איחור במתן הכרעת דין - ביטול הרשעה

המערער טען כנגד הרשעתו שתי טענות עיקריות: האחת, שיש לבטל את הכרעת הדין בשל האיחור הניכר שבו ניתנה. לטענתו, הכרעת הדין ניתנה כשנה לאחר הגשת סיכומי ההגנה, בניגוד לתקנה 30א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 ("תקנות סד"פ") הקובעת כי פסק דין יינתן לא יאוחר משלושים יום לאחר תום הדיון. לטענת המערער, הכרעת דין המבוססת על ממצאי מהימנות לא יכולה להינתן זמן רב לאחר סיכומי ההגנה וכי גם "השופט הטוב והמקצועי ביותר אינו אלא בשר ודם ומטבעו של אדם שככל שירחק הזמן עלולים דברים שיתרחשו לעיניו בעבר להשתבש או להיטשטש בזיכרונו". על יסוד כך הוא טוען כי, האיחור במתן הכרעת הדין גרם למערער עיוות דין, ועל כן יש להורות על ביטול פסק הדין ועל זיכויו של המערער. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא איחור במתן הכרעת דין - ביטול הרשעה: כב' השופט א' קיסרי: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט מ' אלטר, סגן נשיא) מיום 29.11.12 בתיק פלילי 26899-09-09 ("פסק הדין"), שלפיו הורשע המערער בחלק מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום: גניבה בידי עובד, בניגוד לסעיפים 391 + 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ("חוק העונשין"); זיוף בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיפים 418 סייפא + 29 לחוק העונשין; רישום כוזב במסמכי תאגיד, בניגוד לסעיפים 423 + 29 לחוק העונשין; עבירות מנהלים בתאגיד, בניגוד לסעיפים 424 (1) + 29 לחוק העונשין; מרמה והפרת אמונים בתאגיד, בניגוד לסעיפים 425 + 29 לחוק העונשין; וקשירת קשר לפשע בניגוד לסעיף 499(א)(1) לחוק העונשין. כמו כן הורשע המערער בביצוע שתי עבירות של הדחה בחקירה, בניגוד לסעיף 245 (ב) לחוק העונשין. בעקבות כך נגזרו על המערער העונשים כדלקמן: עשרים חודשי מאסר בפועל, עשרים וארבעה חודשי מאסר על תנאי, ותשלום קנס כספי בשווי 30,000 ₪. בצד אלה זוכה המערער, מחמת הספק, מעבירות לפי סעיפים 391 + 29, 418 + 29 , 423 + 29, 425 + 29 לחוק העונשין שיוחסו לו בכתב האישום, וכן מעבירה לפי סעיף 245(2) לחוק העונשין, שיוחסה גם לאסתר דדון ("דדון") שהואשמה בת"פ 22544-09-09. כתב האישום וההליכים בבית משפט קמא ביום 29.9.09 הגישה המשיבה כתב אישום כנגד המערער הכולל חלק כללי וארבעה אישומים. בחלק הכללי נטען כי המערער, שהיה חתנו של יעקב דיין ("דיין") בעלי חברת "דין תעשיות בע"מ" ("החברה"), שימש במועדים הרלוונטיים לכתב האישום כמנהל בכיר בחברה. כמו כן נטען כי במשך שלוש שנים, מאז מרץ 2004, עבדה דדון בחברה כמנהלת חשבונות, ובמסגרת תפקידה הכינה בין היתר נתוני שכר של עובדי החברה. בגדר האישום הראשון נטען כי במהלך שנת 2004 קשר המערער קשר עם דדון לגנוב כספים מדיין ומהחברה. במסגרת הקשר ולצורך קידומו זייפה דדון את נתוני הסכום לתשלום משכורתו של המערער בכך ששינתה בתוכנת השכר את נתוני שכרו, הפיקה תלושי שכר כוזבים, ופעלה שיועברו לחשבון הבנק של המערער כספים בסכום כולל של 69,046 ₪, וזאת כחלק מתשלומי משכורתו של המערער בתקופה שבין 4.05 עד 11.06. כמו כן נטען כי בחודש מרץ 2006 זייף המערער, בעצמו או באמצעות אחר, את נתוני הסכום לתשלום משכורתו של עובד החברה יואב אלקיים ("אלקיים"), בכך שפעל לשנות בתוכנת השכר את נתוני הסכום לתשלום וגרם לכך שאלקיים קיבל תוספת שכר של 1,000 ₪, סכום שאותו הוא העביר למערער, על פי דרישת האחרון. עוד נטען כי במסגרת הקשר ולצורך קידומו זייפה דדון את נתוני הסכום לתשלום משכורתה בחודשים 9.04 עד 12.05, בכך ששינתה בתוכנת השכר את נתוני הסכום לתשלום עבורה והוסיפה למשכורתה סך של 5,000 ₪ לחודש, הפיקה תלושי שכר כוזבים בהתאם, ופעלה שיועברו לחשבון הבנק שלה כספים בסכום הנקוב בתלושי השכר הכוזבים. בגדר האישום השני נטען שבמהלך שנת 2004 קשר המערער קשר עם דדון ועם ערן ועקנין ("ועקנין"), שהיה עובד בחברה מיום 7.2.05 עד יום 23.3.05 ובחודשים 11.05 ו-12.05, וזאת במטרה לגנוב את כספי דיין והחברה. במסגרת הקשר ולצורך קידומו זייפה דדון את נתוני העבודה של ועקנין בחודשים 4.05 עד 10.05, שבהם לא עבד בחברה כי אם בדרגסטור ברחוב יהושפט 19 בעכו ("הדרגסטור") שהיה בבעלות משותפת של המערער ושל דוד קובס ("דוד"). נטען שדדון זייפה את נתוני יומן העבודה שלו כך שייראה כאילו עבד בחברה, והפיקה עבורו תלושי שכר כוזבים ופעלה שיועברו במרמה לחשבון הבנק שלו הסכומים שהיו נקובים בתלושים. ועקנין השאיר ברשותו סך של 4,000 ₪ בכל חודש כשכר עבודתו בדרגסטור, ואת יתרת הכספים שקיבל, בסכום כולל של 52,384 ₪, העביר במרמה למערער. עוד נטען כי בחודשים 11.05 ו-12.05, שבהם עבד ועקנין בחברה, במסגרת הקשר ולצורך קידומו זייפה דדון את נתוני הסכום לתשלום כמשכורתו, הפיקה תלושי שכר כוזבים ופעלה שיועברו לחשבון הבנק שלו במרמה כספים נוספים בסכום כולל של 17,000 ₪, וועקנין העביר למערער חלק ניכר מהכספים שקיבל בדרך זו. לפי הנטען באישום השלישי, במהלך שנת 2004 קשר המערער קשר עם אלירן בן שלוש ("אלירן"), אשר עבד בחברה לסירוגין בין התאריכים 4.9.02-17.11.04, וזאת במטרה לגנוב את כספי דיין והחברה. במסגרת הקשר ולצורך קידומו זייף המערער, בעצמו או באמצעות אחר, את נתוני הסכום לתשלום משכורתו של אלירן בחודשים 10.04 ו-11.04 שבהם עבד בחברה ובחודשים 9.04, 12.04 ו-1.05 שבהם לא עבד בחברה, ובהתאם לנתונים הכוזבים הופקו תלושי שכר כוזבים והועברו לחשבונו כספים בסך כולל של 52,034 ₪ מעבר למגיע לו. אלירן העביר למערער חלק מהכספים שקיבל בדרך זו. בגדר האישום הרביעי נטען כי במועד כלשהו לאחר שנפתחה חקירת המשטרה, שהחלה ביום 13.3.07, התקשר המערער עם ועקנין והנחה אותו למסור בחקירתו במשטרה שכל הסכומים שהוא קיבל הם שכר עבור עבודתו בחברה והבטיח להעמיד לו עורך דין. עוד נטען כי בתאריך 16.3.07 התקשר המערער עם דדון ודרש ממנה באיומים להימנע מלהפליל אותו בחקירתה במשטרה. נטען גם שביום 13.1.08, סמוך לפני חקירתה במשטרה, הנחה המערער את לימור אורן-דיין, בתו של דיין שהייתה בעת ההיא אשתו ("לימור"), למסור בחקירתה שאינה יודעת על קיום השותפות עם דוד בדרגסטור, תוך שהוא מאיים כי יפגע בחברה. בעקבות זאת נמנעה לימור מלמסור בחקירתה באותו יום את האמת על הקשר בין המערער לבין דוד. בישיבת ההקראה שהתקיימה ביום 8.4.10 הודה המערער בחלק הכללי של כתב האישום וכן במועדים שבהם עבד ועקנין בחברה, כמפורט באישום השני, וכפר בכל שאר העובדות והאישומים שיוחסו לו. לאחר שמיעת הראיות הורשע המערער במרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. פסק הדין בקשר לאישום הראשון קבע בית משפט קמא כי בחודש מרץ 2006 שולמה לאלקיים תוספת שכר בסך 1,000 ₪ במרמה, וסכום זה העביר אלקיים למערער. מסקנתו זו של בית המשפט הושתתה על עדותה של דדון ונתמכה הן בעדותו של אלקיים והן בתלוש השכר שלו (ת/7). בית משפט קמא ציין כי לאלקיים לא הייתה כל סיבה להעליל על המערער וכי עדותו הייתה מהימנה עליו. יתר העבירות שיוחסו למערער באישום הראשון לא הוכחו מעבר לכל ספק סביר, והמערער זוכה מהן. נקבע שעדותה של דדון, שלפיה המערער הוא שהורה לה להגדיל את שכרה ב-5,000 ₪ לחודש, לא נתמכה בראיות אחרות, ומאחר שדדון הותירה על בית משפט קמא רושם בלתי מהימן, נקבע כי לא ניתן לסמוך על עדותה בעניין זה. גם ביחס לעבירה של זיוף נתוני שכרו של המערער נקבע כי זו לא הוכחה מעבר לספק סביר. טענת המדינה בעניין זה התבססה על עדותה של דדון, והיא נתמכה בעדותו של דיין ובתלושי השכר לחודשים הרלוונטיים (ת/3). בית משפט קמא קבע כי נוכח הסתירות שנמצאו בגרסאותיו ביחס לשכרו של המערער, אין בעדותו של דיין כדי לחזק את גרסתה של דדון בנושא זה, והוסיף כי דיין אמנם הותיר עליו רושם של עד אמין, אולם בשל הזמן הרב שחלף הוא הטיל ספק אם נכון לסמוך על זיכרונו. בקשר לאישום השני הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו. הרשעתו של המערער התבססה על עדותו של ועקנין, תלושי השכר ודוחות הנוכחות של ועקנין (ת/5), וכן על עדותם של דדון ודוד. בית משפט קמא קבע כי גרסתו של ועקנין, שלפיה קיבל שכר מהחברה בתקופה שלא עבד בה כשכר עבודה בדרגסטור, וכי חלק מהשכר העביר למערער, היא גרסה אמינה. גם מעדותו של דוד, שהעיד כעד הגנה, עלה כי בתקופה הנזכרת ועקנין לא עבד בחברה, וכן הוכחה טענה זו על יסוד עדותה של דדון, שנמצאה אמינה בעניין זה. בית משפט קמא קבע עוד כי המערער היה שותף עם דוד בדרגסטור, ובשל רצונו להרחיק עצמו מהדרגסטור על מנת שלא יקשרו בינו לבין המשכורות ששולמו לועקנין באותה תקופה מהחברה, הכחיש את עניין השותפות. בית משפט קמא קבע כי אלמלא הקשר שקשרו המערער, דדון וועקנין, לא הייתה דדון פועלת כפי שפעלה, שכן לא הייתה כל הכרות מוקדמת בינה לבין ועקנין ולא היה לה כל קשר לדרגסטור, ולה אישית לא היה כל רווח מכך. בקשר לאישום השלישי נקבע כי אלירן הודה שקיבל, בתקופה שעבד בחברה, סכומים אשר לא היה זכאי להם. תמיכה לכך נמצאה בעדותה של דדון שהייתה אמינה בנקודה זו, בתלושי השכר של אלירן ובדוחות הנוכחות שלו (מוצג ת/9) ובדפי חשבון הבנק שלו (מוצג ת/18). בית משפט קמא דחה את גרסת המערער שלפיה אלירן הוא שרימה את החברה, זייף את תלושי השכר שלו ושלשל את הכספים לכיסו הפרטי, וקבע כי רק דדון יכלה לעשות שינויים בתלושי השכר ובדוחות הנוכחות ורק לה הייתה גישה לחשבון הבנק של החברה. בית המשפט קמא קבע כי היא עשתה זאת לבקשתו של המערער, ולכן קבע כי העבירות שיוחסו למערער באישום השלישי הוכחו מעבר לספק סביר. בנוגע לאישום הרביעי נקבע כי הוכח מעבר לכל ספק סביר שהמערער ניסה להניע את ועקנין למסור עדות שקר וכי הניע את לימור למסור הודעה שקרית. בית משפט קמא נתן אמון בעדותה של לימור שלפיה המערער, שבעת ההיא היה בעלה, הנחה אותה מה לומר ומה לא לומר בחקירתה במשטרה. בית משפט קמא ראה לתת אמון גם בעדותו של ועקנין, שלפיה טרם נחקר במשטרה הגיע המערער לביתו וסיפר לו שדדון נתפסה בגניבת כספים מחשבון החברה ושהיא מאשימה בכך את המערער. הוא הנחה את ועקנין שאם ייחקר במשטרה יגיד שהוא, ועקנין, היה במצוקה כלכלית ונטל את הכסף שהתקבל בחשבונו בעקבות טעות בחישוב שעשתה דדון, ושאם הוא יסתבך כתוצאה מכך יעמיד לו המערער עורך דין, ואף יקטין את הסכום שועקנין היה חייב לו בגין ההלוואה שקיבל ממנו. גרסתה של דדון, שלפיה המערער איים גם עליה לבל תספר על חלקו בפרשה, נדחתה על ידי בית משפט קמא שקבע כי טענה זו לא נתמכה בראיות או בעדויות נוספות מלבד עדותה של דדון, אשר כאמור הותירה, ברך כלל, רושם בלתי אמין. בית משפט קמא מצא חיזוק לגרסאותיהם של עדי התביעה בהפקדות רבות של סכומי כסף שהפקיד המערער בחשבונות הבנק שלו, ודחה את גרסתו כי מדובר בכספים שהרוויח מהימורים. הוא קבע כי המערער הותיר רושם בלתי אמין, גרסאותיו נמצאו שקריות, חלקן אינן הגיוניות ונתגלו בהן לא מעט סתירות מהותיות. בקשר למחדלי החקירה שנטענו נקבע כי אף שהיו לא מעט כאלה, הרי שאף אחד מהם לא פגע בהגנת המערער. כמו כן נקבע כי אף אם התרשלותו של דיין במילוי תפקידו כמנהל החברה היא שאפשרה למערער ולדדון למעול בכספי החברה, אין בכך כדי להפחית מאחריותם לעבירות שיוחסו להם. לאחר שהמערער הורשע נשמעו טיעוני הצדדים והובאו ראיותיהם לעניין העונש. בגזר הדין סקר בית משפט קמא את השיקולים הרלוונטיים ובהם: חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, נסיבותיו האישיות של המערער, העונשים שנגזרו על מעורבים אחרים בפרשייה וחלוף הזמן. בית משפט קמא קבע כי מתחם העונש ההולם בתיק זה נע בין 18 ל- 36 חודשי מאסר בפועל, בנוסף לעונשי מאסר על תנאי וקנס כספי, ולבסוף גזר על המערער את העונשים כאמור לעיל. תמצית טענות הצדדים בערעור בכתב הערעור מלין המערער הן על הרשעתו בדין והן על חומרת העונש. הוא פורש יריעת טענות רחבה וחובקת כול שחלקן אינן מבוססות דיין ושאינן מצריכות התייחסות מפורטת. המערער טוען כנגד הרשעתו שתי טענות עיקריות: האחת, שיש לבטל את הכרעת הדין בשל האיחור הניכר שבו ניתנה. לטענתו, הכרעת הדין ניתנה כשנה לאחר הגשת סיכומי ההגנה, בניגוד לתקנה 30א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 ("תקנות סד"פ") הקובעת כי פסק דין יינתן לא יאוחר משלושים יום לאחר תום הדיון. לטענת המערער, הכרעת דין המבוססת על ממצאי מהימנות לא יכולה להינתן זמן רב לאחר סיכומי ההגנה וכי גם "השופט הטוב והמקצועי ביותר אינו אלא בשר ודם ומטבעו של אדם שככל שירחק הזמן עלולים דברים שיתרחשו לעיניו בעבר להשתבש או להיטשטש בזיכרונו". על יסוד כך הוא טוען כי, האיחור במתן הכרעת הדין גרם למערער עיוות דין, ועל כן יש להורות על ביטול פסק הדין ועל זיכויו של המערער. הטענה השנייה היא כי מקרה זה נמנה בגדר החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בממצאי המהימנות של בית משפט קמא. המערער טוען כי מסקנת בית משפט קמא לתת אמון בגרסאות עדי המשיבה היא שגויה נוכח הסתירות והפרכות הרבות שנמצאו בעדויותיהם, ויש בהן כדי לקעקע את מהימנותן ואמינותן. לתמיכה בטענתו זו הפנה המערער לתמיהות שונות העולות, לדעתו, מתוכן עדותם של עדי התביעה, והוא פירט באריכות את הסתירות הרבות שלטענתו ניתן למצוא בגרסאותיהם. המערער העלה גם טענות רבות כנגד המשקל שנתן בית המשפט קמא לראיות ועל התעלמותו מעדויות שונות. על יסוד כך מבקש המערער שנתערב במסקנת בית משפט קמא ונבטל את הרשעתו, שכן אשמתו לא הוכחה מעבר לספק סביר. כנגד גזר הדין טען המערער כי בית משפט קמא החמיר בעונשו יתר על המידה, ונסיבות המקרה כמו גם נסיבותיו האישיות מצדיקות הקלה בעונשו. המערער טוען כי בית משפט קמא לא נתן משקל לעונשים שהוטלו על דדון שהורשעה בעבירות חמורות יותר, בהיקף גדול ולאורך שנים. עוד נטען כי בית משפט קמא לא השווה את עונשו של המערער לעונשים שהוטלו על ועקנין ואלירן, שעליהם הוטלו עונשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. כמו כן נטען כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לשיהוי הרב ולכך שחלפו כשבע שנים ממועד האירועים וביצוע העבירות שבהן הורשע. נטען גם שהמערער לא ניהל הליך סרק והוא זוכה בחלק מהאישומים שיוחסו לו, ובית משפט קמא לא נתן לכך את המשקל הראוי. כמו כן לא ניתן משקל למצבו המשפחתי-רפואי, לאופיו הטוב של המערער, להיותו איש משפחה נורמטיבי - כפי שהעידו עדי האופי מטעמו. המערער טען כי נוכח אישיותו, מצבו המשפחתי ונסיבותיו האישיות, הטלת עונש מאסר תפגע בו פגיעה חמורה יתר על המידה, דבר אשר יקשה את שיקומו והמשך חייו. כמו כן נטען כי בנסיבות המקרה לא היה מקום להטיל עונש של קנס כספי אשר מהווה עבורו "מכת מוות". המשיבה תומכת בפסק הדין על שני חלקיו, וטוענת כי הטענה לזיכוי נאשם בגין שיהוי במתן הכרעת דין היא טענה שנדונה בעבר על ידי ערכאות שונות ונדחתה. כמו כן נטען כי הכרעת הדין מבוססת בעיקרה על ממצאי מהימנות, ולא הוכחה עילה אשר תצדיק התערבות בה. ביחס לעונש נטען כי רף הענישה ההולם הוא בין 18 ל-36 חודשי מאסר בפועל, וכי העונש שהוטל על המערער הוא ברף התחתון של הענישה ההולמת. עוד נטען כי המערער היה הדומיננטי בביצוע העבירות, מעמדו בחברה היה בכיר, הוא לא הודה ולא נטל אחריות על מעשיו, ולכן אין כל בסיס להשוואה בינו לבין אלירן וועקנין. כמו כן נטען כי אין בחלוף הזמן מביצוע העבירה כדי לשמש נימוק להקלה בעונש. המערער בתגובתו חזר על טיעוניו לעניין השיהוי במתן הכרעת הדין, הסתירות בעדויות עדי התביעה ומחדלי החקירה, ולעניין חומרת העונש. דיון לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת טיעוניהם במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור, על כל חלקיו, להידחות. העיכוב במתן הכרעת הדין המערער העלה טענה בעלת אופי דיוני שלפיה הכרעת הדין של בית משפט קמא ניתנה כשנה לאחר הגשת סיכומי ההגנה ובחריגה מהמועדים שנקבעו בסעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 ("חסד"פ"), אשר החליף את תקנה 30א לתקנות סד"פ, המטיל חובה על בית משפט ליתן הכרעת דין בתוך 30 ימים ממועד קבלת הסיכומים, ואשר קובע כך: "בתום בירור האשמה יקבע בית המשפט מועד למתן הכרעת דין; המועד יהיה בתוך 30 ימים מיום שמיעת הסיכומים לעניין האשמה או מיום הגשתם; נשיא או סגן נשיא של בית המשפט רשאים להאריך את התקופה מטעמים מיוחדים שיירשמו; על הארכה כאמור ידווח נשיא או סגן נשיא של בית המשפט לנשיא בית המשפט העליון". נטען כי במקרה זה העיכוב במתן פסק הדין גרם למערער עיוות דין אשר יש בו כדי להביא לביטול הכרעת הדין בעניינו. המערער הביא כאסמכתא שורה של פסקי דין (ע"פ 23/60 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פ"ד יד 561 (1960); ע"א 322/74 כמאל ג'בור נ' פואז חסן סעד, פ"ד כט (1) 223 (1974); ע"א 803/75 נתן מונרוף נ' משה ו-אסתר קלינמינץ, פ"ד ל (3) 179 (1976); ע"א 373/89 פאטמה חסן מסרי (שאהין) נ' ח'לף ח'ליל ח'לף, פ"ד מה (1) 729 (1991) ("עניין מסרי"); ע"פ (מחוזי חי') 742/97 שרונה סלפטר נ' דליה ברק (15.1.98)), אולם לא מצאתי כי יש באיזה מהם כדי להועיל לו. אין חולק כי זכותו של מי שהועמד לדין פלילי שההליכים המתנהלים כנגדו יסתיימו במהירות, ובכל מקרה תוך זמן סביר. מכך נובע הצורך שלא לעכב את הכרעת הדין, אולם הדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה וניתן להביא בחשבון את אילוצי מערכת המשפט (ע"פ 125/74 מירום, חברה למסחר בינלאומי בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 57 (1975) ("עניין מירום"); ע"פ 416/76 גבריאלוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2), 29, 30 (1977); ע"פ 3273/09 ‏פלוני נ' מדינת ישראל (30.12.10)). מדברי ההסבר להצעת התיקון לחסד"פ נראה שתכלית חקיקתו של סעיף 181 הייתה להבטיח פיקוח של נשיאי הערכאות הדיוניות ושל העומד בראש מערכת בתי המשפט על מועדי מתן הכרעות הדין בפלילים, ולאפשר טיפול מערכתי הולם במקרים שבהם חלו עיכובים בלתי מוצדקים בנתינתן, והכול כדי להבטיח מניעה של עינוי דין לנאשמים לצד שמירה על האינטרס הציבורי של ההליך הפלילי בגילוי האמת וקביעת חפות או אשמה (דברי הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 38) (מועד למתן הכרעת דין) התשס"ב-202, הצעות חוק 3163 עמ' 858 (9.2.02); ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.9.09) ("עניין פלוני")). יחד עם זאת, אין באי מילוי הוראת הסעיף הנ"ל, כשלעצמה, וחרף החומרה הרבה הנלווית לכך, כדי להביא לזיכויו של נאשם אשר הורשע בדין. ביטול הכרעת הדין וזיכוי נאשם מטעם זה בלבד, כאשר בית המשפט שמע עדים, עיין במוצגים, בחן את מכלול הראיות וקבע כי העבירות הוכחו מעבר לספק סביר, ייעשו רק במקרים חריגים ונדירים ביותר שבהם עינוי הדין כתוצאה מהתמשכות ההליכים עולה כדי עיוות דין אשר קיפח את הנאשם והשפיע על נכונותו של הפסק. כך למשל כאשר הרשעה מבוססת על מהימנות עדים ויש להניח כי נוכח חלוף הזמן מעת שנשמעו העדים ועד למתן הכרעת הדין כבר לא יכול היה השופט שהרשיע את הנאשם לזכור את התרשמותו מהם בעת מתן הכרעת הדין (עניין מירום, עניין מסרי, ע"פ 4865/09 עו"ד אביגדור פלדמן נ' בית משפט המחוזי תל אביב, פסקה 8 (9.7.09); ע"פ 2103/07 אביהו הורוביץ נ' מדינת ישראל (31.12.08)). במקרים הללו נדרשת חריגה קיצונית מהמועד שנקבע בסעיף 181א כדי שיהיה בה כדי להשפיע על הכרעת הדין, ונדרש כי ההרשעה תהיה מבוססת כולה על מהימנות עדים. בעניין פלוני ניתנה הכרעת הדין כעשרים וחמישה חודשים לאחר המועד הקובע, ובית משפט קבע כי אין בעיכוב זה כדי להביא לזיכוי המערער, ובדומה לכך ניתנה הכרעת הדין בעניין מירום בחלוף שלושים ושניים חודשים, ובית המשפט נמנע מביטולה של ההרשעה. בענייננו, מבלי להמעיט מהחומרה שבעיכוב במתן הכרעת הדין, איני סבור כי למערער נגרם עקב כך עיוות דין אשר יצדיק את זיכויו מן העבירות שהורשע בהן. אכן, הכרעת הדין מבוססת בחלקה על מהימנותם של עדים ועל העדפת עדות אחת על פני אחרת, אולם אלה נתמכו בראיות אובייקטיביות ונמצא להן חיזוק בעניינים נוספים. חומר הראיות שהונח בפני בית משפט קמא כלל יריעה רחבה של מסמכים וממצאים אובייקטיביים, וביניהם תקליטורים המתעדים את חקירת המערער, עימותים מצולמים, תמלילים (ת/31, ת/30, ת20, ת/34, ת/35, ת/36, נ/5); הודעות שנמסרו במשטרה ועימותים שנערכו בסמוך לחקירת האירועים (ת/28, ת/27, ת/26, ת/25, ת/24, ת/13, ת/42, ת/41, נ/8, נ/10, נ/11, נ/12, נ/13, נ/14, נ/15, נ/16, נ/20, נ/21, נ/53, נ/52, נ/51, נ/50, נ/49, נ/48); אסופה של תדפיסים בנקאיים, צילומי המחאות ואישורים על ביצוע פעולות בנקאיות מבנקים שונים, הן של המערער והן של מעורבים אחרים בפרשייה (ת/21, ת/22, ת/23, ת/19, ת/18, ת/17); תלושי שכר של המערער ושל מעורבים בפרשייה (ת/9, ת/7, ת/5, ת/3, נ/17, נ/6); תכתובות של הנחקרים (ת/8, ת/6, ת/4, ת/2, ת/1 (הזהה ל-ת/39), נ/28); מזכרים משטרתיים בקשר לחקירת האישומים (ת/36, ת/35, ת/34, ת/32, נ/56, נ/37, נ/36, נ/35, נ/34, נ/33, נ/32, נ/31, נ/30, נ/29, נ/26, נ/24, נ/23, נ/22). בכל אלה, יחד עם העדויות שנשמעו בפני בית משפט קמא, היה די כדי לקשור את המערער לביצוע המעשים שיוחסו לו. בכך גם נבדל העניין ממקרים אחרים, שמקצתם גם הובאו על ידי המערער, שבהם משקל העדויות - ביחס לכלל חומר הראיות - היה גדול יותר ואז מובן ההיסוס להסתמך על ממצאי מהימנות לאחר חלוף זמן רב מעת שמיעת העדויות. המישור העובדתי והראייתי הלכה מושרשת היא כי לא בנקל, ורק במקרים חריגים, תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית אשר התרשמה מהראיות ומהעדויות באופן בלתי אמצעי. הלכה זו נקבעה בבית משפט "כבר בימים ראשונים" (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000), וכדברי השופט זילברג בע"פ 125/50 דוד יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו 514, 560-561 (1952): "אין בית-המשפט לערעורים בודק מחדש את צדקתו או רשעתו של הנאשם, הוא בודק את כשרותו או פסלותו של פסק-הדין... בית-המשפט לערעורים לא יסתור מסקנה שהוסקה מעובדות שהונחו כחוק... אלא אם כן שוכנע, כי הסקת המסקנה ההיא על-ידי בית-המשפט דלמטה היתה, מבחינה הגיונית, פסולה בתכלית. 'פסולה בתכלית' מבחינה הגיונית, פירושה: מסקנה חסרת שחר, אבסורד לכל, ולא כאשר היא רק 'אינה נראית' לשופטי בית-המשפט לערעורים". בע"פ 9809/08 ארנלדו לזרובסקי נ' מדינת ישראל (25.11.10) נקבע כי לצידו של כלל אי ההתערבות מתקיים "חריג צר" המכיל בעיקרו ארבעה מקרים אפשריים שבהם תתערב ערכאת הערעור: "ראשית, נקבע כי תתכן ביקורת על ממצאים שבעובדה, כאשר אלו מתבססים על שיקולים שבהיגיון או סבירותה של העדות ביחס למכלול הראיות (ראו: ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 264 (1984); ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832 (1995); ע"א 53/89 נוטס נ' בעל טכסא 20.12.1992)). שנית, מוחרגות מכלל אי ההתערבות מסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות שהוכחו (וזאת להבדיל מקביעת העובדות עצמן) (ראו: ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 265 (1994); ע"פ 50/59 פרדלמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 802 (1959); ע"א 31/61 לוין נ' פלברבוים, פ"ד טו 1816, 1819 (1961); ע"א 43/83 עזבון כהן נ' ליננברג, פ"ד לח(3) 488, 493 (1984)). שני חריגים נוספים שנקבעו, הינם האפשרות להתערב בהערכת ראיות בכתב או כל ראיה חפצית אחרת, ואפשרות ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות אף כאשר ישנן סתירות בעדות היורדות לשורש העניין, אשר הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה להן, או כאשר מתגלה טעות מהותית בהערכת המהימנות (ראו: ע"פ 1625/94 כהן נ' מדינת ישראל, מח(5) 152)". לדעתי, עניינו של המערער אינו נמנה עם החריגים לכלל אי ההתערבות, ועיון בטענות הצדדים ובחומר שהובא בפנינו מביא למסקנה שהרשעת המערער בדין יסודה. האישום הראשון באישום הראשון הורשע המערער כי במסגרת הקשר שקשר עם דדון פעל לשינוי נתוני שכרו של אלקיים, כך שבחודש מרץ 2006 שולמה לאלקיים תוספת שכר של כ-1000 ₪ אשר הועברה על ידי אלקיים למערער. בית משפט קמא ביסס את הרשעתו של המערער הן על עדויותיהם של דדון ואלקיים והן על תלוש שכרו (ת/7), שממנו עלה ששולם לאלקיים הסכום האמור. בית משפט קמא בחן את עדותו של אלקיים וקבע כי יש ליתן אמון בגרסתו, להעדיפה על פני גרסת המערער וכי לאלקיים "לא היתה... כל סיבה להעליל על הנאשם אם לא היה אמת בדברים". כמו כן נקבע כי גרסתו של אלקיים נתמכה בעדותה של דדון, אשר לגביה נקט בית משפט קמא בדרך של פלגינן דיבורא וקיבל את עדותה ככל שהיא נוגעת לאישום זה ומצא כי עדותה, בנקודה זו, מחזקת את גרסתו של אלקיים שנתמכה כאמור גם בתלוש שכרו (ת/7). לטענת המערער עדותו של אלקיים מעוררת קושי נוכח סתירה מהותית בגרסתו. המערער טען כי בתלוש השכר (ת/7) צוין שאלקיים קיבל פרמיה נוספת בסך של 3,000 ₪, ובמענה לשאלת הסנגורית השיב כי זהו מענק מלחמה. כשעומת עם העובדה כי התלוש שבו צוינה הפרמיה הוא תלוש של חודש מרץ 2006 ואילו מלחמת לבנון השנייה פרצה ביולי 2006, ארבעה חודשים מאוחר יותר, ענה כי אינו זוכר על שום מה שולם לו סך של 3,000₪ בתלוש זה ולא זכר אם החזיר את הסכום האמור, והשיב כי "יעקב (דיין, א"ק) אולי יודע" (עמ' 85-87 לפרוטוקול). אכן, עדותו של אלקיים מעוררת קושי משני טעמים. האחד, כפי שטען המערער אלקיים קיבל לכאורה תוספת תשלום משמעותית לשכרו כאשר לא ברור בעבור מה, מי הורה על תשלומה ומה נעשה עם הכספים. השני, שאמנם לא נטען על ידי המערער, הוא שבית משפט קמא קבע כי גרסתו של אלקיים נתמכה בעדותה של דדון אשר את גרסתה מצא לקבל בנקודה זו. אלא שבחינת גרסתה של דדון כפי שנמסרה הן בבית משפט קמא והן בחקירותיה במשטרה, היא גרסה הסותרת את עדותו של אלקיים בנקודה זו. בחקירתה של דדון במשטרה מיום 10.1.08 (נ/52) היא מסרה כי משכורותיו של אלקיים לא הוגדלו וכי אלקיים לא סיפר לה שהציעו לו להגדיל את שכרו; גם בחקירה מיום 21.1.08 (נ/53) מסרה כי המערער לא ביקש ממנה, אף לא פעם אחת, להגדיל את משכורתו של אלקיים. גם בעדותה בפני בית משפט קמא לא מצאתי כל התייחסות לאישום הנטען בקשר להגדלת משכורתו של אלקיים והעברת הכספים למערער. יחד עם זאת, איני סבור כי יש בקשיים הללו הצדקה להתערב בממצאיו של בית משפט קמא אשר בחר, על יסוד התרשמותו הישירה מאלקיים, לקבל את גרסתו. אין חולק כי גרסתו של אלקיים לא הייתה שלמה, אך אין בכך בהכרח כדי להטיל ספק במהימנותו, ובפרט כאשר בית משפט קמא התרשם מאמינותו של אלקיים ומכך שאיננו רוצה לסבך את המערער. הסברו הכושל של אלקיים בקשר לאי ידיעת הסיבה לקבלת פרמיה מיוחדת בסך 3,000 ₪ נשמע דווקא סביר בנסיבות המקרה. כפי שעולה ממכלול הראיות, דדון זייפה ושינתה נתוני שכר רבים בתלושי השכר של מספר עובדים בחברה, ופעלה להגדלת משכורות ולתשלומי שכר שלא לצורך על דעת עצמה וללא אישור. בחברה נמצאו אי סדרים כספיים רבים, אשר נוכח ריבוים ספק אם ניתן היה להתחקות אחר כולם. אין זה בלתי סביר כי גם הפרמיה בסך 3,000 ₪ הועברה לחשבונו של אלקיים, כמו הפרמיה בסך 1000 ₪, ללא ידיעתו ומתוך כוונה לדרוש סכום זה בהמשך. גם בעובדה שעדותה של דדון אינה מחזקת את גרסתו של אלקיים אין כדי להצדיק התערבות במסקנתו של בית משפט קמא. בחינת מכלול העדויות מעלה כי אלקיים העיד על אירוע יחיד, נקודתי וקונקרטי, שבו נוסף למשכורתו סכום של 3,000 ש"ח, אשר נתפס בעיניו כחריג, וניתן לזהות באופן ברור את האמת בגרסתו. לעומת זאת, גרסתה של דדון נמסרה בחקירתה בקשר למספר רב של אירועים ואישומים, הן בתיק זה והן בתיקים קודמים שבהם נדרשה למסור פרטים רבים ושונים, ומקובלים עליי דבריו של בית המשפט כי ניכר היה מעדותה שהיא מרחיקה עצמה ככל שניתן ממעורבות בפרשייה. בית משפט קמא לא נתן אמון בגרסתה של דדון וציין זאת בדבריו. רק במקרים שבהם נתמכה גרסתה בראיות ועדויות שנמצאו מהימנות הוא ראה לקבל את גרסתה. על כן אין זה בלתי סביר כי גם בעניין הגדלת השכר במשכורתו של אלקיים לא דייקה דדון בגרסתה וביקשה להרחיק עצמה מהסתבכות נוספת. יוצא אפוא כי לא נפל פגם בקביעתו של בית משפט קמא לקבל את גרסתו של אלקיים אשר נתמכה בתלוש שכרו, ולהעדיפה על פני הכחשתם הגורפת הן של דדון והן של המערער. האישום השני בנוגע לאישום השני קבע בית משפט קמא שהוכח שבמסגרת הקשר שקשרו המערער, דדון וועקנין, באמצעות זיוף נתוני יומן העבודה של ועקנין, הפקת תלושי שכר כוזבים והעברת כספים מהחברה לחשבונו של ועקנין, שולם לועקנין שכר בתקופה שלא עבד כלל בחברה ואשר את חלקו העביר למערער; וכן שולמו לו מענקים חד פעמיים בתקופה שבה עבד בחברה ואשר גם אותם העביר למערער. בית משפט קמא ביסס את הרשעתו של המערער באישום זה על ניתוח מכלול הראיות - העדים, המסמכים ובעיקר על עדותם של ועקנין, דוד ואייל מזרחי ("אייל") ועל תלושי השכר ודוחות הנוכחות של ועקנין (ת/5). לא נראית לי טענת המערער בדבר הבעייתיות בקבלת עדותו של ועקנין בשל כך שהוא בעל עבר פלילי. יש לבחון את עדותו של עד בעל עבר פלילי בזהירות ובחשדנות, אך אין בעובדה זו בלבד כדי למנוע את קבלתה או להפחית ממשקלה בשל כך בלבד, אם בית משפט מגיע למסקנה כי בנסיבות המקרה דבריו הם אמת (ע"פ 3623/11 נביל פרעוני נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (26.11.12)). בית המשפט עמד על כך בעבר בע"פ 406/78 בשירי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393 ו-437 וקבע: "העובדה שהעד הוא בעל עבר פלילי או כי הוא שותף לעבירה או מעורב בדבר עבירה, אינה פוסלת עדותו ואינה שוללת ממנה כשלעצמה כל משקל. כמובן שיש באלו כדי להכתיב זהירות כפולה ומכופלת בעת בחינת העדות, אך אין בכך כדי למנוע הסתמכות על דבריו של העד, אם בית-המשפט מגיע לכלל מסקנה כי אמת בפיו" בענייננו, בית משפט קמא העדיף את גרסתו של ועקנין, שלפיה בתקופה שבין 4.05 ל-10.05 ("התקופה הראשונה") ועד בכלל הוא עבד בדרגסטור שנוהל בשותפות של דוד והמערער, וכי באותה תקופה הוא קיבל שכר מהחברה שחלקו, בסך 4,000 ₪, שולם לו בגין שכר עבודתו בדרגסטור, ואת הסכומים שמעל ל-4,000 ₪ העביר למערער. כמו כן קיבל בית משפט קמא גם את גרסתו כי בחודשים 11.05 ו-12.05 ("התקופה השנייה"), שבהם הוא חזר לעבוד בחברה, שולמו לו שלא כדין מענקים חד פעמיים בסך 8,500 ₪ בכל פעם וסכומים אלה הועברו על ידיו למערער. ועקנין העיד כי המערער ביקש שיעביר עבורו את הכספים דרך תלוש משכורתו משיקולי מס ובשל היותו של ועקנין תושב העיר עכו הזכאי להקלות במס הכנסה (עמ' 102). בית משפט קמא ביסס את מסקנתו על האמון שנתן בדבריו של ועקנין, אשר היה חבר ילדות של המערער והמערער היה זה שסייע לו בעתות מצוקה. חיזוק לגרסה זו מצא בית משפט קמא בתלושי שכרו של ועקנין ובדוחות הנוכחות (ת/5) אשר היה בהם להעיד כי ועקנין לא עבד כלל בחברה, וכי בחשבונו הופקדו כספים שהוא לא היה זכאי להם. העובדה שועקנין לא עבד בחברה בתקופה הראשונה התבססה גם על עדותו של דוד, אשר העיד כי בתקופה זו ועקנין "לא היה עובד, לכן נמצא אצלי הרבה בעסק" (בדרגסטור, א"ק) (ת/42) וגם על עדותה של דדון, אשר אישרה כי הוציאה לועקנין תלושי שכר בלי שעבד בחברה (עמ' 139). גם כאן מצא בית משפט קמא ליתן אמון בעדותה של דדון, אשר כאמור נתמכה בראיות נוספות. העובדה שועקנין עבד בדרגסטור נתמכה בעדותו של אייל, אשר שימש כסוכן מכירות וסיפק סיגריות לדרגסטור. לפי עדותו, בתקופה הרלוונטית סיפק את הסחורה בדרך כלל למערער או לועקנין, אשר לגרסתו שימש כמוכרן בדרגסטור (עמ' 45). המערער טען שמכיוון שאייל לא ידע באלו ימים ובאלו שעות ועקנין עבד בדרגסטור, הרי שלא ניתן לסמוך על עדותו בעניין זה. טענה זו לא ניתן לקבל מכיוון שהיא טענה עובדתית שנטענה בפני בית משפט קמא ולא התקבלה. אייל סיפק סחורה לדרגסטור בתדירות של שלוש פעמים בשבוע, ודי בעדותו, אשר נמצאה מהימנה על ידי בית המשפט קמא, כי סיפק את הסחורה "למי שהיה נמצא. או לשי או לועקנין" (עמ' 45), כדי לשמש חיזוק לעובדה שועקנין עבד בדרגסטור. גרסאותיהם של המערער ושל דוד כי ועקנין לא עבד בדרגסטור נדחתה על ידי בית משפט קמא, אשר קבע כי עדותם אינה אמינה וכי שניהם שיקרו - המערער כדי לא להפליל עצמו בעניין תשלום המשכורת לועקנין מכספי החברה בגין עבודתו בדרגסטור; ודוד, שותפו של המערער, אשר רצה לעזור לו בכך, ולא מצאתי נימוק להתערב בקביעתו. בית משפט קמא לא התעלם מהכחשותיו של המערער בקשר לשותפותו עם דוד בדרגסטור, ודחה את גרסתו כי רק עזר לדוד בתשלומים ובקבלת הנחות, וכי נהג לבלות עמו שעות רבות. בית המשפט קבע שהמערער היה שותפו של דוד בדרגסטור וביסס קביעה זו על שורה של ראיות, שביניהן עדויותיהם של דיין ושל לימור, שלהם סיפר כי היה שותף בדרגסטור וכי הוא עובד שם לאחר סיום יום העבודה בחברה ובימי ו'; מספר הטלפון בדרגסטור היה על שמו של המערער; והפעולות הכספיות של הדרגסטור בחשבון בסניף 591 של בנק הפועלים אשר לגביו נדחתה כשקרית עדות המערער שהוא העלים מאשתו את הקשר שלו לחשבון כדי שלא תדע שהוא מהמר בהגרלות צ'אנס. המערער טען שבית המשפט קמא לא נתן דעתו לעדותו של אייל שלפיה השותפים בדרגסטור הם דוד ואחיו שי ועיון בפסק הדין מלמד שכשלעצמה הטענה איננה משוללת יסוד ואכן לא ניתן למצוא לפסק הדין התייחסות לעניין זה. עם זאת, איני סבור שיש בכך כדי להועיל למערער מפני שעדותו של אייל בנקודה זו היא ראיה אחת ממסכת ראיות הנוגעות לשאלת הזיקה שבין המערער לדרגסטור. המערער אינו מסביר מדוע יש לתת משקל לעדותו של אייל בעניין זה ולהעדיפה על פני ראיות אחרות שעליהן סמך בית המשפט קמא את קביעתו בנקודה זו. אוסיף עוד כי לדעתי לעניין הזיקה לדרגסטור, כשלעצמו, יש חשיבות מוגבלת בקביעת אשמתו של המערער בעבירות שיוחסו לו ולכן כאמור אין לייחס חשיבות להתעלמותו של בית משפט קמא מעדות של אייל בעניין זה. לא ניתן לקבל את טענת המערער כי לא הוכח שכספים מחשבון החברה הופקדו בחשבונו של ועקנין. מעיון בתלושי השכר של ועקנין (ת/5) וכן בתדפיסי חשבון הבנק שלו (ת/18) עולה כי קיימת התאמה בין הסכומים הנקובים בתלוש השכר שהופק בחברה לבין הסכומים שהופקדו בחשבונו, ודי בכך כדי לחזק את גרסתו של ועקנין. כמו כן איני סבור כי סירובו של ועקנין להשתתף בעימות עם המערער פוגם במהימנותו, כפי שטוען המערער. מגרסתו של ועקנין נראה כי הדבר נעוץ בעיקר בחששו מפני המערער "ומאנשים שהוא מכיר" (עמ' 104). גם אם אביא בחשבון השיקולים כי ועקנין סירב להשתתף בעימות מול המערער, אין בכך כדי להכריע את הכף ולהשמיט את הבסיס הראייתי להרשעת המערער באישום זה. מכל האמור, אני סבור כי אין דופי במסקנתו של בית משפט קמא כשקבע כי העבירות שיוחסו למערער באישום זה הוכחו במידה הדרושה להרשעתו. האישום השלישי באישום זה הורשע המערער בעבירות הדומות לאלו שבאישום השני, והן בוצעו בדפוס פעולה דומה. למערער יוחסה גניבת כספים מהחברה באמצעות אלירן אשר הודה כי קיבל, בתקופה שעבד בחברה וגם בתקופה שלא עבד בה, סכומים אשר לא היה זכאי להם. לדבריו, המערער ביקש ממנו לקבל למשכורתו בונוסים שהמערער, לפי טענתו, היה זכאי לקבלם מהחברה, וזאת על מנת שלא ייגבה ממנו מס הכנסה בשיעור גבוה. אלירן הסכים לבקשת המערער, ובעקבות כך הוא קיבל סכומים שלא היה זכאי להם ושהעבירם למערער על פי דרישתו. המערער מעלה שלל טענות כנגד עדותו של אלירן שמהן יש להסיק כי היא אינה מהימנה. אחת מטענותיו היא כי עדותו של אלירן נמסרה רק לאחר שזומן לחקירה במשטרה, אף שידע על הפרשייה כחודש וחצי קודם לכן. כמו כן נטען לקיומן של סתירות בגרסתו וכי אלירן מנסה "לגלגל" את האשמה על המערער ולהרחיק עצמו מהפרשייה וממעשים שיוחסו לו בכתב האישום שהוגש כנגדו. עוד טוען המערער כי סכומי הכסף שקיבל לפי הטענה מאלירן אינם תואמים לסכומים שנכנסו לחשבונו של אלירן. אינני מוצא מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא שיש להרשיע את המערער באישום זה על בסיס מכלול הראיות שהובאו בפניו ואשר הוא ראה לתת בהן אמון. בית משפט קמא החליט לאמץ את גרסתו העובדתית של אלירן, תוך שהוא דוחה את טענת המערער כי אלירן עצמו "רימה את החברה, זייף את תלושי השכר שלו ושלשל את הכספים לכיסו הפרטי". מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא כי לאלירן, כמו לשאר העובדים בחברה, לא הייתה גישה למערכת השכר, הוא לא יכול היה להכניס שינויים בתלושי השכר ובדוחות הנוכחות, ובוודאי שלא הייתה לו גישה לחשבון הבנק של החברה ולא יכול היה לפעול להעברת כספים מחשבון החברה לחשבון הבנק שלו. בית משפט קמא קבע, ובצדק, כי את זה יכלה לעשות רק דדון אשר עשתה זאת לבקשתו של המערער. גרסתו של אלירן נתמכה בתלושי השכר, בדוחות הנוכחות, ובדפי חשבון הבנק שלו (ת/9, ת/18), והיא אף זכתה לאישוש בגרסתה של דדון, אשר בית משפט כאמור פילג את עדותה ומצא אותה מהימנה לעניין זה תוך שקבע כי לדדון לא הייתה כל סיבה להפיק תלושי שכר כוזבים ולהעביר לחשבון הבנק של אלירן סכומים גבוהים מהמגיע לו, ואין ספק שהיא עשתה זאת לבקשתו של המערער. בנסיבות אלה קשה לקבל את גרסת המערער שלגביה נקבע כי הייתה רצופת סתירות ושקרים על פני גרסת אלירן. גם אם, כפי שנטען, נמצאו פגמים בעדותו של אלירן, ונמצאו סתירות או אי התאמות בין הסכומים שהופקדו לחשבונו לבין הסכומים שלפי טענתו משך והעביר למערער, בית משפט קמא היה רשאי לתת אמון בעדותו על בסיס התרשמות כוללת מגרסתו שנמצאה אמינה והיה בה, ביחד עם החיזוקים שבית משפט קמא מצא, כדי להוכיח את אשמתו של המערער גם באישום זה. האישום הרביעי הרשעת המערער באישום זה מתייחסת לניסיונות המערער לשכנע הן את לימור והן את ועקנין למסור למשטרה בחקירתם הודעות שקר, וזאת באמצעות איומים על לימור ובהבטחת טובת הנאה לועקנין. בית משפט קמא מצא לזכות את המערער מאישום דומה בקשר לדדון. בבסיס הרשעתו של המערער באישום זה ניצבו עדויותיהם המפלילות של ועקנין ולימור, אשר בית משפט קמא מצא אותן מהימנות. המערער טען לסתירות שנמצאו בין גרסתה של לימור כפי שנמסרה בבית משפט קמא לבין גרסאות קודמות שמסרה (ת/13, נ/20, נ/21, נ/22), כמו גם לסתירות ותמיהות מהותיות בגרסתו של ועקנין, וכי לא נמצאו ראיות אובייקטיביות בקשר לטענתם כי המערער ניסה להניעם למסור עדות שקר. גם כאן לא מצאתי להתערב בממצאי המהימנות שקבע בית משפט קמא ביחס להרשעתו של המערער בעבירת ההדחה. מדובר בממצאי מהימנות המבוססים במידה רבה על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט קמא מעדותם של לימור וועקנין, ולא מצאתי כי יש להתערב בממצאים אלו. בתמיהות שמעלה המערער ביחס לעדותה של לימור אין ממש. עיון בתמליל השיחה שנערכה בין לימור לבין המערער (ת/13) בטרם חקירתה במשטרה ביום 13.1.08 (נ/20) ("החקירה הראשונה") וקריאת פרוטוקול עדותה של לימור אינו מלמד על קיומן של סתירות משמעותיות בדבריה, כי אם להפך - ההתרשמות ממהימנותה מתחזקת כמו גם המסקנה שהמערער הניע אותה לדבר שקר, תיאם עמה גרסה, והנחה אותה להימנע ממסירת פרטים לעניין קשריו עם דוד ולעבודתו הנוספת בדרגסטור. לימור תיארה באופן עקבי ומפורט כיצד המערער הנחה אותה להימנע ממסירת פרטים אשר יקשרו אותו לביצוען של העבירות דנן, והיא אכן מסרה בחקירתה הראשונה גרסה אשר תאמה את הנחיותיו של המערער, אשר כאמור היה בעת ההיא בעלה והיא האמינה בחפותו. גרסתה הראשונה, כפי שנמסרה למשטרה, אכן הושפעה מאיומיו של המערער כלפיה והיא תולדה של הדחה זו, ואין בעובדה כי סיפרה את גרסתה המלאה רק בחקירה מאוחרת יותר (נ/21), ולאחר שנחשפו ראיות הקושרות את המערער לביצוע העבירות, כדי לעורר ספק כלשהו באמון שנתן בית משפט קמא בגרסתה. גם הטענות נגד עדותו של ועקנין אינן מצדיקות התערבות במסקנתו של בית משפט קמא. בית המשפט דחה כבלתי אמינות את כל טענותיו המכחישות של המערער, וממילא וכפי שקבעתי ביחס לאישום השני, בית משפט קמא קבע לאחר בחינת חומר הראיות כי גרסתו המפלילה של ועקנין ראויה לאמון. לכן לא מצאתי יסוד להתערב בהכרעתו כי אין ספק שהמערער ניסה להניע את ועקנין למסור עדות שקר כשייחקר במשטרה. לסיכום, גם בנוגע לאישום זה צדק בית משפט קמא כשנוכח הראיות שהיו בפניו הרשיע את המערער. טענות נוספות כנגד ההרשעה לטענת המערער, בית משפט קמא טעה כאשר מצא חיזוק לגרסאות עדי התביעה בהפקדות הכספיות שהוא ביצע; כמו כן טעה בית המשפט כאשר לא נתן משקל ראוי לכך שדיין התרשל במילוי תפקידו כמנהל החברה ובכך התאפשר ביצוען של העבירות, וכי הוא בחר להפליל את המערער נוכח חוסר יכולתה של דדון להשיב את הכספים שגנבה. כמו כן נטען לקיומם של מחדלי חקירה, בין היתר אי ביצוע חקירה כראוי, אי נקיטת פעולות חקירה מהותיות ואי בדיקת כיווני חקירה נוספים, אשר לטענת המערער יש בהם כדי לפגוע בהגנתו של המערער ולהטיל ספק בגרסת המשיבה. דין הטענות להידחות. בית משפט קמא קבע כי חיזוק לגרסאות עדי התביעה מצא בהפקדת הכספים הרבים שהפקיד המערער בחשבונות הבנק שלו. בית המשפט דחה את גרסת המערער כי מדובר בכספים שהרוויח מהימורים וקבע כי המערער הותיר רושם בלתי אמין, גרסאותיו בחלקן נמצאו לא הגיוניות, בעלות סתירות מהותיות ושקרים רבים. גם אם גרסתו של המערער שמקורם של הכספים שהופקדו הוא ברווחי הימורים, אין בכך כדי לאיין את תוכנן של העדויות והראיות הרבות שקשרו את המערער לביצוע העבירות שהורשע בהן, ומשכך אין בטענה זו כדי להועיל למערער. המערער גם אינו יכול להיבנות מהטענה שדיין התרשל במילוי תפקידו כמנהל החברה. גם אם דיין אכן התרשל בפיקוח ובבקרה על שהתרחש בחברה, לא יעלה על הדעת כי תישמע הטענה שהמערער אינו אשם במעשיו רק מהטעם שדיין, לא גילה ולא מנע את ביצוע העבירות. לא ראיתי לקבל את טענת המערער שלפיה דיין "בחר להפליל את המערער בחיסרון הכיס אשר נגרם לו, היות ויודע כי לא יוכל להשיב את הכספים מדדון". הלכה פסוקה היא, שאין די בהעלאת גרסה תיאורטית בדבר עלילת שווא, ועל טענת העלילה להיות "ממשית והגיונית" (ע"פ 932/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 14 (6.4.2011); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 237 (2002)). לא מצאתי לטענה זו כל תמיכה בחומר הראיות, וממילא לא מצאתי בה מניע ממשי שעשוי להביא את דיין להעליל על המערער, שהיה חתנו, עלילה זו. הרשעתו של המערער נסמכה לא רק על תלונתו של דיין וגרסתו, אלא גם על עדויות וראיות רבות אשר יש בהן כדי לבטל את החשש שמעלה המערער מפני עלילת שווא. גם הטענות לעניין קיומם של מחדלי חקירה דינן להידחות. טענות המערער בעניין זה נטענו בעלמא, ומטעם זה לבדו יש לדחותן. כמו כן קבע בית משפט קמא, וגם אני סבור כך, כי גם אם היו מחדלי חקירה, אין מדובר במחדלים היורדים לשורשו של עניין ולא היה בהם כדי לקפח או לפגוע בהגנת המערער (ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, פסקה ז(2) (18.5.06)), וזאת לאור מכלול הראיות העומדות נגדו והמבססות את אשמתו מעל לכל ספק סביר. לכן אני מוצא לדחות טענות אלו. מכל האמור מתבקשת המסקנה כי דינו של הערעור כנגד הכרעת הדין להידחות. הערעור על גזר הדין לא שוכנעתי כי נפלה טעות בגזר דינו של בית המשפט קמא או כי העונש שנגזר על המערער חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת במקרים כגון דא. הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהושת על נאשם בערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית, הבולטת על פניה, או שהעונש שנגזר חורג משמעותית ובאופן קיצוני מן הראוי ומרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ע"פ 8116/11 מחמד עלקם נגד מדינת ישראל, פסקה 7 (22.4.12); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נגד ורשילובסקי, פסקה 8 (3.7.2006); ע"פ 1080/10 מוחמד חאלדי נ' מדינת ישראל (2.4.10)). לדעתי, העונש שהטיל בית משפט קמא אינו בא בגדר המקרים החריגים ואינו מצדיק התערבות בגזר הדין. האיזון שערך בית משפט קמא הולם את חומרת העבירות ואת הנסיבות האחרות ואינו חורג מרמת הענישה הנוהגת. בית משפט קמא גזר את עונשו של המערער תוך שהוא נותן משקל לחומרת העבירות, לנסיבות ולרקע ביצוען, לעונשים שהוטלו על המעורבים האחרים בפרשה, לעברו הנקי של המערער, לחלוף הזמן, לפגיעה במערער ובבני משפחתו וכן לניהולה הרשלני של החברה. הוא שקל גם את נסיבותיו האישיות של המערער, ולבסוף קבע כי בכל אלה יש כדי להטיל על המערער עונש שיהיה קרוב לרף התחתון של מתחם העונש ההולם וגזר עליו את העונשים כאמור. אכן, העונש שהוטל על המערער איננו עונש קל, אך יחד עם זאת מדובר בעונש ראוי בהתחשב בכך שהמערער הורשע בביצוע מעשים חמורים כמפורט בארבעה אישומים בכתב האישום. המערער שהיה חתנו של דיין, בעל החברה, ניצל את האמון שניתן בו, גנב כספים בדרך מתוחכמת על ידי רישומים כוזבים, מרמה וזיוף ונמצא אשם באי סדרים כספיים רבים בחברה. לחומרה היתרה המיוחסת לעבירות כלכליות ולצורך בענישה משמעותית אשר תהלום את הפגם המוסרי הכרוך בהן יפים דבריה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 9788/03 מדינת ישראל נ' גולן , פ"ד נח(3) 245, 250 (2004): "העבריינות הכלכלית בתחומי החברה והכלכלה היא לרוב מתוחכמת, מסתייעת באמצעים מודרניים של הפקת מידע, וקשה לגילוי. נזקיה קשים לחברה בכללותה, למשק הכלכלי, ולאנשים הפרטיים הנפגעים ממנה במישרין. על מדיניות הענישה לשקף את הסכנה הגדולה הרובצת לפתחה של העבריינות הכלכלית המתוחכמת, את היקף הקרבנות העלולים להיפגע ממנה, את הקושי והמורכבות שבאיתורה ואת ההוקעה הברורה של יסודות השחיתות וניצול עמדות הכח, השליטה והמידע הכרוכים בביצועה. על המסר העונשי לשקף בבירור את תגובתה המחמירה של החברה על מעשים של הפרת נאמנות בשימוש בכספי הזולת תוך ניצול כח המשרה." גם הזמן שחלף ממועד ביצוע העבירות ועד היום, תקופה של כשבע שנים, ואף הזמן שחלף בין הגשת הסיכומים לבין מתן הכרעת הדין, אינם לדעתי עילה להתערב בגזר הדין. חלוף הזמן, כנסיבה לקולא, יחד עם עברו הנקי ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות, הובאו בחשבון שיקולי בית משפט קמא עת גזר את העונש. אולם בהתחשב בהיקף האישומים, מספר העבירות וחומרתן, הרי שהעונש שהוטל עליו הוא עונש מידתי, המשקף כראוי את חומרת העבירות ומכל מקום אינו חורג לחומרה. גם בעניין הקנס איני סבור שיש להתערב. בעבירות מסוג זה הטלת קנס היא חלק מהענישה הנוהגת, ובהתחשב בסכומים שנגנבו ובכך שהמערער לא חויב בתשלום פיצויים, קנס של 30,000 ₪ אינו עונש החורג במידה המצדיקה התערבות בו. נתתי דעתי לטענות המערער בדבר העונשים שנגזרו על המעורבים האחרים בפרשה, אולם לא עלה בידי לרדת לסוף דעתה של הטענה. אין חולק כי קיימים פערים בין העונשים שנגזרו על המערער לבין העונשים שנגזרו על דדון, ועקנין ואלירן. אלא שלא ניתן לגזור גזירה שווה מעונשם של אלה לעונשים שנגזרו על המערער. לדדון עבר פלילי בעבירות דומות, ובמסגרת האישומים נגדה יוחסו לה עבירות נוספות והיא הורשעה בביצוע עבירות בהיקפים כספיים משמעותיים וגבוהים יותר, ועל כן העונש שנגזר עליה הוא כאמור כפול מעונשו של המערער. ועקנין ואלירן הורשעו בעבירות פחותות מאלו שיוחסו למערער, מכאן שלא ניתן לגזור גזירה שווה ביניהם. עיינתי גם בפסיקה שאליה הפנו הצדדים ואשר מייצגת בעיניו של כל צד את רף הענישה המקובל בנסיבות העניין, אלא שטווח הענישה בפסיקה שאליה הפנו הצדדים הוא רחב, הן נוכח השונות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה והן נוכח השונות בין נסיבותיו האישיות של כל נאשם. לא נעלמו מעיניי טענות המערער בדבר מאמציו להשתקם, הקמת תא משפחתי, טיפול בבנו הנכה 100% ובאביו שהוא, כנטען, אדם חולני, אולם טענות אלה, כאמור, נטענו גם בפני בית משפט קמא ונשקלו בטרם נגזר דינו של המערער. סיכומו של דבר הוא שאין מקום להתערב בעונשים שהוטלו על המערער ויש לדחות גם את ערעורו על גזר הדין, על כל חלקיו. אלכס קיסרי, שופט השופט עודד גרשון (אב"ד): אני מסכים. עודד גרשון, שופט (אב"ד) השופטת בטינה טאובר: אני מסכימה. בטינה טאובר, שופטת אשר על כן הוחלט, פה אחד, כאמור בחוות דעתו של השופט אלכס קיסרי. הכרעת דיןהרשעהמשפט פלילי