בהלכת פלמן - בג"ץ 8497/00 פלמן נ' פלמן,תק-על 2003(1) 773 - נקבע כי על אף ששתי הערכאות- גם בית המשפט לענייני משפחה וגם בית הדין הרבני- מוסמכות עקרונית להכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה, מחייב הכלל של כיבוד הדדי בין הערכאות כי במקרה שכבר התקבלה החלטה באחת הערכאות בדבר סמכותה, תכובד ההחלטה על ידי הערכאה השנייה: כאשר ערכאה אחת הכריעה כי בסמכותה לדון בחלוקת הרכוש בין בני -הזוג, הרי ככלל, על הערכאה השנייה לסרב להיזקק לטענות הנוגעות לסמכות-שיפוטה בעניין, ועליה להימנע מדיון בתביעת הרכוש שהוגשה בפניה. זאת, על-מנת שהטענות כנגד החלטת הערכאה הראשונה בנוגע לסמכותה, תתבררנה בדרך של ביקורת ישירה - אם בהליך של ערעור ואם בהליך של עתירה, על-פי סדרי הדין הנוהגים בשיטתנו.         אמנם, כמפורט לעיל, להלכה זו קיים חריג, אשר לפיו, בהתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק זאת, תחליט הערכאה השנייה בשאלת סמכותה לדון בסוגיה שנתבעה בפניה, על אף שהערכאה האחרת כבר החליטה כי בסמכותה לדון באותה הסוגיה ממש.         וכך נאמר בבג"ץ פלמן: מה יהווה "טעם מיוחד" ובאילו נסיבות ניתן לקבוע "טעם מיוחד" כאמור? טול, לדוגמה, מקרה בו ענייני הרכוש נכרכו בתביעת גירושין בפני בית-הדין הרבני ולאחר מכן נתבעו בפני בית-המשפט לענייני משפחה, ואחת משתי הערכאות פסקה כי היא המוסמכת לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג, בלא לנמק החלטתה ובלא שנערך דיון מקדים בשאלת התקיימותם של תנאי הכריכה טרם מתן ההכרעה. במקרה כזה, מתעורר חשש כי היה "מחטף" סמכויות, בניגוד למתחייב מן הכבוד ההדדי בין הערכאות. בנסיבות כאלה, עשוי להתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק דיון של הערכאה השנייה בשאלת סמכותה להיזקק לתביעה הרכושית שבפניה (השוו: בג"צ 725/80 בלום נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה ואח' (לא פורסם)). מקרה אחר בו יתקיים "טעם מיוחד" כאמור, הוא כאשר ברור וגלוי על-פני הדברים, כי הכרעתה של הערכאה הראשונה לעניין סמכותה לוקה בחוסר חוקיות או בפגם חמור אחר היורד לשורש הסמכות, שבעטים הכרעתה בטלה. כך למשל, כאשר ההכרעה לעניין הסמכות ניתנה תוך חריגה ברורה מכללי הצדק הטבעי, מן הסוג המביא לבטלותה של ההכרעה. או למשל, כאשר נכרכה בתביעת גירושין סוגיה שאינה ניתנת לכריכה (כגון- תביעת ילד למזונותיו), ואף-על-פי-כן קבע בית-הדין הרבני כי בסמכותו לדון בסוגיה זו מכוח כריכתה בתביעת-הגירושין. במקרה זה, החלטתו של בית-הדין לוקה בפגם שיש בו כדי להביא לבטלותה (ראו: בר"ע 120/69 שרגאי ואח' נ' שרגאי, פ"ד כג(2) 171, 176; ע"א 404/70 עברון נ' עברון, פ"ד כה(1) 373, 377-378). רק במקרים חריגים ומצומצמים כגון אלה, מתקיים "טעם מיוחד" המצדיק כי הערכאה השנייה תיזקק לטענות הנוגעות לסמכותה לדון בתביעה שבפניה, על-אף קיומה של הכרעה סותרת בנוגע לסמכות (השוו: בד"מ 1/81 נגר הנ"ל, בעמ' 400; ע"א 680/84 שני נ' שני, פ"ד לט( 2) 444, 447). עוד נקבע בבג"ץ פלמן: העובדה כי הערכאה השניה סבורה כי הכרעתה של הערכאה הראשונה בעניין הסמכות שגויה, אין בה כשלעצמה, כדי להוות "טעם מיוחד" להיזקק לשאלת הסמכות באותה סוגיה. כידוע, בית-הדין הרבני ובית-המשפט לענייני משפחה אינם יושבים כערכאת ערעור זה על הכרעותיו של זה (ראו: בד"מ 1/81 נגר הנ"ל, בעמ' 400-398). לפיכך, אין די בכך שהערכאה השניה סבורה כי נימוקיה של הערכאה הראשונה לעניין הסמכות אינם משכנעים, על-מנת שתיזקק אף היא לשאלת הסמכות באותו עניין. שאם לא נאמר כן, יאבד מכוחו עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, על-אף התפקיד המרכזי שראוי כי ימלא ביחסים שבין בתי הדין הרבניים ובתי-המשפט לענייני משפחה. הלכות משפטיות