית מתקבלת, במובן זה שבשלב זה ימונה מומחה מטעם בית המשפט על מנת שיחווה דעתו כאמור בסעיף 46 לעיל. בהתאם, התיק נקבע לישיבה לפניי במעמד הצדדים ליום 20.1.2013 שעה 09:00, לצורך מתן הוראות בדבר מכירת מניות התובע לאליהו ויוסף. הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות בשלב זה של הדיון בסכום של 50,000 ₪. בפסיקת ההוצאות הבאתי בחשבון את העובדה שהתביעה שכנגד נדחתה מצד אחד, והתביעה העיקרית נתקבלה מן הצד השני. קיפוח בעלי מניות המיעוטחברה משפחתיתדיני חברות