על מי חל צו ההרחבה בענף הניקיון

על מי חל צו ההרחבה בענף הניקיון ? מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא צו ההרחבה בענף הניקיון: לפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים ולתשלומים נוספים הנובעים מתקופת עבודתן של התובעות 1-3 בנתבעת. עיקר המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לשאלת תחולת הוראות צו ההרחבה בענף הניקיון על יחסי העבודה בין הצדדים, וכן לנסיבות סיום עבודתן ולזכאותן לפיצויי פיטורים. הנתבעת הינה חברה פרטית הרשומה בישראל, העוסקת במתן שירותי ניהול משק בית וניקיון לדירות ובתים פרטיים (ראו סעיף 7 לכתב ההגנה). התובעת 1, עבדה בנתבעת מחודש 11/05 עד חודש 02/08. התובעת 2, עבדה בנתבעת מחודש 8/06 עד חודש 8/08. התובעת 3, עבדה בנתבעת מחודש יוני 2006 עד חודש מרץ 2010. לטענת התובעות, הן עבדו בנתבעת כעוזרות בית ומנקות בדירות ובבתים פרטיים. לטענת הנתבעת, הגדרת תפקידן של התובעות הייתה כעוזרות משק בית ולא כמנקות. לטענתה, עבודת ניהול משק הבית כללה, אמנם עבודות ניקיון קלות, ואולם עבודות הניקיון לא היו עיקר העניין. בין הצדדים קיימת מחלוקת ביחס לנסיבות סיום עבודתה של כל אחת מהתובעות, ובעניין זה נרחיב בהמשך. דיון והכרעה: התובעות העידו בעצמן. מטעם הנתבעת העידו: מר אריה זילברמן- הבעלים והמנהל של הנתבעת (להלן: "מר זילברמן"); גב' מרינה קיגל- עובדת הנתבעת בתפקיד אחראית על שיבוץ העובדים וקבלת הזמנות מלקוחות הנתבעת (להלן: "גב' קיגל"). מר לאוניד דיכטר- סמנכ"ל הנתבעת (להלן: "מר דיכטר"). להלן נדון ברכיבי התביעה אחד לאחד. תחולת ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הניקיון והתחזוקה: התובעות טענו כי על יחסי העבודה בין הצדדים חלות הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון והתחזוקה (נחתם ביום 15.1.79; נרשם בפנקס ההסכמים הקיבוציים לפי מס' 7006/79 להלן: ("ההסכם הקיבוצי")), אשר הורחב בצו ההרחבה בענף מפעלי הניקיון והתחזוקה (פורסם בי"פ 2574, תש"מ, עמ' 189, בתוקף מיום פרסומו-1.11.79 (להלן: "צו ההרחבה בענף הניקיון")). מנגד, הנתבעת טענה כי הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הניקיון, לא חלים על יחסי העבודה בין הצדדים. לטענתה, עיקר עיסוקה של הנתבעת הוא במתן שירותי משק בית בדירות ובתים פרטיים בלבד. לטענתה, בהתאם לסיווג האחיד של ענפי הכלכלה, ענף עבודה "משק בית" מוחרג באופן מפורש מתת ענף שירותי ניקיון. על כן, לטענתה, הנתבעת אינה בגדר מעביד בענף הניקיון והתחזוקה. התובעות לא הוכיחו כי הנתבעת חברה באיגוד הכלל ארצי של מפעלי הניקיון והתחזוקה בישראל, ולפיכך לא חל בענייננו ההסכם הקיבוצי. אם כן, יש לבחון אם חל בענייננו צו ההרחבה בענף הניקיון. בצו ההרחבה בענף הניקיון נקבע כי הוראותיו יחולו: "על כל העובדים בניקיון ומעבידיהם בישראל במפעלי הניקיון והתחזוקה, למעט..". בהתאם לפסיקה, לא די בתחולת הוראות צו הרחבה זה על סוג העובדים, אלא נדרש כי יחול הן על סוג העובדים והן על סוג המעבידים הקבועים בצו ההרחבה. כידוע, בבחינת תחולתו של צו הרחבה על מעסיק, נעזר בית הדין ב"סיווג האחיד של ענפי כלכלה 1993". שאלת תחולת הצו נגזרת מעיקר העיסוק של המעסיק (דב"ע נב/6-4 קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין נ' חברת תריסי חן בע"מ פד"ע כ"ה 137; דב"ע לו/6-5 "מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ בע"מ נ' מרדכי סקילי פד"ע ח' 3321; דב"ע מב/1-6 גולד בע"מ נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי פד"ע י"ג 302; דב"ע מב/132-3 להבים עבודות שרברבות בע"מ ואח' נ' פרנסה משה פד"ע י"ד 264; דב"ע נג/125-3 אלכס שרר נ' רהיטי דימור בע"מ פד"ע כ"ז 158). כפי שיפורט להלן, עולה מהראיות כי עיקר עיסוקם של העובדים בנתבעת, כפי שהעידו בפנינו התובעות, ועדותן לא נסתרה, היה בניקיון שוטף של הדירות הפרטיות. ראשית, נציין כי התובעות פירטו בתצהיריהן, שלא נסתרו, כי עבדו כעובדות ניקיון של דירות פרטיות. ראו תצהיר התובעת 3 בו העידה: "הנני להצהיר כי עבדתי אצל הנתבעת כעובדת ניקיון בדירות באזור גוש דן והשרון, החל מיום 1.6.06 ועד אשר פוטרתי ביום 10.3.10". ראו גם תצהיר התובעת 2 בו העידה: "הנתבעת דאגה להסעתי לת"א ומשם לניקיון הדירות השונות, כאשר מדי יום המתין לנו בת"א נציג הנתבעת בשם ליאוניד". הנתבעת לא חקרה את התובעות על האמור בתצהירן לעניין עבודתן. ולא הביאה ראיות לסתור את טענות התובעות לפיהן עבודתן היתה רובה ככולה בביצוע עבודות ניקיון. יצוין כי בסעיף 7 לכתב ההגנה, ציינה הנתבעת כי התובעות עבדו בעבודות משק בית וניקיון. קרי, הנתבעת הדגישה בעצמה את עבודות הניקיון הנדרשות במסגרת עבודות משק הבית, ומכאן ניתן ללמוד על מרכזיותן של עבודות אלה. זאת ועוד, אף מעדותה של גב' קיגל מטעם הנתבעת ניתן ללמוד כי עבודות הניקיון היוו עיקר עבודתן של התובעות. בעדותה העידה גב' קיגל, כי במקרים בהם נדרשו פעולות נוספות מלבד ניקיון, דאגה להתקשר לעובדות על מנת לפרט להן מה הן נדרשות לעשות (עמ' 15 לפרוטוקול): "ש.כמה פעמים דיברת עם התובעת 3? ת.מספר פעמים בשבוע. ש.באיזה עניינים התנהלו השיחות? ת.לפעמים הלקוחה ביקשה שהיא תגהץ משהו אז התקשרתי שתגהץ. אם ביקשו שתסדר ארונות העברתי לה את הבקשה" (ההדגשה לא במקור- א' ד'). מכך ניתן ללמוד, כי הפעולות שנדרשו התובעות לעשות בדרך כלל במסגרת תפקידן, הן עבודות ניקיון שוטפות בדירות הפרטיות, היינו כדבר שבשגרה הן עסקו בעבודות שמבצעת "עוזרת בית" כגון שטיפות רצפות, ניקוי אבק, חלונות, תריסים, ניקוי חדרי שירותים ולא עסקו באופן שוטף בסידור ארונות, גיהוץ וכיו"ב. נוסיף, כי לא הובאה כל ראיה שעבודתן של התובעות כללה באופן קבוע עבודות כמו טיפול בילדים, בישול וכו'. לאף אחת מהתובעות לא הוצגה האפשרות כי טיפולה בילדים או כי בישלה באיזה מן הבתים בהם ניקתה, ולא הובאה כל ראיה לכך. אם כן, אנו קובעים כי עיקר עבודתן של התובעות כללה עבודות ניקיון בדירות הפרטיות. לא הובאה בפנינו כל ראיה לכך שמרבית עובדי הנתבעת עסקו בפועל בעבודה שונה מזו שבה עסקו התובעות. מהעדויות שבפנינו עולה כי עובדות הנתבעת נאספו מבתיהן בשעות הבוקר המוקדמות ופוזרו בדירות בהן עבדו בשעה דומה ונאספו מהן בשעה דומה, אין כל אינדיקציה לכך שיתר עובדות הנתבעת ביצעו עבודה שונה מזו שביצעו התובעות. על פי הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה 1993, ענף ראשי 75- "פעילויות שמירה, אבטחה וניקיון", ענף משנה 750 -"פעילויות שמירה, אבטחה וניקיון", תת ענף 7501 -"שירותי ניקיון", כולל את הפעולות הבאות: "ניקוי מבנים מכל הסוגים- משרדים, בתי חרושת, חנויות, מוסדות ושטחי בניין אחרים; ניקוי פנים של המבנה, כולל ניקוי וליטוש של רצפות, ניקוי קירות פנימיים, רהיטים, חלונות וכו', ניקוי ארובות ואחים, תנורים, כבשנים, דוודים, צינורות אוורור ופליטה, חיטוי מחשבים ומסופים, ניקוי ברכות; חיטוי והדברת מזיקים; הרחקת יונים; חצרנות". (ההדגשה אינה במקור). לאור מסקנתנו כי עיקר תחום עיסוקה של הנתבעת הוא במתן שירותי ניקיון בבתים פרטיים, הרי שהנתבעת היא מעבידה בענף הניקיון והתחזוקה וחל עליה צו ההרחבה בענף הניקיון. נציין כי בעובדה שמדובר בניקוי דירות ובתים פרטיים (ולא משרדים וכו'), אין כדי להשפיע על תחולת צו ההרחבה בענף הניקיון. כאמור, צו ההרחבה חל על ניקוי מבנים מכל הסוגים. נציין כי, אמנם, עבודה במשק בית (תת ענף 9700) נקבעה בסיווג האחיד כענף נפרד ולא כחלק מתת ענף שירותי ניקיון. עם זאת, עיון בסיווג האחיד מלמד בבירור כי תת ענף זה- של עובדי משק בית, כלל לא קשור לענייננו. ענף זה (ענף ראשי 97 ענף משנה 970 תת ענף 9700) עוסק בשירותים למשק הבית על ידי פרטיים. בתת ענף 9700 נקבע כי שירותים למשק הבית על ידי פרטיים כוללים: "עובדים במשק הבית כעוזרות, כטבחים, כמשרתים, כגננים, כאומנות, ניקוי חדרי מדרגות". בענייננו, ברור כי אין המדובר בשירותים למשק הבית על ידי פרטיים, אלה בחברה המספקת שירותי ניקיון לבתים פרטיים באמצעות עובדיה. סיכומו של דבר, אנו קובעים כי בענייננו חל צו ההרחבה בענף הניקיון. נסיבות סיום עבודתן של התובעות- האם זכאיות לפיצויי פיטורים: התובעת 3: התובעת 3 טענה כי ביום 28.2.10 התקשרה אל נציגת הנתבעת והודיעה לה כי בידה אישור מחלה למשך 4 ימים, וכי לא תוכל להתייצב לעבודה. לתמיכה בטענתה צירפה הנתבעת לתצהירה העתק מאישור מחלה שניתן לה ביום 28.2.10 (יום ראשון בשבוע) לפיו אושרה לה חופשת מחלה עד ליום 3/3/10. לדבריה נאמר לה בתגובה כי עליה להתייצב לעבודה על אף האישור (יאמר מיד כי בהמשך הדברים ניתנו לתובעת אישורי מחלה עד ליום 10/3/10 כולל, ואלה צורפו לתצהירה). אין חולק כי במכתב מיום 1.3.10 (שנכתב ברוסית ובעברית) הודיעה לה הנתבעת כי לאור התנהגותה "החבלנית ושלוחת הרסן", הוחלט להוציאה לחופשה בתשלום עד ליום 10.3.10. לטענת התובעת, בכך ניסתה הנתבעת, על ידי העלאת טענות שקריות, להתחמק מתשלום דמי מחלה ו/או פיצויי פיטורים, להם היא זכאית בנסיבות אלה של הפסקת עבודתה. עוד טענה התובעת 3, כי בסיום תקופת מחלתה, לא טרחה הנתבעת להתקשר אליה על מנת לשבצה לעבודה. לטענתה, יש בכך כדי להעיד על פיטוריה. מנגד, הנתבעת טענה כי ביום 28.2.10 התקשר סמנכ"ל הנתבעת, מר דיכטר, אל התובעת והודיע לה כי התקבלו תלונות בלתי פוסקות מצד עובדים, על התנהגותה שלוחת הרסן במהלך ההסעות למקום העבודה וחזרה. לטענתה, הוסבר לתובעת באותה שיחה כי מאחר והעובדים מסרבים לנסוע בהסעות יחד עמה, מבקשים מנהלי הנתבעת להוציאה לחופשה בתשלום בכדי להרגיע את הרוחות. לטענתה, למחרת נשלחו לתובעת מכתבים ברוסית ובעברית, ברוח הדברים שנאמרו לה בשיחה הטלפונית. עוד טוענת הנתבעת, כי לאחר החופשה, התובעת לא שבה לעבודתה, נעלמה ללא כל נימוק או הבהרה, וכל הניסיונות לאתרה עלו בתוהו. לטענתה, משלא חזרה התובעת לעבודתה, הרי שהתפטרה ללא כל הודעה מוקדמת. כן טוענת הנתבעת, כי טענתה של התובעת לפיה חלתה בתקופת החופשה, משוללת כל יסוד. לטענתה, התובעת מעולם לא הודיעה לנתבעת על מחלה כלשהי, ולא המציאה לאיש מנציגי הנתבעת אישורי מחלה. נציין כבר עתה, כי אנו מקבלים את גרסת התובעת 3, לפיה ביום 28.2.10 הודיעה לנתבעת על מחלתה, ובעקבות הודעה זו ננקט נגדה צעד של הוצאה לחופשה כפויה, שלא בהסכמתה, ומעדיפים גרסה זו על פני גרסתה של הנתבעת לפיה הוצאתה של התובעת לחופשה היתה על רקע אירוע של התפרעות בהסעת העובדים בלא כל קשר להודעתה כי קיבלה חופשת מחלה. למעשה אין חולק כי ביום 28.2.10 (יום ראשון בשבוע) התובעת לא התייצבה לעבודתה. התובעת צירפה לתיק העתק אישור מחלה מיום 28.2.10, לפיו אושרה לה חופשת מחלה בת 4 ימים. התובעת העידה לעניין זה כי קיבלה את אישור המחלה בסביבות 8 בבוקר והעבירה בפקס את האישור לנתבעת (עמ' 9-8 לפרוטוקול): "ש.לגבי אותו בוקר 28.2- אני מבין שאת התקשרת לפי תצהירך לנציגת הנתבעת והודעת כי את קיבלת דלקת ריאות ויש לך אישור מחלה לארבעה ימים? ת.נכון. וישר כשקיבלתי אותו הלכתי לדואר ושלחתי את המכתב הזה בפקס למשרד והתקשרתי למרינה. כשהלכתי בבוקר לרופא מיד אח"כ שלחתי אישור. ש.את זוכרת מתי זה היה באיזו שעה הלכת לרופא? ת.זה היה בבוקר, שמונה, כאשר פותחים קופ"ח. ש.נשאר לך אישור פקס ששלחת? ת.אני לא שמרתי עברו שנים. אבל שלחתי פקס והרבה פעמים שלחתי בפקס. ש.את זה סיפרת לעו"ד שלך ששלחת פקס? ת.נכון. ש.אותה נציגת הנתבעת היא מרינה (מפנה לסעיף 16 לתצהירך)? ת.התקשרתי למשרד למרינה ואמרתי שאני כעת קיבלתי חופש מחלה ואני לא יכולה לבוא לעבודה ואני שולחת לכם בפקס. זהו". בא כוח הנתבעת ניסה לסתור את גרסתה זו של התובעת, בטענתו בפניה כיצד ייתכן כי באותו יום לא חיכתה לה ההסעה בחמש וחצי בבוקר, כאשר אין חולק כי היא לא הודיעה לפני כן על מחלתה (עמ' 9 לפרוטוקול). למעשה ניסה בא כוח הנתבעת לבסס את הגרסה, שלפיה ביום 28.2.10 התקשר מר דיכטר אל התובעת, עוד בטרם צאתה להסעה (קרי בסביבות השעה חמש בבוקר): "ש.התקשרת למרינה אחרי שהיית אצל רופא והיה לך אישור מחלה, זה היה אחרי שמונה, הסבירי איך קרה שבבוקר הזה אוטובוס לא חיכה לך, נהג לא התקשר אליך, מרינה גם לא התקשרה אליך בחמש וחצי בבוקר וגם את לא התקשרת, איך זה יכול להיות ידעו שאת הולכת להיות חולה? ת.אני לא מבינה כ"כ. כשאני נשאלת שוב- נכון שלא התקשרו אליי באותו בוקר ואני לא יודעת למה. כי הם הבינו בטח שקרה משהו שאני לא באה. אני לא זוכרת שבבוקר התקשרו אליי. אני קמתי והלכתי לקופ"ח ש.לאוניד לא דיבר איתך בבוקר, בסביבות חמש? ת.אני לא יכולה לזכור, אפילו אם זה היה אני לא זוכרת את זה". לעניין זה, דווקא עדותה של גב' קיגל נותנת מענה לתמיהה זו של בא כוח הנתבעת (עמ' 15 לפרוטוקול): "בדרך כלל אם עובד לא מתייצב לעבודה, אני מתקשרת באותו יום לברר מדוע. אני מנסה להתקשר בסביבות עשר בבוקר, כי לפעמים אדם חולה. הנהג של ההסעה מתקשר אליי בסביבות שש ורבע ואומר לי שעובדת כזאת או אחרת לא הגיעה והוא נסע ואז בערך בסביבות בין 9:00- ל 11:00, תלוי בסדר המשימות שלי, אני מתקשרת לעובדת כדי לברר". קרי, גב' קיגל מציינת בעדותה כי קורה, לא אחת, שעובד לא מגיע להסעה, ובהמשך היום היא מבררת עמו מדוע לא הגיע לעבודה באותו יום. גרסה זו מתיישבת עם גרסת התובעת, כי ביום 28.2.10 לא התייצבה להסעה ובסביבות השעה 8:00, לאחר שקיבלה את אישור המחלה, דיברה עם מרינה והודיעה לה על מחלתה. בין אם מרינה התקשרה לתובעת, ובין אם התובעת התקשרה למרינה בשעות הבוקר, הרי שלדידנו בשיחה זו ציינה התובעת בפניה את דבר מחלתה, ואף הודיעה כי בידיה אישור מחלה. לדידנו, אין כל היגיון שהתובעת קיבלה לידיה אישורי מחלה, ולא הודיעה על כך לנתבעת. נדגיש, כי הגרסה אותה ניסה בא כוח הנתבעת לבסס בחקירתו, לפיה מר דיכטר התקשר אל התובעת ב 28/2/13 עוד בטרם תחילת עבודתה (ביום ראשון בשעה חמש בבוקר), על מנת להודיע לה כי היא הוצאה לחופשה כפויה בעקבות התפרעותה ברכב ההסעה, אינה סבירה בעינינו. אין כל היגיון בכך שמר דיכטר יתקשר אל התובעת, לדון בענייני עבודה ביום ראשון בשעה חמש בבוקר. זאת ועוד, גרסה כזו למעשה אף לא עולה מתצהירו של מר דיכטר, אשר אף לא מפרט אירוע חריג שהתרחש ביום 25/26 לפברואר (לפני חופשת השבת) בסמוך לפני הוצאתה של התובעת לחופשה כפויה. עוד נציין, כי בתצהירו של מר זילברמן, מוזכר אמנם זימון של התובעת לשיחה בעניין התנהלותה בהסעות, וזאת בראשית חודש פברואר, לאחר מכן (ראה סעיפים 37-39 לתצהיר) מוזכר באופן כללי, ללא ציון תאריך, כי לאחר מספר שבועות התובעת שוב התקוטטה עם אחת העובדות בהסעה. גם במכתבים שנשלחו אל התובעת ביום 1/3/13 אין כל איזכור לאירוע חריג שהתרחש בהסעה ביום 25/26 לפברואר, אשר חייב הוצאתה של התובעת לחופשה כפויה, ומקל וחומר שאין כל הסבר לבהילות שבקיום שיחת טלפון בעניין בשעה 5:00 בבוקר. לא הובאה בפני בית הדין כל עדות ביחס לאירוע חריג (לבד מהיציאה לחופשת מחלה) שהתרחש בסמוך לפני הוצאתה של התובעת לחופשה כפויה. מהאמור לעיל עולה, אפוא, כי גם אם נקבל את גרסת הנתבעת כי ביום 28.2.10 התקשר מר דיכטר אל התובעת והודיע לה על הוצאתה לחופשה כפויה, הרי ששיחה זו התקיימה רק לאחר שהתובעת כבר הודיעה על מחלתה. ונדמה כי הטריגר המיידי לשיחה היה האופן בו התובעת לא התייצבה למשמרתה, והודיעה על חופשת מחלה. נציין כי אנו מקבלים גם את גרסת התובעת 3, כי המציאה את אישורי המחלה הנוספים שקיבלה מעת לעת, לפיהם שהתה בחופשת מחלה עד ליום 10.3.10 (ראו גם עדותה- עמ' 11 לפרוטוקול). כמפורט להלן, בנסיבות ענייננו, עצם הוצאתה של התובעת 3 לחופשה כפויה, לאחר שזו הודיעה על דבר מחלתה, מלמדת על רצון הנתבעת לגרום להפסקת עבודתה. עיון במכתב מיום 1.3.10 מלמד על חוסר שביעות רצון, בלשון המעטה, מהתנהגותה של התובעת. ראו לעניין זה גם עדותו של מר דיכטר (עמ' 19 לפרוטוקול): "ש.מי החליט על הוצאתה של התובעת 3 לחופשה? ת.אני בין היתר. ש.למה החלטת להוציא אותה לחופשה? ת.הסיבה לכך הייתה שאי אפשר היה להעסיק אותה עוד. אנשים לא הסכימו לעבוד ולנסוע איתה ברכב" (ההדגשה לא במקור- א' ד'). בשלב הראיות התברר כי הנתבעת משתמשת בנוהג פסול זה של הוצאה לחופשה, מקום שבו היא לא מרוצה מתפקודו של העובד, חלף פיטוריו כדין. ראו לעניין זה עדות מר זילברמן (עמ' 17 לפרוטוקול): "ש.נכון שהסמכות שלך היא לפטר עובדים? ת.אנחנו לא מפטרים עובדים. ש.אז מי מוסמך להוציא עובדים לחופשה? ת.אני ולאוניד". ובהמשך עדותו בעמ' 18 : "ת. אמרתי בהתחלה שאנחנו לא מפטרים עובדים נקודה, אין עובד שיכול להגיד שהוא פוטר." יאמר מיד כי הגם שבמכתבה הודיעה הנתבעת לתובעת כי היא תשהה בחופשה בתשלום, הרי שמתלושי השכר שהומצאו לנו עולה כי לתובעת לא שולם שכר בגין התקופה שבין 28/2/10 לבין 10/3/10 לא על דרך של תשלום בגין ימי חופשה ולא על דרך תשלום ימי מחלה. וראו לעניין זה עדות זילברמן- עמ' 17 לפרוטוקול; עדות דיכטר- עמ' 19 לפרוטוקול). למעשה כלל לא הונפק לתובעת תלוש שכר עבור חודש מרץ, ואף עניין זה חותר תחת טענת הנתבעת לפיה התובעת היתה בחופשה בתשלום עד ליום 19/3/10 ולאחר מכן התפטרה. העדרו של תלוש שכר לחודש מרץ מתיישב יותר עם המסקנה כי כבר ביום 28/2/10 הנתבעת החליטה לסיים את ההתקשרות עם התובעת וכי לא היתה כל כוונה להוציאה לחופשה בתשלום. אין ביכולתנו להשלים עם הנוהג הפסול של הוצאה לחופשה כפויה, כאשר דעתו של המעביד איננה נוחה מכך שעובדו נוטל חופשת מחלה, או מקום שהוא מעוניין בהפסקת העסקתו מסיבה אחרת. בהקשר זה נשוב ונציין כי מר דיכטר העיד בעצמו כי הגיע למסקנה שאי אפשר היה להמשיך לעסיק עוד את התובעת 3. לא בכדי, לאחר סיום תקופת מחלתה של התובעת 3, לא נעשה ניסיון מצד הנתבעת ליצור עמה קשר. ראו לעניין זה עדות גב' קיגל (עמ' 16 לפרוטוקול): "ש. ב-11.3 התקשרת אליה? ת.לא זוכרת. גם לא זוכרת אם ב-12.3. ש.הייתה שיחה בכלל איתכן ב-12.3? ת. לא זוכרת". לעניין זה, לא ברורה הסתמכותה של הנתבעת על שיבוץ עבודה ליום 10.3 (נ/15 לתצהיר זילברמן), שעה שאישור המחלה של התובעת 3 כלל גם את יום זה. מן הראוי להזכיר בהקשר זה גם את עדותה של התובעת 3 בעמ' 11 לפרוטוקול: "ש. לפי המכתב שקבלת מחקים לך ב- 10.3 בעבודה. יש לך אישור מחלה שכולל את ה- 10/3 למה את לא מודיעה לנתבעת שאת עדיין במחלה ב- 10/3? ת. דבר אחד לא הבנתי, למה אני הייתי צריכה להתקשר ? אני חיכיתי כי האחראית שלנו ... כי חיכיתי שיתקשרו ואף אחד לא התקשר. הן הבנתי מהמכתב שב 10.3 אני צריכה לחזור לעבודה. אם אני לא עבדתי כל כך הרבה זמן אז בדירה כבר יש עובד אחר וצריך להתקשר אלי ולהגיד אם אני יכולה לבוא לעבודה או לחכות" ש. מחזיר אותך לתחילת השיחה, הסברת שכל בוקר את יורדת מהבית לאוטובוס והאוטובוס מסיע אותך, למא לא לרדת ב 10.3 ולחכות לאוטובוס ? ת. אם הייתי בחופש מחלה הם ידעו תמיד להתקשר אלי בסוף החופשה לברר אם אני באה. אני ב- 9.3 לא התקשרתי כי חיכיתי לטל' ממרינה. ש. מה היה ב 11.3 חיכיתי כי לפי מכתב הזה שקבלת אותו אני כך הבנתי שאותי לא רוצים שם לראות ופגעו בי אני בכיתי בבית אני 4 שנים עבדתי שם ולא עשיתי שום בעיה. גרסתה של הנתבעת ביחס לנסיבות סיום העסקתה של התובעת איננה עקבית. בכתב ההגנה ציינה הנתבעת כי התובעת 3 נעלמה ולא ניתן היה להשיגה (בכתב ההגנה לא הועלתה טענה לפיה התובעת מסרה הודעה טלפונית בדבר התפטרותה אלא כי נטשה את עבודתה והנתבעת הסיקה מכך על כוונתה להתפטר), לעומת זאת, בתצהירה ציינה גב' קיגל גרסה שונה, לפיה התובעת 3 התקשרה אליה ביום 12.3.10, והודיעה לה שאינה מתכוונת לחזור לעבודה. בחקירתה סתרה כאמור גב' קיגל את האמור בתצהירה, וכלל לא זכרה אם דיברה עם התובעת 3 ביום 12.3.10. מכל מקום, גם אם שיחה כזו התקיימה ביום 12.3.10, הרי שזו נעשתה כאמור לאחר פיטוריה בפועל של התובעת 3. לכן, אין במכתב מיום 14.3.10 (נספח נ/ 16 לתצהיר זילברמן), בו הודיעה הנתבעת לתובעת כי קיבלה את הודעת ההתפטרות שלה, כדי לשנות מהמסקנה כי התובעת פוטרה למעשה עם הוצאתה לחופשה כפויה. סיכומו של דבר, לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי התובעת פוטרה והיא זכאית לפיצויי פיטורים. יש לציין כי הנתבעת לא הביאה כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בטענות שהופנו כנגד התובעת במכתב מיום 1.3.10, ובכל מקרה אף לא נטען כי מדובר בנסיבות שיש בהן כדי להביא לשלילת פיצויי פיטורים. בהתאם לתחשיב התובעת, שלא נסתר, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 17,537 ₪. לא מצאנו לפסוק פיצויי הלנה, לאור חילוקי דעות של ממש בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים. התובעות 1 ו- 2: התובעות 1 ו-2 טענו כי לאור הפרות חוזרות ונשנות של חוקי המגן והרעה מוחשית בתנאי העבודה, נאלצו להתפטר מעבודתן. לטענתן, זאת נעשה חרף בקשות חוזרות ונשנות מצידן לתיקון ההפרות. הנתבעת טענה כי התובעות 1 ו-2 נטשו לפתע את מקום עבודתן ולא חלה כל הרעה מוחשית בתנאי עבודתן. כפי שיפורט להלן, עולה בבירור מחומר הראיות כי התובעות 1 ו-2 התפטרו מעבודתן, ללא כל קשר להפרה כביכול של חוקי המגן ו/או הרעה מוחשית בתנאי עבודתן. זאת כפי שעולה בפירוש גם מעדותן. בשלב הראיות התברר, כי ביום 11.3.08 חתמה התובעת 1 על כתב ויתור וסילוק תביעות (נספח נ/24 לתצהיר זילברמן). אין חולק כי זאת נעשה לאחר סיום עבודתה בנתבעת. בחקירתה העידה התובעת 1 לעניין זה (עמ' 4 לפרוטוקול): "ש.למה באת לחתום במרץ? ת.כן, כנראה שהתלוש האחרון הוא על פברואר, אז אח"כ קיבלתי את המכתב, כי את המשכורת משלמים חודש אח"כ. התקשרתי לפני שסיימתי לעבוד, ודיברתי עם לאוניד, ושאלתי אותו אם אני צריכה לעבוד שבועיים אז הוא אמר שאין צורך. אמרתי שאני רוצה להפסיק את העבודה שלי וכמה אני צריכה לעבוד עוד, והוא אמר שאין צורך". אם כן, גם מבלי להיכנס בשלב זה לשאלת תוקפו של כתב הויתור, הרי שהתובעת 1 העידה בעצמה כי היה ברצונה לסיים את עבודתה בנתבעת. התובעת 1 לא הציגה כל מסמך שמעיד על דרישה כלשהי מהנתבעת, לעניין תשלום זכויותיה ו/או לעניין הרעה מוחשית כלשהי בתנאי עבודתה. גם בחקירתה כאמור לא טענה זאת. גם התובעת 2 העידה כי היה ברצונה לסיים את עבודתה בנתבעת (עמ' 6 לפרוטוקול): "ש. אמרת שלא מתאים לך ואת מסיימת? ת.אני דיברתי עם לאוניד המנהל שלנו, דיברתי בעל פה שאני לא רוצה לעבוד בחברה כ יש כמה תלונות, לאוניד אמר שאני צריכה לעבוד שבועיים וזהו. הסכמתי לעבוד בחודש אוגוסט". יצוין כי בניגוד לגרסה שהועלתה בתצהירה, לפיה במהלך תקופת עבודתה התרתה התראות חוזרות ונשנות לתיקון הפרות תנאי עבודתה (סע' 6-5 לתצהירה), התברר בחקירתה כי פנתה לגבי זכויותיה רק לאחר סיום תקופת עבודתה בנתבעת (עמ' 6 לפרוטוקול): "ש.אני מבין שלאחר שנה מתחילת העבודה, מפנה לסעיף 6 לתצהירך, מדי יום כמעט שאלת את לאוניד מה עם דמי ההבראה, זה נכון? ת.כתוב כן, אבל אני לא זוכרת שהתקשרתי ושאלתי. ש.את לא זוכרת? מפנה לתלוש 8/07 קיבלת בחודש זה דמי הבראה? ת.כשאני מעיינת בתלוש אני משיבה- מי זוכר שאני התקשרתי ושאלתי? אני לא זוכרת. מזל שאתם זוכרים. ש.את בכלל פנית למישהו מהחברה, שאלת אותם לגבי כסף שאת מקבלת, היה משהו כזה? ת.אני התקשרתי בסוף התקופה שעבדתי, אז התקשרתי". אם כן, עולה מהראיות כי התובעות 1 ו-2 התפטרו מעבודתן, מבלי ליתן לנתבעת כל התראה בדבר הפרת זכויותיהן ו/או בדבר הרעה מוחשית כלשהי בתנאי עבודתן. לעניין סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, כבר נפסק כי כשמדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותן, כך שלא תפעלנה יותר כפי שהן פועלות, חובה על העובד העומד להתפטר בגינן, להעמיד את המעביד על כוונתו, כך שתהא לו הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה- יתקיים האמור בסעיף (דב"ע לה/ 3-15 בן צור דרויאנוב בע"מ נ' זיגמונס רוסקיס, מיום 23.2.75. משלא נעשתה כאמור כל פנייה לנתבעת, הרי שאין תחולה לסעיף זה בענייננו. יצוין כי בסיכומים מטעם התובעות 1 ו-2 הופיעה לפתע טענה חדשה, לפיה התובעות 1 ו-2 פוטרו מעבודתן (סע' 19.7; ראו גם סע' 20.6 לסיכומים): "לתובעת 3 דאגה וטרחה הנתבעת להוציא מכתב המודיע לה כי היא זו אשר התפטרה מעבודתה אצל הנתבעת, בעוד שלתובעת 1 כמו גם לתובעת 2 לא עשתה כן הנתבעת, דבר המעיד כאלף עדים כי התובעת 1 פוטרה ע"י הנתבעת". כבר נפסק, כי תובע המעלה טענות פוזיטיביות של פיטורים ולחילופין התפטרות (עקב נסיבה המצדיקה תשלום פיצויי פיטורים), מציב במו ידיו מכשול שספק אם ניתן לסלקו (דב"ע לג/8-3 טוטנאור בע"מ נ' אליהו לפידות פד"ע דק 321). נוסיף, כי עולה מהראיות כי גם לאחר סיום תקופת עבודתן, לא דרשו התובעות 1 ו-2 לקבל פיצויי פיטורים. דרישה זו הופיעה לראשונה בכתב התביעה מטעמן, שהוגש מעל לשנתיים לאחר סיום תקופת עבודתן בנתבעת. גם בשיהוי זה יש כדי להעיד על מופרכות תביעתן לפיצויי פיטורים. סיכומו של דבר, אנו קובעים כי התובעות 1 ו-2 לא זכאיות לפיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותן. עם זאת, אנו מקבלים את עדויותיהן של התובעות 1 ו-2, שלא נסתרו, לפיהן הן תיאמו את מועד סיום עבודתן בנתבעת עם סמנכ"ל הנתבעת- מר דיכטר (עמ' 4 ו-6 לפרוטוקול). זאת ניתן ללמוד גם מהעובדה שעם סיום עבודתן, הנתבעת כלל לא דרשה לקזז תשלומים כלשהם בגין אי מתן הודעה מוקדמת. לאור זאת, הרי שהנתבעת לא הייתה זכאית לתמורת הודעה מוקדמת, בגין סיום עבודתן של התובעת 1 ו-2. תוקפו של כתב הויתור עליו חתמה התובעת 1: לעניין תוקפו של כתב הויתור מיום 11.3.08, עולה מהראיות כי התובעת 1 חויבה לחתום על כתב הויתור, לצורך גמר חשבון וקבלת מכתב הפסקת עבודה (ראו עדותה שלא נסתרה- עמ' 3 לפרוטוקול). זאת ניתן ללמוד גם מהעובדה שלתובעת 3 לא שולמו לבסוף התשלומים להם הייתה זכאית, שכן לא התייצבה למשרד הנתבעת לצורך גמר חשבון (ראו עדות זילברמן- עמ' 17 לפרוטוקול). לדידנו, ברור כי ההתייצבות במשרד נדרשה רק לצורך חתימה על כתב ויתור. בנסיבות אלה, אנו קובעים שכתב הויתור לא מעיד על הסכמה אמיתית מצד התובעת 1, ולמעשה הדבר נכפה עליה לצורך תשלום זכויותיה. משכך, אנו קובעים כי אין תוקף לכתב הויתור. דמי חגים: בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון, התובעות זכאיות ל-9 ימי חג בשנה. עוד נקבע כי: "הוראה זו תחול על העובדים שעבדו ביום הסמוך לחג, לפניו ואחריו, או שלא עבדו בם מחמת סיבה מוצדקת ומוסכמת". בענייננו, אין חולק כי ימי העבודה של התובעות נקבעו בתיאום עם הנתבעת, ולכן ברור כי הן זכאיות למלוא ימי החג בשנה. נוסיף כי הנתבעת גם לא הוכיחה כי התובעות נעדרו מעבודתן בימים הסמוכים לימי החג. יצוין כי בניגוד לצו ההרחבה בענף השמירה, שקובע כי העובדים זכאים גם לימי חג החלים בשבת, לא קיימת הוראה דומה בצו ההרחבה בענף הניקיון. על כן, התובעות לא זכאיות לימי חג שחלו בשבת. עוד יצוין כי ימי את ימי החג יש לחשב בהתאם להיקף המשרה (ראו לעניין זה עע 52949-05-10 ליליה וולצ'ק נ' ש.אלברט עבודות ציבוריות, מיום 28.3.12). התובעת 1: בגין תקופת עבודתה, זכאית התובעת 1 ל-19.5 ימי חג. הנתבעת הוכיחה כי במהלך תקופת עבודתה של התובעת 1, חלו 4 ימי חג בשבת. על כן, התובעת 1 זכאית ל-15.5 ימי חג. בהתאם להיקף משרה של 63% (סעיף 83 לתצהיר זילברמן שלא נסתר), השכר היומי הוא בשיעור 100.8 ₪. על כן, התובעת 1 זכאית לדמי חגים בסך 1562 ₪. התובעת 2: בגין תקופת עבודתה זכאית התובעת 2 ל-18 ימי חג. הנתבעת הוכיחה כי במהלך תקופת עבודתה של התובעת 2, חלו 2 ימי חג בשבת. על כן, התובעת 2 זכאית ל-16 ימי חג. בהתאם להיקף משרה של 83% (סעיף 111 לתצהיר זילברמן שלא נסתר), שכרה היומי הוא 157.7 ₪. על כן, התובעת 2 זכאית לדמי חגים בסך 2523 ₪. יצוין כי צו ההרחבה בענף הניקיון לא קובע כי הזכאות לדמי חגים חלה רק לאחר 3 חודשי עבודה. על כן, לא קיבלנו את טענת הנתבעת, לפיה יש לקזז את ימי החג שחלו בשלושת חודשי העבודה הראשונים של הנתבעת 2. התובעת 3: בגין תקופת עבודתה, זכאית התובעת 3 ל- 33 ימי חג. הנתבעת הוכיחה כי במהלך תקופת עבודתה של התובעת 3, חלו 8 ימי חג בשבת. על כן, התובעת זכאית ל-25 ימי חג. הנתבעת אף לא טענה בסיכומיה כי יש לחשב את דמי החגים בהתאם להיקף משרה מופחת (ראו סע' 203 לסיכומי הנתבעת). על כן, בהתאם לשכר יומי של 228 ₪, התובעת 3 זכאית לדמי חגים בסך 5700 ₪. פדיון חופשה: בסיום העבודה זכאי עובד לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת (עע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, מיום 8.10.06). עפ"י הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") חייב מעביד לנהל פנקס חופשה, בו יירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי חופשה ששולמו ותאריך תשלום. ההלכה הפסוקה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה הוא על המעביד: "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" (דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215. דב"ע נז/7-3 נחום לבון נ' מ.ת.מ תעשייה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584). עולה מהראיות כי הנתבעת לא ניהלה פנקס חופשה בהתאם לחוק. עם זאת, ניתן ללמוד על ימי החופשה שניצלו התובעות, בהתאם לתלושי השכר שהוגשו לתיק. התובעות לא חלקו על הרישומים המופיעים בתלושים לעניין זה. יצוין כי הנתבעת בסיכומיה זקפה את כל הכספים ששולמו לתובעות תחת הכותרת "חופש/חג", כדמי חופשה ולא כדמי חגים. לא מצאנו בכך כל פסול, שכן יש בכך כדי למנוע כפל פיצוי לתובעות. בהתאם לסעיף 3 לחוק חופשה שנתית, זכאיות התובעות ל-10 ימי חופשה בפועל לכל שנת עבודה. צו ההרחבה בענף הניקיון לא מקנה זכאות לימי חופשה נוספים. התובעת 1: אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה (סעיף 159 לסיכומים), לפיה התובעת 1 עבדה 120 ימים בשנה. זאת לא נטען בכתב ההגנה וכלל לא הוכח. בהתאם לתקופת עבודתה, הייתה זכאית התובעת 1 ל-21.5 ימי חופשה בפועל. בהתאם לשכר יומי ממוצע של 80 ₪ (סעיף 10 (ב)(2) לחוק חופשה שנתית- ראו תלושי שכר לחודשים מאי- יולי 2007), זכאית התובעת 1 לדמי חופשה בסך 1720 ₪. בהתאם לתלושים שצורפו לתיק, עולה כי לתובעת שולמו דמי חופשה בסך כולל של 1680 ₪. על כן, התובעת 1 זכאית לפדיון חופשה בסך 40 ₪. התובעת 2: בהתאם לתקופת עבודתה, הייתה זכאית התובעת 2 ל-20 ימי חופשה בפועל. בהתאם לשכר יומי ממוצע של 153.6 ₪ (ראו תלושי שכר לחודשים אוקטובר-דצמבר 2007), זכאית התובעת 2 לדמי חופשה בסך 3072 ₪. בהתאם לתלושים שצורפו לתיק, עולה כי לתובעת 2 שולמו דמי חופשה בסך כולל של 2900 ₪. על כן, התובעת 2 זכאית לפדיון חופשה בסך 172 ₪. התובעת 3: כאמור לעיל, בסיום העבודה זכאי העובד לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת. בגין השנים 2007-2010 הייתה זכאית התובעת 3 ל-32 ימי חופשה. בהתאם לשכר יומי ממוצע של 170.68 ₪ (ראו תלושי שכר לחודשים יוני- ספטמבר 2009), הייתה זכאית התובעת 3 לדמי חופשה בסך של 5462 ₪. בהתאם לתלושים שצורפו לתיק (וריכוז נתוני השכר-נ/10 לתצהיר זילברמן), עולה כי לתובעת 3 שולמו דמי חופשה בסך 5216 ₪. על כן, התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך 246 ₪. דמי הבראה: בהתאם לצו ההרחבה בדבר תשלום קצובת הבראה (י"פ 4689 התשנ"ט, 189) החל על כל העובדים והמעבידים במשק, עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו. עוד נקבע בצו ההרחבה, כי לעובדים במשרה חלקית תשולם קצובת הבראה, באופן יחסי לחלקיות המשרה. התובעת 1: בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק בדבר תשלום הבראה, התובעת 1 זכאית ל- 11 ימי הבראה. גובה השתתפות המעביד בדמי הבראה לתקופה זו הוא 318 ₪. בהתאם לחלקיות משרה של 63% זכאית התובעת 1 לדמי הבראה בסך 2204 ₪. בהתאם לתלושי השכר לחודשים 11/2006 ו-11/2007, שולמו לתובעת 1 דמי הבראה בסך כולל של 1590 ₪. על כן, התובעת 1 זכאית לפדיון הבראה בסך 614 ₪. התובעת 2: בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק בדבר תשלום דמי הבראה, התובעת 2 זכאית ל- 11 ימי הבראה. גובה השתתפות המעביד בדמי הבראה לתקופה זו הוא 318 ₪. בהתאם לחלקיות משרה של83%, זכאית התובעת 2 לדמי הבראה בסך 2903 ₪. אין חולק כי הנתבעת שילמה לה דמי הבראה בסך 1749 ₪ (תלושי שכר לחודשים 8/07 ו-9/08. על כן, התובעת 2 זכאית לפדיון הבראה בסך 1154 ₪. התובעת 3: בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק בדבר תשלום דמי הבראה, בגין השנתיים האחרונות לעבודתה, זכאית התובעת 3 ל-13 ימי הבראה. גובה השתתפות המעביד בדמי הבראה לתקופה זו הוא 331 ₪. בהתאם לחלקיות משרה של 90%, זכאית התובעת 3 לדמי הבראה בסך 3873 ₪. בהתאם לתלוש השכר לחודש 7/09 שולם לתובעת 3, בגין 3 ימי הבראה, סך של 993 ₪. הנתבעת טענה כי שולמו לתובעת דמי הבראה גם בתלוש השכר לחודש 8/08. עם זאת, התלוש הנ"ל לא הומצא לתיק, ובכל מקרה ימי הבראה אלה מתייחסים גם לתקופה הקודמת לשנתיים האחרונות. לכן לא מצאנו לקזז את הסך של 795 ₪. על כן, התובעת 3 זכאית לפדיון הבראה בסך 2880 ₪. תגמולים: לאור קביעתנו כי צו ההרחבה בענף הניקיון חל בענייננו, הרי שהתובעות זכאיות לפיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים, בשיעור של 6% לחודש. תחשיב התובעות, שלא נסתר, מתקבל ולפיו: התובעת 1 זכאית לפיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים בסך 3951 ₪. התובעת 2 זכאית לפיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים בסך 5742 ₪. התובעת 3 זכאית לפיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים בסך 7735 ₪. קיזוז "מפרעות": התובעת 3 טענה כי הנתבעת הפחיתה לה סכומי כסף שונים בגין "מפרעות", בעוד שלא נטלה כל מפרעה ממנה. הנתבעת טענה כי "מפרעות" אלה הן כספים שביקשה התובעת 3 לקבל במזומן ומראש, על חשבון המשכורת החודשית, והנתבעת נעתרה לבקשתה. לעניין זה, מצאנו לקבל את גרסת התובעת 3 כי לא קיבלה מפרעות במזומן במהלך תקופת עבודתה (ראו גם עדותה- עמ' 12 לפרוטוקול). ראשית, הנתבעת לא הציגה כל מסמך המאשר שהתובעת 3 קיבלה ממנה מפרעות במהלך תקופת עבודתה. שנית, עיון בחוזה העבודה (נספח ב 2 לכתב ההגנה), מלמד כי הנתבעת שמרה על זכותה לנכות משכר העובדים 150 ₪, בגין כל היעדרות לא מוצדקת (סעיף 7 לחוזה העבודה): "היעדרות העובד מהעבודה בלא סיבה מוצדקת ו/או ללא מתן הודעה מוקדמת של 24 שעות לפחות להנהלת החברה תהווה הפרת משמעת חמורה והחברה תהא רשאית לנכות משכרו של העובד קנס בסך של 150 ₪ בגין כל היעדרות בלתי מוצדקת או ללא מתן הודעה מוקדמת כאמור". אם כן, העובדה שגובה המפרעות הן בדיוק בגובה 150 ₪, מלמדת כי לא מדובר במפרעות אלה בקיזוזים בגין היעדרויות לכאורה. לאור האמור, משנדחתה גרסת הנתבעת, לפיה מדובר במפרעות שקיבלה התובעת במזומן, הרי שהיא זכאית להחזר התשלומים שנוכו משכרה בסך כולל של 947 ₪. לא מצאנו לחייב בפיצויי הלנה לאור חילוקי דעות של ממש בדבר עצם החוב. הפרשי שכר עבודה: התובעת 3 טענה כי במהלך חודשים בודדים, לא שילמה לה הנתבעת את מלוא השכר בגין שעות עבודתה. התובעת 3 נסמכה בתביעתה ברכיב זה על תרשומת אישית שערכה (נספח ב' לכתב התביעה). לטענתה, היא זכאית להפרשי שכר עבודה בסך 787.5 ₪. לדידנו, תביעתה של התובעת 3 ברכיב זה לא הוכחה. בשלב הראיות התברר כי גם הרישומים החלקיים שהוצגו, אינם תואמים לכתב התביעה. כך, בחודש 6/08 שולם לתובעת 3 בגין 154 שעות עבודה והיא טענה בכתב התביעה כי עבדה 160 שעות. עם זאת, עיון ברישומים מעלה כי התובעת 3 רשמה בעצמה כי עבדה 156 שעות בלבד. ראו לעניין זה עדותה (עמ' 13 לפרוטוקול): "ש.זה חודש יוני 06 רשמת 156 שעות? ת.נכון. 3 ימים כאן לא עבדתי. זה כתב ידי. ש.למה את טוענת שעבדת 160 בכתב התביעה? ת.תשאל את עורך הדין שלי". כמו כן, בתביעתה טענה התובעת 3 כי בחודש 4/09 עבדה 153 שעות והנתבעת שילמה לה בגין 144.5 שעות. עם זאת, עיון ברישומים מעלה כי רשמה בעצמה כי עבדה 144.5 שעות בחודש זה (כפי ששולם לה כאמור). לאור הסתירות הנ"ל, איננו מקבלים את הרישומים שצירפה התובעת 3 ותביעתה ברכיב זה נדחית. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובעות 1 עד 3 את הסכומים כדלקמן: התובעת 1: דמי חגים בסך 1562 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.10 ועד לפירעון. פדיון חופשה בסך 40 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.10 ועד לפירעון. פדיון הבראה בסך 614 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.10 ועד לפירעון. פיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים בסך 3951 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.10 ועד לפירעון. התובעת 2: דמי חגים בסך 2523 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.10 ועד לפירעון. פדיון חופשה בסך 172 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.10 ועד לפירעון. פדיון הבראה בסך 1154 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.10 ועד לפירעון. פיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים בסך 5742 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.10 ועד לפירעון. התובעת 3: פיצויי פיטורים בסך 17,537 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.3.10 ועד לפירעון. דמי חגים בסך 5700 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.3.10 ועד לפירעון. פדיון חופשה בסך 246 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.3.10 ועד לפירעון. פדיון הבראה בסך 2880 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.3.10 ועד לפירעון. פיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים בסך 7735 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.3.10 ועד לפירעון. החזר ניכויים שלא כדין בסך 947 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.3.10 ועד לפירעון. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעות 1 עד 3, בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, סך כולל של 8,000 ₪ כדלקמן: לתובעות 1 ו-2: 2,000 ₪ לכל אחת. לתובעת 3: 4,000 ₪. זאת, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לא ישולם הסכום במועד, יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. צוויםצו הרחבה