ניסוח תניות בחוזה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ניסוח תניות בחוזה: עניינו המרכזי של פסק הדין הוא בשאלות של: האופן הנכון שבו יש לנסח תניות בחוזה, ושל הדרך הנכונה של מתן הודעת ביטול, כהוראת המונח בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 (להלן: "חוק התרופות"). פסק הדין עוסק גם בעניינים נוספים, כמו תיחום הנזק הנובע מהפרת חוזה, הצורך בהגדרה נכונה ומדויקת של בעלי הדין הנכונים ועוד. 2. א. מסכת העובדות היא רחבה. חלקן של העובדות הן פריפריאליות ורק מיעוטן של העובדות הן מרכזיות וחשובות. לפיכך, בשלב זה, אזדקק רק לעובדות המרכזיות, ולאלה החשובות פחות - אתייחס אגב דיון. בין הצדדים נחתם חוזה פיתוח (להלן: "החוזה"), באומרי "הצדדים" - אני מתעלם בשלב זה מן העובדה, שגם התובעת וגם הנתבעים נזקקו ליריעה רחבה כדי לדון בשאלה מי הם הצדדים הנכונים לתביעה. אף שהגדרת בעלי הדין הנכונים, קודמת, מבחינה אנאליטית, מצאתי לנכון לעסוק בנושא זה רק לאחר הצגת הפלוגתאות המהותיות. אסתפק בכך שאומר, שלצורך פסק הדין אכנה את השותפות "ראובן את כדורי" כ:"תובעת" או "השותפות". אף שכתב התביעה הופנה אל שתי נתבעות שהן תאגידים ואל מר שלמה עיני - העדפתי, מטעמי נוחות גרידא, להתייחס אליהם בשלב זה כאל "הנתבעת", או "שיפל". בחוזה שהצדדים חתמו, כאמור, "שיפל" מוצגת "כמזמין" והשותפות מוצגת "כקבלן". חוזה הפיתוח מתייחס לפרויקט הקרוי "מגדלי אביה" ותוכנו עוסק בריצוף באבנים משתלבות, אבני שפה למדרכות, לאיי תנועה ומעברי חציה ועוד. (להלן: "הסכם הפיתוח"). מצד שני, חברת "שיפל" התקשרה בהסכם עם עיריית באר-שבע, והוועדה המקומית לתכנון ובנייה בבאר-שבע. עניינו של ההסכם הזה, הוא שטחי ציבור וחניה ציבורית הקשורים לפרויקט "מגדלי אביה". השותפות הייתה אמורה לבצע את הפרויקט האמור עבור "שיפל". כאמור לעיל, בתאריך 25.7.07, התקשרה "שיפל" עם השותפות התובעת, בהסכם פיתוח. על פי האמור בהסכם הפיתוח: "הקבלן יתחיל בביצוע העבודה בתאריך 1.8.07 ויסיימה .... לא יאוחר מיום 15.9.08...." כלומר: עבודות הפיתוח היו אמורות להימשך כחודש וחצי. באופן מפתיע (מבחינתה של השותפות) בתאריך 27.8.07, כחודש לאחר שהצדדים חתמו על הסכם הפיתוח, הודיעה "שיפל" לשותפות שהיא ("שיפל"), מבטלת את ההסכם. הודעת הביטול נמסרה בעל-פה, למר ראובן מימון, אחד השותפים, בידי מר שמעון רובין, מהנדס הביצוע של "שיפל". קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים לגבי השאלה מה קרה אחרי מסירת הודעת הביטול. השותפים גרסו, שמנהלה של "שיפל" מר שלמה עיני, התנער מהודעת הביטול, ואילו מר עיני עצמו, העיד שהוא חזר על ההודעה ביתר שאת. מכל מקום, עובדה היא, שבין מסירת הודעת הביטול, בשלהי אוגוסט 2007, ועד מחצית חודש ינואר 2008, (כחמישה חודשים) - התקיימה מציאות עמומה וחסרת וודאות, לגבי גורלו של הסכם הפיתוח. לעניין זה עוד אדרש בהמשך. הנזק הנטען על ידי השותפות, התגבש ככל הנראה, במהלך תקופה זו, ועיקרה של הכרעה היא בשאלה, מי גרם לנזק הזה, ומי מהצדדים צריך לשאת בו. סיבת הביטול הגלויה והפורמאלית, מבחינתה של "שיפל" נעוצה בעובדה, שהשותפות לא הייתה רשומה אצל רשם הקבלנים, שזהו מבחינתה של "שיפל" וגם על פי דרישת הדין - תנאי בל יעבור. 3. זה המקום לציין עוד ארבע עובדות: העובדה הראשונה נוגעת לעניין רישומה של השותפות אצל רשם הקבלנים: על פי מכתב מיום 14.1.08 שמקורו ברשם הקבלנים, רשם הקבלנים אימץ את המלצותיה של וועדה מייעצת ודחה את בקשת השותפות לאשר רישומה בענפים הבאים: בניה (קוד ענף 100) שיפוצים (131), עבודות אבן וחיפוי חוץ (132) , צריכת בטון באתר (133), וכבישים, תשתית ופיתוח (200). מאידך, רשם הקבלנים אישר רישומה של השותפות בענפי המשנה: פיתוח חצרות (שבילים, מדרכות, גידור, ומקומות חניה), עבודות אספלט והנחת קווי ביוב וניקוז מים. ראו: תקנות רישום קבלנים ועבודות הנדסה בנאיות (קביעת ענפים וחלוקת ענפים לענפי משנה), תשנ"ג - 1993. למכתב האמור צורף מכתב נוסף, אף הוא מיום 14.1.08, ובו נאמרו הדברים הבאים: אחת - שהרישום בפנקס הקבלנים מותנה בתשלומה של אגרת רישום בסך 3,554 ₪. שתיים - שאת התשלום האמור יש לבצע תוך 60 יום. "לאחר המועד הנ"ל בקשתכם תידחה ותיסגר בהתאם". שלוש - "מכתב זה אינו מהווה אישור על רישום בפנקס הקבלנים". העובדה השנייה נוגעת לכך, שנכונותו של רשם הקבלנים לרשום את השותפות בפנקסו על פי הענפים שאושרו - לא השתכללה לכלל רישום ממש. השותפות לא הייתה אמנם רשומה, אבל לפחות במשך 60 יום, הייתה לה הזכות שביושר, להירשם בפנקס הקבלנים. הזכות הזו, הייתה, לכאורה, מותנית רק בעניין הטכני של תשלום אגרת הרישום. גם לעניין זה עוד אדרש בהרחבה בהמשך. מסיבות שאיני יכול להגדירן אחרת זולת "תמוהות", השותפות לא שילמה את האגרה ופשיטא שהיא גם לא נרשמה בפנקס הקבלנים. לכן, כאשר בא כוחה של "שיפל" פנה לרשם הקבלנים, הוא קיבל ב-2.7.08 (בפקס), מכתב שבו נאמר כך: "במענה למכתבך שבסמך, הריני להשיבכם, כי השותפות "ראובן את כדורי", אינה רשומה בפנקס הקבלנים, המתנהל על פי חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, תשכ"ט - 1969". מחלוקת נטושה בין הצדדים, ביחס לשאלה כיצד יש להתייחס למצב הביניים שבו השותפות טענה שהצבת התנאי האמור, במועד שבו הוצב, היא רק אמתלה ושביסוד ביטולו של ההסכם עמה עמדו שיקולים אחרים. העובדה השלישית - בתאריך 18.3.08 נחתם ההסכם האמור בין "שיפל" לעיריית באר-שבע. העובדה הרביעית - בתאריך 25.2.08 חתמה "שיפל" על הסכם פיתוח דומה, אולי אפילו זהה, עם חברה אחרת בשם א.ר. יוסף הנדסה בע"מ, (נספח ח-1 לכתב התביעה האחרון). 4. מהי המשמעות שיש לייחס לעובדה שהשותפות לא נרשמה בפנקס הקבלנים: א. אחת הטענות המרכזיות של השותפות, אם לא המרכזית שבהן, נוגעת לכך, שאין בהסכם הפיתוח אף לא תניה אחת הקובעת במפורש את החובה שהקבלן יהיה רשום בפנקס הקבלנים. "שיפל" טענה בהקשר הזה שתי טענות: האחת - שגם אם אין חיוב חוזי מפורש, החובה נובעת מן הדין עצמו וחזקה על השותפות שיחידיה מכירים ויודעים את דרישות הדין. השנייה - שבהסכם הפיתוח נאמר בסעיף ב', (ס"ק 3), שכותרתו "הצהרות הקבלן" ש: "הקבלן מצהיר, כי ידוע לו שחלים עליו כל חוקי הבנייה התקפים וכי הוא מתחייב לבצע את עבודתו על פי התקן הישראלי ועל פי המיפרט הבין משרדי, לעבודות הבניין, (ספר כחול), והמיפרט המיוחד של העבודה הנ"ל". לדעת "שיפל", אין מחלוקת, כי חוק רישום הקבלנים, הינו חלק מחוקי הבנייה בישראל, אם לא המרכזי שבהם. (סעיף 45 לסיכומיה). דעתי, בכל הכבוד, שונה. ראשית, הביטוי: "כל חוקי הבנייה", הוא ביטוי גורף. אדם אינו משים עצמו רשע, ובודאי שכל אדם מוכן, בדרך כלל, להתחייב לשמירת החוק. כל חוק. לכן, הנכונות הכללית לשמירת החוק - אין בה התחייבות של ממש הנוגעת לעניין דנא. איני משוכנע, שכאשר אדם מצהיר שחלים עליו "כל חוקי הבניה" - ובעת ההצהרה הוא מעביר במחשבתו, את אלו המוכרים לו - הוא מונה גם את חוק רישום הקבלנים ועבודות הנדסה בנאיות, תשכ"ט - 1969, (להלן:"חוק רישום קבלנים"). אין כוונתי לומר שחוק רישום קבלנים, הוא חוק חשוב פחות, או שהוא אינו מוכר, או כל אמירה אחרת שיש בה כדי למעט מתוקפו וחשיבותו. כוונתי לומר, שמבנה הסעיף שבהסכם הפיתוח, מתאים לכלל הלוגי שחז"ל קבעו לגבי המידות שהתורה נדרשת בהם. כאשר יש כלל: ("כל חוקי הבנייה") - ואחריו רשימת פרטים, הרשימה באה לצמצם את הכלל למה שמופיע בה (ברשימה), ולא יותר. בהמשך הסעיף מדובר על "התקן הישראלי", ועל "המיפרט הבין משרדי" וכו'. מדברים אלה, הקורא התמים בודאי עשוי להגיע למסקנה, שתכליתו של הסעיף להביאו לביצוע העבודות על פי התקן ועל פי המיפרטים המחייבים, ושהדיבור "כל חוקי הבנייה", כוון לבנייה על פי הסטנדרט שנקבע בדין. שנית - ככל שכוונתה של "שיפל", הייתה להסיק מחתימתה של השותפות על ההסכם, שבכך הצהירה והתחייבה שהיא רשומה כדין אצל רשם הקבלנים - הרי שלכוונה כזו מתלווה יותר מקמצוץ של חוסר תום לב. חובת תום הלב מחייבת לנסח תנאים של הצהרה, או התחייבות, באופן ברור ומפורש, כך שברור לו למתחייב, מה הצהיר ולמה התחייב. "שיפל" עצמה צרפה לכתב הגנתה את ההסכם המקביל, שנערך בינה לבין עיריית באר-שבע. שם, (בסעיף 5), נאמר במפורש ש: "העבודות תבוצענה על ידי קבלן/קבלנים רשומים, בסיווג מתאים לביצוע העבודות". כלומר- בהסכם הזה, מדובר בתנאי ברור ומפורש. יכול הטוען לטעון, וזו אכן טענתה של "שיפל", שאליבא דאמת, לא היה כלל צורך בחיוב חוזי, שכן, הדין עצמו מטיל איסור לבצע עבודות בניגוד להוראות חוק רישום קבלנים. (ראו: סעיפים 14 ו-16 לחוק, הקובעים ביצוע עבודה קבלנית, בניגוד להוראות החוק, כעבירה שיש בצידה עונש, גם למבצע וגם למי שאישר לבצעה). ההמשך הלוגי של טענה זו הוא, שבעצם חתימתה של השותפות על הסכם הפיתוח, יש מצג מכללא ולפיו היא אכן רשומה בפנקס הקבלנים. מכל מקום, בהעדר מצג אקטיבי מצידה של השותפות, כאילו היא רשומה בפנקס הקבלנים, לא ניתן לומר, כפי ש"שיפל" טוענת, ראו סעיף 10 לתצהירו של עיני, שהשותפות הטעתה אותה, ומכוחה של הטעייה זו, קמה לה הזכות לבטל את ההסכם. כללו של דבר, "שיפל" אינה יכולה להסתמך על הסכם הפיתוח, כתשתית לטענתה, כאילו יש בו מצג אקטיבי של השותפות בדבר רישומה בפנקס הקבלנים. 5. מהי המשמעות שיש לייחס לנכונותו של רשם הקבלנים, לרשום את השותפות בפנקסו מצד אחד - ולהיעדר הרישום - מצד שני? כאמור לעיל, יחידי השותפות טענו בתצהיריהם וגם בעדותם בפניי, שדי בעצם ההכרה העקרונית שרשם הקבלנים הכיר בשותפות. שהרי מהו ההבדל בין ההכרה בשותפות, לבין הרישום בפועל? רק תשלומה של האגרה, וכי בשל כך בלבד, שהאגרה לא שולמה, נסיק שהשותפות אינה עומדת בדרישות הדין? מול תפישה נאיבית זו, שמבקשת לראות את המהות בעצם ההכרה, הציבה "שיפל" עמדה פורמליסטית נוקשה, שבמרכזה השאלה העובדתית, אם בסופו של דבר קיים רישום, אם לאו. לדידי, ראיית הדברים באופן דיכוטומי של "כן" או "לא", אינה נכונה. אבל, גם הראייה התמימה ואולי גם המיתממת של: "העיקר הוא בכך, שאנו זכאים להירשם בפנקסו של רשם הקבלנים" גם היא מובילה לפתרון שגוי. האופן הנכון שבו יש לראות הדברים, מחייב התייחסות למימד הזמן. במילים אחרות: מה שהיה נכון בנקודת זמן מסוימת, אינו בהכרח נכון בנקודת זמן אחרת. ייתכן שבעת כריתתו של הסכם הפיתוח, הייתה לשותפים ציפייה סבירה לכך, שהשותפות תירשם אצל רשם הקבלנים. אמרתי "ייתכן", מכיוון שכלל לא ברור, על מה הציפייה הזו נשענה. כבר הזכרתי את המכתב של רשם הקבלנים, שבחלקו אמנם קיבל את בקשותיה של השותפות, אבל גם דחה חלק אחר. מכל מקום, הלכה פסוקה היא: ש"בהעדר תנאי במכרז הדורש מכל מציע להיות רשום לפי חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, תשכ"ט - 1969, יכול אדם שאינו רשום להגיש הצעה, ובלבד שעד לביצוע העבודה יירשם לפי החוק, כקבלן מורשה לביצוע העבודות האמורות במכרז". ראו: בג"צ 418/73, חברת דליה לבניין נ. עיריית ירושלים פד"י כח' (1) 137, וגם בג"צ 578/76 יוטבין, מהנדסים וקבלנים בע"מ נ. שר הבטחון ואח', פד"י ל"א (2), 499 וכמובן גם: ע"א 195/84 עיריית נהריה נ. יטח בנימין, פד"י מ (3) 266 (להלן: "פרשת יטח"). פני הדברים שונים לחלוטין בנקודות זמן מאוחרות יותר. הכוונה לזמן שאחרי ההודעה בעל-פה, של המהנדס רובין, שניתנה לשותפות בסוף אוגוסט 2007, ולזמן הקרוב אחרי המכתב "הלא משפטי" שמר שלמה עיני כתב לשותפות בשם הנתבעת, ב-15.1.08, (למכתב זה עוד אדרש בהמשך). הודעתו של המהנדס רובין בסוף אוגוסט 2007, ודאי מכתבו הנ"ל של מר שלמה עיני, יצרו מציאות לגמרי שונה. מרגע שהנתבעת העמידה את השותפות על כך, שהיא נדרשת לעמוד בדרישות הדין ולהראות רישום אצל רשם הקבלנים - המשקל של רישום כזה פסק להיות "טכני", "פורמאלי" והפך להיות תנאי בלעדיו - אין. אם קודם לכן, השותפות הייתה יכולה (אמנם בדוחק), להסתמך על "רישום שביושר", הרי נוכח הדרישה האולטימטיבית, לרישום ממש - היה לה לשותפות להציג את רישומה בפנקס הקבלנים ולא אסמכתא אחרת בעלת משקל נמוך יותר. בשלב של טרום ביצוע החוזה, ניתן להסכין עם מי שהוא בעל זכות להירשם. עובר לביצועו של החוזה - אין עוד מקום לטולרנטיות כזו, והדרישה היא למי שיש בידו רישום או רישיון. כשם שלמשרה של נהג, אנו דורשים מי שיש בידו רישיון נהיגה ממש, ולא רק הזכות לקבל רישיון כזה, כשם שמי שרשאי לעסוק במקצוע עריכת הדין, הוא מי שהוסמך לכך, להבדיל ממי שסיים את חוק לימודיו, וגם עמד בבחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין, והוא עומד וממתין לקבלת רישיונו - כך גם כאן. ביצוע עבודות הנדסה בנאיות מחייב , שלמבצע יהיה סיווג מתאים אצל רשם הקבלנים. זו אינה רק פורמליסטיקה, מדובר בכללים המהווים חלק מהדין. כבר אמרתי לעיל, שנוכח האפשרות הממשית לרישומה של השותפות בפנקס הקבלנים - אפשרות שהייתה מותנית רק בתנאי הטכני של תשלום האגרה - קשה למצוא הסבר טוב או אפילו מניח את הדעת, להתנהגותה של השותפות, שלא שילמה את האגרה וכך קיפחה במו "ידיה" את רישומה בפנקס הקבלנים. 6. ביטולו של ההסכם על ידי הנתבעת: א. אופן מסירת הודעת הביטול: על פי תצהירו של המהנדס רובין, הוא הודיע לשותפות על ביטול ההסכם עימה, ונימק את הביטול בהיעדר אישור רשם הקבלנים. מוזר בעיניי, שהודעה זו נמסרה על ידי בעל תפקיד שהועסק בידי הנתבעת, ולא על ידי מי שחתם מטעמה של הנתבעת על הסכם הפיתוח. עוד יותר מוזר, שמר רובין לא פירט בתצהירו מה היה מועדה של הודעת הביטול, כיצד נמסרה וכיוצא באלה פרטים הקשורים בהודעת הביטול. ב. רק מעדותו של מר ראובן מימון, אחד השותפים, ניתן ללמוד מה היו הנסיבות של הודעת הביטול. לדבריו: "נגשתי למפקח שמעון (רובין י.ט.) ושאלתי אותו מה קורה בדיוק עם עבודות הפיתוח, ותשובתו: "אתה כמו כל אחד אחר, שעובר פה, תוך שהוא מצביע על עוברי אורח שחולפים. באופן הזה התברר לי ולשותפי כי אנו לא נבצע את עבודות הפיתוח". (סעיף 16 לתצהירו של מימון). הנה כי כן, מדברים אלה עולה, שהודעת הביטול נמסרה, כאילו כבדרך אגב, לא ביוזמה של הנתבעת, אלא בתגובה לפנייה של מי מהשותפים. גם נוסח ההודעה היה מרומז, ולא ברור ומפורש. רובין עצמו העיד (בע"מ 22 שורות 23-25 לתשובה לשאלה: "הודעת לתובעים על ביטול ההסכם"? "כן, בסוף אוגוסט 2007. ממש לא זוכר איך הודעתי להם, זה לא היה בכתב, זה היה בעל פה. באותה תקופה פגשתי אותם יום יום, כמה פעמים, הם עבדו באתר. לא זוכר עם מי דיברתי על זה". הודעת הביטול אינה טעונה צורה פורמאלית מסוימת, ועל פי סעיף 20 לחוק החוזים, (חלק כללי), תשל"ג - 1973, די "בהודעת המתקשר לצד השני, תוך זמן סביר, לאחר שנודע לו על עילת הביטול". הודעת הביטול צריכה לבטא באופן ברור, את הכוונה לשים קץ לקשר החוזי בין הצדדים, (ראו: ע"א 11/84, רבינוביץ נ. שלב פד"י מ (4) 535, 545 וכן: ע"א 81/89 גולן נ. מדינת ישראל, פד"י מ"ה (3) 824, 829. על רקע התיאור של הודעת הביטול בידי ראובן מימון, צריך להבהיר, שהודעת הביטול אינה צריכה להיות מפורשת, (בשבילי אתם כמו כל אחד אחר"). גם התנהגות של המתקשר שממנה משתמעת בבירור כוונת הביטול, עשויה להוות הודעת ביטול נאותה. ראו: ג. שלו ("גבריאלה" ולא "גילה", כפי שכתב ב"כ הנתבעת בסיכומיו) - דיני חוזים, מהדורה שנייה, עמ' 264. הנה כי כן, מבחינה פורמאלית, הנתבעת יצאה ידי חובתה בהודעת הביטול שנמסרה בידי רובין. עובדה היא, שמימון וכדורי, השותפים, הבינו "באופן הזה" ש"אנו לא נבצע את עבודות הפיתוח". ובכל זאת, מסירת הודעת ביטול, "באופן הזה", מותירה טעם לא טוב. ב. מה קרה אחרי שהודעת הביטול נמסרה לשותפות על ידי רובין בסוף אוגוסט 2007? עובדה היא, שאחרי שרובין מסר לשותפים את הודעת הביטול- לא קרה מאומה! בפרק הזמן שעד ל-7.1.08, השותפות ממילא ביצעה עבודות אחרות הקשורות להסכמים אחרים, (עבודות גבס ועבודות איטום) - ויש בכך כדי להסביר את הימצאותם הפיזית באתר. אבל המציאות המשפטית שנוצרה, ביחס להסכם הפיתוח, מתוארת על ידי שני הצדדים, כמציאות עמומה, שאין בה וודאות. אזכרתי לעיל את דבריו של מימון, בדבר המסקנה שהפיקו השותפים מהודעת הביטול של רובין. אבל פני הדברים היו מורכבים יותר. השותפים פנו לקבל הסברים ממר עיני, מנהלה של הנתבעת, ולדבריהם: "הוא ניסה להרגיע אותנו באומרו שנסיר דאגה מליבנו, וכי לא נסגר דבר עם כל חברה אחרת, לעניין הסכם לביצוע עבודות הפיתוח, וכי ההסכם עומד על תילו..." (סעיף 28 לתצהירו של מימון). גם בעדותו בבית המשפט, מימון הסביר, שעיני: "השאיר אותי על המדף בצד, וכל הזמן אמר לי שלא לדאוג, עד לרגע זה לא אמר שהחוזה מבוטל". (עמ' 13 שורות 1-2). השותפים, קיבלו אפוא הודעת ביטול, אבל לטענתם קיבלו במקביל, גם מסרים מרגיעים. גם תיאור המציאות על ידי מר שלמה עיני, מתאפיין בדואליות. מצד אחד, הוא העיד (בסעיף 19.1 לתצהירו ) ש"גם אני (בנוסף לרובין-י.ט.) שבתי והבהרתי לתובעים כי ההסכם עמם בוטל", אבל כמעט באותה נשימה - בסעיף 19.2 לתצהיר - הוא העיד גם כי: "מאז ביטול ההסכם בחודש אוגוסט 2007, ועד למשלוח בא כח התובעים, (הכוונה למכתבה של עו"ד כרמל מזוז מיום 7.1.08 -י.ט.), חלפו מס' חודשים, אשר במהלכם הסכימה מגדלי הקמפוס (חליפתה של "שיפל", בדרך של שינוי שם - י.ט.), מלפנים (כך במקור - י.ט.) - משורת הדין, לתת לתובעים הזדמנות לתקן את הפרת ההסכם על ידם ולהמציא אישור על סיווג קבלני רשום כדין..." מתיאורים אלה של שני הצדדים, לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי בדוק, ביחס לשאלה, אם הסכם הפיתוח אכן בוטל. הודעת ביטול אכן נמסרה, אבל מהתנהגותם של שני הצדדים, קשה להסיק שאכן כוונת הביטול השתכללה הלכה למעשה. בין ש"שיפל" התכוונה לשמור את השותפות "על המדף", למקרה שתארע תקלה בהתקשרות עם קבלן אחר, בין שנימקה את מעבר הזמן "כמתן ארכה", כרציונליזציה שבאה להצדיק את העמימות בדיעבד ולאחר מעשה - היה פער בין המסר המילולי לבין "גרירת הרגליים", שפרושה המעשי היה חוסר החלטיות ואי וודאות. שני הצדדים, ובמיוחד הדברים אמורים לגבי השותפים, משולים בעיניי לבני זוג, שיודעים שנבעה בינם בור עמוק, אבל הם ממשיכים לחיות זה לצד זה, בלי לדבר על עתידם ובלי לברר אם אכן מדובר בעתיד משותף. ייתכן שאי הצגת השאלות הקשות, כדי לשקף את המציאות באופן ברור - נבעה מתוך החשש שלא לשמוע תשובות קשות, וייתכן שמקורה בהלך רוח של אופטימיות "שיהיה בסדר". השאלה הקשה והמתבקשת היא, מי צריך לשאת בנטל הכספי הנובע מכך, שבמשך החדשים האלה, השותפות דאגה, על פי טענתה, לזמינותם של פועלים ולזמינותו של טרקטור. לשאלה זו אדרש בהמשך. ג. הודעת הביטול הכתובה: כפי שציינתי לעיל, רק בתאריך 7.1.08(!) ראתה השותפות לנכון, לפנות אל "שיפל", באמצעות באת כוחה, עו"ד כ. מזוז. בכותרת המכתב נכתב: "ביטול ההסכם, בין אפיק הירדן לבין ראובן את כדורי, פרויקט מגדל אביה". בשל חשיבות הדברים, אביאם כמעט במלואם, וכך נאמר במכתב: "בתאריך 27.8.07, כאשר הגיע מר ראובן מימון לשטח, הודיע לו מהנדס הביצוע, מר שמעון, כי החוזה אשר נחתם עמם מבוטל. מרשיי לא קיבלו ביטול חוזה בכתב, ואין זה ברור האם מר שמעון הינו בר סמכות לבטל את ההסכם". בין שמכתב זה משקף תמימות, ובין שהוא מבטא היתממות - ודעתי נוטה לעבר האפשרות השנייה - ברור שיש בו גם ביטוי לאותה עמימות שנוצרה, כשמצד אחד נמסרה הודעת ביטול, אבל מצד שני, גם הועבר מסר של נכונות למתן ארכה, כדי שהשותפות תמציא אישור לרישומה אצל רשם הקבלנים. הנכונות לארכה האמורה לא השתכללה בכתב, והיא התבטאה הלכה למעשה, רק בכך, ש"שיפל" לא התקשרה עם קבלן אחר. מכתבה של עו"ד כרמל מזוז, נענה ביום 15.1.08, בידי מר שלמה עיני. גם המכתב הזה כולל מסרים עמומים ולא חד משמעיים. מצד אחד נאמר בו, שהסכם הפיתוח, "לא נכנס לתוקף", להבדיל מביטולו של החוזה, אבל מצד שני, מובהר בו, שעל פי דרישתה של עיריית באר שבע, קבלן הפיתוח שיבצע את העבודה צריך שיהיה בעל סיווג מתאים, וש"עד ליום זה לא נחתם חוזה עם קבלן פיתוח אחר". שמע מיניה - שלא נסתם הגולל על ההסכם, ושככל שהשותפות תציג תעודת רישום, אולי החוזה עימה לא יבוטל. מהמכתב הזה עולה, לכאורה, שמקורה של הדרישה לתעודת רישום, היא בכלל בעיריית באר-שבע. השותפות לא השיבה למכתב הזה. במבט לאחור, התנהלותה של השותפות נראית תמוהה. במיוחד אמורים הדברים לגבי השלב הזה של חליפת המכתבים, בינואר 2008. הרי ראינו שביום 14.1.08, יום קודם למכתב האמור של "שיפל", רשם הקבלנים הודיע לשותפות על נכונותו לרשום אותה בפנקסו ושהרישום האמור מתייחס לסיווג הנדרש. היה לה אפוא, לשותפות למהר אל רשם הקבלנים ולהציג בפניו ראייה בקשר לתשלום האגרה, ולדחוק בו להנפיק עבורה תעודת רישום על אתר. אין כמובן לדעת מה היה קורה אילו כך נהגה השותפות - אבל אין באי הוודאות הזו, כדי להפחית מן התמיהה, מדוע לא נהגה כך. ההמשך ידוע: רק בסוף פברואר 2008, "שיפל" התקשרה עם קבלן אחר בהסכם לביצוע עבודות פיתוח, וביום 20.3.08, הגישה השותפות את התביעה הנדונה. 7. ביטולו של ההסכם - הפן המשפטי: השאלה המשפטית העיקרית הנשאלת היא: אם "שיפל" ביטלה את החוזה "כדין". כבר אמרתי לעיל, שאין בחוזה תניה מפורשת הקובעת שעל הקבלן להיות רשום אצל רשם הקבלנים. אמרתי גם, שלא ניתן לראות בהצהרת הקבלן בדבר חלותם של "כל חוקי הבניה" - הצהרה שיש בה משום מצג שהוא קבלן רשום. מהראיות עולה שרק דרישתה של עיריית באר-שבע, שהעבודות יבוצעו על ידי קבלן רשום, בעל סיווג מתאים, היא שכנראה פקחה את עיניה של "שיפל", ואז היא נאחזה בסעיף הכללי, המדבר "על חלותם של כל חוקי הבניה". מאידך, כאמור לעיל, אין מדובר רק בדרישה חוזית, אלא בדרישה שהחוק עצמו מציב. זו הלכה שנקבעה בע"א 195/84 (פרשת "יטח"), מסירת עבודת בניה, (במקרה דנא - עבודת פיתוח), לקבלן לא רשום, כשעל פי הדין חייבת עבודה כזו להימסר לקבלן רשום, היא מעשה הנוגד את החוק, מהווה עבירה, נוגד את תקנת הציבור ובטל מכח סעיף 30 לחוק החוזים, (חלק כללי), תשל"ג - 1973. משדרשה "שיפל", מהשותפות להציג תעודת רישום בפנקס הקבלנים, היא נהגה אפוא כשורה, גם אם דרישה זו אינה מעוגנת בחוזה שבין הצדדים. כיוון שלא היה בידי השותפות להציג תעודת רישום - החוזה עמה בוטל כדין. האם אי הצגת תעודת רישום היא בגדר הפרה יסודית של ההסכם? הנתבעים טענו שאי הצגת תעודת רישום עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם. דעתי, בכל הכבוד, אינה כדעתם. סעיף 6 לחוק התרופות, מגדיר הפרה יסודית ככזו שהוסכם עליה בחוזה, שתחשב ליסודית וגם כזו שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אילו ראה מראש את ההפרה לתוצאותיה. ראינו לעיל, שבמקרה דנא, אין מדובר בהפרה שהוסכם עליה, שתהא יסודית. החלופה האחרת, היא מבחן היסודיות המסתברת. לעניין זה ראו: ג. שלו, עמ' 549 - 548. המדיניות הנקוטה על ידי בתי-המשפט, היא להכיר בהפרה יסודית מסתברת, רק במקרים קיצוניים. מדובר בפגיעה ביסוד החוזה, עד כדי כך, שיש בה למוטט את בסיסו העסקי של החוזה. ראו: ג. שלו, בעמ' 549. מכל מקום, בעצם נכונותה של "שיפל", ליתן לשותפות ארכה, היא שללה מההפרה את יסודיותה. (ראו סעיפים 7 (ב) ו-8 לחוק התרופות). בין ש"שיפל" העניקה לשותפות ארכת חסד, בזמן אמת, ובין שמדובר במה שהוגדר כארכה, רק בדיעבד ולאחר מעשה, ובין שהמניע לכך, מצד "שיפל", לא היה דווקא רצון לקיים את החוזה עם השותפות, אלא, אולי, רצון להנות כל העולמות, כך שיהיה לה קבלן "על המדף", כלשונו של מר ראובן מימון- עובדה היא, ששני הצדדים תיארו את התקופה שחלפה מאז סוף אוגוסט 2007, (שאז רובין הודיע בעל פה שהחוזה בטל), ועד ינואר 2008, כתקופת ביניים לא ברורה, שקיומו של החוזה בתוכה - מוטל בספק. החוזה בוטל "שנית", רק במכתבו של מר עיני, מיום 15.1.08. עובדה היא, שאם היו לשותפות ספקות לגבי ביטולו הראשון של החוזה, הרי שמכתבו הנ"ל של מר עיני, היווה מבחינתם, סוף פסוק. אין זה מיותר לשוב ולציין, שביטול חוזה בשל הפרה לא יסודית, צריך לעמוד במבחן הצדק. ראו: ע"א 187/89 רובין נ. זוהר, פד"י מ"ה (5), 824, 836. הטענה, כי בנסיבות העניין ביטול החוזה, הוא בלתי צודק, היא טענה שעל המפר להעלות, ועליו גם הנטל להוכיחה. (ראו - ג. שלו, 555). השותפות לא העלתה טענה כזו בזמן שאחרי מכתבו של מר עיני. גם לא ברור מדוע בשלב שלאחר מכתב הביטול, השותפות לא פנתה אל "שיפל", והציגה תעודת רישום. הנה כי כן, ביטולו של החוזה היה כדין, בשתי "התחנות", גם הביטול הראשון בעל פה, בסוף אוגוסט 2007, וגם בפעם השנייה, עת שהחוזה בוטל בכתב, בינואר 2008. מכל מקום, השותפות לא העלתה טענה כתובה כאילו אין מקום לבטל את ההסכם מכיוון שהנה הנה היא עומדת להירשם אצל רשם הקבלנים. 8. מה דינן של הוצאות שהשותפות הוציאה בתקופת הביניים? א. טענתה של השותפות היא, ששמרה על משאביה, (פועלים וטרקטור), זמינים לטובת ביצועו של הסכם הפיתוח. ב. מצד שני, טענתה של "שיפל" היא, שאחרי מתן הודעת הביטול, היה לה לשותפות לחדול "משמירת" משאביה, וככל שהשותפות נהגה בכל זאת באופן לא כלכלי, הנזק שנגרם בעקבות כך - אינו בר פיצוי. ג. גם אם "שיפל" רצתה להנות מכל העולמות, ושמרה את השותפות "על המדף", הייתה זו חובתה של השותפות לדאוג להקטנת הנזק. ד. כמו שאמרתי לעיל, גם אם בעקבות הודעת הביטול בעל-פה, בסוף אוגוסט 2007, לא נוצרה מציאות ברורה, חד משמעית, של הפסקת היחסים החוזיים, (של הסכם הפיתוח), עם השותפות, התנהלותה לגבי האפשרות שלא תבצע את הסכם הפיתוח - לא הייתה סבירה. האפשרות שהחוזה יבוטל "הייתה באויר", ראו שוב דבריו של מימון, בדבר ההבנה של השותפים, את מה שהשתמע והתבקש בעקבות הודעת הביטול של רובין. גם כותרת מכתבה של עו"ד מזוז, בדבר "ביטול ההסכם", מלמדת על כך, שהשותפים עצמם, ראו את ביטולו של חוזה הפיתוח, לפחות כאפשרות ריאלית. נכון שלגרסתם, של השותפים, היו גם מסרים מרגיעים, ונכון גם, שהשותפות עמדה להירשם אצל רשם הקבלנים, אבל המשך צבירת הוצאות, (על פי טענת השותפות), כאילו הסכם הפיתוח שריר ובריר וקיים, ואפילו אין כל שאלה לגביו - היא בעיני התנהגות בלתי סבירה בעליל. היה לה לשותפות להסיר את העמימות מייד עם מתן הודעת הביטול, באוגוסט 2007, או למצער, זמן סביר לאחר מכן. מכתבה של עו"ד מזוז, היה צריך להיכתב לכל המאוחר, בחודש ספטמבר 2007, ולא בינואר 2008. ה. אין בהתנהגותה הלא אחראית של השותפות, כדי לגרוע מאחריותה של "שיפל", להיווצרותה של אותה עמימות. כבר אמרתי לעיל, ש"שיפל" הייתה חייבת להעביר מסר ברור וחד משמעי. גם אם הייתה מצידה נכונות ליתן לשותפות ארכה לצורך הצגת רישום, בפנקס הקבלנים, מוכנות זו הייתה צריכה להתבטא בכתב, הייתה צריכה להיות מוגבלת בזמן והיה הכרח להבהיר שככל שהרישום האמור, לא יוצג עד לתאריך יעד מוגדר - החוזה ייחשב כמבוטל. ו. העולה מהמורם לעיל הוא, שאני מקבל את טענתה של "שיפל", וקובע שעקרונית, השותפות אינה זכאית להחזר הוצאות שהוציאה. סעיף 14 (א), לחוק התרופות, מטיל על הנפגע (בהנחה שהשותפות היא לצורך העניין בגדר "נפגע"), את הצורך לנקוט אמצעים סבירים, להקטנת הנזק. מכח הוראה זו, אין המפר (בהנחה ש"שיפל" לצורך העניין היא בגדר "מפר") - חייב בפיצויים, בעד נזק שהיה יכול, באמצעים סבירים למנוע או להקטין. כמו שכתבה "שיפל" בסיכומיה: "נזק נמנע - אינו בר פיצוי". עקרון הקטנת הנזק, מונע מן הנפגע לשבת בחוסר מעש, ואמור לדרבן אותו לנקוט בצעדים להקטנת נזקו. ברור שהתנהגות הנפגע צריכה להיבחן, על פי הנתונים, בזמן אמת, ולא בחכמה שלאחר מעשה. (ראו - ע"א 195/85 בנק איגוד נ. סוראקי, פד"י מב' (4), 811, 825. השותפות הגדירה את נזקה בשני פרמטרים עיקריים: האחד - הוצאות שהוציאה כשכר עבודה, עבור פועלים שהוחזקו על ידה. זמינים לצורך ביצועו של הסכם הפיתוח. השני - "הפסד בגין עבודות שנדחו", הכוונה להחזקת טרקטור פנוי, לצורך ביצועו של הסכם הפיתוח, ודחייה של הצעות עבודה, אלטרנטיביות לגביו. כלומר: עניינו של ההפסד, הגלום בפרמטר הראשון, הוא שיפוי עבור הוצאות שהוצאו בפועל ועניינו של הפרמטר השני, הוא במניעת רווח. על פי הניתוח שלעיל, אחריותה של "שיפל", למצב שנוצר, מתבטאת בכך, שיצרה מציאות לא וודאית. אחריותה של השותפות, מתבטאת בכך, שלא השכילה להציג תעודת רישום, לא בחודש אוגוסט, וגם לא בחודש ינואר 2008, וגם בכך "שעצמה עיניה" והגדילה את הנזק, מקום שבירור ענייני של פני הדברים, בודאי היה יכול להקטין את הנזק באופן מאוד משמעותי, ואולי גם למונעו כליל. העולה מדברים אלה, הוא שאנליטית, השותפות זכאית לכל היותר לפיצוי עבור הוצאות והפסד שנגרם לה במשך חודש אחד בלבד, (חודש ספטמבר 2007). תקופה זו נראית בעיניי סבירה והוגנת לצורך בירורים: התארגנות הקשורה עם ביטול ההסכם. בהנחה שהוצאות אלה, וגם ההפסד הנטען, הם ליניאריים, (כלומר שווים לכל אורך התקופה), ממילא השותפות זכאית בעקרון לשיפוי, עבור 25%, רבע מתוך ארבעה חודשים, מההוצאות וההפסד. 9. נזקה של השותפות: בפרק הקודם, אמרתי, שעקרונית ואנליטית, השותפות זכאית לשיפוי עבור הוצאות שהוציאה והפסד שסבלה, במשך חודש אחד בלבד. אבל, הלכה למעשה, אין בידי לפסוק לשותפות, פיצוי, או שיפוי כלשהו. בעניין שכר העבודה, שנטען ששולם, אני מקבל במלואן, את טענותיה של "שיפל". השותפות לא הוכיחה את טענותיה בדבר תשלום שכרם של העובדים. לבד מן העובדה, שהשותפות לא הביאה לעדות אף לא אחד מן העובדים, שעל פי הנטען, היה מזומן לעבודה, אבל ישב בטל באפס מעשה - היא גם לא הביאה אפילו בדל ראייה, בעניין תשלום שכרם של העובדים. נספח יא', מטעם השותפות, הוא מסמך לא קריא שהמידע שבו הוא סתמי וכללי. בעניין זה, אני מצטרף, בכל הכבוד, לאמור בסיכומיה של "שיפל", ולאסמכתאות המובאות בסעיפים 101 ו-103 לסיכומים אלה. הכוונה בעיקר לפסק דינה, של כב' השופטת ע. ברון, בעניין ת.א. (ת"א) 3125/98 מנופי מרינה נ. א.סי.איי. טלקום, פסקה 34 לפסק הדין, ולת.א. (ב"ש) אביסרור נ. עומר, פסק דינה של כב' השופטת ו. מירוז, בפסקה 76 לפסק הדין. משהגעתי למסקנה שהשותפות לא הוכיחה רכיב תביעה זה, אין לי צורך להתייחס ליתר טענותיה של "שיפל", בהקשר הכמותי (סעיפי 106 לסיכומי "שיפל"). גם בעניין מניעת הרווח, בשל אי הפניית הטרקטור לביצוע עבודה אלטרנטיבית - אני מאמץ, בכל הכבוד, את סיכומיה של "שיפל". (סעיפים 110 עד 116, לסיכומיה של "שיפל"). איני מוצא צורך לחזור ולפרט את הדברים, ודי לי בכך שאומר, שאין "בראיות" שהשותפות הציגה - כדי לשכנע שאכן מקורו של ההפסד הנטען, הוא ברצונה לרצות את "שיפל". מראית פני הדברים, היא לגמרי שונה, הנה כי כן, גם אם באופן עקרוני ואנליטי, השותפות הייתה זכאית, לכל היותר, לפיצוי בקשר עם הוצאות והפסד שנגרמו לה, במשך חודש אחד - הרי שבאופן פרקטי, היא כשלה להוכיח את הנזק הנטען. התוצאה היא, שעיקר התביעה - נדחית. 10. הצדדים לא חלקו על כך, שהשותפות זכאית ליתרה בלתי נפרעת בסך 14,299 ₪, הקשורה בביצועו של הסכם אחר. כמו-כן השותפות זכאית לשיפוי בגין הוצאות בסך 2,400 ₪, שהוציאה בקשר למדידות. גם אם ההסכם מטיל את ביצוע המדידות, על הקבלן, הוא בודאי לא מטיל על הקבלן, את עלותן. זאת ועוד, אין זה מן הדין ש"שיפל", תהנה מהוצאה שהשותפות הוציאה, בלי לשפות אותה עבור הוצאה זו. לפיכך, אני מחייב את "שיפל", בשני הסכומים האמורים, 14,299 ₪, ועוד 2,400 ₪. שני הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 28.2.08, (עת שנערך גמר חשבון), ועד התשלום בפועל. לא ברור לי, מדוע "שיפל" לא שילמה לשותפות את שני הסכומים האמורים, שלפחות הראשון בהם, לא היה שנוי במחלוקת. 11. בעלי הדין הראויים: עד כה, אוזכרו לעיל רק שני בעלי דין: "השותפות", מצד אחד - התובעת, ו"שיפל" מצד שני - הנתבעת. לאמיתו של דבר, כתבי הטענות המתוקנים, מונים שלושה תובעים ושלושה נתבעים. בעלי הדין הרחיבו בעניין זה. הנתבעת טענה, שהשותפות פורקה טרם הגשת התביעה. משום כך, לא הייתה מניעה מלהגיש תביעה. ההלכה המשפטית שונה, בעניין שהתברר בע"א 79/50, א. שחור ושות. נ. ויטה שותפות רשומה, פד"י ו', 430, נקבע שיש בידיה של השותפות, לתבוע גם לאחר שפורקה. ראו גם: י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 120. מאידך, לא ניתן להבין מדוע יחידי השותפות, מר ראובן מימון ושאול כדורי, צורפו כתובעים. שהרי חתימתם על גבי הסכם הפיתוח - הייתה ב-capacity שלהם כנציגי השותפות ולא כבעלי דין בעלי מעמד עצמאי. סעיף 66 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), תשל"ה - 1975, קובע את מעמדה של שותפות רשומה כתאגיד. מה תאגיד הוא אישיות משפטית נפרדת - אף שותפות רשומה כך. הרי הסכם הפיתוח נכרת עם השותפות ולא עם יחידיה. קשה להבין מה טעם ראתה התובעת, לכלול בתביעה, גם את שלמה עיני באופן אישי. ייתכן ונוכח העובדה ש"שיפל", עברה הליך של כינוס נכסים זמני - היה מי שחשב על הצורך ב"כיס עמוק". מכל מקום, כתב התביעה אינו מגלה עילה שבדין כלפי שלמה עיני, וגם לא הובאה ראייה כלשהי, שמכוחה ניתן להרים את מסך ההתאגדות, אין בעובדה שעל החוזה לא הוטבעה חותמת של התאגיד המתקשר, כדי להטיל על מר עיני אחריות אישית. עוד קשה להבין, מה טעם ראתה התובעת, גם אחרי מה שהוסבר לה בישיבה שהתקיימה ב-31.5.10, להכליל בתביעה תאגיד אחר שאין לו דבר עם הסכם הפיתוח. כללו של דבר: היה מקום לנסח כתב תביעה, שבו רק תובעת אחת (השותפות), ורק נתבעת אחת, בשמה הקודם ""שיפל"" ואולי גם בשמה החדש ("מגדלי הקמפוס"). הוצאות: מלכתחילה סברתי, שבהתחשב בכמות הישיבות שהתקיימו, ובתשומות של הצדדים, שקביעת הוצאות בסך 30,000 ₪, תהא מתאימה. נוכח העובדה ש"שיפל" נמנעה מלשלם לשותפות אפילו את מה שלא היה שנוי במחלוקת, אני קובע, כי השותפות תישא בהוצאות "שיפל", בסך של 20,000 ₪ בלבד. חוזהתניות בחוזה