שימוש במקרקעין משותפים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שימוש במקרקעין משותפים: מבוא ורקע תביעה כספית לתשלום דמי שימוש ראויים וסכומים נוספים בגין שימוש במקרקעין משותפים המצויים בחלק ממתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, אשר הוגשה על ידי חלק מהבעלים של המקרקעין נגד בעלים אחרים שלהם ונגד גורמים נוספים. התביעה הוגשה תחילה לבית משפט השלום בתל-אביב בשנת 2004 (מספרה המקורי היה ת.אז. (שלום ת"א) 19079/04) והועברה לבית משפט זה על פי החלטת כב' נשיאת בית המשפט העליון. סכום התביעה למועד הגשתה עומד על 1,561,700 ₪. במקור הוגשה הביעה בשם מספר רב של תובעים, אולם רובם נמחקו (בש"א 444/08) לאחר שלא הוגשו יפויי כח מטעמם, ונותרו רק שלוש תובעות - שתי החברות והתובעת הנוספת שבכותרת. עניינה של התביעה, מבחינת המקום, בשני חניונים. אחד מהם ממוקם על חלק מחלקות 38 ו-45 בגוש 6942, והוא מכונה "החניון הגדול" או "חניון צ'לנוב". החניון השני ממוקם על חלק מחלקה 86 בגוש 6942, והוא מכונה "החניון הקטן" או "חניון הגליל". שני החניונים הנזכרים לעיל יכונו להלן גם "החניונים". התובעות, וכן התובעים הנוספים שנמחקו בינתיים, הם בעלים של חלקים מהחלקות 38, 45 ו-86 בגוש 6942. גם משה שפיר ז"ל (להלן גם "משה ז"ל") היה בחייו הבעלים של חלק מחלקות אלה. משה ז"ל נפטר ביום 16/9/2000. עזבונו הוא הנתבע 1. לפי צו קיום צוואה בעניינו של משה ז"ל, היורשת של רכושו של משה ז"ל היא רעייתו, אסתר שפיר ז"ל (להלן גם "אסתר ז"ל"), שעזבונה הוא הנתבע 2. אסתר ז"ל נפטרה ביום 20/4/2002. הנתבע 3, שמשון מקיאס (להלן גם "מקיאס") היה מיופה כוחם של משה ז"ל ושל אסתר ז"ל, והוא גם בעל מניות בחברה הנתבעת 5 ומנהל בה. הנתבע 4, נוריאל נוריאלי (להלן גם "נוריאל"), גם הוא בעל מניות בחברה הנתבעת 5. הנתבעת 5, שנן ייזום והשקעות בע"מ (להלן גם "שנן בע"מ", "שנן", או "החברה"), היא חברה בע"מ שמניותיה נמצאות בבעלות הנתבעים 3 ו-4. מבחינת הזמן, התביעה מתייחסת לתקופה שמיום 1/6/1999 ועד ליום 30/6/2001 (ובסך הכל שנתיים וחודש). לפי נסחי המקרקעין שהוגשו כנספחים לכתב התביעה ואשר תוכנם אינו שנוי במחלוקת מדובר ברישום בשיטה הישנה (כלומר לפי פנקס שטרות), ושלוש החלקות הרלבנטיות מוקפאות מחמת הליכי הסדר זכויות במקרקעין. עסקינן במקרקעין בלתי מוסדרים. עתה יובאו עיקרי כתבי הטענות. בעקבות מחיקת חלק ניכר מהתובעים המקוריים לא תובאנה כאן טענות הנתבעים בדבר הצורך למחוק את תביעתם של אותם תובעים שאכן נמחקו כפי שתואר לעיל. כמו כן, בעקבות זניחת התביעה כלפי הנתבעים 4 ו-5 כפי שנראה בהמשך, אין צורך להביא כאן את תוכן טענותיהם של נתבעים אלה בכתב הגנתם, למעט מקום בו מצאתי לנכון להידרש לתוכן כתב הגנה זה בהקשר קונקרטי במסגרת הדיון המפורט בתביעה. כתבי הטענות כתב התביעה התובעות טוענות בכתב התביעה כי הנתבעים החזיקו בשני החניונים הנזכרים לעיל (שייקראו להלן יחדיו גם "החניונים") בתקופה שאליה מתייחסת התביעה כאמור לעיל, אולם כפי שנראה בהמשך נזנחה התביעה נגד נתבעים 4 ו-5, ונותר לדון רק בעניינם של הנתבעים 1 - 3. התובעים טוענים כי החזקה זו של החניונים היתה שלא כדין, והתביעה היא לתשלום כספים עקב החזקה האמורה בחניונים כהגדרתם לעיל, ובעיקר דמי שימוש ראויים. בכתב התביעה נטען כי לפני התקופה אליה מתייחס התביעה היו שני החניונים הנזכרים בתביעה מושכרים לשני מפעילים על פי חוזים שצורפו כנספחים ט' ו-י"א לכתב התביעה. החוזה נספח ט' לתביעה נערך בין כמה משכירים, וביניהם - לצד אחרים שאינם צדדים לתביעה כיום - גם התובעות ומשה שפיר ז"ל (בחייו, באמצעות הנתבע 3) לבין מי ששכר מהם את החניון הגדול כהגדרתו לעיל. החוזה נספח י"א לתביעה נערך אף הוא בין עמה משכירים, ובהם גם התובעות ומשה שפיר ז"ל (בחייו, באמצעות הנתבע 3) לבין מי ששכר מהם את החניון הקטן. בשני החוזים נכללת טבלה המפרטת את חלוקת דמי השכירות בין המשכירים השונים. חוזים אלה ייקראו להלן "חוזי השכירות הישנים". טענת התובעות היא כי לאחר שחוזים אלה באו לקיצם נתפסה החזקה בחניונים על ידי הנתבעים שלא כדין ושלא על דעת התובעות, עד אשר פונו שני החניונים על ידי המחזיקים בעקבות תביעת פינוי שהגישו התובעות (ואחרים) ב-ת.אז. (שלום ת"א) 65621/99 (להלן "תביעת הפינוי"). בכתב התביעה נטען כי עיריית תל-אביב, שבבעלותה חלקים מחלקה 38, לא היתה שותפה לדמי השכירות בחוזי השכירות הישנים באשר היא החזיקה בחלקים מסוימים משטח החלקה. עוד נטען שם כי במסגרת תביעת הפינוי הציגו הנתבעים חוזה שכירות, נספח ז' לתביעה, אשר נחזה להיות חוזה שכירות בין התובעות (ובעלים נוספים של החלקות 38 ו-44, למעט עיריית תל-אביב) לבין הנתבעת 5, לפיו הושכר החניון הגדול לנתבעת 5 למשך שנה מיום 26/5/99. על החוזה שצורף לתביעה מופיעה רק חתימתו של הנתבע 3 במקום המיועד לחתימת המשכירים, והתובעות מכחישות כי היו צד לחוזה זה או קיבלו כספים כלשהם על פיו. התובעות טוענות עוד בכתב התביעה כי הנתבע 3 פעל כשלוחם של הנתבעים 1 ו-2 (בחייהם), וכי אם חרג משליחותו אזי יש להטיל עליו חבות אישית. פרט לאמור לעיל אין בכתב התביעה פירוט מי מהנתבעים החזיק בחניונים או באיזה מהם לגבי החזקה בחניונים בתקופה שאליה מתייחסת התביעה, וההתייחסות היא ל"נתבעים" מבלי להבחין ביניהם. מה שמעניין לציין הוא כי בכתב התביעה אין כלל טענה לפיה התקיימו התנאים להטלת חבות אישית על הנתבעים 3 או 4 בגין היותם בעלי מניות (היינו - התנאים המצדיקים הרמת מסך), או בגין היותם אורגנים, של החברה הנתבעת 5 (או של תאגיד אחר כלשהו). בכתב התביעה לא נטען קיומם של התנאים שבהתקיימם ניתן להטיל חבות אישית על אורגן של חברה. אין בכתב התביעה גם טענה כלשהי לפיה התיר מי מהנתבעים לאחרים להחזיק בחניונים, היתר שניתן שלא כדין ואשר נתינתו מקימה חבות אישית של נותנו. בכל הנוגע לסכומים הנדרשים על ידי התובעות מדובר בסכום של 21,878 ₪ ליום הגשת התביעה (20,299 ₪ ליום 30/6/99) בגין עלות ניסיונות הפינוי ואבטחת החניונים. יתרת סכום התביעה כוללת שתי חלופות: חלופה של דמי שכירות ראויים על פי חוות דעת שמאי שצורפה לתביעה, וחלופה של השבת ההכנסות מדמי חניה שהופקו או שניתן היה להפיק, לדעת התובעות, מהחניונים בתקופה הרלבנטית לתביעה, כאשר הסכום מחושב לפי חלקם היחסי הנטען של התובעים המקוריים (כלומר התובעות, יחד עם תובעים נוספים שנמחקו מהתביעה) במקרקעין שבהם נמצא כל חניון. בסעיף 32.4 לכתב התביעה מופיעה עתירה נוספת, והיא "לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את סכומי הארנונה". חלק זה של התביעה אינו כולל כימות כספי אף שהתובעות יודעות את הסכומים בהם מדובר (מה-גם שבסעיף 29 לכתב התביעה אף נטען כי הארנונה שולמה "בחלקה" על ידי התובעים, ללא כל פירוט) ולא שולמה בגינו אגרה, ועל כן לא ניתן לקבלו בכל מקרה. כתב ההגנה של נתבע 1 כתב ההגנה של הנתבע 1 הוגש על ידי עו"ד יעקב לנגה, שהיה מנהל העיזבון הנתבע 1 בעת הגשתו. בכתב ההגנה נטען כי כל מעשי הנתבע 3 הרלבנטיים לתביעה, ככל שנטען כי נעשו עבור ובשם משה ז"ל, נעשו על ידי הנתבע 3בחריגה מההרשאה שניתנה לו "אם בכלל" ותוך הפרת חובת הנאמנות שלו כלפי משה ז"ל ועל כן אין להטיל על משה ז"ל (וכיום - על העיזבון) כל חבות בגינם. עוד נטען שם כי בניגוד לנטען בכתב התביעה, עיריית תל אביב זכאית לחלק מדמי השכירות, אולם בהתאם להסכם בין העירייה לבין "שפיר" (אשר בכתב ההגנה אין כל פרטים לגביו) מגיע חלקה בדמי השכירות ליורשי משה ז"ל בלבד. עוד נטען כי התובעות הסתירו חוזים רלבנטיים שצורפו כנספחים ג', ד' ו-ה' לכתב ההגנה, שנערכו בחודשים יוני ויולי 2001 ושבהם - כך נטען - ויתרו על תביעות כלפי משה ז"ל. לאחר מכן מכחיש הנתבע 1 כל החזקה בחניון, ומוסיף וטוען כי אם החזיק בחניונים הרי שהדבר היה רק לתקופה קצרה בת פחות משלושה חודשים לכל היותר, מיוני עד אוגוסט 1999 וכי החל מיום 1/9/99 החזיקה בחניונים חברה בשם ע. לירון בע"מ; ובכל הנוגע לאותם שלושה חודשים, חל הויתור על תביעות שנזכר לעיל. לגבי תביעת הפינוי טוען הנתבע 1 כי חלק מהתובעים כאן הסתלקו מתביעת הפינוי, וכן - כי נקבע שם שלא נגרם לתובעים נזק כספי וכי לא היו זכאים לפעול בעצמם לפינוי החניונים מהמחזיקים בהם, וכי קביעות אלה הן השתק פלוגתא. בנוסף מוכחשים סכומי התביעה והאומדנים שעליהם הם מבוססים. בסעיפיו האחרונים של כתב ההגנה נטענת טענת קיזוז כטענה חלופית, כאשר הטענה היא כי על הנתבע 1 "הושתו" חיובים של ארנונה ומיסים אחרים בסכום של "יותר מ-6 מיליון ₪" בעבור "החלקה כולה" (מבלי לציין באיזו מהחלקות הרלבנטיות מדובר) על כל בעליה המשותפים. כתב ההגנה של הנתבע 2 כתב הגנה זה הוגש על ידי עו"ד מוטי בניאן, שהיה מנהל העיזבון של אסתר ז"ל בעת הגשתו. כתב ההגנה נכתב בקיצור רב, ללא כל פירוט ולעיתים תוך העלאת טענות עובדתיות שאינן מתיישבות זו עם זו, והכותב מצהיר כי הוא מתבסס על מסמכים שונים שקיבל מחלק מהנתבעים ועל מסמכים שהוגשו על ידי בעלי דין אחרים. נטען בו כי אסתר ז"ל לא היתה מעורבת בניהול המקרקעין וכי מטעם זה לא ניתן לתבוע ממנה (מהעיזבון שלה) דבר. עוד נטען כי בתביעת הפינוי היו "מעשי בית דין", במיוחד לגבי חלק מהתובעים המקוריים ובהם גם התובעות 2 ו-3, אשר היו בין התובעים בתביעת הפינוי אולם חזרו בהם ממנה. בסעיף 6 לכתב ההגנה נטען כי "הנתבעת 2 (הכוונה לאסתר ז"ל - ש.מ.) ו/או מי מטעמה החזיקו את המקרקעין מכח הסכמות והרשאות מצד התובעים". לא ניתן כל פירוט לטענה זו. באופן כללי ניתן לומר כי פרט לכך חוזר הכותב על טענות הנתבע 1. כתב ההגנה של הנתבע 3 בסעיף 2 לכתב הגנה זה נטען כי הנתבע 3 פעל כמיופה כח בכל פעולותיו וכי אין מקום להטיל עליו כל חבות אישית, מה-גם שהעזבונות נתבעים אף הם; הכותב אינו מפרט שם מי מבין המנוחים משה ז"ל ואסתר ז"ל היה שולחו של הנתבע 3. עוד נטען באותו סעיף כי חברת ע. לירון נכסים והשקעות בע"מ (להלן גם "ע. לירון") היתה המחזיקה בחניונים במשך רוב התקופה אליה מתייחסת התביעה, וביתר פירוט - מיום 1/9/99 ועד יוני-יולי 2001. בנוסף טוען הנתבע 3 את הטענות הבאות (ולהלן לא אתייחס לאותן טענות שנעשו בלתי רלבנטיות נוכח זניחת התביעה נגד נתבעים 4 ו-5, כפי שנראה מייד): כי חלק מהתובעים בתביעת הפינוי, ובהם גם חלק מהתובעות כאן, חזרו בהם מתביעת הפינוי ונמחקו ממנה לבקשתם ולכן הם "מושתקים" מלהסתמך עליו; כי בתביעת הפינוי נקבע (בהליכי ביניים) כי התובעים ידעו על תפיסת החזקה במקום והסכימו לה, וכי פסק הדין שניתן בתביעת הפינוי היה בגדר "מחטף"; כי התובעות ויתרו, בשורה של הסכמים, על כל הכספים הנתבעים בתביעה זו; כי לתובעים המקוריים (ובהם התובעות שנותרו) אין סמכות לקבוע איזה שימוש ייעשה במקרקעין, משום שאינם בעלים של רוב החלקים בהם; כי בעבר היו מקרים בהם השתלטו התובעים המקוריים (ובהם התובעות שנותרו) על החניונים כהגדרתם לעיל ולא שילמו דבר לנתבעים בעבור חלקם במקרקעין (כבר כעת נעיר כי טענה זו תמוהה כשהיא באה מפיו של הנתבע 3 בלבד, שכלל אינו בעלים של חלק כלשהו בחלקות שעליהן נמצאים החניונים אלא אם וככל שהוא נמנה על יורשי המנוחים שפיר ז"ל או אחד מהם וגם אז זכויותיו נגזרות מזכויות המוריש); כי ביוני 1999 נעשה על ידי התובעים ניסיון פינוי אלים, שלא כדין, של אחד החניונים; כי כל פעולות הנתבע 3 נעשו על ידו כמיופה-כח ולכן אין כל עילה לתובעו אישית. הטענה כי התובעים ויתרו, בכתב, על כל תביעה בגין החניונים בתקופה הרלבנטית, נסמכת על שלושה מסמכים שצורפו לכתב ההגנה כנספחים ה1, ה2 ו-ה3 (בהתאמה), כדלהלן (המסמכים יתוארו כאן על פי תיאורם בכתב ההגנה של הנתבע 3): הסכם מיום 3/7/01 בין התובעים (המקוריים) לבין אסתר ז"ל, שהיתה אז היורשת של כל נכסי משה ז"ל (להלן "הסכם שפיר מיום 3/7/01"); מסמך מיום 20/6/2001 שבו ויתרו חלק מהתובעים, ובהם התובעות 2 ו-3 (כולם באמצעות מר מ. אורבך ומר א. ליאופולד) על כל החובות שצברו שפיר, ע. לירון בע"מ ו-הנתבעת 5 עד ליום החתימה על "ההסכם הראשי" (מונח שאין לו הגדרה בכתב ההגנה או במסמך עצמו); ומסמך שנטען כי נחתם בשנת 2002 בין התובעת 2 לאסתר ז"ל (באמצעות מיופה כוחה אז, יעקב נוריאלי, שאינו צד להליך הנוכחי) ובו ויתור כללי וגורף של הצדדים על כל תביעה או דרישה זה כלפי זה בגין כל חוב או נזק עבר שנגרם למי מהם. עוד טוען הנתבע 3 כי בעת שהתובעת 1 רכשה את חלקה 45 היו במקום דיירים מוגנים והרכישה היתה כפופה לזכויותיהם, והנתבעת 3 טוען כי הוא דייר מוגן "במקום". לתמיכה בטענה זו הוגש נספח ו' לכתב ההגנה, "הסכם בלתי חוזר". כבר כעת יצוין כי מסמך זה אינו נושא תאריך, והוא חתום על ידי הנתבע 3 לבדו כמיופה כוחה של אסתר שפיר על פי יפוי כח שהוגש אף הוא במסגרת נספח ו' לכתב ההגנה. חתימתה של אסתר שפיר ז"ל על יפוי כח זה אומתה על ידי נוטריון ביום 29/1/2001. הנתבע 3 מוסיף כי לתובעים (המקוריים) אין כל זכות לתבוע דמי שכירות בגין חלקה של עיריית תל-אביב בחלקות, וכי מכח הסכם בין משה ז"ל לעירייה היה דווקא משה ז"ל זכאי לחלקה של העירייה בדמי השכירות (ההסכם הוגש כנספח ח' לכתב ההגנה). הנתבע 3 מסתמך עוד, בין היתר, על מסמך מיום 13/6/2001 (נספח י"ב לכתב ההגנה) בו מאשרים, לטענת הנתבע 3, התובעים כי ע. לירון החזיקה ב"מגרש" כפולשת ועל מסמך נוסף משנת 2001 בו נאמר כי ע. לירון היא המחזיקה בחניונים והוגשה נגדה תביעת פינוי. הנתבע 3 טוען כי לא ניתן ליישב מסמכים אלה עם טענת התובעים בתביעה ולפיה הנתבעים היו המחזיקים בחניונים. טענה נוספת של הנתבע 3 היא כי בין הצדדים היתה "הבנה" לפיה חולקו בפועל השטחים השונים כך שכל צד יכול היה לעשות כראות עיניו בשטחים ש"בבעלותו" ולהשכירם לצדדי ג' מבלי להיזקק להסכמת האחרים ומבלי לשתף אחרים בהכנסות המתקבלות. הטענה נסמכת על מסמך מיום 16/5/2000, שבאורח מוזר לא צורף לכתב ההגנה עתיר הנספחים של הנתבע 3 ולא ניתן תיאור מלא שלו בכתב ההגנה. הכותב גם אינו מפרט את תוכנה המדויק של אותה הבנה נטענת, את נסיבותיה ואת זהות הצדדים לה. טענות נוספות של הנתבע 3 עניינן במעשי עבר אותם הוא מייחס לתובעים, לרבות החזקה במשך "תקופות ארוכות" (שלא פורטו) ב"מקרקעין" (שאף הם לא הוגדרו ולא נמסרו פרטים אודותיהם) מבלי לשתף את הנתבעים בהכנסות. עוד נטען כי כ-40% מ"החניונים" תפוסים על ידי דיירים מוגנים ולכן בגין חלק זה בכל מקרה לא מגיעים דמי שימוש ראויים. בנוסף, מוכחשים הסכומים הנטענים וחוות הדעת עליה הם מבוססים לרבות ההנחות שבבסיסה; מוכחשים הריבית הדולרית הנטענת על ידי התובעים (11% לשנה, במונחים דולריים), חלקם היחסי הנכון של התובעים בדמי השימוש, ככל שמגיעים; והזכאות לקבל "החזר הוצאות פינוי" (רכיב הכלול בסכום התביעה) מוכחשת במיוחד, משום שהנתבע 3 טוען כי נפסק שאותם ניסיונות פינוי היו "בניגוד לחוק". בשולי כתב הגנתו מעלה הנתבע 3 גם טענת קיזוז, תוך שהוא מדגיש כי אין מדובר בטענה שהיא "טענתו הוא". הטענה היא כי התובעים חייבים "סכומי כסף אדירים" ל"בני הזוג שפיר" בגין מה שהוא מגדיר כחובות ארנונה ומיסים אחרים (רכוש ושבח) בהיקפים של 6,000,000 ₪ אשר "הוטלו על כתפי" בני הזוג שפיר בגין "החלקה כולה". בכתב ההגנה לא ניתנו כל פרטים נוספים לטענה זו, ולא צורף אליו מסמך כלשהו לתמיכה בה או בפרטיה. דיון עניינם של הנתבעים 4 ו-5 בחרתי לפתוח את הדיון דווקא בעניינם של הנתבעים 4 ו-5, הטוענים בסיכומיהם כי מסיכומי התובעות (סעיף 24 לסיכומים) עולה כי הן זנחו את תביעתן לסעד כלשהו כנגד הנתבעים 4-5 ותביעתן היחידה הינה לסעד כנגד הנתבעים 1-3. לפיכך טוענים נתבעים 4 ו-5 יש לדחות התביעה כנגדם. הם מסתמכים על ההלכה הפסוקה לפיה דין טענה שלא הועלתה במסגרת הסיכומים כדין טענה שנזנחה (ע"א 401/66 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1) 673; ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102). הנתבעים 4-5 עותרים עוד לחיוב התובעות בהוצאות משפט גבוהות במיוחד לטובתם, בשים לב לעובדה כי אלו גררו את הנתבעים 4-5 להליך משפטי ארוך, מורכב ומיותר, לרבות דיוני הוכחות במסגרתם נאלצו באי כוח הנתבעים 4-5 לחקור את עדי התובעות. סיכומי התובעות, לכל אורכם, מתייחסים רק לנתבעים 1 - 3 או למי מהם. רק פעם אחת, בסעיף 7.6, נאמר כי "הנתבעים 1-4" החזיקו בחניונים לפחות בתקופה שבין 1/6/1999 לבין 1/9/1999, אולם פרט לכך אין - כאמור - בסיכומי התובעות דבר וחצי דבר לגבי הנתבעים 4 ו-5 (ראו והשוו לסעיף 4 לסיכומי התובעות). בפרק הסיכום של סיכומי התובעות, שבו מסוכמות העובדות (כפי שהתובעות רואות אותן) וניתן פירוט של העילות והסעדים, אין כל זכר לנתבעים 4 ו-5. ניסוח העתירה בסיכומי התובעות הוא כדלהלן: "אשר על כן מתבקש בית משפט נכבד זה לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעים 1 - 3 לשלם, יחד ולחוד, את דמי השכירות הראויים ..." (עמ' 24 לסיכומי התובעות, פסקה שלישית מלמטה). התובעות לא הגיבו ולא ביקשו רשות להגיב בכל דרך שהיא לסיכומי הנתבעים 4 ו-5, אף שכל שנטען בהם היה כי התביעה נגד נתבעים אלה נזנחה. המסקנה היא כי התובעות אכן זנחו בסיכומיהם כליל את התביעה כנגד הנתבעים 4 ו-5, ועל כן היא נדחית. נושא ההוצאות יוכרע בפרק האחרון של פסק הדין, אולם כבר עתה מובעת מורת רוח חמורה מכך שהתובעות לא רק זנחו את התביעה נגד הנתבעים 4 ו-5, אלא אף לא טרחו להודות בכך - לא בסיכומיהן, ואף לא לאחר שהנתבעים 4 ו-5 העלו את הטענה כי התביעה נגד נזנחה. מכאן ואילך, עד לדיון בהוצאות המשפט, אתייחס לתביעה רק כנגד הנתבעים 1 - 3. התביעה נגד הנתבעים 1-3 - כללי בסיכומיהן, הבחינו התובעות בין התקופה שמיום 1/6/99 עד 1/9/99 לבין התקופה שמיום 1/9/99 ועד סוף יוני 2001. לטענת התובעות, עד סביבות אפריל או מאי 1999 הושכרו החניונים לשוכרים על פי חוזים שהמשכירים בהם היו התובעות והנתבעים 1 ו-2 בחייהם, באמצעות הנתבע 3) גם יחד, ודמי השכירות התחלקו בין הנתבעים הללו לתובעות על פי החלוקה הקבועה בחוזי השכירות של החניונים; אולם בסביבות אפריל-מאי 1999 תפסו הנתבעים 1 -3 או מי מהם את החזקה בחניונים עד יוני 2001, ובתקופה זו לא שולמו לתובעות כל דמי שכירות שהם בגין החניונים. טרם שניכנס לדיון מפורט באותן טענות הצריכות דיון כזה, חשוב להסיר מדרכנו כמה טענות שהועלו על ידי הצדדים או חלק מהם. טענה אחת מסוג זה היא הטענה שהעלו נתבעים ולפיה בהחלטות ביניים שניתנו בתביעת הפינוי נוצר מעשה בית דין כלשהו, שיש בו כדי לחסום את האפשרות שהתביעה הנוכחית, כולה או חלקה, תתקבל. טענה זו חייבת להידחות, משום שהחלטות ביניים (לרבות החלטות שניתנו בבקשות לסעד זמני) אינן יכולות להקים מעשה בית-דין (ראו: ע"א 3604/02 אילן אוקו נ' יחיאל שמי, פ"ד נו(4) 505; רע"א 8205/08 עלי מצלח נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב"נבו", 12/11/08). טענה דומה שגם אותה יש לדחות מבוססת על העובדה שחלק ממגישי תביעת הפינוי, ובהן שתיים משלוש התובעות שנותרו בתביעה הנוכחית, ביקשו להימחק, ואכן נמחקו, מתביעת הפינוי. גם עובדה זו אינה מקימה כל מעשה בית דין. זאת בראש ובראשונה משום שמחיקת תביעה אינה מעשה בית דין מעצם הגדרתה, ובנוסף גם משום שתביעת הפינוי כלל לא הכריעה ולא דנה בתוצאות הכספיות של החזקה בחניונים, אלא רק בשאלה האם מי שנתבעו אותה תביעה היו צריכים לפנות את החניונים. מטעם אחרון זה גם אין לדבר על "השתק" הנובע מאותה מחיקה. יש לומר עוד כי התובעות כלל אינן נזקקות לפסק הדין שניתן בתביעת הפינוי , משום שעילת התביעה הנוכחית היא עצם ההחזקה במקרקעין והתמורה המגיעה בגינה, גם לו החזקה כזו היתה כדין במובן זה שלא היה מקום לפנות את המחזיקים כלל. טענה נוספת שהועלתה על ידי נתבעים כאן, העולה בחלקה גם על החלטות ביניים שניתנו בתביעת הפינוי, מבוססת על הכללים הנוגעים לשימוש במקרקעין משותפים. הטענה היא כי שימוש במקרקעין משותפים בהתאם למטרות השימוש הרגילות בהם יכול להיעשות גם על ידי חלק מהבעלים, וכן נטען כי היות והתובעות אינן בעלים של רוב החלקים במקרקעין שעליהם נמצאים החניונים ועל כן אין בידם הכח להחליט בדבר השימוש במקרקעין הללו. טענות אלה אינן ממין העניין כלל. התובעות אין טוענות כי אין להשתמש בשטחי הקרקע שעליהם נמצאים החניונים למטרה זו. כל טענתן בתביעה הנוכחית היא כי הן זכאיות לתמורה כספית עבור השימוש שנעשה בחניונים, בהיותן נמנות עם בעלי המקרקעין - הא ותו לא. בהקשר זה אין זה משנה כלל אם השימוש בחניונים היה לגיטימי לכשעצמו גם ללא הסכמת התובעות, אם לאו. בכל מקרה זכאיות התובעות, מעצם היותן בין בעלי הקרקע ומכוחם של דיני עשיית עושר ולא במשפט, לתמורה כספית עבור השימוש במקרקעין, אלא אם זכאות זו נשללה מהן בהסכמים כלשהם או שהיה ויתור מצידן על זכאות כזו. עניין נוסף שראוי להזכירו בחלק זה של פסק הדין נוגע לפסק דין שניתן לאחרונה (ביום 16/9/12) ע"י בית משפט זה (כב' הנשיאה דפנה בלטמן קדראי) ב-ת.אז. (ראשל"צ) 374/07. הנתבע 3 ביקש "להגיש" את פסק הדין הנ"ל וטען כי אף שאין מדובר בהלכה פסוקה, רשאי בית המשפט "להשתכנע" מהאמור בפסק הדין הנ"ל. ניתנה לכל הצדדים הזדמנות להביע בקיצור את עמדתם בנוגע לפסק הדין האמור ולהשלכותיו על ענייננו, והם עשו כן. כבר כעת יש לומר שהשאלה אינה אם עסקינן בפסק דין מנחה (להבדיל מהלכה פסוקה ומחייבת); השאלה הנכונה היא האם בפנינו מעשה בית-דין מסוג השתק פלוגתא. ככל שבפסק הדין הנ"ל יש ממצאים עובדתיים שהיו חיוניים לתוצאה שנקבעה בו (להבדיל ממצאים שהם בגדר אמרת-אגב בלבד), וככל שמדובר באותם צדדים או בבעלי דין שיש "קרבה משפטית" בינם לבין בעלי דין בתביעה הנוכחית המצדיקה תחולת מעשה בית-דין גם עליהם, יהיו ממצאים אלה בגדר השתק פלוגתא בענייננו ככל שהם רלבנטיים להכרעה בו. היה מאכזב להיווכח שבעוד מרבית בעלי הדין טענו לקיומו של מעשה בית-דין במקום בו לא היה כזה (תביעת הפינוי), לא העלה אף אחד מהצדדים את האפשרות שפסק הדין בת.אז. (ראשל"צ) 374/07 יצר השתק פלוגתא אשר חל גם על ענייננו. בסופו של דבר מתברר כי אין צורך לדון בכך כדי להכריע בתביעה הנוכחית. השאלות הצריכות הכרעה כפי שהן עולות מסיכומי הצדדים, הן כדלהלן: זהות המחזיק בחניונים בכל אחת משתי התקופות הרלבנטיות (מיום 1 יוני 1999 עד 1 ספטמבר 1999, ומאז ועד לסוף חודש יוני 2001); ככל שהנתבע 3 החזיק בחניונים או באיזה מהם, האם עשה כן כשלוח ואם כן - כשלוחו של מי, והאם הוא עצמו נושא בחבות בגין החזקה זו; הסכמים וכתבי ויתור בין הצדדים (לרבות הסדרי "חזקה ייחודית" בחלקים שונים של מתחם התחנה) ותחולתם על ענייננו; מהם הסכומים המגיעים מהמחזיקים בחניונים, אם מגיעים; מהו חלקן של התובעות בסכומים אלה; שאלת הדיירות המוגנת; ודינן של טענות קיזוז שהועלו על ידי חלק מהנתבעים. כפי שנראה להלן, בסופו של דבר נמצא שאין צורך להידרש לרובן של שאלות אלה ואין צורך להכריע בהן. זהות המחזיק בחניונים עד ליום 1/9/1999 (מיום 1/6/1999) ושאלת החבות בגין תקופה זו התובעות טוענות כי הנתבעים עצמם ובעיקר נתבע 3 (בשמו ובשם נתבעים 1 ו-2) הודו כי החזיקו בחניונים במלך החודשים אפריל - מאי 1999 ועד ליום 1/9/1999. דברים אלו עולים, לשיטת התובעים, מכתב הגנת הנתבע 3 ומסעיף 85 לתצהיר עדותו הראשית, לפיו "בסוף חודשים אפריל מאי 1999... והובהר כי משיבים את המצב לקדמותו אני כמיופה הכוח יפעל (כך במקור! - ש.מ.) במסגרת החניונים והם ימשיכו בהשכרת הנכסים השונים ויגבו שם כרצונם". עוד מפנות התובעות לסעיף 98 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע 3, לפיו "השוכרים האחרים לא סולקו בכוח אלא העבירו בצורה מסודרת לחברת שנן (הנתבעת 5 - ש.מ.) את החזקה בשטח בסוף תקופת השכירות שלהם". לפיכך, עותרות התובעות לחיוב הנתבעים 1-4 (וזהו האזכור היחיד בסיכומיהם לנתבע 4) בתשלום דמי שכירות ראויים בגין השימוש בחניונים החל מיום 1/6/1999 ועד ליום 1/9/1999 לכל הפחות. התובעות טוענות כי בחקירתו הנגדית חזר בו הנתבע 3 מן הטענה כי פעל בקשר לחניונים בתקופה הנדונה בשם וכמיופה כוח של נתבעים 1 ו-2, וטען כי פעל רק בשם הנתבע 4, כאמור להלן: "ש. אמרת במאי יוני 99' קבלת את החזקה בשני החניונים עליהם אנו מדברים. ת. אני לא מסוגל לעשות מה שנוריאל מסוגל לעשות. נוריאל קיבל... ש. במאי תפסנו חזקה. קודם היו שוכרים אחרים. ת. אמרתי נוריאל פעל לתפוס חזקה" (עמוד 54 בשורות 7-8, 17-18). לטענת התובעות אין לקבל עדות זו של הנתבע 3 משום שהיא סותרת את פסק הדין לסילוק יד מהחניונים מיום 22/11/09, אשר ניתן נגדו, נגד משה שפיר ז"ל ונגד שנן ייזום והשקעות בע"מ ונוריאל נוריאלי ב-ת.אז. (ת"א) 65621/99 (העתק פסק הדין צורף כנספח ז' לתצהיר העדות הראשית של מרדכי אורבך). לטענת התובעות, דברים אלה של הנתבע 3 הם גם בגדר הרחבת חזית, באשר לא בא זכרם בכתבי הטענות של מי מהנתבעים. אין התייחסות לנושא בסיכומי הנתבעים 1 ו-2. בסיכומיו טוען הנתבע 3 לגבי התקופה המסתיימת ביום 1/9/99 כי הודאתו בחזקה בחניונים בתקופה זו היתה הודאה בכך שחברת שנן בע"מ, הנתבעת 5 (שהתביעה נגדה נזנחה על ידי התובעות) היא שהחזיקה בחניונים בתקופה האמורה. הוא מפנה לעניין זה דווקא בעיקר לדבריו של אורבך, עד התביעה העיקרי, בעדותו. לטענתו, דברים אלה של אורבך הם אף בגדר הודאת בעל-דין מצד התובעות בכך ששנן היא שהחזיקה בחניונים בתקופה שעד 1/9/99, ומשהתובעות בחרו - ללא כל הסבר - לזנוח את התביעה נגדה, אין הם זכאים בכל מקרה לכל סכום שהוא בגין התקופה שעד 1/99/99 מהנתבעים שנותרו. עיינתי שוב בכתב הגנתו של הנתבע 3. הוא כותב שם כמה פעמים (וראו סעיפים 35 ו-36 לכתב ההגנה) כי "הנתבעים", ללא כל אבחנה במי מביניהם מדובר, החזיקו בחניון הגדול (ובסעיף 44 לכתב הגנתו הוא חוזר על טענותיו גם ביחס לחניון הקטן) מחודש יוני 1999 עד 1/9/99. הוא לא טען במפורש בכתב הגנתו כי מי שהחזיק בחניונים עד 1/9/99 היתה הנתבעת 5, ואף ניתן לומר שטען ההיפך, משום שטען ש"הנתבעים" הם שהחזיקו בחניונים בתקופה זו - בלשון רבים. הנתבע 3 ידע להבחין היטב, בכתב הגנתו, בינו לבין נתבעים אחרים. הוא גם היה מנהל בנתבעת 5 בתקופה הרלבנטית, כך שיכול היה ללא קושי ממשי לדעת שהיא שהחזיקה לבדה בחניונים בתקופה זו ולטעון זאת במילים מפורשות. העובדה שלמרות אלה בחר לערפל בהגנתו את זהות המחזיק בחניונים בתקופה שעד 1/9/99 אינה נזקפת לזכותו, כי אם להיפך. לצורך חלק זה של הדיון עיינתי גם בכתב הגנתה של הנתבעת 5 (שהוגש בשמה ובשם הנתבע 4). הנתבעת 5 אינה מודה שם בהחזקת החניונים בפרק הזמן שעד 1/9/99 (או בכל פרק זמן רלבנטי בכלל). הדבר מוזר: הנתבעת 5 היא חברה בע"מ החייבת בניהול ספרים. אם החזיקה בחניונים פרק זמן רלבנטי כלשהו, חייב להיות לכך ביטוי בספריה על ידי רישום ההכנסות הנובעות מכך. הימנעות הנתבעת 5 מהודאה בהחזקת החניונים בתקופה שעד 1/9/99 אינה מחזקת את גרסת הנתבע 3 כפי שבאה לביטוי לראשונה בסיכומיו, ואף תורמת להחלשתה. הנתבע 3 טוען בסיכומיו ל"הודאת בעל דין" מצד התובעות בכך שהנתבעת 5 היא שהחזיקה בחניונים בתקופה הרלבנטית. הטענה חריפה, אך סבורני שאין לקבלה. לא ב"הודאת בעל דין" מדובר, אלא בגרסתו של בעל הדין (התובעות). התובעות, מטבע הדברים, עשויות להתקשות בזיהוי האישיות המשפטית המחזיקה בחניונים במציאות שבה, בין היתר, הנתבע 3 פועל במתחם התחנה גם בכובע של שלוח (של בני הזוג שפיר או של מי מהם) וגם בכובע של מנהל בנתבעת 5. לכן הבנתן בשאלת זהות המחזיק משקפת לכל היותר את מה שיש בה: התובעות סברו והבינו כי המחזיקה בחניונים בתקופה שעד 1/9/99 היתה שנן בע"מ. זו גרסתן העובדתית; אולם היא אינה מצדיקה הימנעות מבירור השאלה מי הוכח כמחזיק בתקופה הרלבנטית. לו היה מוכח בסופו של יום כי המחזיק היה גורם שאנו בעל דין כלל, היו בוודאי כל הנתבעים נאחזים בכך ולא היו מסתכמים על דברי עדי התביעה או מי מהם לגבי זהות המחזיק. לעומת זאת, אם יוברר שהוכח כי מי מהנתבעים שהתביעה נגדם לא נזנחה היה המחזיק, לא יוכל נתבע כזה לצאת פטור מחבות הנובעת מאותה החזקה (ככל שיש חבות כזו) רק משום שעד התביעה המרכזי העיד שלפי ידיעתו המחזיקה היתה הנתבעת 5. מהעבר השני, אין לקבל הטענה כי פסק הדין המורה על סילוק יד מהחניונים מוכיח גם מי החזיק בהם בעת נתינתו. מעשה שבכל יום הוא שפסקי דין המורים על פינוי ניתנים גם כנגד מי שלפחות לטענתם כלל אינם מחזיקים במקרקעין מושא הפסק בעת נתינתו. במקרה כזה, מטרת הפסק היא למנוע טענה עתידית של אותם נתבעים כי הפסק אינו חל עליהם וכי יש להם זכות להחזיק במקרקעין הנקובים בפסק מכח מקור כלשהו. השאלה, לכן, איננה כלפי מי מופנה פסק דין המורה על פינוי החניונים, אלא מה הוכח בשאלת זהות המחזיק בחניונים בתקופה שבין 1/6/99 ל-1/9/99. עיון קפדני בחלק הרלבנטי של סיכומי התובעות מביא למסקנה העגומה כי הם נכתבו בדרך שהיא המשך ישיר של שיטת הערפול שננקטה על ידי רבים מבעלי הדין ואולי אף על ידי כולם גם בכתבי הטענות, לרבות בכתב התביעה, בשאלות עובדתיות רבות ובהן גם בשאלה מי, לפי חומר הראיות, היה המחזיק בחניונים עד 1/9/99. התובעות אינן יכולות לדבר בסיכומיהן על החזקה של "הנתבעים" או של "הנתבעים 1-4" בחניונים, כאשר כל אחד מארבעה נתבעים אלה מיוצג בנפרד. הן גם אינן יכולות להתעלם ממכלול חומר הראיות ולהסתפק רק במציאת סתירות, חלקן מדומות, בגרסאות של הנתבע 3 בשאלה הנ"ל. במיוחד לא ניתן להתעלם כלל בסיכומי התובעות ממה שאמר עד התביעה העיקרי בסוגיה זו בדיוק. סתירות או הבדלים בגרסה עובדתית (של הנתבע 3, ביחס לכתב הגנתו) יכולים להפוך גרסה לבלתי מהימנה, אולם אין בהם לכשעצמם כדי להוכיח פוזיטיבית שהנתבע 3 החזיק בחניונים עד 1/9/99, או שהנתבעת 5 לא החזיקה בהם בתקופה זו. מכאן שלא רק שאין בסיכומי התובעות כדי לקדם במידה משמעותית את ההכרעה בסוגיה שבכותרת, אלא שאין בהם כלל התמודדות עם חומר הראיות ונקיטת עמדה המבוססת על ניתוח של הראיות בשאלת זהות המחזיק כאמור. אין זה תפקידו של בי המשפט לעשות עבור התובעות את אשר הן עצמן לא טרחו לעשות: לנבור בחומר הראיות הרב (תצהירים, מוצגים ופרוטוקולים), ולחפש שם את התשובה לשאלה של זהות המחזיק בתקופה הרלבנטית. זו שאלה שעל התובעות הנטל לשכנע בה את בית המשפט, אולם הן לא טרחו אפילו להציב אותה כשאלה ממוקדת, ומקל וחומר לנסות ולהשיב לה תשובה מנומקת ומעוגנת בחומר הראיות. בנסיבות אלה יפעל הספק והערפול בשאלת זהות המחזיק בחניונים בתקופה שעד 1/9/99 לחובתן של התובעות, אשר בכל מקרה לא השכילו להראות כיצד הוכח שמי מהנתבעים 1 - 3 הוא שהחזיק בחניונים בתקופה הרלבנטית (ודוקו: התובעות אינן מאשרות בסיכומיהן כי שנן היא שהחזיקה בחניונים בתקופה האמורה, ואף אינן טוענות כי משכך יש לחייב מי מהנתבעים שנותרו בגין החזקה זו, ומה הבסיס לחבות כזו; ויוזכר כי עצם היות הנתבע 3 בעל מניות בשנן, או אורגן בה, או שניהם, אינה מקימה לכשעצמה כל חבות אישית שלו). על כן דין התביעה בגין התקופה שעד 1/9/99 להידחות. זהות המחזיק בחניונים החל מיום 1/9/1999 ועד ליום 1/6/2001 ושאלת החבות בגין תקופה זו התובעות טוענות כי לגרסת הנתבעים הועבר ניהול החניונים ביום 1/9/1999 לידי ע. לירון (ראו סעיפים 119, 126 ו- 129 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע 3); אולם לטענת התובעות, אין לקבל טענה זו של הנתבעים. לטענת התובעות, העלו הנתבעים בעניין זה גרסאות שונות כפי שיפורט להלן: גרסה ראשונה - כאמור בסעיפים 119-120 לתצהיר עדות ראשית של נתבע 3: "לפסיקתא הזאת אין כל משמעות אופרטיבית ומשפטית... הוסכם כי הניהול של החניונים יועבר לצד ג' היא חברת ע. לירון... הדבר הוסכם והיה ידוע לקבוצת באור...". התובעות טוענות כי בעצם השימוש במונחים הסותרים "הוסכם" ו"היה ידוע" יש כדי להעמיד בספק את גרסת הנתבעים. גרסה שנייה - כאמור בסעיף 131 לתצהיר עדותו הראשית של נתבע 3, ולפיה מי שהשכיר את החניונים ל-ע. לירון הם הנתבעים 1 ו-2 באמצעות נתבע 3 כמיופה כוחם, וזאת לאחר שהוסכם עם התובעים כי הצדדים חוזרים לחזקה ייחודית בשטחים במתחם התחנה המרכזית הישנה, כאשר החניונים חוזרים לחזקת משפחת שפיר והחנויות לאורבך ושותפיו: "... הגענו להסכמה על פיה יוחזרו הדברים לקדמותם ואנחנו נשאר בחניונים והם ימשיכו בהשכרת החנויות ...". גרסה שלישית - העולה מעדות הנתבע 3, כאמור להלן: "ש. למה השכרת את זה ל-ע. לירון? ת. לא השכרתי" (עמוד 57 שורות 6-7). גרסה רביעית - לשאלת בית המשפט הבהיר הנתבע 3 בעדותו כי ע. לירון נכנסה לחניונים וכלשונו: "... ואז יצא מצב שנכנסה לשם ע. לירון" (עמוד 57 בשורה 19). גרסה חמישית - שאף היא נכללת בעדות הנתבע 3, ולפיה ע. לירון תפסה באופן חד צדדי את החזקה בחניונים הצדדיים כפיצוי על תשלום עודף, שכן נחום עופר (להלן: "נחום"), מנהל ע. לירון, הגיע למסקנה כי ע. לירון משלמת עבור החניונים האמצעיים (שהתביעה אינה דנה בהם כלל), אותם שכרה והפעילה כדין בהסכמת כל בעלי המקרקעין ועל פי הסכמי שכירות עימם, יותר מכפי חלקם של בעלי המקרקעין: "ש. איך קרה ש-ע. לירון נכנסה במקום שנן? ת. ע. לירון הייתה מחזיקה את חלקה 72 ו-38 באמצע ואז ניגש אלי עופר נחום בזמנו ואמר לי ש- 50 אחוז מהשטח של עיריית תל"א ושל אנשים שאנחנו לא יכולים לגבות את השכירות וכמה שנים גבו ממנו את השכירות גם אני וגם כולם מעל המותר 50 אחוז מעל מה שצריך ואז הגענו למצב שהוא יחזיק איזה תקופה שמגיעה לו שהפיצוי יהיה לו ואז יחזיר את זה לנורי נוריאלי" (עמוד 57 שורות 10-15). גרסה שישית -העולה מסעיפים 2-3 לתצהיר עדות ראשית מר נחום, ולפיה: "... ע. לירון החזיקה את החניונים נשוא תביעה זו מ- 01.09.99 עד 30.06.01... נוהל נגד ע. לירון הליך משפטי לפינוי החניונים הנ"ל ע"י חלק מהתובעים (בתיק 81105/00)...". גרסה שביעית - בכתבי הטענות של הנתבעים ובתצהירי העדות הראשית מטעמם לא בא זכרם של הסכמי שכירות כלשהם עם ע. לירון בקשר לחניונים, ולא נטענה הטענה כי ע. לירון שכרה את החניונים. גרסה שמינית - "פלישה בהסכמה"(כך!): זהו המונח המשפטי שהמציא מר נחום בעדותו כהסבר לכניסת ע. לירון לחניונים. התובעות טוענות כי הגרסה הנכונה מבין אלו היא, כי הנתבעים 1-2 יחד עם נתבע 3 הפעילו את החניונים בין במישרין ובין בעקיפין, ולכן על בית משפט לחייבם בתשלום דמי שכירות. התובעות טוענות כי ע. לירון כלל לא החזיקה בחניונים במועדים הרלוונטיים לתביעה. בהתייחס להסכמי שכירות ת/2 ו- ת/3 אשר נכרתו בין 6 משכירים לבין ע. לירון לגבי שני החניונים, לפיהם מועד חתימת ההסכמים הינו 1.5.99, מועד תחילת השכירות על פיהם 1.6.99, מועד סיום תקופת השכירות על פיהם 31.12.01 ודמי השכירות שנקבעו במסגרתם הם 3,000 דולר ארה"ב לחניון צ'לנוב (להלן: "חניון צ'לנוב" או "החניון הגדול") ו- 300 דולר ארה"ב לחניון הגליל (להלן: "חניון הגליל"/ "החניון הקטן" או "הסכמי השכירות", לפי העניין), טוענות התובעות כי על אף שמוזכרים 6 בעלים בהסכם ת/2 ו- 7 בעלים בהסכם ת/3, איש מבין בעלי המקרקעין הרבים כאמור, מלבד הנתבע 3, אינו חתום על ההסכמים. התובעות מדגישות כי חתימת הנתבע 3 מופיעה על גבי שני ההסכמים לפחות 4 פעמים, כאשר חתימתו ליד מספר יחידי המשכיר שונה בכל אחד ואחד מהם - טוענות התובעות כי הדברים אינם בגדר טעות, שכן אופן החתימה הנ"ל חזר על עצמו פעמיים בכל הסכם, פעם אחת בסעיף 12 (כתובות הצדדים) והפעם השנייה, במקום המיועד לחתימות הצדדים. עוד טוענות התובעות כי הנתבע 3 העיד כי חתם על הסכמי השכירות הנ"ל כמיופה כוח של נתבעים 1-2 (עיזבונות שפיר) (עמוד 61 בשורות 7-8). לפיכך, לטענת התובעות המסקנה המתבקשת היא כי אם ע. לירון תפסה חזקה בחניונים, תפיסה זו נעשתה על פי הרשאת הנתבע 3 כמיופה כוחם של נתבעים 1-2, בין מכוח הסכמי שכירות ובין מכוח הרשאה דה-פקטו אחרי ששנן פינתה את החניונים, וזאת למרות שנתבעים אלו נעדרו סמכות להעביר החזקה בחניונים לאחר. התובעות מפנות לתצהיר עדות ראשית מר נחום שהוגש מטעם הנתבעים, ממנו עולה כי נחום שימש כמנהל ע. לירון, כי ע. לירון היא שהחזיקה בחניונים במהלך רוב התקופה הרלוונטית לתביעה, וכי התובעות ומנהליהן ידעו כי חברת ע. לירון החזיקה "ייחודית בחניונים הנ"ל בתקופה כאמור דלעיל" (סעיף 5 לתצהיר עדות ראשית נחום). נחום לא ציין בתצהיר עדותו הראשית כאמור דבר וחצי דבר באשר לקיום הסכמי השכירות דלעיל, כפי שגם לא ציין שהיה, לפי טענת הנתבעים, בעל המניות העיקרי ב-ע. לירון. התובעות טוענות כי בעדותו, שניתנה מספר ימים לאחר עדות הנתבע 3 שבמסגרתה הוצגו לראשונה את הסכמי השכירות ת/2 ו- ת/3, נעשו ניסיונות מצד נחום "לשפץ" את האמור בתצהיר עדותו הראשית כאמור, ולטענת התובעות אין לקבל את עדותו. כמו כן טוענות התובעות כי הסכמי השכירות ת/2 ו- ת/3 לוקים במספר עניינים משאין כל קשר בינם לבין עדויותיהם של הנתבע 3 ונחום. כך, למשל, במסגרת ההסכמים לא נזכר דבר וחצי דבר באשר לתפיסת החניונים על ידי ע. לירון עקב גביית תשלומי דמי שכירות ביתר, לכאורה, וכדי לפצות עליה. בנוסף, אף שבהסכמי השכירות מצוין מפורשות גובה דמי שכירות, לא שולמו בפועל דמי שכירות כאמור(!) כפי שהעיד הנתבע 3: "ש. אתה קיבלת כסף לפי ההסכם הזה? ת. לפי ההסכם הזה לא קיבלתי...". התובעות טוענות כי הטענה שעלתה בהמשך עדותו ושלפיה נעשה קיזוז היא שקרית ואין לקבלה. בנוסף, אף שבמסגרת ההסכמים נאמר כי תקופת השכירות החלה ביום 1/6/1999, הודו נחום והנתבע 3 כי ע. לירון תפסה את החניונים החל מיום 1/9/99. התובעות טוענות כי אין לקבל לעניין זה את הסברו של הנתבע 3 שלפיו התקופה שנרשמה בהסכמי השכירות נקבעה לצורכי תשלום ארנונה, משאינו אמין ומשלא הוכח תשלום ארנונה בפועל על ידי ע. לירון בתקופה זו. התובעות מוסיפות וטוענות כי אין ולא ניתן כל הסבר שהוא לעובדה שהנתבעים ו-ע. לירון לא הזכירו בעדויותיהם, עד להצגת ההסכמים על ידי התובעות, קיומם של הסכמים אלו ולא עיגנו בהם את זכויותיהם הנטענות בחניונים. אין לקבל עדות נחום לפיה ע. לירון תפסה חזקה בחניונים תוך "פלישה בהסכמה" עשרה ימים לפני ה- 1/9/99 (עמוד 91 שורות 10-11, 25-26), שכן תקופת השכירות הקבועה בהסכמי השכירות ת/2 ו- ת/3 היא מיום 1/6/99 ועד ליום 30/6/01. התובעות טוענות עוד כי משהושמטו הסכמי השכירות מהראיות מטעם הנתבעים, ברור שההסכמים לא היו המקור לתפיסת החניונים על ידי ע. לירון וכי הם הסכמים פיקטיביים, אשר נוצרו על ידי הנתבע 3 רק על מנת להסיר ממנו אחריות אישית. הסכמי השכירות הוסתרו על ידי הנתבעים כדי שלא יתברר כי הנתבע 3 הוא שמסר את החזקה בחניונים ל-ע. לירון ללא הסכמת התובעות. אין לקבל את הסברו של נחום לפיו הסכמי השכירות היו על דעת נציגי התובעות והיו צפויים להיחתם אף על ידן, כדבריו בעדותו: "... וכפי הנראה סברתי שהם ייחתמו או חתמו..." (עמוד 93 שורות 27-31), שכן אין להסבר זה כל תימוכין. הסבר זה גם אינו מתיישב עם אופן חתימתו של הנתבע 3 על ההסכמים, כפי שאישר הנתבע 3 עצמו: "הסימן העליון בחתימות המשכיר הוא חתימה שלי... אחר כך ש.מ. שלי וגם החתימה משה שפיר בשם מקיאס שמשון היא שלי...ש. משה שפיר חתם עבורך? ת. אולי טעיתי וכתבתי הפוך אבל אני חתמתי בשמו..." (עמוד 61 שורות 9-32). לאור צורת חתימה זו של הנתבע 3, נחום לא יכול היה לצפות שתתווסף חתימה של מי מבעלי המקרקעין האחרים. הסבריו של נחום אינם אמינים אף בשל כך שאילו הייתה בהם אמת, חזקה שהיה דואג לוודא כי יתר בעלי הקרקע יחתמו על הסכמי השכירות, וכן היה דואג לכך שנוסח ההסכמים ישקף את העובדות הנטענות. בסעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית תמך נחום את טענתו, לפיה ע. לירון החזיקה בחניונים, בתוכנו של הסכם הפשרה אשר נחתם במסגרת תביעת הפינוי אשר הוגשה נגדה (העתק הסכם הפשרה צורף כנספח כ"ח לתצהיר עדות ראשית הנתבע 3); אולם עיון בהסכם הפשרה כמו גם בכתב התביעה ובבקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידי נחום ועל ידי ע. לירון מלמד, כי התביעה בתיק אז. (שלום ת"א) 81105/00 המוזכרת בתצהיר עדות ראשית מר נחום עסקה אך ורק במגרשים האמצעיים (חלקות 72 ו- 38/44) בלבד (העתק מכתב התביעה צורף כנספח כ"ה לתצהיר עדות ראשית הנתבע 3, והעתק בקשת הרשות להתגונן צורפה ת/9). לא זו בלבד, אלא ש-ע. לירון מעולם לא נדרשה לפנות את החניונים נשוא התביעה ולא נתבעה לכך. פשיטא, משום שלא החזיקה בהם, לא בעצמה ולא באמצעות אחרים מטעמה. ברי שלא ניתן לקבל הטענה כי התובעות ידעו כי ע. לירון מחזיקה בחניונים אך אינן תובעות פינוייה מהם, שעה שכאמור לעיל, הן עושות זאת לגבי החניונים האמצעיים. לכך יש להוסיף את העובדה כי התובעות אינן עותרות בתביעת החניונים האמצעיים לפינויים של החניונים נשוא התביעה אלא רק לכך ש-ע. לירון ונחום יתחייבו כי לא יחזיקו בהם. עצם ההתייחסות כאמור במסגרת הסכם הפשרה כפי שנוסחה, מלמדת כי נחום ו-ע. לירון לא החזיקו בחניונים נשוא התביעה. בהתייחס לטענת נחום לפיה ע. לירון פונתה בכוח והחניון נהרס ונחרש בטרקטור טוענות התובעות כי החניון אשר פונה בכוח מצוי במגרשים האמצעיים, בהם החזיקה ע. לירון על פי הסכמי שכירות חתומים ומקובלים על הכל (כולל התובעות), אולם לא שילמה כל דמי שכירות שהם ועל כן פונתה מכוח צו פינוי. כפי שעולה מסעיף 11 לבקשת ע. לירון להטלת עיקול זמני (כזכור - בהליכים שאינם חלק מתביעה זו) לפיו "בתאריך 13.6.01 הרס המשיב 1... 1/4 מהחניון המרכזי שנמצא בדרך פתח תקווה..." (העתק הבקשה הוגש ת/10; ההדגשה אינה במקור). דברים אלו באים לידי ביטוי אף בסעיפים 2.3.1 ו- 2.3.3 להסכם מיום 3.7.01 אשר נכרת בין התובעות לבין אסתר שפיר ז"ל, לפיו התחייבה המנוחה אסתר שפיר ז"ל להשאיר את המגרש הנ"ל חרוש (להלן: "הסכם שפיר"), לפיו "במעמד החתימה על הסכם זה תחרוש את המגרש למעט החלק הדרום מזרחי..." (העתק הסכם שפיר צורף כנספח כ"ו לתצהיר עדות ראשית הנתבע 3). דהיינו, אין כל צו פינוי לחניונים הצדדיים (שבהם אנו דנים בתביעה הנוכחית) או של כל חניון אחר פרט לצו הפינוי לחניונים האמצעיים, ואין ספק כי אילו ע. לירון פונתה בכוח מהחניונים נשוא התביעה להם לא ניתן צו פינוי, היא הייתה מתנגדת בדין לפינוי. לסיכום, התובעות טוענות כי פרט להצהרתו הסתמית של נחום לפיה ע. לירון החזיקה בחניונים, אין כל תימוכין לכך ש-ע. לירון תפסה את החניונים במועדים הרלוונטיים לתביעה וכי התובעות ידעו כי היא עושה כן. לא הוצגה כל ראיה, ובין היתר לא הוצג העתק חשבוניות ו/או היתר רישוי ו/או חשבון ארנונה על שמה בגין החניונים, ראיות אשר כולן נמצאות בחזקת הנתבע 3, שהתובעות טוענות כי הוא בעל השליטה בחברת ע. לירון. התובעות טוענות בנוסף כי הנתבע 3 הוא אשר החזיק בפועל בחניונים במועדים הרלוונטיים לתביעה, שכן החזיק ב- 70% ממניות חברת ע. לירון, כפי שעולה מסעיפים 14-15 לעתירה דחופה שהוגשה על ידי חברת לידן חניונים לבג"ץ ולפיה "... מר שמעון מקיאס הינו בעל 70% המניות ומנהל מטעם העותרת... ניהלה את החניונים בעבור שמשון מקיאס חברת ע. לירון בע"מ, מר שמעון מקיאס היה בעל מניות בחברת ע. לירון בע"מ בכל תקופת פעילותה במקום" (העתק העתירה לבג"ץ הוגש ת/4). הדברים עולים גם מהסכמי השכירות ת/2 ו- ת/3 אשר במסגרתם מופיעה חתימת הנתבע 3 כחתימה יחידה מצד המשכירים. עוד טוענות התובעות כי הנתבע 3 שלט גם בנתבעת 5, אשר החזיקה בחניונים שלא כדין החל מיום 1.6.99 ועד ליום 1.9.99, זאת כעולה מעדותו לפיה "50 אחוז מהמניות היו בבעלותי..." (עמוד 54 בשורות 2-5), וכהודאתו, חתם הנתבע 3 בשמה של הנתבעת 5 על הסכם השכירות של חניון צ'לנוב (העתק ההסכם צורף כנספח ח' לתצהיר עדות ראשית מרדכי אורבך) אך העיד כי חתם גם בשם המשכירים על אותו הסכם. דהיינו, הנתבע 3 שוב השכיר לעצמו את החניונים, כאשר הוא חותם על הסכמי שכירות בינו לבין עצמו. לא זו בלבד אלא שכעולה מעדות מר מרדכי אורבך (להלן: "מר אורבך") מי שהחזיק פיזית בחניונים היה הנתבע 3. התובעות טוענות עוד כי כעולה מעדות מר אורבך, אסתר שפיר ז"ל (שעיזבונה הינו נתבע 2) "הייתה בחניון", וידעה על פלישת הנתבע 3 אחר פינוי השוכרים הקודמים של החניונים (עמוד 11 בשורות 11-18 ובעמוד 48 בשורות 7-8). זאת ועוד, ביום 22.11.99 ניתן על ידי בימ"ש השלום בתל אביב פסק דין לפינוי המנוח ואח' מן החניונים נשוא התביעה במסגרת ת.אז. 65621/99, אשר הייתה תביעה לפינוי החניונים אשר ניהלו התובעות נגד המנוח והנתבע 3, ובמסגרתה קבע בימ"ש כי על הפולשים (המנוח, הנתבע 3 ואח') לשלם לתובעות דמי שכירות (העתק הפסיקתא בגין סילוק יד צורף כנספח ז' לתצהיר עדות ראשית מר אורבך; והעתק החלטה שניתנה באותה תביעה צורף כנספח כ"ד לתצהיר עדות ראשית הנתבע 3). כאן המקום להעיר כי במסגרת פסק הדין עצמו לא נדון עניין דמי השכירות מפני שאלה לא נתבעו שם, ובהחלטה דלעיל נאמר כי: "מאליו מובן שבתוקף היותם חלק מן הבעלים זכאים המבקשים לקבלת החלק היחסי של דמי השכירות על פי שיעור בעלותם בחניון. אולם נושא זה אין ענייננו בבקשה הנוכחית...". זוהי אמרת אגב בהחלטת ביניים, אם כי לגופה היא מבטאת עמדה המקובלת עלי לחלוטין. התובעות טוענות כי בכל המקרים בהם החזיקו הנתבעת 5 וכן ע. לירון בחניונים, זכותן לחזקה בחניונים באה מהנתבע 3 בעצמו או כמיופה כוח של נתבעים 1-2, שהרי הוא אשר חתם עימן על מסמכים מתאימים והתיר להן לתפוס החזקה בחניונים. הנתבע 1 טוען כי יש לדחות התביעה כנגדו. זאת, בהעדר יריבות בינו לבין התובעות, שכן אין בכתב התביעה דבר וחצי דבר כנגד המנוח ו/או עיזבונו הנתבע 1 שכן אין לו כל קשר לפעולות הנטענות בכתב התביעה. כמו כן, באשר התביעה קנטרנית ו/או טורדנית, שכן צירופו לכתב התביעה נעשה משיקולים טקטיים ולא ענייניים. לטענתו, הוא לא קיבל מעולם כל תשלום ו/או תמורה ו/או דמי שכירות בגין המקרקעין ו/או החניונים. התובעות מחד והנתבעים 3 ו- 4 ו/או מי מטעמם חילקו ביניהם את העוגה, קרי את החזקה וההכנסות במקרקעין, תוך נישול וקיפוח הנתבע 1. בנוסף הוא טוען כי יש לדחות התביעה נגדו משום שהתביעה הוגשה בחוסר תום לב ונוכח השתק או מניעות או ויתור, שכן התובעות או חלקן ויתרו בכתב על כל חוב שהוא כלפיהן. לגוף התביעה טוען הנתבע 1 כי אין ולא יכול להיות כל ספק כי המנוחים עצמם לא היו ולא יכלו להיות מעורבים בעצמם בפעולות הנטענות על ידי התובעות, לרבות הפלישה לחניונים, תפיסת החניונים, החזקת החניונים הפעלתם וכיוצ"ב, שכן המנוחים היו במועדים הרלוונטיים לתביעה קשישים מופלגים, כפי העולה מתעודת הפטירה של המנוח, לפיה היה המנוח, יליד 17.4.1917, במועדים הרלוונטיים לתביעה בן 82 שנים (העתק תעודת פטירת המנוח צורף כנספח א' לסיכומים מטעם הנתבע 1), וכעולה מתעודת הפטירה של המנוחה ילידת 22.3.1921 אשר הייתה במועדים הרלוונטיים לתביעה כבת 78 (העתק תעודת פטירת המנוחה צורף כנספח ב לסיכומים מטעם הנתבע 1). לטענת הנתבע 1, יש להוסיף לכך את האמור מסעיף 8.3 לתצהיר עדותו הראשית של מר אורבך, לפיו "... המנוח משה שפיר ז"ל - בנו של שפיר "המקורי" היה באותם הימים כצמח, מובל בכיסא גלגלים ממקום למקום, וזוגתו המנוחה - גם היא לא צעירה..." (מפנה גם לעדות מר אורבך בעמוד 11 בשורות 8-32; ההדגשה אינה במקור). למעשה לא נטען - לא בכתב התביעה, לא בתצהיר עדות ראשית מטעם התובעות ולא בעדות מר אורבך מטעם התובעות, כי המנוח עצמו ביצע פעולה כלשהי מאלו המפורטות בכתב התביעה (עמוד 11 שורות 1-32). משמע, גם התובעות אינן טוענות כי המנוח ביצע פעולה כלשהי ובכל אופן לא הוכח ההיפך. הנתבע 1 טוען כי מי שהחזיקה בחניונים במועדים הרלוונטיים לתביעה הייתה ע. לירון, באמצעות הנתבע 3 שהיה בעל השליטה בחברה ו/או באמצעות נחום שהיה שותפו ו/או בעל מניות בחברה ו/או מנהלה (עדות מר אורבך בעמוד 17 בשורות 1-28). זאת, כעולה מסעיף 2.2 להסכם מיום 3.7.01 אשר נכרת בין התובעות לבין המנוחה ומיופה כוחה דאז מר יעקב נוריאל ולפיו "חברת ע. לירון ... המחזיק הנוכחי במגרש החניה..." (העתק ההסכם צורף כנספח ד' לכתב הגנת הנתבע 1). תימוכין נוסף לכך ניתן למצוא בהתחייבות מר אורבך מיום 13.6.01 לפיה "... הריני לאשר כי המחזיק הקודם במגרש חב' ע. לירון... החזיקה במגרש כפולש, שלא כדין וללא הסכמת הבעלים" (העתק ההתחייבות צורף כנספח ה' לכתב הגנת הנתבע 1; ההדגשה אינה במקור). אין מחלוקת כי הנתבע 3 היה בעל השליטה ו/או בעל המניות ומנהלה של ע. לירון במועדים הרלוונטיים לתביעה, כפי שעולה מעתירת חברת לידן חניונים בע"מ (ת/4). הנתבע 1 טוען עוד, לחלופין, כי מי שהחזיקה בחניונים במועדים הרלוונטיים לתביעה הייתה הנתבעת 5 באמצעות הנתבע 3 שהיה בעל השליטה בה ומנהלה, כפי העולה מעדות מר אורבך, לפיה "ידוע לי שהנתבעת 5 - חב' שנן, החזיקה בשני החניונים עד ל... לפחות הנפיקו חשבוניות ע"ש שנן..." (עמוד 12 בשורות 25-27); או - שהמחזיק היה הנתבע 3 בעצמו. הנתבע 1 טוען גם כי כתב התביעה נוקט, ככל הנראה במתכוון, בלשון כללית ועמומה של "הנתבעים" ביחס לפעולות המפורטות בו, כגון: פלישה ותפיסת חזקה בחניונים, ואינו מפרט מי מבין הנתבעים ביצע פעולות אלו בפועל ולא בכדי. רק במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמן של התובעות נטען בסעיף 8.6 כי הנתבעת 5 היא שהחזיקה בחניונים ובהמשך החזיק בהם הנתבע 3 (עדות מר אורבך בעמוד 12 בשורות 5-27 ועמודים 23-26). כנ"ל גם ביחס לגביית דמי השכירות. משהתובעות נמנעו מלפרט הרי שלא ביססו עילת תביעתן כנגד מי מהנתבעים. הנתבע 1 מוסיף וטוען כי אין לראות את המנוחה אסתר ז"ל כיורשת המנוח משה ז"ל. המנוח הותיר אחריו צוואה מיום 25.4.90 ותיקון לצוואה מיום 4.8.93 וצו קיום צוואה שנתן תוקף לצוואה הראשונה ולתיקון לצוואה ניתן תוקף ביום 29.1.02 (העתק המסמכים צורף כנספח ג' לכתב התביעה). לטובת המנוחה, שעיזבונה הוא הנתבע 2, רשומה הערת אזהרה לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין מיום 2.8.77 על זכויות הבעלות של המנוח במקרקעין, וזאת מכוח הסכם ממון שהקנה לה מחצית מזכויות המנוח במקרקעין (דף מספר 3 בנסח הטאבו שצורף כנספח א' לכתב התביעה). בניגוד לנטען על ידי התובעות, החל ממועד פטירתה ביום 20.4.02, המנוחה אינה נחשבת כיורשת המנוח, לאור התיקון לצוואה מיום 4.8.93, צו קיום צוואתו של המנוח מיום 29.1.02 והוראת "יורש אחר יורש" שנכללה בתיקון לצוואה מיום 4.8.93. בהתאם לפסק דין מיום 9.12.04 והסכם פשרה קוימה צוואת המנוחה מיום 14.10.01 בכפוף להוראת "יורש אחר יורש", דהיינו כל הזכויות אותן ירשה המנוחה מהמנוח הועברו לאחר פטירתה ליורשי המנוח ולפיכך אינן נכללות בצוואתה ובעיזבונה. הנתבע 2 טוען כי הוא והנתבע 1 לא החזיקו במקרקעין, לא בעצמם ולא על ידי אחר מטעמם, במועדים הרלוונטיים לתביעה, לא הורו למאן דהוא להשתלט עליהם לרבות הנתבע 3 שלא החזיק במקרקעין מטעמם, וכמובן גם לא קיבלו דמי שכירות בגינם. התובעות לא הציגו כל ראיה הקושרת את המנוחים עם קבלת דמי שכירות מהמקרקעין, זאת בשים לב לעובדה כי עובר לפטירתם ובמועדים הרלוונטיים לתביעה כבר היו קשישים וחולים. הנתבע 2 מוסיף וטוען כי מי שהחזיק במקרקעין במועדים הרלוונטיים לתביעה היא ע. לירון, שאינה נתבעת בהליך דנא. הראיה לכך היא תביעה לסילוק ידה של ע. לירון מהחניונים במסגרת ת.אז. (שלום ת"א) 81105/00 (העתק כתב התביעה צורף כנספח א' לתגובת מנהל העיזבון אסתר שפיר). תימוכין נוספים לטענה כי ע. לירון היא שהחזיקה בחניונים ניתן למצוא בהסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים במסגרת התביעה הנ"ל ואשר קיבל תוקף של פסק דין, ולפי סעיף 3 בו "הנתבעים מתחייבים שלא להחזיק בשום צורה שהיא במקרקעין הנ"ל וכן לא במקרקעין הידועים כחלקות 45, 69, 86 בגוש 6942 או כל חלק מהם וכן לא להפעיל חניונים במקרקעין המפורטים דלעיל" (העתק הסכם הפשרה צורף כנספח ב' לתגובת מנהל העיזבון אסתר שפיר). החניונים המפורטים הם החניונים מושא ההליך דנא. כאן המקום להעיר כי מעיון בהסכם הפשרה עולה כי נאמר בו, קודם לפסקה המצוטטת לעיל, כי "הנתבעים יפנו את הנכסים נשוא התביעה, בגוש 6942 חלקות 38/44 ובגוש 6942 חלקה 72..." (ההדגשה אינה במקור); חלקה 38 היא אחת החלקות עליהן ניצב "החניון הגדול". כמו כן, לפי סעיף 2.2 להסכם משנת 2001 שנכרת בין התובעת 2 ואח' לבין אסתר שפיר ז"ל "חברת ע. לירון... המחזיק הנוכחי במגרש החניה... הנתחם בין הרחובות השומרון והשרון דרך פתח תקווה וכן בגדר מגרש חניה הצמוד לבניין ברח' הגליל 4 שבגין החזקה זו הוגשה תביעה בת"א 81105/00 תפנה את המגרש לחלוטין מיום חתימת הסכם", וכן, לפי סעיף 2.3 להסכם האמור, "כי יגרום לפינוי מגרש החניה הראשון הממוקם מדרום לרח' השומרון בת"א והשני הנמצא מאחורי הבית ברח' הגליל 7-9 בת"א, להלן: "החניונים הצדדיים" עד ליום 1.7.01" (העתק ההסכם צורף נספח ג' לתגובת מנהל העיזבון אסתר שפיר). בכך, טוען הנתבע 2, התובעות גילו עמדתן כי ע. לירון מחזיקה בחניונים. זאת ועוד, כעולה מאישורים של רואה החשבון מיכאל גרינברג, ע. לירון החזיקה בחניונים החל מיום 1/9/99 ועד יולי 2001, כאמור להלן במכתבו מיום 5/3/01: "בהתאם לספרי החברה, הופעל חניון צ'לנוב ב-ע. לירון ... מהראשון לספטמבר 1999..." וכאמור להלן במכתבו מיום 8/1/02: ".. דווח על מחזור מכירות ... לחודשים 7/00 עד 7/01..." (העתק האישורים צורך נספחים ד1-ד2 לתגובת מנהל העיזבון אסתר שפיר; ההדגשה אינה במקור). הדברים נתמכים גם בתביעות שהגישה העירייה נ' ע. לירון ובקנסות שניתנו בגינן. לא זו בלבד אלא שהדברים עולים אף מהסכם שיתוף פעולה משנת 2001 ולפי סעיף 2.2 בו "כי יגרום לכך ש- ע. לירון המחזיק הנוכחי במגרש החניה (להלן: "המגרש"), המוגבל ברחובות השומרון השרון ודרך פ"ת וכן בגדר מגרש החנייה הצמוד לבניין ברח הגליל 2-4 בת"א, יפנה את המגרש החל מיום חתימת הסכם זה" (העתק ההסכם צורף כנספח ה' לתגובת מנהל העיזבון אסתר שפיר; ההדגשה אינה במקור). הנתבע 2 טוען כי ביום 3/7/01 ערכו התובעות הסכם להשכרת החניונים עם חניוני הצוות (העתק ההסכם צורף כנספח ו לתגובת מנהל העיזבון אסתר שפיר). לסיכום טוען הנתבע 2 כי העובדה ש-ע. לירון היא שהחזיקה בחניונים מבוססת על: הודאת מר נחום; ההסכמים שהתובעות צד להם; תביעות שהוגשו על ידי התובעות נגד ע. לירון ונגד מר נחום ומר אברהם נחום באופן אישי לרבות הסכמי הפשרה במסגרתן; ועל הודאת התובעות בכתבי הטענות ובמסגרת העדויות. לחילופין טוען הנתבע 2, כי במידה ובית המשפט לא יקבל הטענה לפיה המנוחים לא החזיקו במקרקעין, הרי שדמי השכירות הינם בהתאם להחזקת החניונים בפועל. הנתבע 2 טוען כי עסקינן באזור בעייתי המצוי בבעלות מספר בעלים אשר אין ביניהם הסכם שיתוף. התובעות בעצמן השכירו מספר נכסים וגבו בגינם דמי שכירות מבלי לקבל רשות ו/או לשתף את הנתבעים, זאת כעולה מהסכם שכירות שנערך בינן לבין לידור לנדה וליאב רגב מיום 3/12/03 (העתק הסכם השכירות צורף כנספח ח' לתגובת מנהל עיזבון אסתר שפיר), ולכן אין להן כל זכות לטעון כנגד הנתבעים בעניין זה. בהסכם מיום 16/5/00 נקבע כי "הצדדים מתחייבים בזאת כי כל צד יהא אחראי לשטחים בבעלותו וכל התחייבות שעשו או שיעשו הצדדים כלפי צד ג' גם אם תהא בחתימת שניהם יחד תחייב ותזכה כל צד רק כלפי השטחים בבעלותו" (העתק ההסכם צורף נספח ח' לתגובת מנהל עיזבון אסתר שפיר). מכאן שהצדדים חילקו ביניהם את ההחזקה במתחם בפועל וערכו הסכמים מבלי שקיבלו רשות של הצד שכנגד ומשכך נהגו הצדדים, השכרת החניונים על ידי המנוחים נעשתה כדין. הנתבע 3, בסיכומיו, טוען בין היתר שהתובעות הן ששינו כמה פעמים את גרסתם בשאלה מי החזיק בחניונים, ומדגיש כי הן בחרו שלא לצרף להליך את ע. לירון כנתבעת. הנתבע 3 מדגיש כי אין מקום להתעלם מאישיותו המשפטית הנפרדת של תאגיד וכי כדי להטיל עליו חבות אישית היה על התובעות לטעון מלכתחילה לכך שהתקיימו התנאים להטלת חבות כזו (מכח הרמת מסך או מכח הכללים להטלת חבות אישית על אורגן), ומשלא נטענו טענות כאלה בכתב התביעה אין לשעות להן עתה, משום שבשלב הנוכחי מדובר בהרחבת חזית אסורה. בפי הנתבע 3 היו עוד טענות רבות ושונות, שבחרתי שלא להביאן כאן משמצאתי שהן אינן צפויות, בנסיבות העניין, להשפיע על התוצאה ועל נימוקיה. דעתי היא כי קיים קושי מובנה בנושא החבות בגין החזקה בחניונים בתקופה שמיום 1/9/99 ועד סוף יוני 2001. מקור הקושי הוא בכך שאין ראיה לכך שמי מהנתבעים 1 - 3 החזיק בעצמו בחניונים בתקופה האמורה. למרות הערפל הסמיך למדי, ניתן לומר בדרגה של סבירות העולה על המינימום הנדרש במשפט האזרחי כי ע. לירון היא שהייתה המחזיקה בחניונים בתקופה הנ"ל. נזכיר: ע. לירון אינה חברה שהתובעות נתקלו בה לראשונה במהלך המשפט או מעיון בכתבי הגנה, אלא היא חברה שהתובעות עצמן ניהלו נגדה גם הליכים אחרים בקשר לחניונים אחרים. למרות זאת, בחרו התובעות לא לתבוע (גם) את ע. לירון מלכתחילה, ואף לא ביקשו להוסיפה כנתבעת גם לאחר שהטענה כי היא שהחזיקה בחניונים הועלתה במפורש בכתב ההגנה של הנתבע 3. בסיכומיהן טענו התובעות כי "נתבעים 1 ו-2 יחד עם הנתבע 3 הפעילו את החניונים בין במישרין ובין בעקיפין" (סעיף 15 לסיכומים). פשוט כך! לשווא נחפש בסיכומי התובעות התמודדות אמיתית עם עדותו של נחום ועם ראיות נוספות שהוזכרו לעיל (ובהן אישור רואה החשבון של ע. לירון בדבר רישום ההכנסות מהחניונים בתקופה הרלבנטית בספריה של ע. לירון), מהן עולה בבירור המסקנה כי ע. לירון אכן החזיקה בחניונים בתקופה שבכותרת פרק זה. מהו פירוש הביטוי "להחזיק בחניונים בעקיפין"? גם בעניין זה סתמו התובעות ולא פירשו. האם ההחזקה "בעקיפין" מקורה בכך שהנתבעים או מי מהם הם שהתירו ל-ע. לירון להחזיק בחניונים ואולי גם הזמינוה לעשות כן? או בכך שהפיקו, או למצער היו זכאים להפיק, הכנסה מהיתר זה? ואולי בכך שהנתבע 3 היה בתקופה הרלבנטית גם, ככל הנראה, בעל מניות בשיעור ניכר ב-ע. לירון? התובעות אינן מגלות לנו למה התכוונו, אף שמדובר בזיהוי עילת התביעה נגד הנתבעים או נגד הנתבע 3 - עניין שאין חיוני ממנו. בכתב התביעה לא נטען כלל שהנתבע 3 הוא בעל מניות ב-ע. לירון, ומקל וחומר שלא נטען שם שהתקיימו התנאים העובדתיים המצדיקים הרמת מסך ההתאגדות כלפיו. אכן, ברגע שמנסים לברר מתוך ראיות הנתבעים כיצד קרה שהחזקה בחניונים נתפסה על ידי ע. לירון, מגלים כי רב הסתום על הנגלה (חוזים - ת/2, ת/3 - שבסיסם המשפטי רעוע במקרה הטוב, נעשה ניסיון לא להציגם על ידי מי שערכו אותם ואשר דמי השכירות הנקובים בהם כלל לא שולמו; שימוש מצד נחום במונח "פלישה בהסכמה", מונח שהוא כמובן בגדר תרתי דסתריי; עדות הנתבע 3 כי "יצא מצב שנכנסה לשם ע. לירון"). נוצר הרושם הברור שלפחות הנתבע 3 הוא שהתיר ל-ע. לירון לתפוס את החזקה בחניונים ביום 1/9/99, וכי עשה זאת בנסיבות שהוא בחר להותירן לוטות בערפל; אולם התביעה כלל אינה מבוססת על הפקת הכנסה או תועלת ממתן הרשאה לצד שלישי להחזיק בחניונים, או על פגם אחר במתן הרשאה כזו (כגון רשלנות, חוסר סמכות או כל פגם אחר). לטענות כאלה אין כל זכר בכתב התביעה. בכתב התביעה נטען רק כי הנתבעים הם שהחזיקו בחניונים (להבדיל ממתן היתר לאחרים להחזיק בהם), ולטעמי מהראיות עולה שלא זהו המצב העובדתי. תורת האישיות המשפטית הנפרדת לא עברה מהעולם, והיא עדיין בתוקף מלא. לו היה מוכח כי ע. לירון כלל לא החזיקה בחניונים וכי הדברים פשוט לא היו מעולם מבחינה עובדתית ומדובר במצג שווא כוזב מבחינה עובדתית, היינו חוזרים לשאלה מיהו זה שהחזיק בחניונים; אולם סבורני כי הראיות אינן מבססות ממצא עובדתי לפיו ע. לירון כלל לא החזיקה בחניונים, אלא ממצא הפוך. על כן, אנו עוברים לשאלה האם ניתן להתעלם מהחזקת החניונים על ידה ולהטיל חבות על מי מהנתבעים. לטעמי, התשובה בנסיבות ענייננו היא שלילית. נזכיר כי ע. לירון היא תאגיד רשום (חברה בע"מ). כדי להתעלם מהאישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד צריכים להתמלא התנאים הקבועים לכך בדין. אפילו מקום בו השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה בחוסר תום לב, אין די בעובדה זו לכשעצמה כדי להצדיק התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת אלא אם התקיימו במלואם התנאים הקבועים בדין להרמת מסך, ובתנאי שקיומם של תנאים אלו נטען בכתבי הטענות (ובענייננו - בכתב התביעה) ולאחר מכן הוכח כנדרש. זה אינו המצב בתביעה הנוכחית. התובעות מבקשות לראשונה רק כעת, בסיכומים, לראות את הנתבעים (כאשר עובדתית הן מתייחסות לנתבע 3, ומבלי שהן טורחות לומר בבירור כי זו אכן כוונתם) ואת ע. לירון כגוף אחד לעניין ההחזקה בחניונים בתקופה שבכותרת והחבויות שלטענתן נובעות ממנה, בטענה שעיקרה הוא כי הנתבע 3 "השכיר את החניונים לעצמו" ובטענה כי הוא בעליהן של 70% ממניותיה. כאמור לעיל, אף אחת מטענות אלה לא נטענה בכתב התביעה, ובית המשפט אינו יכול להטיל חבות על נתבע מחמת קיומה של עילה שלא נטענה כלל בכתב התביעה (ולמען האמת גם לא נטענה כראוי אפילו בסיכומי התובעות). כאשר במהלך בירורה של תביעה מתגלים לתובעות נתבעים חדשים או מתגלות עובדות חדשות המקימות עילות חדשות נגד הנתבעים הקיימים, הכלל הוא שיש לעתור לתיקון התביעה. התובעות לא עשו כך: הן לא ביקשו להוסיף את ע. לירון כנתבעת נוספת, חלופית או מצטברת לנתבעים הקיימים. הן גם לא ביקוש לתקן את התביעה על ידי הוספת הטענה כי הנתבע 3 (או כל הנתבעים או חלקם) התיר (או התירו, לפי המקרה) ל-ע. לירון להחזיק בחניונים, והוספת טיעון המזהה את העילה שמכוחה יש להטיל על מי שהתיר זאת חבות כלפי התובעות. לא ניתן לתקן את המחדלים הללו, או להתעלם מהם, כעת. המסקנה, לכן, היא כי אין בין הנתבעים מי שנושא בחבות כלפי התובעות בקשר לחניונים בתקופה שבכותרת פרק זה, משום שהעילה היחידה שנטענה בכתב התביעה היא של החזקה בחניונים, ונמצא כי לא הנתבעים אלא תאגיד אחר הוא שהחזיק בהם בתקופה זו. על כן, דין התביעה כנגד הנתבעים 1 - 3 בגין התקופה שמיום 1/9/99 ועד 30/6/2011 להידחות. מחלוקות נוספות משנמצא כי דין התביעה נגד נתבעים 4 ו-5 להידחות מחמת זניחתה, וכי דין התביעה נגד נתבעים 1 -3 להידחות לגבי כל אחת משתי התקופות שאליהן מתייחסת התביעה מחמת אי הוכחת קיומה של העילה שנטענה בתביעה (החזקה בחניונים) לגבי נתבעים אלה או מי מהם בכל אחת משתי תקופות אלה, המסקנה היא כי דין התביעה כולה להידחות. ממילא, אין עוד צורך לדון ולהכריע במחלוקות הנוספות שבין הצדדים - דיון שבעיקרו הוא מורכב למדי. למרות זאת, מצאתי לנכון להעיר כמה הערות בהתייחס לשתיים מהסוגיות שבמחלוקת אשר אינן נדונות ומוכרעות לגופן - סוגיית הקיזוז וסוגיית הדיירות המוגנת של הנתבע 3. דין טענות הקיזוז, כולן, להידחות. אף אחד מהנתבעים לא טען אותה בכתב הגנתו ברמת הפירוט הנדרשת, שהיא הרמה הנדרשת בכתב תביעה. הטענות נטענו (על ידי אותם נתבעים שבחרו להעלותן) באופן סתמי לחלוטין. לא פורט מה בדיוק מקזזים; בגין אילו תקופות; וכיצד בכלל קרה שהנתבעים (או מי מהם) שילמו כספי מיסים, עירוניים וממלכתיים, גם עבור התובעות. לא ניתן כל פירוט של הסכומים השונים הכלולים בקיזוז נטען. בסיכומי הנתבע 2 אף נטענה טענת קיזוז כנגד "נזקים". זוהי טענה שאין לה כל זכר בכתב הגנתו, ודי בך כדי לדחותה. לא כך טוענים קיזוז, ולא כך מוכיחים אותו. בנוסף לכך לא נטען כי ניתנה אי פעם הודעת קיזוז, ויש גם לפחות ספק של ממש אם ניתן לבצע קיזוז כזה לאור הוראות הקיזוז שבחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מפני שלכאורה הקיזוז הנטען אינו של סכומים קצובים ואינו נובע מעסקה אחת. גם דינה של טענת הדיירות המוגנת של הנתבע 3 להידחות. זאת הן משום שיש לקבל את עיקר טענות התובעות בעניין זה אך גם, ואולי אף בעיקר, משני טעמים נוספים. הטעם הנוסף הראשון הוא שכאשר מעיינים היטב במסמך הדיירות המוגנת שעליו נסמכת הטענה מגלים כי הוא נחתם על ידי הנתבע 3 על פי יפוי כח שנערך רק בשלהי ינואר 2001, כלומר חודשים ספורים טרם סיום התקופה הרלבנטית לתביעה זו. נוכח נתון זה ומכיוון שמסמך הדיירות המוגנת צופה פני עתיד, ברור שהדיירות המוגנת הנטענת - אפילו היה בה ממש - אינה רלבנטית לתקופה בה עוסקת התביעה הנוכחית. הטעם הנוסף השני הוא כי אילו היתה הדיירות המוגנת הנטענת מתקיימת (לשיטת הנתבע 3 עצמו) בתקופה הרלבנטית לתביעה הנוכחית, היא היתה עומדת בסתירה גמורה לטענתו ולעדותו המפורשת של הנתבע 3 עצמו, לפיהן ע. לירון היא שהחזיקה בחניונים בתקופה שמיום 1/9/99 ועד יוני 2001 (כולל) וכי עשתה כן לא מטעמו של הנתבע 3 לבדו (ויוער כאן כי ככלל אין דייר מוגן רשאי להשכיר את הנכס מושא הדיירות המוגנת או להעביר את החזקה בו ואם עשה כן, זו עילה לפינוי הדייר המוגן ולסיום הדיירות המוגנת) אלא גם בידיעת ואולי אף בהסכמת בעלי הקרקע, ובהם התובעות עצמן. הנתבע 3 אינו רשאי להעלות גרסאות עובדתיות מנוגדות - לא בכתבי טענות, ובוודאי שלא בראיות, כאשר שתי הגרסאות כאחת מבוססות על ידיעה אישית נטענת. על כן לא רק שטענת הדיירות המוגנת הנטענת של הנתבע 3 נדחית, אלא שיש לראות את עצם העלאתה כניסיון להטעות את בית המשפט - ניסיון שהנתבע 3 מרבה לייחס לתובעות, אולם מתברר שגם הוא עצמו חטא בו. הכרעה נוכח כל האמור לעיל, התביעה כולה נדחית. הוצאות המשפט: התובעות תשלמנה לנתבעים הוצאות משפט בסכום השווה עלות חוות דעתו ושכר עדותו של המומחה מטעם הנתבעים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומם למומחה, על פי קבלות שתוצגנה על ידי הנתבעים כאשר תשלום זה ייעשה לזכות מי שיוכיח באמצעות קבלות כי הוא (או מי מטעמו) הוא ששילם את שכר המומחה. במקרה מחלקות, יוכרע הדבר בדרך של שומת הוצאות על ידי מי מכב' רשמי או רשמות בית המשפט. לא מצאתי לנכון לחייב את התובעות בהוצאות משפט מעבר לכך. שכר טרחת עורכי דין: בכל הנוגע לנתבעים 4 ו-5 שיוצגו יחדיו, שהתובעות בחרו לזנוח את התביעה נגדם מבלי שטרחו לומר זאת במפורש אפילו בסיכומיהן, אני מחייב את התובעות לשלם לנתבעים 4 ו-5 יחדיו שכר טרחת עורך-דין שיעמוד על סכום כולל, במונחי יום מתן פסק-הדין, של 75,000 ₪. הסכום נקבע בהינתן השנים הרבות בהן נמשכו ההליכים בתביעה זו (בשני בתי משפט שונים) והמלאכה הרבה שנדרשה מב"כ נתבעים 4 ו-5 בניהול ההליך כולו עד לגילוי כי התובעות בחרו לזנוח את תביעתן כלפי נתבעים אלה. בנוגע לכל אחד מהנתבעים 1, 2 ו-3 אשר יוצגו כל אחד בנפרד, סבורני כי יש להבחין בין הנתבעים 1 ו-2 (העזבונות) לבין הנתבע 3. בעוד הנתבעים 1 ו-2 ניהלו הגנה שלטעמי היתה, לפחות בעיקרה הגדול, עניינית ואף התמודדו עם קשיים ניכרים בתחום העובדתי בשל פטירת המורישים של כל אחד מהעזבונות הללו, הרי שהנתבע 3 נקט לכל אורך ההליכים בתביעה זו בדרך אחרת של ריבוי עצום של בקשות והליכי ביניים, שרובם היו חסרי חשיבות ולא אחת אף עוררו את הרושם הברור כי הם מיועדים להתיש את התובעות ואולי גם את בית המשפט. הוא גם לא נרתע מהעלאת טענות שחלק של ממש מהן כלל הסתרה של עובדות, הצגה חלקית שלהן ואף העלאת טענות עובדתיות סותרות. אכן, התביעה נגדו נדחתה אף היא בסופו של יום; אולם בפסיקת שכר הטרחה יש לתת ביטוי ברור הן לדרך ניהול ההליך על ידו והן לרושם הברור כי הוא שהביא לכך ש-ע. לירון תפסה את החזקה בחניונים במשך מרבית התקופה הרלבנטית לתביעה זו, מבלי שטרח להודות בכך ולהצדיק את מהלכיו. על כן תשלמנה התובעות לכל אחד מהנתבעים 1 ו-2 סכום כולל של 85,000 ₪, ולנתבע 3 סכום כולל של 25,000 ₪. נוכח הוראת תקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ומאחר ולא הוכח כי הנתבעים זכאים לנכות את מרכיב המע"מ כמס תשומות (פרט לנתבעת 5, שכחברה בע"מ ההנחה כי היא זכאית לנכות מס תשומות היא בסבירות של קרוב למאה אחוזים), נכלל סכום השווה למס הערך המוסף בסכומי שכר טרחת עורכי הדין שנפסקו לעיל. שימוש במקרקעיןמקרקעין משותפיםמקרקעין