פיצויים לאדם פלסטיני שנהרג בתאונת דרכים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויים לאדם פלסטיני שנהרג בתאונת דרכים: תושב הרשות הפלשתינית נהרג בתאונת דרכים בתחומי הרשות (שטח A). עזבונו, אשתו ובתו, אזרחיות ישראל, הגישו תביעה בבית משפט זה. ביום 23.7.09 ניתן פסק דין, בו נקבע כי נתבעת 2, הקרן הפלשתינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית הפלשתינית" או "הנתבעת") היא הנושאת באחריות לפיצוי התובעים. כן נקבע, כי הפורום הנאות לבירור והכרעה בתובענה הוא ברשות הפלשתינית. בערעור על פסק הדין שהגישו התובעים בבית המשפט העליון (ע"א 8194/09), נקבע כי בשל טענות שונות שהועלו על ידי קרנית הפלשתינית בסוגיית הסמכות ובנושא הפורום הלא נאות, שלא הועלו בערכאה הדיונית, יוחזר התיק לבית משפט זה להמשך התדיינות בשאלת ההתיישנות ובשאלת גובה הנזק. תמצית ביום 23.3.01 ארעה תאונת דרכים קשה בעיר בית לחם שבתחומי הרשות הפלשתינאית (להלן: "האזור"). נהג פלשתיני (הנתבע 1, להלן: "הנתבע"), שנהג ברכב פרטי, איבד עליו שליטה, סטה מן הכביש ופגע בקבוצת עובדים אשר עמדו בסמוך ליעה אופני (להלן: "השופל" או "הטרקטור"), שלא היה בנסיעה. הרכב הפוגע פגע במנוח (להלן: "המנוח"), שהיה בין העומדים שם ומחצו אל כף השופל (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נפטר המנוח באותו יום, למרבה הצער. התובעים הם עיזבון המנוח שהיה בעל תעודת זהות של הרשות הפלשתינית; תובעת 2, גב' סוהה סמיר ח'ורי, אלמנת המנוח (להלן: "התובעת"), שנישאה לו ביום 18.7.98, ואשר בעת נישואיהם היתה בעלת אזרחות ירדנית ותושבת ישראל. כיום הינה אזרחית ישראלית ובעלת תעודת זהות ישראלית; תובעת 3, ג' ג'' ע', ילידת 24.6.99, בתם הקטינה של המנוח והתובעת (להלן: "הקטינה"), שאף היא בעלת תעודת זהות ישראלית. בסמוך לאחר נישואיהם של המנוח והתובעת, ביום 30.8.98, הגישה התובעת בקשה לאיחוד משפחות עם המנוח. בסמוך לאחר מכן קיבל המנוח אישור כניסה לישראל מאת מפקד האזור. ביום 25.3.02 הגישו התובעים תביעתם נגד הנתבע ונגד קרנית - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית הישראלית" או "קרנית"). לאחר מכן תוקן כתב התביעה והתובעים צירפו לתביעתם את הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הפניקס"), משסברו כי היא זו שביטחה את הרכב הפוגע, שכן בעת קרות התאונה הרכב הפוגע נשא לוחית רישוי בעלת מספר רישוי ישראלי. בכתב ההגנה שהוגש ביום 11.2.04 טענה חברת הפניקס כי לוחית הרישוי נחזית להיות מזויפת, ובעקבות כך הגישו התובעים ביום 15.6.2004 כתב תביעה מתוקן, על פיו צורפה הקרן הפלשתינית כנתבעת. בהמשך נמחקה התביעה נגד חברת הפניקס. בכתב ההגנה טענה קרנית הפלשתינית להתיישנות התביעה "על פי הדין החל". כאמור, לאחר שנקבע כי קרנית הפלשתינית נושאת באחריות לתאונה, נפסק כי הפורום הנאות לדון בתביעה הוא בתחום הרשות הפלשתינית, ומשכך לא נדונה סוגיית ברירת הדין ולא ניתנה הכרעה בשאלת ההתיישנות כמו גם בשאלת גובה הנזק. שאלות אלו ידונו עתה, לאור הנחיית בית המשפט העליון, כאמור. טענות הצדדים לעניין ההתיישנות שני הצדדים מסכימים כי על התאונה חלות הוראות צו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה ושומרון) (מס' 677), תשל"ו-1976 (להלן: "צו הפיצויים"). סעיף 4 לצו הפיצויים מחיל את הוראות סעיף 68 לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944 (להלן: "הפקודה", או "פקודת הנזיקים האזרחיים"), אשר קובע תקופת התיישנות של שנתיים בלבד. הצדדים מסכימים גם כי תביעת הקטינה לא התיישנה, אולם חלוקים בשאלת ההתיישנות לגבי תביעת התובעת, כתביעת תלויה. גדר המחלוקת הוא בשאלה האם יש מקום להחיל בנסיבות העניין את החריגים להתיישנות מהחוק הישראלי. לשיטת הנתבעת, במועד הגשת התביעה נגדה כבר חלפה תקופת ההתיישנות. לטענתה, כתב התביעה המתוקן בו צורפה כצד לתביעה נשלח בפקסימיליה לבית המשפט ביום 15.6.04 והומצא לה ביום 13.9.04. במועד זה חלפו למעלה משנתיים ממועד התאונה ולפיכך דין התביעה נגדה להידחות, שכן חלפה תקופת ההתיישנות. עוד טוענת הנתבעת כי צו הפיצויים חל אף אם התובע הוא ישראלי. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי לפי דין האזור ההתיישנות היא מהותית ולא נקבעו חריגים לגביה, ואין אפשרות להחיל את החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות הישראלי על ההתיישנות הקבועה בפקודה. התובעים טוענים מספר טענות חלופיות לעניין ההתיישנות. ראשית, כי על דרך הפרשנות יש לצמצם את היקף תחולתה של טענת ההתיישנות, שכן היא פוגעת בזכות הגישה לערכאות משפטיות, ובמיוחד נוכח תקופת ההתיישנות הקצרה שחלה במקרה דנן; שנית, כי יש להחיל את החריג לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), לפיו מוארכת תקופת ההתיישנות אם נעלמו מעיני התובע העובדות המהוות את עילת התביעה. לטענת התובעים, רק עם הגשת כתב ההגנה מטעם חברת הפניקס התברר להם כי יש חשש שלוחית הרכב מזויפת והרכב לא ישראלי, ומשכך הגישו כתב תביעה מתוקן נגד הנתבעת. התובעים לא ידעו ולא יכלו לדעת בטרם מועד זה כי לוחית הרישוי מזויפת, ועד למועד זה סברו כי הרכב המעורב בתאונה הוא רכב ישראלי המבוטח בחברת הביטוח הפניקס. התובעים טוענים, כי יש להחיל את החריגים לחוק ההתיישנות, גם מקום שההתיישנות נקבעה בדין אחר. עוד נטען, כי בס"ק (d) לסעיף 68 לפקודה, שאליו מפנה הצו, נקבע חריג לפיו מרוץ ההתיישנות נדחה מקום בו לא הייתה לתובע אפשרות סבירה לגילוי העובדות המהוות את כתב התביעה; שלישית, נטען כי התביעה הוגשה בתוך מרוץ הזמן של שנתיים. זאת, לפי שהתקנה על פיה רואים תביעה שהוגשה נגד נתבע נוסף ביום שהוגש כתב התביעה המתוקן, היא מתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שאינן חלות בטריטוריה זרה. לפיכך, כך הטענה, יש לראות את מועד התביעה שהוגשה נגד הנתבעת כמועד הגשת התביעה המקורית, שנמצא בתוך מרוץ הזמן; רביעית, נטען כי על הקרן הפלשתינית, כגוף סטטוטורי, להפעיל שיקול דעת בבואה להעלות טענת התיישנות, ובמיוחד לא היה ראוי מצד הנתבעת להעלות טענת התיישנות במקרה דנן, מקום שהתאונה התרחשה באזור והתובעות, שהן אזרחיות ישראל, אינן מורשות להיכנס לשטח A, דבר המקשה עליהן את בירור אירוע התאונה. דיון סעיף 4 לצו הפיצויים קובע בזו הלשון: "על זכותו של נפגע לפיצוי על נזק גוף יחולו הוראות סעיפים 5, 14, 15, 55, 60 עד 64, 65, 67 ו-68 לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944". סעיף 68 לפקודה קובע כי לא תוגש תביעה משפטית בגין אירוע נזיקין אלא בתוך שנתיים מיום האירוע אשר הוליד את זכות התביעה, ובלשון הסעיף: "68. No action shall be brought in respect of any civil wrong unless such action be commenced - (a) within two years next after the act, neglect or default of which complaint is made, or…" סעיף קטן (d) לסעיף 68 הנזכר מסייג את תקופת ההתיישנות וקובע כי מקום בו העילה הנזיקית הוסתרה במרמה על ידי הנתבע, תחל תקופת ההתיישנות מיום גילוי העילה הנזיקית, או מיום בו התובע היה יכול לגלותה בשקידה סבירה: "(d) if the civil wrong has been fraudulently concealed by the defendant, within two years of the discovery thereof by the plaintiff, or of the time when the plaintiff would have discovered such civil wrong if he had exercised reasonable care and diligence". סעיף זה דומה בתוכנו לחריג שנקבע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". אמנם סעיף 68 לפקודה נוקט בלשון "תרמית", מקום בו העובדות לאירוע הנזיקין הוסתרו על ידי הנתבע במרמה, אך הרציונל לחריג זה הוא ברור. ההתיישנות מתחילה מיום התגבשות העילה אצל התובע. בדרך כלל, יום התגבשות העילה הוא גם יום אירוע מעשה הנזיקין, אך לא תמיד האירוע נמצא בידיעת התובע ביום ההתרחשות. כך, גם מקום בו זהות הנתבע לא ידועה לתובע - לא מתגבשת עילת תביעה. כבר עמד על כך מקדמת דנא כבוד השופט חיים כהן בע"א 242/66 סלומון נ' גז, פ"ד כא(1) 85 (1967): "והרי הדברים קל וחומר: נתבע שנמצא בשטח מדינה "שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל, לא יכול היה" להיתבע או להתייצב למשפט, אין תקופת ההתיישנות "רצה" לטובתו (סעיף 14 לחוק); נתבע שאינו בנמצא בכלל, מחמת שזהותו אינה ידועה, לא כל שכן שאין הוא יכול להישמע בטענה שהתביעה נגדו התיישנה בהיעלמו. ... אין זאת כי אם לא ראה המחוקק שלנו כל צורך בפתיחת אפשרות של הגשת תביעה נגד נתבע בלתי ידוע, באשר אי ידיעת הנתבע וזהותו בין כה וכה מונעת את תקופת ההתיישנות מלהתחיל. ... כוונת המחוקק בחוקי התיישנות היא, מקדמת דנא ובכל אתר ואתר, "שההולך לישון על תביעותיו, אינו זכאי לקבל עזרת בתי-המשפט"... אבל לא ידעתי ולא שמעתי שתביעה תעלה "חלודה", אף אם התובע לא ישן כלל על זכויותיו, אלא היה ער ורגיש כל הזמן, ומסיבות שלא היו תלויות בו... לא יכול היה, אף אילו רצה, להגיש תביעתו". אכן, בהיעדר נתבע, או כאשר זהותו אינה ידועה, אין עילת תביעה ולא מתחיל מרוץ ההתיישנות (כן ראו: רע"א 8688/07 רובין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 20.12.10); ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (לא פורסם, 22.6.08)). בענייננו, התובעים הגישו תביעתם לאחר שנה מיום התאונה, דהיינו בתוך מרוץ ההתיישנות על פי הדין החל. עובדת היותה של קרנית הפלשתינית נתבעת בתיק נודעה להם רק עם הגשת כתב ההגנה של חברת הפניקס, שטענה לזיוף זהות הרכב, כאמור. בטרם העלאת טענת הזיוף לא ידעו התובעים כי קרנית הפלשתינית היא נתבעת פוטנציאלית, ומכל מקום לא נטען שידעו או שהיה עליהם לדעת. מיד לאחר שנודע לתובעים על טענת הזיוף הם פעלו לתיקון כתב התביעה והגישו תביעה מתוקנת נגד הנתבעת. אמנם, כתב התביעה המתוקן הוגש לאחר שעברו שנתיים ממועד התאונה, אך איני סבור שזהו המקום לקבוע שחלה התיישנות בנסיבות דנן, לאור לשון סעיף (d)68 לפקודת הנזיקים האזרחיים עצמה ולאור הרציונל שעומד בבסיס ההתיישנות, כאמור לעיל. בשולי הדברים אתייחס לטענת הנתבעת, כי על פי סעיף 55 לפקודת הנזיקים האזרחיים תביעת תלויים ותביעת עיזבון מתיישנות כעבור שנה מפטירת המנוח, וכי החריג שבסעיף 68 לפקודה לא גובר על הוראה זו. יש לציין, כי טענה זו נטענה באיחור רב ומהווה לטעמי הרחבת חזית אסורה. מעבר לכך, גם לגופו של עניין אין בידי לקבל טענה זו. נבחן את הוראות הפקודה. חלקו השני של סעיף (a)68 קובע, כי הוראותיו לא יחולו על סעיפים 14 ו-55. סעיף 55 עוסק בתביעת עיזבון ותביעת תלויים של אדם שנהרג כתוצאה ממעשה נזיקין. סעיף קטן (d) קובע תקופת התיישנות של שנה לתביעות מסוג זה: "any such action shall be brought within twelve months of the death of the deceased person" טענת הנתבעת היא, כי בסעיף זה לא נקבע כל חריג ועל כן "תביעת תלויים או עיזבון מתיישנת בתוך שנה ממועד פטירת המנוח ולעניין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הם ידעו או לא ידעו את עילת התביעה" (סעיף 5 לתגובת הנתבעת, ההדגשה שלי - א.פ.). אין בידי לקבל טענה זו. לטעמי, יש לפרש את הוראת סעיף (d)68 בצמצום, כך שכל ייעודה הוא לקבוע כי אין בתקופת ההתיישנות שנקבעה בה כדי לפגוע בהוראות סעיפים 55 ו-14 הקובעים תקופת התיישנות ייחודית, קצרה יותר, למעשי נזיקין שנסתיימו במוות. כל שאומר סעיף 55 הוא שלגבי תביעות תלויים ועיזבון תקופת ההתיישנות היא שנה, וברי, בייחוד לאור המפורש בסעיף 68 והאמור לעיל, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל מיום גילוי עילת התביעה, מקום שהעובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מעיני התובע. כאמור, התובעים הגישו תביעה מתוקנת כארבעה חודשים לאחר שנודע להם על טענת הזיוף מכתב ההגנה של הפניקס. משכך, עמדו התובעים במרוץ ההתיישנות גם לפי הוראת סעיף 55 לפקודה. על יסוד האמור, טענת ההתיישנות נדחית. הנזק התובעות הן תלויות של המנוח ואינן יורשות אותו. כתלויות, מבקשות התובעות פיצוי בגין שני ראשי נזק שונים: אובדן תמיכה בגין מותו של המנוח וכן אבדן שירותי אב ובעל. נדון כעת בכל אחד מראשי הנזק. הפרטים הרלוונטיים לחישוב: המנוח נולד ביום 27.7.1960 ונפטר, כאמור, ביום 23.3.2001. האלמנה, התובעת, נולדה ביום 3.5.1960. הבת נולדה ביום 24.6.1999. אובדן תמיכה בגין מותו של המנוח ו/או בשנים האבודות בעבר ובעתיד בע"א 140/01 עיזבון המנוח אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004), הוכרה הזכות לפיצוי בגין הפסד יכולת ההשתכרות ב"שנים האבודות", וזאת הן בתביעת הניזוק החי שתוחלת חייו קוצרה, והן בתביעת עיזבונו של הניזוק. סוגית אופן חישוב הפיצויים בגין הפסד השתכרות ב"שנים האבודות" של ניזוק שיש לו תלויים, כבמקרה דנן, הוכרעה בע"א 10990/05 פינץ נ' הראה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 11.4.06). נקבע, כי בהיעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות אחרת יש לשום את הפיצוי לפי שיטת הידות, כאשר מספר הידות נקבע בהתאם למצבו הידוע של הניזוק. בישום שיטת הידות בתביעת התלויים יש להביא בחשבון את ידת המנוח וידת משק הבית המתווספות לידות התלויים. בתביעת עיזבון, שאיננו תובע לפנינו, יש להביא בחשבון גם את ידת החיסכון (ראו גם: ע"א 5368/06 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח חוסאם, (לא פורסם, 20.5.07); ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח חנא כרכבי (לא פורסם, 19.12.07)). הפיצוי הינו בגובה הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום של המנוח - הסכום שהיה דרוש לו למחייתו. לצורך החישוב על פי שיטת הידות, יש לקבוע את בסיס השכר - הכנסתו של המנוח בסמוך לפני שנפטר - וכן את אורך התקופה שבה יכול היה המנוח להפיק את ההכנסה. לאחר מכן יש לקבוע ביחס לכל אחד מהתלויות את אורך התקופה בה היו נזקקים לתמיכת המנוח. מספר הידות, כאמור, יכלול את ידת המנוח, ידות התלויות (תוך התחשבות ביציאת הקטינה ממעגל התמיכה) וידת משק הבית. גובה הפיצוי יהא אפוא כגובה הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום שלו, כאשר לצורך גזירת ידת הקיום של המנוח יש להכליל את הכנסת בת הזוג בגדר "הקופה המשותפת". בסיס השכר של המנוח - לטענת התובעת, המנוח היה איש עסקים בתחום הבניה, מהנדס, בעל תואר דוקטור. עיקר עבודתו הייתה באזור, שם היה משרדו. על פי עדות התובעת, ההכנסות החודשיות של המנוח נעו בין 30,000-40,000 ₪. התובעת הצביעה על כך, כי ביום מותו של המנוח היו בחשבונות הבנק השונים שלו, בישראל ובחו"ל, סכום כולל של 365,000 ₪, המלמד על רווחי העסק של המנוח וכושר השתכרותו. כמו כן, בבעלות המנוח היו שמונה חלקות מקרקעין. הנתבעת טוענת כי מקור ההכנסה היחיד של המנוח שהוכח הוא עבודתו כשכיר בחברת "רד סטון" הישראלית. על פי תלושי שכר שצורפו, המנוח עבד 25 ימים בחודש והשתכר 3,000 ₪ לחודש. לשיטתה, התובעות לא הצליחו להוכיח טענתן שהמנוח היה שותף בחברת "רד סטון", טענה שנטענה לראשונה בטיעוני ב"כ התובעות ולא נזכרה בתצהיר התובעת, ואף לא הוכיחו את טענתן בדבר גידול נאה בעסקי החברה בתקופה טרם התאונה. עוד נטען, כי גם לגבי עסקאות הנדל"ן שהתובעות טענו שמהן הפיק או עשוי היה להפיק המנוח רווח, לא הגישו התובעות כל ראייה לתמיכה בעדותה של התובעת. באשר לתדפיסי חשבונות הבנק שהוגשו נטען, כי לא ניתן ללמוד מהם על כושר השתכרות של ממש של המנוח, וכן לא ניתן להצביע על מקור הכספים. יחד עם זאת, הנתבעת מסכימה להעמיד את הכנסתו של המנוח אלמלא התאונה על סך של 5,000 ₪ נטו. המנוח עבד כמהנדס בניה מקצועי, וזאת בהתאם לאישור איגוד המהנדסים מיום 17.1.98, שצורף לתצהיר התובעת, לפיו המנוח היה מהנדס בניה משנת 1986. שוכנעתי מהעדויות שהיו לפניי, כי המנוח היה מוכר כמהנדס בניה או ארכיטקט. כך, למשל, עדות חאלד נג'יב אל אעמה, עוזר מנהל הבנק "אהלי" בבית לחם שבא להעיד לגבי חשבון הבנק של המנוח: "המנוח מוכר בעיר שלנו והוא בכפר גר מול ביתנו, הוא היה מהנדס וקבלן" (עמ' 44 לפרו' שו' 3). באשר לקביעת שכרו של המנוח, לא הוכח כי שכרו נע בין 30,000-40,000 ₪ כטענת התובעות. כל שהוכח הוא שכרו כעובד שכיר בחברת "רד סטון" שעמד על סך 3,000 ₪ בממוצע. ממסמכי הבנק שצורפו ניתן אמנם ללמוד על סדר גודל הסכומים שהופקדו ונמשכו על ידי המנוח, אולם לא ניתן לדעת מה מקורם של אותם סכומים - האם מדובר ברווחים עסקיים (כאשר אין הוכחה לעסקים כלשהם), או בתמיכת בני משפחה. אף מהעובדה שהיו בבעלות המנוח קרקעות לא ניתן ללמוד על רמת הכנסתו, שכן לא ידוע כיצד נרכשו הקרקעות ומאילו מקורות מימון. ולא זו אף זו. בין התובעת לבין הורי המנוח מתנהלים הליכים משפטיים בקשר לנכסי העיזבון, כאשר הורי המנוח טוענים שהקרקעות נרכשו מכספם וכן כי כל הונו של המנוח שייך להם (ראה עדותו של עו"ד עיסא עזאם, עמ' 17-19 לפרו'). משלא הוכח אחרת ומשניתנה הסכמת הנתבעת, אני מעמיד את שכרו של המנוח על סך 5,000 ₪, לצורך חישוב הפסד התמיכה בשנים האבודות. הקופה המשותפת - טענת התובעת כי בעת חישוב הפסד התמיכה לא צריך להביא את השתכרותה של התובעת בחשבון, שכן כאישה בחברה ערביה אין היא חייבת כלל לעבוד - אינה מקובלת עליי. עובר לתאונה עבדה התובעת בקופת חולים כללית והשתכרה 5,000 ₪ לחודש בממוצע (מעוגל) (על פי אישור על ניכוי מס הכנסה לשנת 2000, שצורף להודעה מטעם שירותי בריאות כללית מיום 8.1.08). לאחר התאונה נאלצה התובעת להכפיל ולשלש את היקף משרתה כדי לכלכל אותה ואת בתה ולשמור על רמת החיים לה היו מורגלות, ושכרה עומד כיום על סך ממוצע של 12,000 ₪ לחודש. הלכה היא, כי יש להביא בחשבון הקופה המשותפת את השכר כפי שהיה ביום התאונה. לפיכך אני מעמיד את בסיס שכרה על סך של 5,000 ₪ בחודש, ומכאן שהקופה המשותפת עומדת על סך 10,000 ₪. תקופת התלות - התובעת מבקשת לערוך את חישוב תקופת התמיכה בהנחה כי המנוח היה ממשיך לתמוך בה לולא נפטר בתאונה, עד סוף תוחלת חייו, לשיטתה עד גיל 85. באשר לבתו הקטינה, נטען כי המנוח היה ממשיך לתמוך בה עד הגיעה לתואר דוקטור או עד גיל 27 לפחות. מעבר לתמיכה זו, נטען, כי יש להביא בחשבון את התמיכה שילדים מקבלים מהוריהם גם לאחר שהם נישאים ומקימים משפחה משלהם, ובענייננו מבוקש לקבוע כי המנוח היה ממשיך לתמוך בבתו עד הגיעו לגיל 60. לגבי התובעת, ובהתחשב בכך שלא מגיעות למנוח זכויות פנסיה כחוק, אני קובע כי תקופת התמיכה בה היא עד תום תוחלת חייו של המנוח דהיינו עד הגיעו לגיל 77. לא מצאתי לנכון לסטות מההלכה הפסוקה לפיה בהיעדר ראיות לסתור, תקופת התלות תחושב עד הגיע הילדים לגיל 18. לפיכך תקופת החישוב לגבי הקטינה תהיה מיום הפטירה עד הגיעה לגיל 18 ביום 24.6.2017. החישוב ייעשה על יסוד הנתונים שקבעתי לעיל ולפי חלוקה לתקופות. להלן תקופות החישוב: תקופה א': משך התקופה 23.3.01 עד היום מיום פטירת המנוח עד יום עריכת החישוב - 135 חודשים. מספר הידות 4 המנוח, האלמנה, בת ומשק בית הקופה המשותפת 10,000 ₪ 5,000 ₪ (הכנסת האישה) + 5,000 ₪ (הכנסת המנוח) ידת קיום המנוח 2,500 ₪ 4: 10,000 ₪ שיעור הפיצוי החודשי 2,500 ₪ 2,500 ₪ - 5,000 ₪ שיעור הפיצוי לתקופה 491,236 ₪ (כולל הפרשי ריבית) 2,500 ₪ x 135 חודשים תקופה ב' משך התקופה מהיום עד 24.6.2017 מהיום עד הגיע הבת לגיל 18 - 60 חודשים. מספר הידות 4 המנוח, האלמנה, הבת ומשק בית הקופה המשותפת 10,000 ₪ 5,000 ₪ + 5,000 ₪ ידת קיום המנוח 2,500 ₪ 4: 10,000 ₪ שיעור הפיצוי החודשי 2,500 ₪ 2,500 ₪ - 5,000 ₪ שיעור הפיצוי לתקופה 137,662 ₪ (2,500 x 55.065) תקופה ג': משך התקופה 24.6.2017 עד 27.7.37 מהגיע הבת לגיל 18 ועד תום תוחלת חייו של המנוח - 20 שנים מספר הידות 3 המנוח, האלמנה ומשק בית הקופה המשותפת 10,000 ₪ 5,000 ₪ + 5,000 ₪ ידת קיום המנוחה 3,333 ₪ 3: 10,000 ₪ שיעור הפיצוי החודשי 1,667 ₪ 3,333 ₪ - 5,000 ₪ שיעור הפיצוי לתקופה 259,278 ₪ (1,667 x 180.3109 x 0.8626) על פי חישוב סכום התקופות עומד הפיצוי בראש נזק זה נכון להיום על סך של 888,176 ₪ (תדפיס המשערכת מצורף לתיק בית המשפט). אובדן שירותי אב ואובדן שירותי בעל התובעות מבקשות לפסוק להן פיצוי בגין אבדן שירותי בעל ואב בסך 2,000 ₪ לחודש לכל אחת, ומטיעוניהן בסיכומים עולה כי משך תקופת התמיכה המבוקש עבור התובעת הוא עד סוף תוחלת חייו של המנוח ואילו לגבי הקטינה עד הגיעו לגיל 60. הנתבעת מתעלמת בסיכומיה מראש נזק זה. הלכה פסוקה היא, כי במסגרת הפסד ממון שנגרם לתלויים עקב מותו של המנוח, נכלל גם אובדן שירותים של המנוח אם על ידי כך נגרם לתלויים הפסד ממון. "התלויים בשירותיו של בן משפחה שנספה בתאונה (בן-זוג, ילד או הורה) עשויים להראות שאבדן השירותים גרם להם הפסד ממון, גם אם לא שכרו בתשלום ממון אדם אחר..." (ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון, פ"ד מח(4) 673, 682 (1994); וראו עוד ע"א 1503/94 הפניקס נ' עזבון המנוח ברוך ברמן, פ"ד נא(3) 502, 511 (1996); ע"א 3907/02 עזבון המנוחה איריס וייס ז"ל נ' וייס (לא פורסם, 29.12.03)). בעניין גבאי הנ"ל נקבע כי הפסד השכר שנגרם לתלויים עשוי לשמש אמת מידה לחישוב ההפסד הממוני שנגרם להם בשל אבדן השירותים. בענייננו, לא נגרם לתובעת אבדן שכר ואף הוכח שהגדילה את היקף משרתה מאז התאונה ושכרה היום שווה או אף עולה על הקופה המשותפת. יחד עם זאת, התלויות זכאיות לאבדן השירותים שהוענקו להן על ידי המנוח כאב - לקטינה וכבעל - לתובעת בעזרה במשק הבית ובניהולו. אשר על כן, על דרך האומדן, אני קובע פיצוי בגין ראש נזק זה סך של 250,000 ₪. סכום זה הינו נכון להיום וכולל חישוב הפרשי הצמדה וריבית לעבר וכן היוון מתאים ביחס לפיצוי לעתיד לתלויות. סך כל הפיצויים אשר תשלם הנתבעת לתובעות הוא איפוא - 1,138,176 ₪. ניכויי מל"ל הנתבעת טוענת כי התובעות לא מיצו את זכויותיהן במוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") וכי הן זכאיות למענק קצבת שארים, אם היה המנוח תושב ישראל. נטען, כי התובעות עצמן טוענות בהליך זה שהמנוח היה ישראלי, על מנת לחסות בתנאיו של חוק הפלת"ד, ולעומת זאת לא טרחו לתבוע את הגמלה המגיעה להם על פי דין מהמל"ל. בנסיבות אלו, כך נטען, יש לבצע ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל להם זכאיות התובעות ואין להסכים להקפאה, כאשר ניתנו לתובעות כל ההזדמנויות למצות בתום לב את זכויותיהן והן לא עשו כן. בסיכומי התשובה של התובעות מצביעות הן על כך שהמנוח לא היה רשום כתושב ישראל ועל כן הן לא זכאיות לקצבת שארים. לטענתן הן אינן חייבות לנקוט הליכים משפטיים נגד המל"ל ונטל ההוכחה כי התובעות זכאיות לקבלת גמלה מהמל"ל הוא על הטוען לניכוי גמלה זו. התובעות אף טענו לפניי בדיון מיום 23.1.12 שלאור הקביעה בפסק הדין כי המנוח אינו תושב ישראל, אין להן שום זכאות לקצבת תלויים מהמל"ל. משכך, לטענתן, אין להורות על ניכוי רעיוני ולמען הזהירות הן מבקשות, כי אם בית המשפט יגיע למסקנה כי יש לבצע ניכוי, יורה על הקפאה, על מנת שיוכלו למצות את ההליכים בעניינן. איני רואה בדברי התובעות טעם מדוע לא פעלו במשך השנים (משנת 2002) למיצוי זכויותיהן במל"ל, ככל שקיימות להן זכויות שכאלה, ואפילו טופס תביעה לא הוגש. יש טעם רב בטענת הנתבעת בכך שהתובעות עשו כל ניסיון משפטי בהליך זה להוכיח כי המנוח היה תושב ישראל, והנה ביחס להגשת תביעה למל"ל טוענות הן כי אין סיכוי שהמנוח יוכר כתושב. אשר על כן, וכהצעת התובעות, הנני מורה על הקפאה של מחצית מסכום הפיצוי, בדרך של הפקדה בידיו הנאמנות של ב"כ התובעות, עד שיפעלו למיצוי זכויותיהן מול המל"ל. סוף דבר אני מחייב את הנתבעת - אלסנדוק אלפלסטיני לפיצוי נפגעי תאונות דרכים - לשלם לתובעות פיצויים בסך של 1,138,176 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. מחצית מסכום זה יוקפא ויוחזק בידיו הנאמנות של ב"כ התובעות עד למיצוי זכויותיהן כתלויות במל"ל והיתרה תועבר אליהן. 32. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעות ובנוסף בשכר טירחת עו"ד בסך של 171,637 ₪ (סכום זה כולל מע"מ). פלסטיניםמקרי מוותתאונת דרכיםמוות בתאונת דרכיםפיצויים