העברת קטין למשמורת הסבתא

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא העברת קטין למשמורת הסבתא: רקע עובדתי 1. ערעור על שתי החלטות, האחת מיום 21/2/11 והשניה מיום 23/2/11, שניתנו על ידי בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט אריה נאמן) ביושבו כבית משפט לנוער. 2. המערערת היא אשה צעירה, כבת 38 שנים, אם חד הורית, אשר התגוררה כ-13 שנים בארה"ב. בחודש ינואר ש.ז חזרה המערערת ארצה עם ילדתה כבת שנה וארבעה חודשים (להלן - "הקטינה"). המערערת גידלה את הקטינה כאם חד הורית. 3. עם חזרתה ארצה, פנתה המערערת לבית הוריה והתגוררה שם עם הקטינה. לטענתה של המערערת, סכסוך בינה לבין אמה (להלן - "הסבתא"), הוביל לתלונות של הסבתא לרשויות הרווחה. על סמך תלונות אלו, כפי שהובאו בתצהיר של עובדת סוציאלית, אשר, לטענת המערערת, לא דיברה עמה ולא ראיינה אותה עובר למתן התצהיר, נתן בית משפט קמא, בתוקף סמכותו לפי סעיף 12 לחוק הנוער (טיפול והשגחה) התש"ך-1960 (להלן - "חוק הנוער") החלטה לפיה הועברה המשמורת על הקטינה לסבתה למשך 30 ימים, שהוארכו אחר כך (בהחלטה מיום 21/2/11, שאף היא ניתנה בהעדר המערערת ומבלי לשמוע אותה, עד ליום 22/5/11). כמו כן, המערערת נדרשה לעבור בדיקה פסיכיאטרית וכן לעבור מבחני מסוגלות הורית. 4. לפני ערעורה של האם, אשר טוענת בעיקר, שהיא בהחלט כשירה לטפל בילדתה, כי תצהיר העובדת הסוציאלית כמו גם החלטותיו של בית משפט קמא ניתנו מבלי לשמעה, וכי כל התלונות של הסבתא מקורן בסכסוך ביניהן, ואין בהן כדי להצדיק נטילת המשמורת מאמה של הקטינה, אשר טיפלה עד הנה בלא כל נזק כלשהו לקטינה. הבקשות והחלטותיו של בית משפט קמא 5. תחילתם של ההליכים בבית משפט קמא היתה בבקשה של האם ביום 20/2/11 להחזיר אליה את הקטינה מידי הסבתא. בית המשפט קמא כתב בהחלטתו מיום זה, כי אמנם אין לסבתא זכות להחזיק בקטינה ללא הסכמת הורתה, אולם הבקשה הוגשה רק בחלוף 10 ימים מיום שנטען כי הסבתא החלה להחזיק בקטינה. לפיכך החליט בית משפט קמא כי יוגש לפניו תסקיר דחוף אשר יבהיר את "התמונה בכלל ואת טובת הקטינה בפרט". 6. במקביל, או יום לאחר מכן, הגישה פקידת סעד לחוק הנוער, ממחלקת הרווחה בק' ים, בקשה למתן החלטת ביניים לפי סעיף 12 לחוק הנוער ולהורות על השארת הקטינה בידי סבתה למשך 30 ימים, לצוות שהאם תעבור בדיקה פסיכיאטרית לבירור מצבה הנפשי, וכי יקויימו מפגשים בין האם והקטינה ביחידה לשלום הילד לצורך אבחון והערכת מסוגלות האם. פקידת הסעד כתבה כי לאם אין מקום מגורים קבוע, כי היא לא מסרה מס' טלפון היכן ניתן להשיגה, וכי לדברי סבתה של הקטינה, האם מזניחה את הטיפול בילדה ויש "סימני שאלה" לגבי מסוגלותה ההורית של האם ומצבה הנפשי. לבקשה זו צורף תצהיר של פקידת הסעד, שבו נכתב כי: "מדיווח שנתקבל מהמשיבה 2, סבתה של הקטינה, וקרובת משפחה נוספת, הגב' יחיאלה זינו, עלה כי המבקשת עזבה את בית המשיבה 2 ואמרה שעוברת להתגורר בבית חברתה. כן התריעו כי האם, בזמן שהתגוררה בבית אמה, הזניחה את הטיפול בקטינה, הטיפול כולו התנהל על ידי המשיבה 2. דווח כי המבקשת החזיקה סכין בידה, איימה לרצוח את אימה ואחותה, ואף תקפה את אמה והכתה אותה. שתיהן הביעו חשש רב לחיי התינוקת במידה ותצא עם אמה וטענו כי האם מסוכנת לתינוקת". עוד צויין בתצהיר כי האם אינה מוכנה לשתף פעולה עם הרווחה, וכי הסבתא דיווחה שיש בכוונת האם להתגורר באילת יחד עם הקטינה. 7. על סמך תצהיר זה, נתן בית משפט קמא את החלטתו מיום 21/2/11 בה כתב כי שוכנע, "שיש בהחלט" לנקוט באמצעים הזמניים המבוקשים ונעתר לבקשה בהורותו כי הקטינה תישאר בבית הסבתא למשך 30 ימים, כי האם תעבור בדיקה פסיכיאטרית לבירור מצבה הנפשי, ושהמפגשים בין האם לקטינה יהיו ביחידה לשלום הילד לצורך אבחון והערכת מסוגלות האם. כן הורה בית משפט קמא על קבלת תסקיר מקיף עד ליום 30/3/11. עוד הורה בית המשפט כי החלטתו זו על כל חלקיה תהיה תקפה עד ליום 22/5/11. 8. ביום 23/2/11 פנתה האם בבקשה חוזרת להחזיר לה את בתה. נטען בבקשה כי ביום 8/2/11 כשחזרה המערערת לבית אמה, תקפו אותה אמה וחברתה מילולית, בין היתר בהאשמות על כך שהיא גרמה להתקף לב לאב ועל כך שעליה לעזוב את הבית ולשכור לעצמה דירה. נטען בבקשה, כי המערערת ביקשה לעזוב את הבית עם ילדתה, ובתגובה הסתגרה הסבתא עם הילדה בחדר האמבטיה וסרבה לתת למערערת לקחת את בתה עמה. המערערת דפקה על דלת האמבטיה ואז הזמינו האם ובתה הנוספת משטרה, וטענו כי המערערת היתה אלימה כלפיהן. המערערת עוכבה לחקירה במשטרה. הסבתא המשיכה להחזיק בתינוקת וסרבה להתיר למערערת כל קשר אתה. המערערת ביקשה מבית משפט קמא כי הקטינה תוחזר מיידית אליה. 9. על בקשה של המערערת, אשר לא זומנה לבית המשפט, קבע השופט קמא בהחלטתו מיום 23/2/11 כי: "מבלי להיכנס לבסיס המשפטי של החלטתי מיום 21/2/11 ולטענותיו של ב"כ האם בעניין זה, אולם מכל מקום, בסעיף 7 להחלטתי ממילא קבעתי כי יוגש תסקיר מקיף עד ליום 30/3/11, סבור אני איפוא כי התרשמות מקצועית, ע"י הגורמים המקצועיים, תהיה טובה יותר מאשר התרשמותו של בית המשפט בדיון במעמד הצדדים, שכן בית המשפט איננו מסוגל ואין בכישוריו לרדת לנבכי נפשם של בני האדם. מדובר כאמור בקטינה, שככל (!) שהטענות נגד האם נכונות הן, הרי שהותרת המשמורת בידי האם מהווה סיכון לקטינה, ואף אם יתברר בסופו של דבר כי אין ממש בטענות אלו, הרי שלעת הזו מוטל על כל הגורמים, כולל בית המשפט לוודא (!) האמור, ועל כן ולאור כל שכן שב"כ האם צודק בטענותיו, הרי שדברים אלו יתבררו  לאחר הבדיקה הפסיכיאטרית והאבחון, וממילא המשמורת תוחזר לאם". לפיכך הורה בית משפט קמא כי החלטותיו יהיו בתוקף וסרב לקיים דיון בנוכחות האם לפני קבלת התסקיר, שהיה אמור להתקבל ביום 30/3/11. 10. למערערת מספר טענות בערעורה: ראשית טענה המערערת כי השופט קמא טעה כאשר סרב לשמוע אותה, לאחר שנתן את צווי הביניים, מה גם שגם פקידת הסעד לא פגשה את המערערת ולא דיברה עמה, ויש בכך משום קיפוח קיצוני של זכויותיה. טעה השופט בכך שנתן צו לפי סעיף 12 לחוק הנוער לאחר שפקידת הנוער השמיטה מידע כי היא כבר קיבלה צו חירום מפקידת הסעד המחוזית שאף זו לא שמעה אותה. על פי סעיף 11 לחוק לאחר קבלת צו חירום חייבת היתה פקידת הסעד לשמוע את ההורה האחראי תוך 96 שעות. לא היתה לבית משפט קמא סמכות לחייב אותה לעבור בדיקה פסיכיאטרית. בית המשפט לא הכריז על הקטינה - כעל "קטין נזקק". דיון והכרעה תוקפה של הארכת הצו עד ליום 22/5/11 11. המבקשת הלינה על כך שהצו הוארך ללא סמכות לעמדתה עד ליום 22/5/11. החלטותיו של בית משפט קמה הן לפי סעיף 12 לחוק הנוער, הקובע כי: "12.   רשאי בית המשפט בהחלטת ביניים, אף לפני שמיעת הקטין או האחראי עליו ולפני קבלת תסקיר, להורות על נקיטת אמצעים זמניים לגבי הקטין ולאשר אמצעי חירום שננקטו לגביו על ידי פקיד סעד; החלטת ביניים כאמור תפקע כעבור שלושים יום מיום הינתנה אם לא הוארכה תקופת תקפה כאמור בסעיף 14". כעולה מנוסח הסעיף, הרי מדובר באמצעי חירום, שמיועדים לזמן קצר, עד ל-30 ימים בלבד. כאמור, בית משפט קמא קבע כי החלטתו תהיה תקפה עד ליום 22/5/11. סעיף 14 מאפשר הארכת תוקפם של צווים לפי חוק הנוער ובכללם סעיף 12. "14. רשאי בית המשפט, לפי בקשת הקטין, האחראי עליו, ידיד, פקיד סעד או כל אדם שהוטלה עליו חובה בהחלטה לפי חוק זה, לשנות החלטה שניתנה לפי חוק זה, להאריך או לקצר תקופת תקפה, לבטלה או לתת הוראות להוצאתה לפועל; ואולם רשאי בית המשפט שלא להיזקק לבקשה כאמור אלא אחת לשלושה חדשים". אולם אינני סבורה כי יש, כמדיניות ראויה, שלא לשמוע את הצדדים מוקדם ככל שניתן לאחר מתן הצו המורה על נקיטת אמצעי חירום. מכאן, שהארכת המועד של הצו המקורי, שניתן ביום 20/2/11 עד ליום 22/5/11, היתה שגויה, אם כי סבורה אני כי כוונתו של בית משפט קמא היתה לזמן את האם בסמוך לאחר קבלת התסקיר וההערכה הפסיכיאטרית. הנכון היה להורות על הגשת תסקיר מיידי ועל קביעת ישיבה במעמד הצדדים מיד לאחר התסקיר. מדגישה אני, כי לכאורה התלונות המובאות כנגד האם, היו כולם של הסבתא, ואין ולו גם מילה אחת על כך שמצבה של הקטינה היה גרוע בעת שהובאה לארץ, דהיינו לאחר ששהתה עם אמה לאורך כשנה וכשלושה חודשים. אין גם בחומר שעמד לפני בית משפט קמא כל אינדיקציה לכך שהמערערת לקתה אי פעם בנפשה, קל וחומר, שאין כל מידע כי ליקוי מעין זה פגע בהתנהלותה כלפי הקטינה, ובאופן המסכן אותה. האם היתה הצדקה להורות על הוצאת הילדה ממשמורת האם והשארתה בידי סבתה 12. הזכות להחזיק בקטינה היא בידי ההורה הביאולוגי שלו. כתבה על כך השופטת ארבל בבע"מ 778/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (פורסם בתוכנות): "זכות זו (של ההורה הביאולוגי, הערה שלי ש.ש) נובעת מהזכות הטבעית של הורים ביולוגיים לגדל את ילדם. קשר זה בין הורה לילדו זכה לכינוי "קול הדם" בלשונו של מ"מ הנשיא חשין בע"א 50/55 הרשקוביץ נ' גרינברגר פ"ד ט(2) 791, 799(1955)). קול הדם הוא "קול הטבע" והוא קולה של המשפחה הביולוגית ועדיפותה על פני כל משפחה אחרת. "משפט הטבע הוא שיגדל בבית אביו ואמו: הם שיאהבו אותו, הם שיאכילו וישקו אותו, הם שיחנכו אותו, והם שיעמידו אותו על רגליו עד אם היה לאיש. זו זכותם של אב ואם וזו זכותו של הקטן" (בלשונו של המשנה לנשיא מ' חשין בע"א 6106/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(4) 221, 235 (1994)). הדברים יפים ומדברים בעד עצמם". ניתן להוציא קטין מבית הוריו הביואולוגיים, רק אם הוריו פוגעים בטובתו באופן מהותי. כתב על כך הנשיא שמגר בע"א 783/81 פלונים נ' פלמוני פ"ד ל"ט (2) 1, 7: "14. אין מנתקים ילד מהוריו הטבעיים ללא הסכמתם, אלא אם מופעלת אחת מהוראות החוק המיוחדות, המקנות סמכות לעשות כן, כגון כאשר ילד נמסר לאימוץ למרות התנגדות הוריו בתנאים המיוחדים המתירים פעולה כאמור, כאשר ניטלה מן ההורה האפוטרופסות ונמסרה לאחר, ואף זאת בנסיבות יוצאות הדופן המאפשרות זאת (וראו סעיפים 27, 33 ו-38 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות) או אם ניתן צו לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה) המורה על כך, כאמצעי חירום או כהחלטה לתקופה קצובה, הכול כפי שנקבע בחוק האמור. גם באותם המקרים בהם מתיר החוק ניתוק ילד מהוריו, ראה בכך בית המשפט החלטה קשה וחמורה, שאין לנקוט אותה אלא כהכרח בל יגונה (ע"א 225/76 [2] בעמ' 83), שהרי צריכה להיות סיבה מיוחדת וכבדת משקל שתשלול מן ההורה את זכותו הטבעית לגדל ולחנך את ילדו..." בשל חשיבות העקרון שטובת הקטין היא לגדול אצל הוריו, צריכה הוצאתו להעשות בזהירות, על סמך נתונים מספקים וכאשר בית המשפט משוכנע כי הפגיעה היא משמעותית. כך בסעד קבוע, וכך גם בסעד זמני כמו זה הניתן על פי סעיף 12, שם צריך להיות חשש בעל משקל שהילד עלול להפגע. אדגיש כי ההלכה קובעת, שהקריטריון להוצאת ילד מרשות הוריו איננו אם במשפחה אחרת, ובנידוננו אצל הסבתא, היה הילד גדל טוב יותר, אלא השאלה היא אם התקיימו הנסיבות החמורות, שיש בהן חשש לפגיעה בת משקל בטובתו של הקטין. כתב על כך הנשיא שמגר בד"נ 30/85 פלונים נ' פלוני פ"ד לט(4) 665, 667: "אין לגלות סימן לכך, כי בית המשפט הזה התעלם מטובתה של הקטינה או הפחית ממשקלה או ממעמדה במערכת אמות המידה הרלוואנטיות. המחלוקת סבה על איכונה ואיתורה של טובת הקטינה. ובעת שבית המשפט בחן את טובת הקטינה שב והבהיר, כי הכוונה אינה להשוואה של החלופות על-פי אמת המידה של הרווחה והנוחות. לו הייתה אך זאת אמת המידה, היו נוטלים ילדיהם של בני עניים או של הורים חולים או של הורים גרושים ומוסרים אותם למקום שבו ירוו הילדים אך משפע ועושר. אך יש שיקולים נוספים, נפשיים, רגשיים, משפחתיים וחינוכיים, שפניהם לטווח הארוך ואשר משקלם גובר על שיקולי הרווחה והנוחות ואף האושר בטווח הקצר. כך מקובל עלינו, כי בהעדר נסיבות מיוחדות וחמורות במיוחד אין מנתקים בין ילד לבין אביו או אמו, רק בשל כך שיהיה לו טוב אצל סבו או אצל סבתו או אצל דודו, או אצל דודתו או אצל קרוב משפחה אחר. הנחת היסוד באשר לטובתו של קטין היא, כי ילד גדל, בדרך כלל, עם הוריו, גם אם יש שם מחסור וגם אם ההורים עובדים ברוב שעות היום בו בזמן שלקרוב משפחה אחר יש זמן פנוי רב יותר שאותו הוא יכול להקדיש לילד. הווה אומר, בית המשפט הבהיר לא אחת, שנקודת המוצא שלו היא, כי טובתו של ילד מחייבת, בדרך כלל ואם אין נסיבות מיוחדות, כי יגדל עם הוריו, ואין נוטלים ילד מהוריו או מן ההורה היחיד שנותר בחיים, גם אם במוסד או אצל משפחה אומנת או אצל מאמצים או אצל קרובי משפחה יזכה לחינוך טוב יותר או למזון טוב יותר ואולי, לעתים, אף לרגש חם יותר. בחשבון הסופי אין תחליף לבית ההורים הטבעיים, ששהותו של הילד רצויה ומבוקשת שם בתום לב, אלא אם אכן קיימות הנסיבות החמורות, שבהן נתקלנו לא אחת, והן נטישה, התעללות, הצורך בצעדי טיפול מיוחדים או תופעות חמורות אחרות, שאין מקום להביא כאן את רשימתן הממצה". 13. השאלה העומדת במרכז דיוני היא, אם אמנם היו לפני בית משפט מספיק נתונים על מנת לקבוע כי האם איננה כשירה, לכאורה, להחזיק בילדתה, וכי יש חשש מהותי ובר משקל שהאם תפגע בקטינה. 14. שמעתי את האם ואת הסבתא בעת שטענו לפני בערעור. מלאכתי הוקשתה בשל שביתת העובדים הסוציאליים, שכן אלמלא השביתה היתה ודאי פקידת הסעד מתייצבת לפני ומוסיפה, כך צריך להניח, על הרקע הרלוונטי. על מנת לקבל נתונים נוספים, שהרי עלולים אנו להיות עוסקים בדיני נפשות, ביקשתי כי יובא בן משפחה למסור עדות. אחיה של המערערת, שאמנם איננו מתגורר עם הסבתא באותו בית, הופיע לישיבה שקבעתי. עמדתו היתה חד משמעית: כשהמערערת הגיעה ארצה עם הקטינה, הקטינה היתה "בסדר גמור". המערערת בהחלט כשירה לטפל בילדתה. הוא אינו יודע על שום בעיות נפשיות שיש כביכול למערערת על פי טענת הסבתא. האם והסבתא "לא הסתדרו" מאז ומתמיד. האח הוסיף: "אני חושב שמה שנוצר עבר כל פרופורציה. זה פשוט שאנשים מתגוררים ולא מסתדרים. הייתי עם הילדה ועם מ' (האם, הוספה שלי, ש.ש), לקחתי אותם למשחקיה. הילדה בסדר גמור, הכל בסדר. ש. מ' יכולה לטפל בילדה? ת. היא תצטרך מעט עזרה, אבל אני אומר בעיניים עצומות שהיא יכולה לטפל בילדה. מי לא צריך עזרה עם ילדים?". כשנשאל מה טיב היחסים בין האם לבין בתה, השיב האח "היא אוהבת אותה, מחליפה לה, קשובה אליה , מסתכלת, משגיחה, רצה אחריה". 15. המערערת מסרה כי היא ואמה לא הסתדרו מאז היותה בגיל 15. האם היא אשה קשה ושלטתנית. כשהגיעה לבית אמה, עם חזרתה ארצה, החלו חיכוכים עם הסבתא ועם האחות שהתגוררה עם ילדה בבית האם ושהיה לה עבר פסיכיאטרי. אין זה נכון שהיא איימה על הסבתא בסכין והיא לא תקפה אותה. לאחר מריבה עם האם היא עזבה את דירת האם. היא לא לקחה מיד את הילדה במטרה למצוא לעצמה דירה למגוריה ולמגורי ילדתה. עתה היא חתמה על הסכם לשכירת דירה (ואף אחיה אישר זאת) ויש לה להיכן לקחת את הקטינה. עוד טענה המבקשת, שיש לה אמצעי קיום למשך שישה חודשים מכספים שהביאה עמה, וכי היא מתכוננת לחפש עבודה. המערערת אף הסכימה כי הילדה תשאר באותו מעון יום שאליו הוכנסה על ידי הסבתא ושנמצא קרוב לדירת הסבתא. 16. הסבתא טענה כי המערערת היתה במצב פסיכוטי שהתבטא בכך שהיא הרביצה לה, שברה דברים בבית ולכן היא נאלצה להזמין משטרה. לבת "תמיד היו בעיות של שובבות". זה נכון שהיא לא היתה מעולם בטיפול פסיכיאטרי. הוסיפה הסבתא ומסרה כי "האמא הזו, יכולה להיות נהדרת, המטרה היא לעזור לה, אבל יש לה התקפות זעם. היא לא רוצה לישון עם הילדה, היא אמרה אתם תיקחו ותשנו איתה. כך עשתה גם בארה"ב". 17. התרשמותי מהמערערת בטענה לפני בערעור היתה חיובית. אולם אינני מבססת החלטתי על התרשמות זו, שהרי לא אשת מקצוע בפסיכולוגיה או בפסיכיאטריה אני. אולם השאלה היא שונה, האם היו אי אלו נתונים לפני בית משפט קמא שהראו שהאם מסכנת את הקטינה. שהרי לא המערערת היא שצריכה להוכיח שהיא כשירה, אלא שצריכים לעמוד נתונים המראים על אי כשירותה, על מנת לפתוח במהלך דורסני זה של שלילת החזקה מהורה ביאולוגי. אפתח ואבדוק בתסקיר העובדת הסוציאלית: צריך לזכור ולהדגיש כי פקידת הסעד לא ראיינה את המערערת ולא התרשמה ממנה באופן רציני: השיחות עם המערערת התנהלו בטלפון או בפגישות קצרות וארעיות, בהן האם דרשה כי הקטינה תימסר לה חזרה, לא הסכימה ללכת עם הקטינה למעון לנשים מוכות, ולמעשה לא הראתה נכונות ממשית או הכרה בצורך כשלהו בשיתוף פעולה עם רשויות הרווחה בטענה שהיא בהחלט כשירה לגדל את ילדתה. 18. הסבתא התלוננה כי האם השאירה את הקטינה ארבעה ימים לפני כן ואין הן יודעות היכן היא. המערערת הסבירה כי היא חזרה לבית ההורים, ואז הסבתא אמרה לה כי יש צו הרחקה נגדה. היא ביקשה למצוא לעצמה מקום דיור ולפיכך - בסומכה על כך שהקטינה מקבלת טיפול טוב - השאירה בינתיים את הקטינה למספר ימים אצל הסבתא. עוד התלוננה הסבתא כי המערערת איננה מטפלת טוב בילדתה: היא לא הסכימה לישון עם הקטינה, אלא דרשה כי הוריה יישנו אתה, היא האכילה את הקטינה מבקבוקי דייסה, האם לא טרחה לבקר את הילדה בבית החולים, שם אושפזה על ידי הסבתא לאחר שהתעלפה בביקור בבית החולים. עוד התלוננה הסבתא כי האם נמצאת במצב נפשי לא טוב והיא תקפה אותה בסכין, ולאחר מכן חזרה וטענה כי האם "נרגעה" וכי הכל בסדר. פקידת הסעד צלצלה לדודתה של המערערת בארה"ב והיא אמרה כי: "ללא ספק מ' אוהבת את ל' אך קשה לה לטפל בה לבדה. ציינה כי מ' זקוקה לעזרה הן מבחינה רגשית והן מבחינת הטיפול בל'. מ' חסרת סבלנות ומרוכזת בסיפוק צרכיה. התקשתה לקום בבוקר ואין לה מיומנויות טיפול בסיסיות בתינוק. גם כשהייתה בארה"ב, מספר לילות בשבוע התינוקת לא ישנה לידה. לדעתה, מ' יכולה לטפל בתינוקת אך ורק אם יש מטפלת נוסף מלבדה". 19. באשר לטענת הסבתא כי האם לא ביקרה את התינוקת בבית החולים, התברר כי הסבתא לא מסרה אמת, או את כל האמת. האם כן התייצבה, אולם הסבתא התעקשה שהיא (הכוונה לסבתא) תישאר לישון עם הקטינה בבית החולים, ואז עזבה המערערת את בית החולים, ככל הנראה ביודעה כי היא בהשגחה מסורה. 20. התמונה המצטיירת היא, שהמערערת אולי איננה אם אידיאלית, וכי כשאמה או דודתה היו בסביבה היא הטילה עליהן חלק מהטיפול (שינה עם התינוקת על מנת שהיא תוכל לישון בשלווה) אולם אין בכך כדי להראות כי הקטינה לא מטופלת על ידי האם, או כי כשלא יהיו לידה האם או הדודה, האם לא תטפל בה היטב. 21. באשר לטענתה של הסבתא כי ייתכן שהאם נמצאת במצב פסיכוטי (והוא החשש הגדול, ככל שיש לו בסיס כלשהו, לנזק לקטינה), אין לכך כל תימוכין, פרט לטענה עמומה למדי של הסבתא: היתה ככל הנראה מריבה קשה בין הסבתא למערערת, כאשר גם האחות הנוספת משתתפת בה. אולם אין כל אינדיקציה של איש מקצוע כי המערערת לוקה בליקוי נפשי כלשהו. אינני סבורה כי בנסיבות אלו היתה סמכות לבית המשפט להורות על בדיקה פסיכיאטרית לאם כתנאי להחזרת הילדה לרשותה. הבדיקה הפסיכיאטרית היא צעד דרסטי ביותר. יש להורות על ביצועו, כתנאי להחזרת ילד, רק בנסיבות בהן ישנה אינדיקאציה בת משקל לכך שההורה עלול לסבול ממחלת נפש או מצב נפשי המסכן את ילדו. לדעתי לא עמדו לפני בית משפט קמא נתונים כאלו. 22. אוסיף ואדגיש, כי איש לא טען שהאם לא טיפלה בקטינה, או התעללה בה באופן כלשהו. כמו כן, לא נטען כי הקטינה נמצאה במצב פיזי או נפשי ירוד או מסוכן באופן כלשהו. לא נטען וקל וחומר לא הוכח שכאשר המערערת הגיעה ארצה היתה איזושהי טענה כי הילדה פגועה בכלל ובפרט על ידי אמה. 23. סבורה אני כי היה על בית משפט קמא להורות בהחלטתו, שיש לקיים דיון במעמד הצדדים דחוף ככל שניתן, ואם מצב הנתונים היה אותם נתונים כפי שהיו לפניו בעת מתן החלטותיו, היה מקום להורות על החזרת הקטינה לרשותה של האם, בפיקוח צמוד למדי של פקידות הסעד, במטרה לבחון יותר לעומק את תפקודה כאם. השאלה בה התלבטתי, היא מה יש לעשות כאשר בגין שביתת העובדים הסוציאליים לא ניתן לבצע פיקוח. סבורה אני כי האיזון הנכון יהיה בהחלטתי האופרטיבית בחלק ההכרעה של החלטתי. 24. אציין כי גם נציגת היועמ"ש אמרה לפרוטוקול בהופיעה לפני כי: "נוכח הדו"ח של פקידת הסעד מיום 2/3/11 היא קבעה הסדרי ראיה מסודרים. זה נכון שיש רק את הדיווחים של הסבתא, שהיא עזבה את הילדה ל-4 ימים אצל אמא שלה. אני לא רואה שיש משהו לא בסדר עם האמא אבל אם בית המשפט יורה על החזרת הילדה לאמא, אני מבקשת שיהיה פיקוח מטעם משרד הרווחה". הכרעה 25. בנסיבות שלפני, אני מורה כי הקטינה תוחזר לאם מייד עם סיום שביתת העובדים הסוציאליים. האם מצווה להקפיד, כאשר תוחזר הקטינה לרשותה, על הבאת הקטינה מדי יום למעון היום בו רשמה הסבתא את הקטינה. האם מצווה למסור לפקידת הסעד באופן מיידי את כתובתה החדשה ולקיים שיתוף פעולה עם פקידי הסעד על מנת שייבחן תפקודה כאם על ידם. אני מורה לפקידת הסעד לבצע פיקוח צמוד ותכוף ככל שניתן על תפקודה של האם (לרבות ביקורים בדירת האם ואיסוף מידע מהמעון בו נמצאת הקטינה). פקידת הסעד מוסמכת להורות על פגישות במרכז קשר או במרכז לשלום הילד בין המערערת לקטינה, גם לאחר שהילדה תוחזר לאם. זאת על מנת לבדוק את כשירותה כהורה. פקידת הסעד תגיש את התסקיר לבית משפט קמא על פי הוראותיו. לאחר קבלת התסקיר, יבדוק בית משפט קמא מחדש אם יש לנקוט בצעדים נוספים או חוזרים, לרבות הוצאת הקטינה מרשות אמה, ככל שיתעורר הצורך, הכל לשמירה על בטחונה וטובתה של הקטינה. מבלי לקבוע מסמרות, אני סבורה, שלפני כל החלטה נוספת, אלא אם יש בה דחיפות מירבית, יש לשמוע גם את האם לפני מתן ההחלטה. 26. בשלב זה, סבורה אני כי מוקדם מדי, ואין נתונים מספיקים על מנת להורות על בדיקה פסיכיאטרית לאם כתנאי להחזרת הקטינה אליה. לפיכך, הוראה זו בהחלטותיו של בית משפט מבוטלת. אך מובן הוא, שאם ישתנו הנתונים על פי מידע נוסף, רשאי בית משפט קמא ליתן החלטות בעניין זה מחדש. משמורת ילדיםזכויות סבים וסבתות (דיני משפחה)קטינים