פריסת דמי הבראה

התובע טען שלאורך כל תקופת עבודתו לא קיבל דמי הבראה.הנתבע, מצדו, טען כי כך נהג ביחס לכל עובדיו, לשלם להם את דמי ההבראה מתחילת עבודתם וכך לפרוס את התשלום לכל אורך השנה. נאמר כי בהתאם להלכה הפסוקה, אין מניעה כי המעביד ישלם דמי הבראה בפריסה לאורך כל השנה (ראו, דב"ע נו/22 - 3 דורית פני גיל - טכנולוגיה מתקדמת בע"מ, מיום 18.4.96). ברם, על המעביד להוכיח כי כך הוסכם עם העובד וכי דמי ההבראה אכן שולמו כדין ובנוסף לשכר המוסכם. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פריסת דמי הבראה: מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי תשלום דמי הבראה: 1. התובע עבד בשירות הנתבע כסוכן ביטוח. לנתבע הייתה סוכנות ביטוח שמשרדה הראשי בקצרין, והתובע עבד בסניף של הסוכנות בגוש חלב, כפר מגוריו, סניף שנוהל על ידיו, ולמעשה היה הוא העובד היחיד בו, מעבר לפקידה שהועסקה ע"י הנתבע. אין חולק, כי יחסי העבודה בין הצדדים החלו ביום 1.7.99 והסתיימו ביום 29.10.08, עם התפטרותו של התובע. עוד אין חולק, כי יחסי העבודה בין הצדדים הוסדרו בהסכם בכתב שנחתם בין הצדדים ואשר על פיו התובע יועסק לשנה אחת החל מיום 1.7.99, תקופה ש"תוארך אוטומטית לשנה נוספת מדי שנה" (להלן: "הסכם העבודה"). 2. בתביעה שלפנינו טוען התובע כי התפטרותו הייתה בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, ועל כן ביקש לחייב את הנתבע לשלם לו פיצויי פיטורים לפי שכר קובע של 4,990 ₪, בתוספת פיצויי הלנה. עוד טוען התובע שלאורך כל תקופת עבודתו לא קיבל כלל חופשה בתשלום ודמי הבראה, ועל כן עותר לחיוב הנתבע בתשלום פדיון חופשה ודמי הבראה. בנוסף, טוען התובע כי על פי הסכם העבודה היה זכאי לבונוס שנתי מדי שנת עבודה, וזה לא שולם לו כלל, ובגין סכום זה יש לחייב את הנתבע לשלם לו סך של 104,314 ₪. מעבר לאמור לעיל טען התובע, כי עבד בכל שנות עבודתו בשעות נוספות רבות ולא קיבל תוספת תגמול בגינן, ועל כן יש לחייב הנתבע לשלם לו בגין רכיב זה סך של מעל 400,000 ₪. יצוין, כי בתחילת ישיבת ההוכחות הודיע ב"כ התובע כי הוא איננו עומד על רכיב תביעה זה, שהיווה חלק נכבד מאוד מהסכום שנתבע. 3. הנתבע, מצדו, טען בכתב ההגנה, כי התובע התפטר כדי לפתוח עסק מתחרה בכפרו, ולקראת סוף תקופת עבודתו חיפש אמתלות לעשות זאת. לגישתו, התובע קיבל את כל המגיע לו בהתאם להסכם העבודה ולדין, ולכל היותר נותרה יתרה בת כ- 7,000 ₪ בגין הבונוס השנתי. הנתבע הגיש גם תביעה שכנגד, ובה נטען שהתובע הפר את התחייבויותיו על פי הסכם העבודה ועל פי כתב התחייבות לשמירה על סודיות ומניעת תחרות עליו חתם עם תחילת העסקתו, בכך שפתח מיד עם עזיבתו את הנתבע עסק מתחרה שמוקם בסמוך לסניף הנתבע בכפרו והעביר לשם את מרבית לקוחות הסניף, ובכך גרם לנתבע הפסדים רבים. עוד נטען בתביעה שכנגד, כי בשלהי תקופת עבודתו התרשל התובע בביצוע משימותיו ובטיפול במבוטחי הנתבע, וגם בכך גרם לנתבע נזקים. התביעה שכנגד הועמדה על סך של 250,000 ₪, אשר כללו גם רכיב של פיצוי בגין עוגמת נפש. 4. בפני בית הדין העידו התובע מצד אחד והנתבע מצד שני, ולתצהירי הצדדים צורפו מסמכים שונים. לאחר הבאת העדויות והראיות, כמו גם הגשת סיכומים בכתב מצד באי כוח הצדדים, עולה כי השאלות העיקריות הטעונות הכרעה בענייננו הן הבאות: א. מה היו נסיבות התפטרותו של התובע, והאם יש לראותו כמתפטר בדין מפוטר? ב. האם קיבל התובע את מלוא התשלומים להם היה זכאי בגין חופשה בתשלום ודמי הבראה? ג. מה היה השכר הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו? מה אופיו ודינו של רכיב ה"עמלות" שהופיע בתלושי השכר, והאם יש לראותו כחלק מהשכר הקובע? ד. מה היתרה לה נותר התובע זכאי בגין תשלום הבונוס? ה. מה דינה של התביעה שכנגד? נדון בשאלות אלה, לאו דווקא בסדר שצוין לעיל, להלן. 5. נסיבות התפטרותו של התובע: הרקע לסיום יחסי העבודה בין הצדדים עולה בבירור מחילופי מכתבים בניהם, שמפאת חשיבות תוכנם נביא אותם כלשונם - אין חולק כי ביום 28/09/08 שיגר התובע לנתבע מכתב שכותרתו "יחסי העבודה ביננו" (להלן: "מכתב ההתפטרות"). מפאת חשיבותו נביא להלן את תוכנו: "בהמשך להתכתבות ביננו לאחרונה, ולאור פגישתנו מיום 25.9.08 במשרד בגוש חלב, הנני פונה אליך בדברים שלהלן: 1. יחסי העבודה שביננו החלו בשנת 1999, ומאז אני מנהל את המשרד שהיה תחילה בראש פינה ולאחר מכן הועבר לכפרי גוש חלב (להלן: "המשרד"). 2. תפקידי במשרד היה ניהול המשרד לרבות שיווק המשרד, גיוס לקוחות והגדלת התיק הביטוחי ואספקת כלל השירותים שמשרד ביטוח מספק ללקוחותיו. 3. אדגיש כבר כעת כי, עבודתי כאמור בוצעה במסירות ובנאמנות והיתה על הצד הטוב ביותר לאורך כל הדרך (אף מעבר לשעות העבודה וימי העבודה הרגילים), דבר אשר תרם להתפתחות המשרד באופן ניכר והגדלת היקף העבודה בו בצורה משמעותית. עניין הרכב: 4. בתחילת שנת 2007 העמדת לרשותי רכב ללא הגבלת שימוש (ואף ציינת שאני יכול למכור רכבי הפרטי כיוון שרכב זה עומד לרשותי ללא הגבלה כאמור, ואני נעניתי להצעה ומכרתי את רכבי). 5. לאחרונה (במכתבך מיום 19.9.08) דרשת ממני להחזיר את הרכב לידיך, בטענה כי אחזקתו איננה כדאית מכיוון שאני לא מבצע עבודתי כנדרש וכי אין גבייה וכו'... למכתבך הנ"ל השבתי בכתב (ראה מכתבי מיום 21.9.08), בו אני מסביר כי אחזקת הרכב אינה כדאית אבל מהסיבה של ריבוי התקלות ברכב ולא כטענתך הנ"ל, ועדות לכך התקלה שחזרה על עצמה לאחרונה ביום 24.9.08. 6. לחלופין הצעת במכתבך הנ"ל לממן הוצאות רכבי הפרטי בעלות של 1.5 ₪ לכל ק"מ נסיעה, דבר שמתחת לכל קנה מידה סביר (מכיוון שקיימים גם הוצאות נלוות לרכב). אגב יצויין כי הינך מודע היטב להיקף העבודה אשר הולך וגדל במשרד, ואתה גם יודע הודות למי זה קורה!!! 7. על כן, הנני רואה בנטילת הרכב מרשותי כהרעה בתנאי עבודתי במשרד במיוחד לאור הצעתך הלא סבירה בעניין מימון הוצאות רכבי הפרטי, ולאור נחיצות הרכב לצורך קידום המשרד ומתן שירות ללקוחות. עניין הבונוס על פי החוזה: 8. כידוע, ביננו נחתם חוזה עבודה אישי (שבהזדמנות זו אבקשך להמציא לידי העתק ממנו בהקדם), בו הוסדרו חלק מתנאי עבודתי במשרד (להלן: "החוזה"). 9. בין היתר, הוסכם כי יוענק לי בונוס שנתי בגין עבודתי במשרד, והוא יחושב באחוזים מסך כל הפרמיה של אותה שנה (להלן: "הבונוס"). 10. הבונוס האמור לא הוענק לי אף פעם, ומשנתבקשת מספר פעמים לשלמו לי בהתאם לחוזה, לצערי סירבת (עמדתך זו הוצגה, בפעם האחרונה, בפגישתנו מיום 25.9.08). 11. אני רואה באי ביצוע התשלום במהלך כל אותם שנים, וכן סירובך כעת, לשלם את הבונוס המגיע לי על פי החוזה, כהפרה יסודית לחוזה ביננו והרעה בתנאי העבודה. 12. על כן, אבקשך להמציא לידי חישוב מדוייק לסכום הבונוס שמגיע לי בהתאם לחוזה, וכן לשלם לי את כל הסכום מיד וללא דיחוי. 13. מעבר לחוזה, ישנם זכויות רבות שלא קיבלתי במהלך כל השנים בהיותי עובד במשרד שלך: א. שעות נוספות וימי עבודה במהלך יום המנוחה: כידוע לך אני עבדתי ללא הגבלת שעות, נשארתי עד שעות מאוחרות בלילה במיוחד בסופי חודש. עבדתי גם בימי החופש שלי מאחר והינך תושב קצרין ואני תושב כפר גוש חלב והלקוחות תמיד פנו אליי ואני נאלצתי להגיע למשרד לצורך מתן שירות מסור לאותם לקוחות, כפי שנהגתי לעשות במשך כל שנות עבודתי במשרד. (דוגמא: תאונה מיום 28.9.08, שהינו יום המנוחה שלי (יום ראשון), למר מארון בוטרוס עיסא, הגעתי למשרד, הודעתי לחברת הביטוח, שלחתי אותו לתיקון במוסך וכן הזמנתי שמאי רכב). ב. דוגמא נוספת לעניין עבודתי אף מעבר לנדרש ממני (דבר המעיד על המסירות והנאמנות שלי לך ולמשרד שלך) הינה עבודתי במהלך כל ימי מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006. ג. חופשה שנתית: במהלך שנות עבודתי במשרד לא יצאתי לחופשה שנתית ולו פעם אחת, וגם לא קיבלתי פידיון חופשה שנתית, על כן, אי תשלום בגין חופשה כאמור הינו הפרה לחוקי העבודה שכן הינך מחוייב לשלם לי דמי חופשה שנתית, ואבקשך לשלם לאלתר וללא דיחוי את המגיע לי בגין חופשה שנתית בגין כל שנות עבודתי במשרדך. ד. במכתבך מיום 23.9.08, ביקשת ממני לצאת לחופשה מיום 8.10.08 עד וכולל 21.10.08, דבר התמוהה בעניי כיוון שלא ביקשת ממני במהלך כל שנות עבודתי במשרד לצאת לחופשה, וזו הפעם הראשונה שאתה מבקש ממני דבר כזה, מה גם שהתאריכים הנ"ל אינם מתאימים ללוח הזמנים שלי לצאת לחופשה, וחופשה שנתית צריכה להיות בתיאום ולבסוף אבקשך להודיעני למה הינך מבקש ממני לצאת לחופשה. ה. לאור כל האמור, אבקשך לסכם בכתב, את כל הזכויות המגיעות לי על פי החוק, גם אם לא אוזכרו במכתבי זה, ולשלם לי בגינן בהתאם, מיד וללא דיחוי. עניין המשכורת: 14. כאמור לעיל אני עבדתי במהלך כל השנים במשרדך בתפקיד מנהל המשרד. 15. במסגרת תפקידי עשיתי פעולות רבות ומגוונות לרבות טיפול בתאונות, תיקי תביעות, סריקת מסמכים, גיוס לקוחות, מתן הצעות ביטוח, הדרכת פקידות לצורך השתלבות במשרד, זמינות במהלך כל שעות היום וכן במהלך ימי החגים וימי החופש השבועי שלי, ועוד הרבה פעולות ובנוסף לכל אלה גם סיפקתי לפעמים שירות לסניף המשרד שלך בקצרין. 16. לדעתי המשכורת שקיבלתי אינה הולמת את ההשקעה שלי במשרד ולכן ביקשתי מספר פעמים העלאה במשכורת אולם נעניתי בסירוב, ובפגישתנו מיום 25.9.08 קיבלתי ממך תשובה ברורה ומפורשת שאינך מתכוון להיענות לבקשתי הנ"ל. 17. על כן, ולאור היקף העבודה שביצעתי ומיטב השעות שהקדשתי לעבודה במשרד, אני זכאי להיות מתוגמל כראוי, דבר שהינך מסרב בתוקף לעשות, על כן אני רואה בהתנהגות זו כעוד הרעה בתנאי עבודתי במשרד. היחס שלך בעבודה: 18. כפי שהזכרתי בתחילת מכתבי זה, מאז התחלתי לעבוד במשרדך בגוש חלב, ניהלתי את המשרד לשביעות רצונך. 19. מזה מספר חודשים, השתנה היחס שלך אלי בעבודה, וזה בא לידי ביטוי במספר דברים. (לדוגמא: ניתוק שיחה טלפונית בצורה פוגענית, בקשת דו"ח פעילות מפורט במהלך יום העבודה, בקשתך שאעשה עבודה של פקידה בעוד אני בתפקיד מנהל המשרד, וכן מתן דו"ח לעניין הפגישות מחוץ למשרד וכו'...) דברים אלו לא ביקשת ממני מעולם לעשות במסגרת עבודתי. 20. אני רואה בבקשותיך והיחס שלך כמפורט לעיל, כהרעה ממשית בתנאי העבודה אשר נגרמו להיווצרות מתחים ביננו, ומתחים אלו הלכו וגברו, עד אשר הגיעו מים עד נפש, והחלטתי שאינני מוכן לשאת יחס זה יותר, על כן אני רואה את עצמי כמפוטר מעבודתי במשרדך. 21. נוכח האמור, אבקשך להמציא לידי בהקדם כל המבוקש במכתבי זה בצירוף מכתב פיטורים". (ההדגשות הינן במקור - ו.ש.) בתשובה למכתב זה שיגר הנתבע לתובע ביום 13/10/08 את המכתב הבא, שכותרתו "עבודתך במשרד, התנהלות ומחדלים" - "1. מאשר קבלת מכתבך מיום 28/9/08 בגין יחסי העבודה בינינו. 2. ממכתבך זה אני מבין שהינך מעוניין להפסיק את יחסי העבודה בינינו עם הסיבות השמורות עמך. 3. אנה קח בחשבון כי לכל מטבע יש שני צדדים וכי יש לקחת בחשבון את הנזקים שנגרמו ועדיין נגרמים עקב פעולותיך והתנהלותך המקצועית כגון: אי רצונך ללמד את טובה ביום קבלתה לעבודה. סיפור הרכב שניתקה ונשאר ללא השגחה, ללא מפתחות וללא דאגה לשלחו למוסך. מערכת תביעות לא מעודכנת במערכת. פתיחת פוליסות חדשות במקום פוליסות שבוטלו עקב חוב בחברה אחרת, ללא מילוי הצעה, וללא אישור וידעת הלקוח. אי גבית פרמיה וכתוצאה מכך ביטול הפוליסות. אי הודעה למבוטחים שאין כיסוי ביטוחי בגין ביטול הפוליסה על חוב או מיגון. קבלת אזהרה על הפסקת עבודה עם חברה שומרה בגין הפקת פוליסות ללא הצעות, מגונים וללא אישור הלקוח. 4. מצ"ב טופס התחייבות לשמירת סודיות נא העבר אלי אותו חתום ע"י רו"ח שלך. ורק לאחר קבלת המכתב חתום וקבלת אישור ממני תעביר את החומר לרו"ח. 5. על פי מכתבך עולה כי הינך מקבל יעוץ משפטי, ולאור כל זאת החלטתי כי אלינו להיפגש עם בא כוחך או יועצך עם עו"ד שלי בהקדם על מנת לסכם את כל התנאים בצורה הכי הוגנת וחברית". (ההדגשות הינן במקור, ו.ש.) לכך השיב התובע בהודעה מיום 19/10/09 בזו הלשון - "1. מאשר קבלת מכתבך מיום 13.10.08 שקיבלתי במייל ביום 15.10.08. 2. בהתייחס לסעיף 2 למכתבך הנ"ל, אני חוזר שוב ומבהיר כי, סיום יחסי העבודה ביננו אינם מסיבות השמורות עמי, שהרי במכתבי מיום 28.09.08 מפורטים חלק מהנסיבות אשר הביאו אותי לשלוח אליך אותו מכתב. 3. לעניין סעיף 3 למכתבך הנ"ל, אני כופר באמור בו, שכן אלו טענות מופרכות ואתה יודע זאת היטב, כך שאני לא אתייחס לגופן של טענות בשלב זה. 4. יודגש כי טרם קיבלתי תשובה עניינית למכתבי מיום 28.09.08. 5. חרף כל האמור, לאחר שקיבלתי את הצעתך המועלית בסעיף 5 למכתבך הנ"ל, פניתי אליך טלפונית על מנת לקבוע מועד לפגישה, אולם טרם החזרת אליי תשובה לעניין מועד הפגישה. 6. נא להחזיר תשובה בהקדם בכדי לנסות לסיים העניין בדרכי נועם. 7. לטיפולך המהיר אודה". בהמשך שיגר הנתבע לתובע הודעה מיום 25/10/08 שכותרתה "התחשבנות כספית" ובה נאמר כך - "בהמשך להודעתך שביום 28/10/2008 הינך עוזב את העבודה ואין בידך את פירוט הכספים המגעים לך להלן הפירוט: 1. עמלות/בונוס בגין פרמיה נטו ללא חובה בביטוח אלמנטארי. לפי ההסכם מגיעה לך סך של 102,314 שח'. כאשר שולם לך בתלוש המשכורת במשך השנים סך של 88,515 שח'. היתרה המגיע לך ליום 28/10/2008 היא 13,804 שח' שזה כולל עלות מעביד. חישוב העמלה נעשה לשנים 7/1999 עד 31/10/2008 לפי הנתונים הבאים: בשנים 2004 2005 2006 חישוב פרמיה נטו של חברת שומרה הערכה בלבד מכיוון שעדיין לא קיבלתי את הנתונים. בשנים 1999 עד וכולל 2003 פרמיות נטו עילית הם לפי הערכה בלבד. אין דוחות וקשה לקבל מכיוון שהחברה לא קיימת. שנת 2008 החישוב נעשה לפי שנת 2007 חלקי 12 חודשים כפול 10 חודשים. מצ"ב טבלה חישוב העמלה וטבלה של התשלום. 2. ימי חופש - אם הינך מתפטר ביום 28/10/2008 פדיון ימי החופש המגעים לך הם: עבור השנה השוטפת 17 יום (לשנה מלאה 20 יום) עבור השנה הקודמת 19 יום עבור שנה לפני כן 18 יום סה"כ 54 ימי חופש". 6. מהאמור לעיל ניתן ללמוד בבירור כי התובע מודיע לנתבע כי החליט להביא לידי סיום את יחסי העבודה בניהם, וזאת בשל מה שהוא רואה כהרעת תנאים וכנסיבות שאינו מוכן להסכין עמן, ואלה הן - ראשית, העובדה שנלקח ממנו הרכב שנמסר לו לצורך שימוש בעבודה ולשימוש פרטי, מבלי שתינתן לו חלופה ראויה. שנית - אי תשלום הבונוס השנתי לפי החוזה. שלישית - עבודתו בשעות נוספות ובימי חג. רביעית - העובדה שלא יצא כלל לחופשה ולא קיבל כספים במקום חופשה, וההצעה שאיננה מקובלת עליו שהציע לו הנתבע לצאת לחופשה במועדים שאינם נוחים לו. חמישית - העובדה שלא שופרו תנאי שכרו למרות דרישותיו ותרומתו לעסקו של הנתבע. שישית - שינוי היחס של הנתבע כלפי התובע, הדרישה להמציא דו"ח פעילות, ודרישות נוספות שמעולם לא הועלו כלפיו, והתנהגות פוגעת באופן כללי. ניתן לראות כי הנתבע, מצדו, מקבל מיד את התפטרו של התובע, איננו מתייחס לטענותיו העיקריות לגופן, ועוסק מיד בהתחשבנות הכספית. 7. נשאלת השאלה האם יש לקבל טענתו המשפטית של התובע, לפיה יש לראות בנסיבות שפורטו (ככל שנקבע שהוכחו), כנימוקי ההתפטרות ככאלה המצדיקות ראייתו כמתפטר בדין מפוטר. א. אשר לדרישה להשיב את הרכב שהועמד לרשות התובע - טען הנתבע בפנינו כי על פי חוזה העבודה שנחתם בין הצדדים לא היה עליו להעמיד לרשות התובע רכב, כך שמדובר בהטבה שהוענקה לו מעבר למתחייב. עוד טען, כי הסתבר שלא הייתה הצדקה עניינית להשאיר את הרכב ברשות התובע, אשר התגורר במרחק דקות ספורות של הליכה מהמשרד בגוש חלב, שזה הועמד לרשות התובע לתקופת ניסיון, ומשמצא שעיקר השימוש שנעשה בו היה לצרכים פרטיים החליט שהיקף המכירות אינו מצדיק הוצאה זו. מהחומר שהוצג בפנינו עולה כי הרכב היה ברשות התובע לתקופה קצרה (יחסית לתקופת העבודה) בת כשנה וחצי, הגם שלא הוכחש כי מכר את רכבו הפרטי בעקבות העמדת הרכב לרשותו. עוד אין חולק כי הנתבע הודיע לו שכחלופה הינו מציע לו השתתפות בהוצאות הנסיעה בסך 1.5 ₪ לקילומטר, אלא שהתובע, שהסכים שזכותו של הנתבע לדרוש את הרכב בחזרה בכל עת שכן הוא שלו, לא ראה חלופה זו כסבירה. נעיר כי עיון בהסכם העבודה אכן מראה שעל פיו זכאי התובע להשתתפות ב"אחזקת רכב", אלא שאיש מהצדדים לא מסר פירוט באשר לאופן בו יושמה הוראה זו במהלך השנים, ומה היה שיעור החזר ההוצאות ששולם ועל פי איזה תחשיב. על בסיס האמור לעיל אנו מוצאים כי בהחלטה ליטול מחזקתו של התובע את הרכב שהועמד לרשותו לתקופה בת כשנה וחצי אין כדי להוות נימוק שיצדיק, הוא כשלעצמו, ראיית התובע כמתפטר בדין מפוטר. ב. אשר להיקף העבודה - לא הוכח בפנינו, כפי שעוד נרחיב בהמשך, שהתובע עבד בהיקף בלתי סביר של עבודה, כפי שביקש לטעון, וטוב עשה שהודיע, הגם שבשלב מתקדם של הדיון, שהוא חוזר בו מהתביעה לתוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות. התובע לא הראה מתכונת שעות קבועה של עבודה מבוקר ועד לילה, אין חולק שהוא זה שקבע לעצמו את ימי ושעות העבודה, שהתגורר במרחק כמה מאות מטרים מהמשרד, ובכל מקרה גם טענתו בהקשר זה במכתב ההתפטרות נטענת בשפה רפה ובאופן עמום. ג. אשר לבונוס השנתי - על פי הסכם העבודה זכאי התובע, כפי שעוד יורחב להלן, עבור פרמיות נטו בביטוח אלמנטרי ללא ביטוח חובה לבונוס של 2.5% עד לסך של 1,000,000 ₪, ומעל סך זה בונוס של 5% כאשר תשלומים אלה לא יחשבו לעניין פיצויי פיטורים. אין חולק כי לתובע שולמו ברוב חודשי העסקתו תשלומים בסכומים כמעט קבועים תחת הכותרת "עמלה". הנתבע מצדו, טען כי מעבר לכך שהתובע לא הוכיח שהתקיימו התנאים שהוגדרו לעניין זכאותו לבונוס, הרי שמדובר בתשלומים שבאו על חשבון הבונוס, מתוך הנחה שביום מן הימים יעשה חשבון מדויק. בהמשך עוד נדרש לשאלה האם יש לראות בתשלומים שהוגדרו כעמלות משום מענה לחיוב לשלם בונוס שנתי על פי ההסכם, אולם נאמר כבר כעת כי התובע לא סיפק הסבר אחר כלשהו לפשרם של תשלומים אלה, ששולמו לו במהלך כמעט 10 שנים, (למעט סברה שהועלתה לראשונה בסיכומי בא כוחו לפיה מדובר בתשלומים בגין נסיעות) וגם לא הראה מסמך אחד שהופנה מצדו לנתבע במהלך כל תקופת עבודתו הממושכת, ובו דרישה לתשלום הבונוס, ולמעשה גם לא התיימר לטעון בעדותו כי דרש זאת לאורך השנים. התובע למעשה מסתמך, לעניין זה, על טבלה שהמציא לו הנתבע לאחר שהודיע על התפטרותו, וממנה עולה כי הבונוס לו היה זכאי הסתכם ב- 102,314 ₪, ובמקביל על מסמך שהמציא לו הנתבע בשלב שבו שקל לכאורה התובע לרכוש את הסוכנות בגוש חלב, ממנו עולה לכאורה כי קיים חוב כלפי התובע על פי ההסכם העומד על כ- 80,000 ₪. מכל מקום, מתגובותיו של הנתבע עולה כי הובעה נכונות מצדו להשלים את ההתחשבנות הכספית, כך שניתן להסיק שאין בסוגיה זו כדי להוות הצדקה להתפטרות דווקא. ד. אשר לטענה לפיה לא קיבל חופשה בתשלום - נאמר כי התקשינו לקבל את טענת התובע לפיה לאורך כל תקופת עבודתו לא יצא ליום אחד של חופשה וכל אימת שנעדר מעבודתו השלים את משימותיו ביום המנוחה השבועי שלו. טענה זו לא עלתה בקנה אחד עם גרסת התובע לפיה ניהל את הסניף בגוש חלב, ולפיה היה אדון לעצמו מבחינת שעות וימי עבודתו. אמנם, אין בכך כדי להביא לקביעה שהוכח היקף החופשה בתשלום שקיבל התובע, אשר נטל הוכחתו על הנתבע כמעביד, אולם הכחשתו הגורפת והנחרצת של התובע, לכך ששהה ולו ביום אחד של חופשה מעת לעת - לא הייתה מהימנה בעיננו. ה. אשר לדרישה להעלות השכר - עיון בתלושי השכר מראה ששכר היסוד של התובע הועלה מעת לעת, וכך, בעוד שבתחילת תקופת עבודתו עמד על כ- 3000 ₪ (סך שעלה במעט על שכר המינימום שעמד באותה עת על 2,797 ₪), הרי שעמד בשלהי אותה תקופה על 4,250 בעוד ששכר המינימום באותה עת עמד על כ- 3,850 ₪. אמנם אין מדובר בהעלאה ניכרת, ונוכח ויתקו של התובע ותפקידו ספק אם מדובר בשכר מרשים בשיעורו, אולם ודאי שאין לומר שמדובר בקיפוח המצדיק התפטרות, ובכל מקרה סירובו של מעביד להעלות שכרו של עובד אין בו כדי להצדיק קביעה בדבר קיומן של נסיבות בהן אין לצפות מהעובד להמשיך בעבודתו. ו. אשר לשינוי היחס לתובע - אין חולק שהנתבע הפנה לתובע מכתב במייל, ביום 10/09/08, ואליו מצורף טופס לרישום יומי של שעות העבודה והפעילות שמבוצעת במהלכן, וכי מדובר היה בדרישה שמעולם לא הופנתה אליו. ברם, הנתבע טען כי פנייה זו נולדה בעקבות טענות חדשות של התובע לפיהן הוא זכאי לתוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות, וכי מכל מקום התובע סירב לדרישה לאור טענתו בדבר מעמדו כמנהל, ואין חולק שהנתבע לא עמד עוד על קיומה. נעיר כי הנתבע לא נחקר בנקודה זו כלל ועיקר, כך שטענתו בעניין זה לא נסתרה ולא הופרכה. הרושם הכללי שעלה הוא כי מזה זמן התובע לא היה שבע רצון מתנאי העסקתו, שנראה שלא היו מרשימים במיוחד, וחש כי אינו מתוגמל כפי שמגיע לו. התובע סבר, וייתכן מאוד שהצדק היה עימו, שעבודתו מניבה הכנסות גבוהות או ניכרות לנתבע, ואילו אינן באות לידי ביטוי בשכרו ובתנאי העסקתו, וכי הכנסתו תעלה ותשתפר באם יעבוד במקום אחר או יקים עסק משלו. הנתבע, מצידו, לא היה מוכן לשפר את תנאי העסקתו של התובע, וקיבל את הודעתו בדבר התפטרותו בהסכמה, ואולי אפילו בברכה, נוכח העכרת האווירה בניהם. ז. הדין החל - "הכלל הוא כי עובד המתפטר מיוזמתו אינו זכאי לפיצויי פיטורים. החריג לכלל זה הוא התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או נסיבות אחרות שביחסי עבודה, שבהן אין לדרוש מהעובד שימשיך בעבודתו, כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963. אם מתקיים אחד המקרים המנויים בסעיף יזכה המתפטר בפיצויי פיטורים. הרעה מוחשית תחשב כאשר הצר המעביד את צעדיו של העובד או הרע את תנאי עבודתו באופן מוחשי עד שלא השאיר בידו כל ברירה מלבד נטישת העבודה והתפטרות. השאלה אם תנאי העבודה הורעו בצורה מוחשית אינה סובייקטיבית, אלא אובייקטיבית". (וראו, למשל, ע"ע 1271/00 אמ"י מתו"ם-אדריכלים מהנדסים יועצים ומודדים - אברהם ואח' פד"ע לט 587). באשר לנטל ההוכחה, נפסק כי על הטוען לקיומה של הרעת תנאים מוחשית הנטל להוכיח תשתית עובדתית אובייקטיבית המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה (דב"ע נא/ 203-3 הרשקו רובין - מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ, פסק דין מיום 30.12.91). הרעת התנאים צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו, או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד (ראו, למשל, דב"ע נג / 3-210 אהרון רביוב - נאקו פנסו בע"מ, פד"ע כז 514). מעבר לכך שעל העובד הנטל להוכיח קיומה של הרעת תנאים מוחשית, עליו להראות כי התפטרותו נבעה מעצם ההרעה ונעשתה בגינה, קרי - עליו להצביע על קיומה של הרעה המהווה את הסיבה והגורם המניע להתפטרות (עניין רביוב שלעיל). זאת ועוד, בהתאם להלכה הפסוקה, עובד המתכוון להתפטר מעבודתו, עקב תנאי העבודה הקשים או הבלתי סבירים, חייב ליתן למעביד הודעה מוקדמת על כוונתו זו, תוך התראה כי אם לא יתוקנו הנסיבות בתנאי העבודה - תבוא ההתפטרות והדרישה לתשלום פיצויי פיטורים ורק אם לא עשה המעביד לסילוקם- יתקיים האמור בסעיף. ח. מן הכלל אל הפרט - כפי שציינו לעיל, התרשמותנו הייתה כי במכלול נסיבות העניין לא ניתן לומר שתנאי העבודה של התובע, כפי שחלו במהלך כמעט עשור, הורעו במידה כזו או שהיו בלתי סבירים במידה כזו שהצדיקו ראיית הנתבע כמי שמנסה להיפטר ממנו או שלא ניתן היה לצפות מעובד שימשיך לעבוד בהתקיימם. זאת ועוד - איננו סבורים שעלה בידי התובע להוכיח כי אלו הנסיבות האמתיות בגינן ביקש להתפטר, וכפי שציינו לעיל, התרשמותנו הייתה כי התובע חש כי יוכל לשפר מצבו הכלכלי אם יעזוב את עבודתו אצל הנתבע. ולבסוף - מוצאים אנו כי אין לראות את התובע כמי שנתן התראה לנתבע על כוונתו להתפטר ככל שלא יתוקנו הליקויים שלדעתו קיימים בתנאי עבודתו, והוא הודיע לו על התפטרותו באופן סופי ומוחלט לראשונה במכתב שכותרתו "יחסי העבודה ביננו". אכן - הנתבע גם הוא נראה כמי שנפשו קצה ביחסי העבודה עם התובע, ולא ניסה לדבר על ליבו שיחזור בו, אולם אין בכך כדי לראותו כמי שפיטר את התובע. סיכומו של דבר ונוכח האמור לעיל, אנו דוחים את תביעת התובע לפיצויי פיטורים. 8. אשר לתביעה לפדיון חופשה - כבר ציינו לעיל כי טענת התובע לפיה לא נטל לעצמו ולו יום אחד של חופשה במהלך תקופה בת כ- 9 שנים - לא עוררה בנו רושם מהימן, וזאת בין בכלל, ובין בהינתן העובדה שהיה אדון לעצמו בסניף המרוחק מעינו של הבעלים, וראה בעצמו מנהל. יחד עם זאת, נטל ההוכחה להראות כי התובע קיבל חופשה בתשלום, בין בכלל ובין בהיקף לו היה זכאי בהתאם להוראות הדין - מוטל על הנתבע. בענייננו, אין זכר לניצול חופשה או תשלומים בגין חופשה בתלושי השכר, הנתבע לא התיימר להצביע ולו על מועדים בודדים מסוימים בהם התובע היה בחופשה, ואין די, לעניין זה, בטענתו הכללית לפיה התובע עזר למשפחתו בעבודות במטע המשפחתי או נעדר מעבודתו "לצורך השתלמויות ולימודים". מעבר לכך, הנתבע גם ציין בתכתובת בינו לבין התובע כי הינו זכאי ל- 54 ימי חופשה בתשלום, ונאמר כי איננו מקבלים את ניסיונו של הנתבע לטעון, בהקשר זה, כי הדברים נכתבו על סמך מידע שקיבל בדבר זכאותו העקרונית של עובד לפדיון חופשה, ללא כל קשר לתובע, טענה שאיננה עולה בקנה אחד עם הלשון המפורשת בה עשה שימוש הנתבע עצמו. איננו מוצאים לנכון גם לראות את הצעתו של הנתבע, בשלהי תקופת עבודתו של התובע, ומיד כאשר הלין על כך שלא קיבל חופשות כמגיע לו, כי יצא לחופשה בת כשבועיים מיום 08/10/08. אין זה סביר להוציא עובד לחופשה ממושכת שכזו בהתראה קצרה שכזו, שאיננה מאפשרת לו למצות את ימי החופשה ולנצלם לצרכים שלשמם מיועדת חופשה בת יותר מימים ספורים. על פי הוראות סעיף 9 (א) לחוק חופשה שנתית מקום בו מדובר בחופשה העולה על 7 ימים "תאריך תחילת החופשה ייקבע לפחות ארבעה עשר יום מראש, ומשנקבע התאריך, ירשום אותו המעביד בפנקס המתנהל על פי סעיף 26, אם הוא חייב לנהל פנקס כזה". בענייננו ההצעה באה כשבוע עובר לאותו מועד שבו הוצע שהתובע יצא לחופשה. אשר על כן ונוכח האמור לעיל, מתקבלת תביעת התובע לפדיון חופשה במובן זה שאנו קובעים שעל הנתבע לשלם לו פדיון חופשה בשיעור שכר עבודה בגין 54 ימים. השכר הקובע לעניין זה יהא שכר היסוד ששולם לתובע, ואשר עמד בסיום תקופת העבודה על 4,250 ₪ לחודש, ומכאן שהשכר ליום עמד על 170 ₪, כך שהתובע זכאי לפדיון חופשה בסך של 9,180 ₪. 9. אשר לתביעה לדמי הבראה - אין חולק שבכל אחד מחודשי עבודתו, מהראשון ועד האחרון, הופיע בתלושי השכר של התובע תשלום תחת הכותרת דמי הבראה, בסכום קבוע שהוגדל מעט מדי מספר כזה או אחר של חודשים. הנתבע, מצדו, טען כי כך נהג ביחס לכל עובדיו, לשלם להם את דמי ההבראה מתחילת עבודתם וכך לפרוס את התשלום לכל אורך השנה. בדיקת הסכומים החודשיים ששולמו מראה כי הכפלתם במספר החודשים בשנה מביאה בערך לסכום שמהוה תשלום בגין 6 ימי הבראה. נאמר כי בהתאם להלכה הפסוקה, אין מניעה כי המעביד ישלם דמי הבראה בפריסה לאורך כל השנה (ראו, דב"ע נו/22 - 3 דורית פני גיל - טכנולוגיה מתקדמת בע"מ, מיום 18.4.96). ברם, על המעביד להוכיח כי כך הוסכם עם העובד וכי דמי ההבראה אכן שולמו כדין ובנוסף לשכר המוסכם. בענייננו, הנתבע הודה כי סוכם על שכר התחלתי של 3,000 ₪, כפי שגם עולה מהסכם העבודה, וניתן לראות בתלושי השכר הראשונים כי הסך האמור פוצל לשכר יסוד ודמי הבראה שביחד הסתכמו ב- 3,000 ₪. בחקירתו הנגדית בפנינו לא היה בידי הנתבע לספק הסבר בעניין זה כלל ועיקר. נוכח האמור לעיל, במצטבר, אנו קובעים שהמרכיב של דמי ההבראה שהופיע בתלושי השכר של התובע כונה כך באופן פיקטיבי, ולא היה בו אלא כדי להוות חלק משכר היסוד. משכך, יש לפסוק לזכותו של התובע בגין דמי הבראה את הסך שתבע, ועומד על 1,768 ₪, ובוודאי אינו גבוה יותר מהמגיע לו על פי הוראות הדין בהתחשב בויתקו. 10. התביעה לתשלום הבונוס - א. אין חולק כי על פי הסכם העבודה היה התובע זכאי לבונוסים עבור פרמיות. על פי סעיף 4(ה) להסכם, היה זכאי, בגין פרמיות נטו בביטוח אלמנטרי, ללא ביטוח חובה, עד לסך של 1,000,000 ₪ לשנה 2.5%, ומעבר לסכום זה 5%. ב. הנתבע טען, והתובע לא הוכיח אחרת, שהסניף שבניהולו של התובע מעולם לא עבר את מכסת הפרמיות של 1,000,000 ₪, ועל כן התובע היה זכאי לבונוס בשיעור של 2,5% מהפרמיות נטו שהתקבלו. אשר לשיעורן של הפרמיות - שני הצדדים הסתמכו, למעשה, על טבלה שערך הנתבע, ואשר צורפה כנספח 20 לתצהיר התובע, וממנה עולה כי סך כל העמלות להן היה זכאי התובע בגין כל תקופת עבודתו עמד על 102,314 ש"ח. עוד טען הנתבע, כי סך כל העמלות ששולמו לו משך השנים עמד על 88,515 ₪, ועל כן היתרה שהגיעה לו, נכון למועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים עמדה על 13,804 ₪. ג. כפי שצוין לעיל, הנתבע טען כי הסכומים ששולמו לתובע מדי חודש תחת הכותרת "עמלות" היו על חשבון הבונוס המוסכם, עד להתחשבנות מסכמת. עוד צוין, כי התובע לא הראה כי מחה על שיטת תשלום זו, ובעיקר כי לא טרח להצביע על מהות אחרת לתשלומים האמורים, ועיון בתלושים מביא למסקנה התומכת בטענת הנתבע, ולא בטענה הדחוקה משהו שהועלתה לראשונה בסיכומי בא כוח התובע, לפיה מדובר בתשלום בגין נסיעות (לתובע שהתגורר במרחק מס' דקות הליכה ממקום העבודה). מכאן שיש להפחית מסכום הבונוס הכולל לו היה זכאי התובע את התשלומים החלקיים ששולמו לו בגין רכיב זה, ובהעדר תחשיב אחר יש לקבל את תחשיבו של הנתבע שעומד על יתרה לזכות התובע בסך של 13,804 סך הכולל עלות מעביד. ד. נאמר כי לא נעלמה מעיננו טענת התובע לפיה יש לראות הנתבע כמי שהודה, בהקשר זה, בקיומו של חוב שעמד על כ- 80,000 ₪, וזאת במכתב מיום 06/09/08, אלא שמדובר במכתב ששוגר לתובע לפני שהסתיימו יחסי העבודה, ובא להציע התחשבנות מסוימת לצורך רכישת הסניף על ידי התובע, ולא נעשה כגמר חשבון לאחר בדיקה, ואיננו סבורים שיש לראות בו, כפי שמנסה התובע לטעון, כהודעת בעל דין בקיומו של החוב האמור. ה. אשר על כן אנו קובעים שהנתבע נותר חייב לתובע בגין הבונוס סך של 13,804 ₪. משלא המציא הנתבע תחשיב מפורט ובהיר כלשהו של "עלות המעביד" שיש להפחית מסכום זה, אנו קובעים כי יש לשלמו לתובע במלואו. 11. התביעה שכנגד - א. הנתבע הגיש כנגד התובע תביעה שכנגד על סך של 280,000 ₪. על פי הנטען בתביעה שכנגד, התובע (בתביעה העיקרית) הפר את התחייבויותיו ומחויבויותיו מכוח הסכם העבודה האישי, וזאת הן במהלך תקופת עבודתו והן לאחר סיומה, וגרם לנתבע (בתביעה העיקרית) נזקים ניכרים. ב. על פי הנטען, התובע תפקד באופן לקוי בעבודתו כסוכן ביטוח בסניף אותו ניהל, לא נתן ללקוחות שירות ראוי, ביצע ביטוחים כפולים, מסר אינפורמציה שגויה, חשף לקוחות לתביעות, והתנהל שלא כדין. עוד נטען, כי במהלך תקופת עבודתו האחרונה התובע אף הפחית את היקף עבודתו, יחסו ללקוחות הורע והיקף תפקודו ירד. ג. בנוסף, נטען כי התובע עשה שימוש לא חוקי במחשב המשרד לצרכים פרטיים ואף הוציא ממנו שלא כדין חומר השייך לנתבע, בגדרו פרטי לקוחות בהם עשה שימוש כדי לפנות אליהם ולשדלם לעבור אליו. ד. עוד נטען, כי לקראת עזיבתו של התובע את העבודה החל להפיץ כי הנתבע עזב את המשרד לאחר פירוק שותפות שהייתה קיימת לכאורה עם התובע, וכי תיק הביטוחים של המשרד עבר אליו. בנוסף, נטען כי התובע המשיך לאחר עזיבתו ליצור קשר עם לקוחותיו של הנתבע. ה. הנתבע ביקש להצביע על כך שהתובע פתח סניף מתחרה למשרד בגוש חלב, ושידל את לקוחותיו של הנתבע לעבור אליו, ובעקבות זאת נאלץ הנתבע לסגור את הסניף ולמכור אותו תוך הפסד של 280,000 ₪. הנתבע ביקש לקבוע כי במסגרת זו עשה התובע שימוש בסודות מסחריים שלו. ו. לסיכום טען הנתבע-התובע שכנגד, כי בעקבות פעולותיו של התובע- הנתבע שכנגד, נגרם לו נזק בגין הפסדי עמלות ו/או אבדן לקוחות ו/או אבדן הכנסה צפויה בסך של 250,000 ₪, וביקש לחייב את התובע בסך של 250,000 ₪ בגין הפרת חובת הסודיות ו/או איסור התחרות. עוד ביקש הנתבע לחייב את התובע לשלם לו פיצוי בסך של 75,000 ₪ בגין נזקים שגרם לו במהלך עבודתו, וכן סכומים נוספים של 180,000 ₪ בגין הפרת חובת תום הלב, וסך של 150,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין. לאור האמור לעיל, ביקש הנתבע להוסיף פיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין ביצוע עוולה מסחרית, ועוד 85,000 ₪ בגין נזק לא ממוני ועגמת נפש. יחד עם זאת, ביקש הנתבע להעמיד את התביעה, "לצרכי אגרה" על סך של 280,000 ₪. ז. יוער כי לאחר שהנתבע-התובע שכנגד נדרש לכמת את רכיבי התביעה שכנגד כך שיסתכמו בסך עליו הועמדה תביעה זו, צומצמו סכומי הרכיבים שפורטו לעיל בהתאמה. ח. אשר לטענה בדבר תפקוד לקוי בעבודה ואי טיפול בלקוחות - הנתבע הפנה לשורה של מסמכים שהעידו לכאורה ולגישתו על טעויות או כשלים בעבודת התובע בטיפול במבוטחים כאלה ואחרים. נאמר כי הנתבע אמנם לא נחקר בנוגע לטענותיו בהקשר זה, אלא שלא הובאה כל הוכחה בדבר נזק כלשהו שנגרם לאותם מבוטחים, וודאי שלא על נזק שנגרם לנתבע, או חסרון כיס או פגיעה בהכנסות שלה קשר ישיר למעשים או מחדלים אלה, אשר טעונים פיצוי. ט. אשר ל"שימוש בלתי חוקי במחשב המשרד " - יפים הדברים שנאמרו לעיל בנוגע לתפקודו הלקוי לכאורה של התובע. הנתבע טען כי התובע הפיק לצרכיו שלו מסמכים שונים מהמחשב, ועשה בו שימוש למטרותיו הפרטיות, אולם שוב לא הפנה לנזק מוגדר ומוכח, כזה או אחר, שנגרם לו בעקבות זאת. י. אשר לפגיעה במוניטין של הנתבע והפצת מידע שקרי - הנתבע לא הוכיח כי התובע אמר דברים או פעל פעולות שהיה בהן כדי לפגוע במוניטין שלו וגם לא כי פרסם או טען בפני מאן דבעי כי השותפות בניהם התפרקה או כי תיק הביטוחים שלו עבר לתובע. אין די, בהקשר זה, באמירת דברים כלליים בעלמא, כדי לקבוע שהתובע ביצע עוולה כלשהי וודאי שלא כי הוא חייב לשלם לנתבע פיצוי כלשהו. יא. אשר לטענות הנוגעות למעבר הלקוחות ממשרדו של הנתבע אל התובע - גם בעניין זה, הנתבע אמנם הצביע על כך ששורה של לקוחות (כ- 18 במספר) העדיפו לחדש את הביטוחים שנערכו להם ותקפם תם - אצל התובע, ועוד עשרות לקוחות שהיו מבוטחים אצל הנתבע והתובע חידש להם ביטוח שירותי דרך. נעיר, כי אין חולק שמספר חודשים לאחר סיום עבודתו אצל הנתבע פתח התובע סוכנות ביטוח בכפר גוש חלב, ועוד קודם לכן עבר לעבוד בסוכנות ביטוח בראש פינה. עוד אין חולק, למעשה, כי שורה של מבוטחים שהיו מטופלים באמצעות משרדו של הנתבע העדיפו לעבור לעבוד עם התובע. ברם - לא הוכח, כלל ועיקר, כי התובע שידל אותם לעשות זאת, וכי הנסיבות לא היו כנטען ע"י התובע, שהמבוטחים, אשר באו לסוכנות מתוך הכרות עמו ובעטיה - העדיפו להמשיך ולזכות בשירותיו שלו ולא בשירותי הנתבע אותו לא הכירו. לא זאת אף זאת - הנתבע לא הוכיח גם לעניין זה מהם הנזקים שנגרמו לו, ואין די בהפניה למיעוט המבוטחים שנותרו בסניף בגוש חלב או לסכום ה"סימלי" לכאורה שבו מכר את הסניף, בהעדר הוכחה לערכו עובר לעזיבת התובע ולתמורה שניתן היה לקבל בעבורו אלמלא בוצעו המעשים או המחדלים המיוחסים לתובע. יש להזכיר, כי התובע הינו סוכן ביטוח, זו הכשרתו וזה ניסיונו המקצועי ואלה עיסוקו ופרנסתו. קביעה כי התובע יהא מנוע לאורך זמן מלעסוק בביטוח - מהווה פגיעה בחופש העיסוק שלו. אין למצוא ממש בטענת הנתבע לפיה התובע הפר התחייבויותיו או מחויבויותיו כלפי הנתבע בכך שהחל לעבוד עם אותן חברות ביטוח עמן עבד הנתבע, שכן מהות עבודתו של סוכן הביטוח הינה תיווך בין חברות הביטוח לבין המבוטחים. יב. אשר לפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק עוולות מסחריות - הנתבע-התובע שכנגד ביקש לטעון כי התובע עשה שימוש ברשימת הלקוחות שלו, אשר הגיעה לידיו מכוח עבודתו בשירותו, ובכך יש לראותו כמי שביצע עוולה של "גזל סוד מסחרי". "סוד מסחרי" מוגדר בחוק עוולות מסחריות כ-" מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיות". רשימת לקוחות תהא בגדר סוד מסחרי, רק בנסיבות שבהן יוכח כי דרוש מאמץ מיוחד להשיגה או שיש ערך מוסף בקבלת הרשימה מן המוכן. בענייננו, לא הוכח כי מדובר ברשימת לקוחות אשר היה דרוש מאמץ מיוחד להשיגה, ולא הוכח שהתובע פנה למי מבין המבוטחים ושידל אותו לעזוב את ביטוחו באמצעות הנתבע. בחקירתו בפני בית הדין ניסה הנתבע לטעון כי הסודות המסחריים שלכאורה התובע גזל ממנו נגעו לשיטות העבודה במשרד - אלא שקיומן של "שיטות" שכאלה לא פורט, ובוודאי שלא הוכח כי הן עונות על הגדרת "סוד מסחרי" כמובא לעיל. יג. אשר לפיצוי בגין עגמת נפש - אין ספק שלשני הצדדים נגרמה עוגמת נפש בגין המתכונת בה הסתיימו יחסי העבודה ביניהם. ברם, מעבר לכך שעל פי ההלכה הפסוקה לא ימהרו בתי הדין לפסוק פיצוי בגין נזק בלתי ממוני גם מקום בו מופרות התחייבויות או צדדים לחוזה העבודה אינם נוהגים בתום לב, הרי שוודאי שלאור קביעותינו שלעיל, איננו מוצאים בסיס לחייב את התובע לשלם לנתבע פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו. 12. סיכומו של דבר: התובע הגיש תביעה על סך של מעל 600,000 ₪. מתוך הסך האמור הפחית רכיב שעומד על סך של כ- 400,000 ₪ בתחילת ישיבת ההוכחות. בסופו של יום מצאנו כי יש לחייב את הנתבע לשלם לו סך של 24,752 ₪ בלבד. אילו ההתדיינות בין הצדדים היתה מסתכמת בתביעת התובע בלבד, היינו מחייבים אותו בהוצאות המשפט של הנתבע לנוכח ההפרש בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק לזכותו. ברם - הנתבע הגיש תביעה שכנגד על סך של 280,000 ₪ אשר נדחתה במלואה. לאחר ששקלנו בדבר, ובשים לב למכלול נסיבות העניין, החלטנו לחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 24,752 ₪, ולא לתת צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. 13. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. דמי הבראה