התיישנות מעוולים במשותף

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התיישנות מעוולים במשותף: 1. בפני בקשת הנתבע מס' 1 (להלן "הנתבע") לסילוק התביעה כנגדו על הסף, מחמת התיישנות, שיהוי, מעשה בי - דין ו\או השתק עילה. התביעה הוגשה ביום 26.1.2011. רקע כללי להגשת התביעה 2. השתלשלות העניינים שהביאה להגשת התביעה דנן, פורטה בבהירות בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 2755/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד איילון חברה לביטוח בע"מ ואח' (19.12.2008), אשר ניתן בעניינם של הצדדים, כמו גם בכתב התביעה ואחזור עליה בקצרה. 3. התובעת, חברה לביטוח (להלן "מנורה"), בטחה במהלך השנים 1998 - 1999 חברה בשם אגמי עבודות עפר ומים (להלן "אגמי"), העוסקת בתחום התשתיות, בפוליסת עבודות קבלניות. הנתבע הינו סוכן הביטוח שבאמצעותו בטחה אגמי את פעילותה והוא עצמו היה מבוטח בביטוח אחריות מקצועית אצל איילון חברה לביטוח. בשנתיים שקדמו לארוע נשוא התביעה רכשה אגמי, באמצעות הנתבע, פוליסות חבות מעבידים ואחריות צד שלישי, בחברת הביטוח "עילית". ביום 22.7.1998 נדרשה אגמי להמציא אישורי ביטוח בפרוייקטים בהם זכתה. בהתאם לדרישה זו, יעץ לה הנתבע לרכוש פוליסה לביטוח עבודות קבלניות במנורה, על מנת להגדיל את היקף הכיסוי הביטוחי גם לנזקי רכוש לפרוייקט, בהתאם לדרישות המכרזים השונים בהם השתתפה. הצעת הביטוח נוסחה ונכתבה על ידי הנתבע והתבקשה בה הרחבה של הכיסוי למפגעי טבע, למעט רעידת אדמה. בהתאם להצעה, הנפיקה מנורה פוליסה לביטוח עבודות קבלניות המכונה "פוליסה פתוחה", בהיקף כיסוי של עד 10,000,000 ₪, שתוקפה מיום 1.12.1998 ועד ליום 30.11.1999 (להלן "הפוליסה"). הפוליסה קובעת תנאי מקדמי לחלותה לפיו, קודם למתן הכיסוי הביטוחי יצהיר המבוטח אודות הפרוייקטים וימסור את כל הפרטים הנחוצים לשם מתן הכיסוי הביטוחי. 4. במהלך שנת 1998 ביצעה אגמי פרויקטים שונים, ובהם פרויקט במושב עין איילה. בתאריכים 30.12.1998 - 31.12.1998, בעיצומן של העבודות במושב, ירדו גשמים עזים שגרמו להצפות במושב והרסו את העבודות שבוצעו על ידי אגמי במקום. אגמי דיווחה למנורה על נזקיה והאחרונה שלחה לאתר העבודה שמאי מטעמה על מנת לשום את הנזקים. אולם, בסמוך לתחילת עבודתו, הוא התבקש על ידי מנורה להפסיק את עבודתו לאלתר, בטענה של היעדר כיסוי ביטוחי. מאחר ואגמי הייתה מעוניינת שהשמאי ישלים את הערכתו, היא שלמה מכיסה את שכרו. השמאי המשיך בעבודתו ובדו"ח שערך, העמיד את נזקי הגשמים והשיטפונות וכן, נזקים עקיפים נוספים על סך של 556,000 ₪, כולל מע"מ. מנורה סירבה לפצות את אגמי על הנזקים מכוח הפוליסה בטענה של העדר כיסוי ביטוחי, משני טעמים. האחד - אגמי לא מלאה את התנאי הקבוע בפוליסה, המטיל עליה חובה לעדכן מראש את המבטח אודות פרויקטים מתוכננים. מנורה טענה כי אגמי לא עמדה בתנאי זה ולא דיווחה לה מראש על הפרויקט שבמושב עין איילה ולכן, לא קיים כיסוי ביטוחי. השני - האחריות האישית והמקצועית של קפלן. לטענת מנורה, הנתבע חרג מסמכותו והרשאתו כאשר ביטח את הפרויקט למרות שידע שמנורה אינה מבטחת פרויקטים בתהליך, אלא רק כאלה שדווח עליהם מראש ולמפרע. אגמי הגישה כנגד מנורה וכנגד קפלן תביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה על סך 1,000,000 ש"ח בגין הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לה עקב ההצפות, אשר נדונה במסגרת ת.א. 593/00,. מנורה והנתבע הגישו כתבי הגנה נפרדים. הנתבע הגיש הודעה לצד שלישי כנגד איילון, כמבטחת האחריות המקצועית שלו. 5. בפסק הדין מיום 4.2.2004, קבע בית המשפט המחוזי שבעת קרות האירוע הביטוחי הייתה אגמי מבוטחת במנורה. בנוסף, נקבע כי הפוליסה שהונפקה היא פוליסה "פתוחה" או "הצהרתית" לפיה, מוסכמים מראש תנאי הכיסוי הביטוחי למספר פרויקטים עתידיים, שאינם בהכרח ידועים בזמן כריתת ההסכם. בהתייחס לטענתה של מנורה אודות התנאי המקדמי בפוליסת הביטוח, נקבע כי לא הוכח שאגמי הייתה מודעת לקיומו. אשר לטענה לפיה מנורה לא נהגה לבטח פרויקטים שכבר החלו, קבע בית המשפט, כי גם אם הדבר נכון, הרי שבענייננו, לא הובא הדבר לידיעת אגמי, והוא אינו מוזכר במפורש בהצעת הביטוח ובפוליסה עצמה. בית המשפט המחוזי קבע, אפוא, כי נכרת בין אגמי ומנורה חוזה ביטוח המכסה את הנזקים שאירעו, וכי על אגמי לפצות את מנורה על נזקיה. באשר לאחריותו של הנתבע, קבע בית המשפט, כי מאחר והנתבע הציע ביוזמתו לאגמי להרחיב את הכיסוי הביטוחי שלה, יש לראות בו שלוח של מנורה. עוד ציין בית המשפט, כי הנתבע הצטרף לקו ההגנה של מנורה וטען כי הוא ידע שמנורה אינה נוהגת לבטח פרוייקטים לאחר תחילת ביצועם. לפיכך, לאור הקביעה לפיה, הפוליסה שהוצאה לאגמי כללה גם פרוייקטים בתהליך, קבע בית המשפט כי הנתבע חרג מן ההרשאה שניתנה לו על ידי מנורה. עוד נקבע, כי לפי סעיף 9 לחוק השליחות, התשכ"ה - 1965 (שחל על הצדדים לפי סעיף 36 לחוק חוזה הביטוח), מנורה זכאית לחזור ולתבוע את נזקיה מהנתבע עקב חריגתו מן ההרשאה. מנגד, בית המשפט ייחס למנורה אשם תורם, עקב הצעת הביטוח החסרה והפוליסה שבה לא הוזכר כי מנורה אינה נוהגת לבטח פרויקטים בתהליך ולאור העובדה שלא דרשה מקפלן להביא פירוט של הפרויקטים של אגמי. לפיכך, נקבע כי יש לחלק את האחריות בין מנורה לנתבע באופן שווה, כאשר איילון תשפה את הנתבע על חלקו כמבטחת שלו.   6. לאחר מתן פסק הדין, נחתם הסכם פשרה בין אגמי לבין מנורה ואיילון לפיו, ישולם לידי אגמי סך של 1,000,000 ₪ בתמורה לסילוק סופי ומוחלט של התביעה. בהסכם נקבע, כי מנורה ואיילון יישאו כל אחת במחצית מהסכום, כאשר הן שומרות לעצמן את הזכות להגיש ערעור "ככל שהדבר נוגע למידת אחריותם של מי מהנתבעים ו/או צד השלישי מס' 2 לתשלום... ". בית המשפט קיבל את הסכם הפשרה ונתן לו תוקף של פסק דין. 7. ואכן, הן איילון והן מנורה הגישו ערעור על חלוקת האחריות ביניהן, כפי שבאה לידי ביטוי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. איילון ערערה כנגד הקביעה שיש לחלק את האחריות בינה לבין מנורה (ע"א 3135/05). לטענתה, על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, חיובו של הנתבע, שהוא המקור לחיובה שלה כמבטחת שלו, נבע מהפרת חובותיו לפי חוק השליחות וחובות אלו, שייכים למסגרת היחסים הפנימיים בין הנתבע לבין מנורה ולא ליחסים בינו לבין אגמי. לפיכך, היה על מנורה לשלוח כנגד הנתבע הודעה לצד שלישי שבה היא מעלה את טענותיה כלפיו. לטענתה, משלא הוגשה הודעה לצד שלישי, לא היתה סמכות לבית המשפט המחוזי לפסוק בעילות הנובעות ממערכת היחסים בין מנורה לבין הנתבע. בנוסף, איילון טענה, כי באי הכוח שייצגו את מנורה יצגו גם את הנתבע ולא נטענו על ידי מנורה טענות כנגד הנתבע בפני בית משפט המחוזי, דבר המחזק את העובדה שלא הייתה יריבות בין הצדדים. ערעורה של מנורה, מאידך, הופנה כנגד קביעת בית המשפט המחוזי, שחייב אותה ברשלנות תורמת. 8. בפסק דינו מיום 9.12.2008 קבל בית המשפט העליון את ערעורה של איילון ודחה את ערעורה של מנורה. בית המשפט העליון הבהיר, כי עילת התביעה של אגמי כנגד הנתבע היתה עילת תביעה חלופית ברשלנות שנועדה לכסות את האפשרות שמנורה לא תחוייב בפיצויה של אגמי. משנקבע כי הפוליסה שהונפקה לאגמי מחייבת את מנורה לפצותה על ארוע הנזק, הרי שרשלנותו של קפלן היתה אך ורק כלפי מנורה. לאגמי לא נגרם נזק ממעשיו של הנ"ל וניתן לטעון אפילו שלולא התנהגותו הרשלנית כלפי מנורה לא היתה אגמי זוכה בפיצוי כלשהו על נזקיה שכן, מנורה לא היתה מסכימה לבטח אותה על פרוייקט שביצועו כבר החל. בית המשפט העליון קבע, כי השאלה המרכזית העומדת בפניו היא, האם הייתה לבית המשפט המחוזי סמכות לחייב את הנתבע כלפי אגמי מכוח חוק השליחות, בעילה הנובעת ממערכת יחסיו עם מנורה. נפסק, כי ללא מסירת הודעה לצד שלישי, לא נפתחת בדרך כלל חזית בין הנתבע לבין הצד השלישי (הגם שתתכן, במקרים מסוימים, חלוקה פנימית בין נתבעים בתביעה נזיקית לפי סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין). מאחר ומנורה לא שלחה הודעה לצד שלישי כנגד הנתבע, לא נפתחה חזית ביניהם ולכן, לא היה מקום כי בית המשפט ידון ויכריע בעילות הנוגעות ליחסים הפנימיים ביניהם. מטעם זה, התקבל ערעורה של איילון והתייתר הצורך בדיון בערעורה של מנורה. בית המשפט העליון הבהיר, כי עילת התביעה של אגמי כנגד הנתבע היתה עילת תביעה חלופית ברשלנות שנועדה לכסות את האפשרות שמנורה לא תחוייב בפיצויה של אגמי. 9. במסגרת התביעה דנן, אשר הוגשה ביום 26.1.2011, טענה מנורה, כי פסק הדין של בית המשפט העליון, כמו פסק הדין שניתן על ידי בית משפט המחוזי, התוו את הדרך למנורה להגיש תביעה כנגד הנתבע, סוכן הביטוח, בשל מחדלו ו\או רשלנותו ו\או חריגה מהרשאה, כמפורט לעיל. בנוסף, הוגשה התביעה כנגד ששה נתבעים נוספים, האחראים לטענת מנורה לנזקים שנגרמו לאגמי עקב השיטפונות. 10. כאמור, הנתבע הגיש בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות, שיהוי, מעשה בי - דין ו\או השתק עילה. דיון והכרעה 11. הלכה היא כי לא בנקל יעתר בית המשפט לבקשה לסילוק על הסף ועליו לנהוג בזהירות בעת השמוש בסמכותו ליתן סעד זה, שכן החלטה כזו שוללת מהתובע את זכותו להביא את עניינו לפני בית המשפט (ראה י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 387). כלל הוא, כי מחיקה או דחייה על הסף של תביעה היא אמצעי קיצוני הננקט רק מקום שאין אפשרות, ולו קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש. לפיכך, כל עוד קיים סיכוי כי במדה ויוכחו טענות התובע בכתב התביעה, הוא יכול לזכות בתביעתו, לא תסולק התביעה על הסף. הדברים נכונים ביתר שאת ככל שמדובר בדחיית התביעה, להבדיל ממחיקתה (ראה בעניין זה ע"א 693/83 שמש נגד רשם המקרקעין, פד"י מ(2) 668, 671; ע"א 35/83 חסין נגד פלדמן, פד"י לז(4) 721, ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נגד מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ וע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ, ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נגד פרופ' חיים אילתה, פד"י מה(4) 18). כפי שיפורט להלן, המקרה דנן, הינו אחד מאותם מקרים חריגים, בהם מתקיימים התנאים לסילוק התביעה כנגד הנתבע על הסף. אדון בטענות הרלבנטיות לצורך הכרעה בבקשה דנן. טענת ההתיישנות 12. הנתבע טען, כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, לאור הוראות סעיפים 5 ו - 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958. לטענתו, לאור האמור בכתב התביעה לפיו, הוא יצר כלפי מנורה מצג שווא מטעה לצורך כריתת חוזה הפוליסה בשנת 1998, הרי שעילת התביעה נולדה במועד זה ולכל המאוחר, התוודעה מנורה למסכת הנסיבות העלולות להקים לה חיוב כלפיו, ביום 4.5.2000, אז הוגשה כנגדה תביעתה של אגמי. בעניין זה, טען הנתבע, כי כל הטענות שהעלתה כעת מנורה בתביעתה כנגד הנתבע, הועלו זה מכבר במסגרת התביעה שהגישה אגמי בזמנו. ממועד זה, לשיטתו, החל מירוץ ההתיישנות ומאחר והתביעה דנן הוגשה בחלוף כ - 11 שנים, הרי שהיא התיישנה. הנתבע בסס טענותיו בעניין זה בעיקר על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נגד הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (להלן "פס"ד תלמוד תורה"), שם נקבע כי המבחן לתחילת מירוץ ההתיישנות נעוץ בקיומה של יכולת דיונית להעמיד את המחלוקת להכרעה שיפוטית. 13. במסגרת תגובתה, טענה מנורה, כי תביעתה הינה תביעת שיפוי ו/או השתתפות כנגד מעוול במשותף ועל פי ההלכה שנקבעה בע"א 493/63 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נגד קבוצת כנרת ואח', פ"ד יח(2) 225 (להלן "פס"ד כינרת"), הרי שבהקשר של תביעת מעוולים במשותף, תקופת ההתיישנות של עילת השיפוי מתחילה במועד בו נקבע בדין חיובם של הזכאים לשיפוי ואף במועד מאוחר יותר, בו שולם החיוב בפועל. לשיטתה, יש למנות את תקופת ההתיישנות לכל המוקדם מיום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, ביום 4.2.2004, לגבי חלק מהסכום אותו שלמה מנורה בהתאם להסכם הפשרה ולגבי היתרה - מיום פסק הדין בבית המשפט העליון. עוד הפנתה הנתבעת לפסק הדין בע"א 1386/05 סיבוס רימון תעשיות מבנים ופיתוח בע"מ נגד מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ (2.7.2008) (להלן "פס"ד סיבוס רימון"), שאשר את פסק הדין בעניין כינרת. מנורה בקשה להדגיש עוד, ואף הקדישה לכך חלק ניכר מטיעוניה, כי היא והנתבע הינם "מעוולים במשותף" שכן, חיוב של מעוולים במשותף יכול לנבוע ממקורות שונים, אם כמעוולים ואם באופן אחר, כולל הפרת חוזה, הפרת חובת נאמנות והפרת חוק השליחות, כפי שארע במקרה דנן. לפיכך, חלה לטענתה בעניין, ההלכה שנקבעה בפס"ד כינרת. מנורה טענה, כי מירוץ ההתיישנות החל ביום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי (4.2.2004), לכל המוקדם, וסיומו בחלוף 7 שנים מממועד זה, קרי - ביום 3.2.2011 ולכן, תביעת מנורה טרם התיישנה. 14. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות (תשי"ח - 1958) קובע כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בשאינו מקרקעין, הינה שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". המונח "עילת התביעה" במשפט אינו נושא משמעות אחידה לכל דבר ועניין ותוכנו משתנה בהתאם להקשר הדברים ולהסדר המשפטי שבגדרו הוא עולה (ע"א 217/86 שכטר נגד אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846 (1990)). עילת התביעה, בהקשר של התיישנות, הינה מסכת העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב הנתבע (ע"א 242/66 יעקובסון נגד גז, פ"ד כא(1) 85). היום בו נולדה עילת התביעה הינו היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב של הנתבע והחל מיום זה, מתחילה לרוץ תקופת ההתיישנות (ראה ע"א 115/52 ולירו נגד ליפשיץ, פ"ד ז 567, ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נגד טיפול שורש, ניהול ושירותים, פ''ד נד(1) 529, 84 ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נגד ISRAELI BRITISH BANK (LONDON) (IN LIQUIDATION) בעמ' 271, ע"א 3319/94 יובב פפר נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה, פ"ד נא(2) 581). לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע, אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד, ככל שיעמוד בנטל ההוכחה (ראה רע"א 2368/08 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נגד מדינת ישראל, ע"א 1650/00 זיסר נגד משרד הבינוי, פ"ד נז(5) 166, ע"א 244/81 פתאל נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673 וע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית בע"מ נגד חן גל השקעות ומסחר בע"מ (24.5.2010)). 15. בפסק הדין בעניין כינרת הבחין בית המשפט בין תביעות נזיקין לבין תביעות השתתפות בין מעוולים במשותף. בית המשפט קבע, כי בעוד שעילת תביעת הנזיקין נעוצה במעשה העוולה והנזק שנגרם בעקבותיו, נעוצה עילתה של תביעת ההשתתפות באחריות המזיק לפצות את הניזוק על אותו נזק. עוד נקבע, כי מועד תחילת מירוץ ההתיישנות של תביעת שיפוי לא יכול להיות קודם למועד מתן פסק הדין ויתכן אף שמירוץ ההתיישנות מתחיל רק עם ביצוע התשלום בפועל. הלכה זו השתרשה היטב בפסיקות בתי המשפט. כך, בפסק הדין בע"א 1607/08 יורם גזית נגד בית יערה בע"מ, קבע כבוד השופט דנצינגר כי מירוץ ההתיישנות בתביעת שיפוי מתחיל רק ממועד החיוב בתשלום החוב. מנגד, בפסק הדין בעניין תלמוד תורה (לעיל), הסתמנה כאמור גישה אחרת, הגורסת, כי המבחן לתחילת מירוץ ההתיישנות נעוץ בקיומה של יכולת דיונית להעמיד את המחלוקת להכרעה שיפוטית. בדנ"א 5916/02 משמר נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ, חזר בית המשפט העליון והזכיר את הלכת כינרת לפיה, עילת ההשתתפות בין מעוולים בצוותא נולדת רק עם חיובו בדין של מעוול הנתבע באחריותו לנזק. אולם, הוא אבחן הלכה זו, מהעניין שנדון בפניו, אשר נגע להודעה לצד רביעי, שאינו בבחינת מעוול במשותף. בית המשפט העליון קבע באותו עניין, כי דין ההודעה לצד רביעי שנשלחה בחלוף למעלה מ - 7 שנים לאחר הגשת ההודעה לצד שלישי, להידחות. בפסק הדין בעניין סיבוס רימון, עליו בקשה מנורה לבסס טיעוניה, פרט בית המשפט העליון את התפתחות הפסיקה בעניין זה וקבע, כדלקמן: "העולה מן האמור, כי להוציא דעת הרוב בעניין תלמוד תורה, שניתנה בסיטואציה הספציפית של תשלומי אישון, על פי פסיקתו של בית משפט זה, מירוץ ההתיישנות בתביעת שיפוי מתחיל, לכל המוקדם, עם מתן פסק הדין בתביעה הנזיקית, המחייבת מעוול שנתבע בתשלום לניזוק". 16. למקרא הפסיקה, עולה כי הלכת כינרת נותרה עומדת על כנה ולכן, מירוץ ההתיישנות בתביעות השתתפות בין מעוולים במשותף, יחל לכל המוקדם עם מתן פסק הדין בתביעה הנזיקית, המחייב בתשלום מעוול שנתבע. אלא, שהלכה זו, כפי שצויין בה במפורש, נוגעת לתביעות השתתפות בין "מעוולים במשותף", להבדיל מתביעות השתתפות אחרות, שבסיסן אינו עוולה שבצעו מספר "מעוולים במשותף" כלפי הניזוק, אלא, עילות אחרות. זו גם הסיבה שבדנ"א 5916/02, נדחתה ההודעה לצד רביעי שהוגשה בחלוף 7 שנים מאז הגשת ההודעה לצד שלישי, למרות שבית המשפט חזר ואשרר בה את ההלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין כינרת. 17. תביעתה של מנורה כלפי הנתבע, הינה תביעה כספית שעילתה חריגה מהרשאה מכח יחסי השליחות שביניהם, כסוכן ביטוח וחברת ביטוח. מנורה מבקשת לחייב את הנתבע לשלם לה פיצוי בגין הפרת חובת הנאמנות כלפיה וחריגה מהרשאה, שהביאה לידי כך, שנאלצה לשלם לאגמי את סכום הפיצויים, בגין נזקי ההצפה שנגרמו לה. מנורה לא נכנסה בנעליה של אגמי, המבוטחת שלה, ותביעתה כנגד סוכן הביטוח (בשונה מנתבעים אחרים בתיק דנן), אינה תביעת שיבוב או השתתפות כנגד "מזיק" אחר שגרם לנזק המבוטח או כנגד "מעוול במשותף", אלא, תביעת שיפוי כנגד צד שלישי בעילה עצמאית שלה כלפיו. בית המשפט העליון הכריע בעניין במפורש, במסגרת הערעורים שהוגשו על ידי מנורה ואיילון, וקבע כדלקמן: "עילת התביעה של אגמי כנגד קפלן היא עילת תביעה חילופית ברשלנות שנועדה לכסות את האפשרות שמנורה לא תחוייב בפיצוי אגמי. ודוק: משנקבע כי הפוליסה שהונפקה לאגמי מחייבת את מנורה לפצותה על אירוע הנזק, הרי שרשלנותו של קפלן היתה אך ורק כלפי מנורה. לאגמי לא נגרם כל נזק ממעשיו של קפלן וניתן לטעון אפילו שלולא התנהגותו הרשלנית כלפי מנורה לא הייתה אגמי זוכה בפיצוי כלשהו על נזקיה, שכן מנורה לא הייתה מסכימה לבטח אותה על פרוייקט שביצועו כבר החל" (ההדגשות שלי - א.ר.). בית המשפט העליון קבל, אפוא, את קביעותיו של בית המשפט המחוזי לפיהן, הנתבע לא התרשל כלפי אגמי (הניזוקה) ולכן, הוא אינו יכול כלל להיחשב כ"מעוול" כלפיה. כפועל יוצא מכך, הוא גם אינו מהווה "מעוול במשותף" יחד עם מנורה. 18. ב"כ מנורה עמד בטיעוניו בהרחבה על הטענה לפיה, מנורה והנתבע מהווים "מעוולים במשותף" (ולא בכדי), תוך שהוא מפנה, בין היתר, גם בעניין זה לפסק הדין בעניין סיבוב רימון ומצטט מתוכו את דבריו של כבוד השופט חשין, בפסקה 12 לפסק הדין: "אף את טענת המשיבה כי איננה מעוולת יחד עם המערערת ולפיכך לא חלה עליה הלכת כנרת, אין בידי לקבל. אם תוכיח המערערת את טענתה לפיה המשיבה חדלה כלפיה בבדיקת האלמנטים הטרומיים, בהם נתגלו הפגמים שבעטייים נתבעה המערערת על ידי המשיבים 5 ו-6, הרי שתתקיים במשיבה דרישת סעיף 84 לפקודה, שאילו נתבעה היתה חבה על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר". בטיעוניו, נתלה ב"כ מנורה בסיפא לפסקה הנ"ל, תוך הדגשה של המילים "אם כמעוול יחד ואם באופן אחר", המופיעות בסעיף 84 לפקודת הנזיקין. לטעמי, אין בכך כדי להועיל למנורה והדברים אינם נוגעים למקרה שבפנינו. 19. סעיף 84(א) לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "כל מעוול החב על הנזק רשאי להיפרע דמי השתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר...". סעיף 84(א) קובע את זכותו של מעוול לתבוע השתתפות ממעוול אחר שנקבעה חבותו או שאילו היה נתבע היה חב בגין אותו נזק, בין אם מדובר במעוול יחד ובין אם באופן אחר. תנאי ראשון לתחולת סעיף 84(א) הוא, שאותו צד שלישי חב או אם היה נתבע, היה חב בגין אותו נזק, שנגרם לנפגע (ולא נזק שנגרם למעוול התובע דמי השתתפות). תנאי נוסף הוא, שאותו צד שלישי, היה "מעוול יחד", קרי - בצע עוולה כלפי הניזוק יחד עם המעוול התובע השתתפות. לחלופין, היה אותו צד שלישי חב "באופן אחר", כלפי הנפגע (ולא כלפי המעוול תובע ההשתתפות). לפיכך, תביעתו של מעוול כנגד צד שלישי, שלא בצע עוולה כלפי הנפגע עצמו או לא חב כלפיו בגין אותו נזק, לא מהווה תביעת השתתפות לפי סעיף 84(א) לפקודת הנזיקין. הדגש הוא על חבותו של אותו צד שלישי שכנגדו מוגשת תביעת ההשתתפות כלפי הניזוק עצמו. המילים "או באופן אחר" משקפות מצב שבו הצד השלישי הינו מעוול נפרד כלפי הניזוק, אשר גרם לאותו נזק (ראה בעניין זה ע"א 22/75 כליפא אדרי נגד יחזקאל עזיזיאן ואח', פ"ד ל(1) 701, אליו נתייחס בהמשך). אולם, התנאי של עוולה כלפי הניזוק, נשאר בעינו. פסק הדין בעניין סיבוס רימון עסק בסיטואציה בה מעוול (מוכר דירה) הגיש תביעתו כנגד צד שלישי, שכשל כלפיו בבדיקת אלמנטים טרומיים, דבר שגרר חיוב בגין ליקויי בניה. מצב דברים זה, תואם את הוראות סעיף 84(א) שכן, לו היה אותו צד שלישי נתבע ישירות על ידי רוכשי הדירות הניזוקים, היה חב בגין אותו נזק (בשל התרשלותו). המצב בענייננו שונה, שהרי נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון, כי הנתבע לא התרשל כלפי אגמי ולא גרם לה לנזק הנתבע. לפיכך, הוא אינו מוגדר כ"מעוול במשותף" ותביעתה של מנורה כלפיו, אינה בבחינת תביעת שיפוי או השתתפות, מכח סעיף 84(א) לפקודת הנזיקין, אלא, עילה עצמאית, מכח התרשלותו כלפיה. 20. בע"א 22/75 (לעיל), הגדיר כבוד השופט שמגר את סוגי ה"מזיקים במשותף" כדלקמן: א. מזיקים המבצעים את העוולה במסגרת פעולתם המשותפת והמתואמת, היינו מספר מעוולים הפועלים בצוותא חדא למען מטרה אחת... ב. שניים או יותר החבים בחובה אחת משותפת כלפי הניזוק ואשר גורמים למעשה העוולה, על-ידי הפרתה של החובה האמורה. ג. המעוול ומי שנושא באחריות שלוחית לעוולתו או המעוול ומי שאחראי למעשהו של המעוול כמסייע, כמייעץ או כיוצא בזה" (ראה גם ד"נ 15/88 שמואל מלך נגד ורדה קורנהויזר וד"ר רצ'רד קורנהויזר,פ"ד מד(2) 89). נראה, כי מנורה והנתבע אינם נופלים לאף אחת מהקטגוריות הנ"ל. כאמור, על פי פסק דינו של בית המשפט העליון בערעוריהם הנגדיים של מנורה ואיילון, לא מדובר בשני מזיקים שבצעו עוולה במסגרת פעולה משותפת שלהם. לא מדובר בשניים שהפרו חובה אחת משותפת, שהרי נקבע כי הנתבע כלל לא התרשל כלפי אגמי. בנוסף, אמנם קיימים בין הנתבע למנורה יחסי שליחות אולם, הנתבע אינו בבחינת מעוול כלפי אגמי, התרשלותו של הנתבע לא היתה כלפי אגמי, אלא, כלפי מנורה והיא לא גרמה לאגמי לנזק כלשהו. לפיכך, לא מדובר ב"מעוולים במשותף", כהגדרת מונח זה בסעיף 84(א) לפקודת הנזיקין. מאחר והנתבע גם לא עוול כלפי אגמי באופן אחר, הרי שאין גם לומר כי לפנינו מעוולים בנפרד (מלשון "או באופן אחר"). 21. סיכומה של נקודה זו, תביעתה של מנורה כנגד סוכן הביטוח (הנתבע), אינה תביעת שיבוב או השתתפות כנגד "מזיק" שגרם נזק למבוטח או כנגד "מעוול במשותף", אלא, תביעת שיפוי כנגד צד שלישי בעילה עצמאית שלה כלפיו. לפיכך, ההלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין כינרת אינה חלה עליה. אמנם, עילת תביעתה של מנורה לא נולדה בעת כריתת חוזה הביטוח בשנת 1998. אולם, מנורה היתה מודעת למסכת הנסיבות העלולות להקים לה חיוב כלפי אגמי כבר ביום 5.4.2000, אז הוגשה כנגדה תביעתה של אגמי. עניין חריגתו של הנתבע מהרשאה, עלה כבר בכתב ההגנה שהוגש על ידי מנורה ביום 7.5.2000. החל ממועד זה, היא מוחזקת כמי שהיו בידיה כל העובדות הרלבנטיות המגבשות את עילת התביעה הקונקרטית שלה כנגד הנתבע, שמכוחה יכולה היתה לפנות לבית המשפט ולזכות בסעד. מאחר ופועל, הוגשה תביעתה דנן של מנורה כנגד הנתבע רק ביום 26.1.2011, קרוב ל - 11 שנים לאחר שנולדה עילת התביעה, הרי שהיא התיישנה ודינה להדחות. למען הזהירות, אדון בקצרה ביתר הטענות הרלבנטיות שבבסיס הבקשה לסילוק על הסף. טענת השיהוי בהגשת התביעה 22. הנתבע טען, כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת השיהוי שבהגשתה. לטענתו, השתהות מנורה ושתיקתה במשך למעלה מ - 7 שנים מלמדת על זניחת טענותיה כלפי הנתבע ו\או הסכמה מכללא לשאת באחריות לפיצוי אגמי בגין מעשיו. לטענתו, בנסיבות אלה, השיהוי הרב בהגשת התביעה מהווה פגיעה קשה באינטרס ההסתמכות שלו. עוד נטען, כי הדברים מתחזקים, נוכח העובדה שהנתבע יוצג על ידי ב"כ מנורה, מה עוד שמצב זה מנע מנו מלהעלות את כל טענותיו כלפי מנורה ולהדוף אותן. בנוסף, היו בידי מנורה לכל אורך הדרך מלוא העובדות הנוגעות להתנהלותו של הנתבע אולם, היא בחרה שלא לפתוח כנגדו חזית יריבות, אלא בחלוף 11 שנים. לטענתו, השיהוי הרב בהגשת התביעה פוגע באופן משמעותי גם בסיכויי הגנתו שכן כיום, מלאכת ארגון הגנתו כנגד הטענה בדבר הוצאת הפוליסה בהעדר הרשאה, קשה ויתכן שבלתי אפשרית ולכן, מצבו השתנה לרעה. הנתבע טען, כי התנהלותה של מנורה מבטאת זניחה של תביעתה כלפיו. 23. הנתבעת מצידה, טענה כי שיהוי כשעצמו אינו מהווה עילה לסילוק על הסף והוסיפה, על בנסיבות העניין, לא עמד הנתבע בנטל המוטל עליו להוכחת התנאים לשיהוי. לטענתה, לא הוכח כי ויתרה או זנחה את תביעתה כלפיו ואף לא נגרם לו נזק ראייתי כלשהו, שעה שהיה בעל דין בכל אחד מההליכים הקודמים. 24. שני הצדדים הפנו בטיעוניהם לפסק הדין בעניין תלמוד תורה אשר דן באריכות בטענת השיהוי והתנאים לחלותה במשפט הישראלי והשלכותיה. בפסק דינה, סיכמה כבוד השופטת פרוקצ'יה את התנאים להחלת השיהוי בדין האזרחי, כדלקמן: השתהות בהגשת תביעה אינה, לכשעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד, פד"י מז(5) 94;Oughton, Lowry, Merkin, Limitation of Actions, 1998, p. 23.).   לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע ... בהמשך, הבהירה כבוד השופטת פרוקצ'יה כי:   "איחור בהגשת תביעה, הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין והיא עשויה לעיתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות. לפיכך, קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית המשפט, גם אם הדבר יארך זמן  (השווה ע"א 8301/98 אנואר נ' שאפ, פד"י נו(3) 345, פסקה 5 לפסק דינו של השופט ריבלין). טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה. התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע. מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי יתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצידו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או מחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה. מכאן, ששינוי מצב לרעה בהקשר לטענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע והנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם ... יש המדגישים את הקשר בין השיהוי לבין תורת ההשתק מכח מצג המהווה פן של תורת תום הלב השזורה בכללי המשפט האזרחי. ההשתק מכח מצג מונע מאדם להתכחש למצג שהציג בפני אחר, מקום שאותו אחר הסתמך עליו בתום לב ושינה את מצבו לרעה; וכך, אם נמנע תובע לתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר בנסיבות בהן ניתן להבין מכך כי שוב לא יעמוד על זכויותיו, והנתבע הסתמך על כך ושינה את מצבו לרעה, עשויה לעמוד לנתבע טענת שיהוי וכך, ה'השתק נועד למנוע תוצאות שאינן צודקות, המתחייבות, לכאורה, על ידי הדין'...". 25. בית המשפט העליון הציב, אפוא, מספר תנאים לתחולתו של שיהוי: הראשון - השתהות בהגשת התביעה. השני - נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. השלישי (חלופי) - שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. 26. בעניינו, אין ספק כי מנורה השתהתה בתביעתה כנגד הנתבע. כבר במהלך שנת 2000, עת הוגשה תביעתה של אגמי, היו בידיה כל העובדות הרלבנטיות המבססות עילת תביעה כנגד הנתבע, מחמת חריגה מהרשאה, ביחסי השליחות שביניהם. אם לא די בכך, גם לאחר שהיה בידיה פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 5.4.2004, היא המתינה במשך כשש שנים נוספות, עד שהגישה את התביעה דנן כנגד הנתבע ושלוש שנים לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט העליון. בכך מתקיים התנאי הראשון. באשר לתנאי השני - עם הגשת תביעתה של אגמי, בחרה מנורה, מטעמיה, שלא לפתוח חזית משפטית למול הנתבע. אמנם, הוגשו על ידם שני כתבי הגנה נפרדים אולם, הם ייצגו חזית אחידה ולמעלה מזה, יוצגו על ידי עו"ד אחד, שמטבע הדברים, מונה על ידי מנורה. הנתבע היה מיוצג על ידי מנורה לכל אורך הדרך, עד לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון התייחס לכך במפורש בפסק דינו והדגיש, כי מנורה והנתבע יוצגו על ידי אותו עו"ד ואף הוגשו על ידם סיכומים משותפים ולכן, ברור כי לא היתה יריבות אמיתית ביניהם בהליך בבית המשפט המחוזי. בהתנהלות זו של מנורה כשלעצמה, יש כדי להעיד על כך שמלכתחילה זנחה את תביעתה כנגד הנתבע או לכל הפחות, הציגה מצג זה בפניו. מצג ממשי זה של ויתור על תביעתה, גרם לנתבע לשתף עמה פעולה בניהול ההליך בבית המשפט המחוזי, הוא נמנע מלפתוח חזית למול מנורה, במטרה לנכות אשמו ולכן, שינה את מצבו לרעה, שעה שחלפו שנים רבות מאז האירועים נשוא תביעתה של אגמי. התנהלותה של מנורה, אשר זנחה את הנתבע לאחר שכבר ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי ושינתה מהלכה והילך טיעונה, מצביעה גם על חוסר תום לב בניהול ההליך המשפטי בעניינו. בנסיבות העניין, השתהותה של מנורה בפנייתה לבית המשפט מהווה שמוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לה, המגיעה כדי ניצול לרעה של הליכי המשפט, ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע על ידה. סיכומה של נקודה זו, אני סבור כי בנסיבות העניין, מתקיימים התנאים לסילוק התביעה מחמת שיהוי קיצוני בהגשתה, ללא קשר לשאלת ההתיישנות. הטענה בדבר מעשה בי - דין ו\או השתק עילה ו\או השתק פלוגתא 27. הנתבע טען, כי יש להורות על דחיית התביעה, מחמת מעשה בי - דין ו\או השתק עילה ו\או השתק פלוגתא. לטענתו, בית המשפט העליון בחן את מסקנות בית המשפט המחוזי לאור המסכת העובדתית אשר הובאה בפניו, הזהה לחלוטין למסכת העובדתית נשוא תיק זה וקבע, כי מאחר ובין הצדדים מתקיימים יחסי שליחות ובהעדר יריבות ביניהם, על המשיבה מוטלת האחריות הבלבדית למעשי הנתבע. לטענתו, כלל העובדות אשר הועלו על ידי מנורה במסגרת התביעה דנן, נדונו זה מכבר על ידי בית המשפט המחוזי והוכרעו בפסק דינו של בית המשפט העליון. 28. הנתבעת מצידה, התייחסה באריכות לטענתו של הנתבע בעניין זה וטענה, כי בנסיבות העניין, לא מתקיימים התנאים לדחיית התביעה בשל מעשה בי דין. 29. אינני מוצא מקום להרחיב בעניין זה, נוכח התוצאה אליה הגעתי ומכל מקום, אני מקבל את עמדתה של מנורה בעניין זה. הטעם לכך, נעוץ בעיקרו בקביעותיו של בית המשפט העליון בפסק הדין שניתן בערעורים שהוגשו על ידי מנורה ואיילון: "בענייננו, לא נמסרה הודעה לצד שלישי ממנורה לקפלן. עם זאת, מנורה טוענת כי העלאת הדרישה לשיפוי מקפלן במסגרת כתב ההגנה שהיא הגישה בתגובה לכתב התביעה של אגמי מאפשרת לבית המשפט להכריע ביריבות בינה לבין קפלן. אין לקבל טענה זו. ברי, כי משפט עמום בכתב ההגנה שהוגש בתביעתה של אגמי, אינו יכול לפטור את מנורה מן הצורך לשלוח הודעה לצד שלישי לקפלן, שמטרתה לאפשר לו להתגונן כראוי מפני הטענות שהיא מעלה כלפיו. אוסיף בעניין זה, כי העובדה שמנורה וקפלן יוצגו על ידי אותם באי הכוח, ואף הגישו סיכומים משותפים לבית משפט קמא, מחזקת את הקביעה כי לא הייתה יריבות אמיתית בין הצדדים במסגרת ההליכים בבית המשפט המחוזי. לפיכך, משלא נשלחה הודעה לצד שלישי ממנורה לקפלן, ומשלא נפתחה חזית ביניהם, לא היה מקום כי בית המשפט ידון ויכריע בעילות הנוגעות ליחסים הפנימיים ביניהם. דין ערעורה של איילון בעניין זה להתקבל אפוא. משכך קבענו, מתייתר הצורך לדון בערעורה של מנורה על האשם התורם שנפסק לה" (ההדגשות שלי - א.ר.). בית המשפט העליון קבע, כי במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, מנורה לא הגישה הודעה לצד שלישי כנגד הנתבע, לא נפתחה ביניהם חזית ולא היתה ביניהם יריבות, המצריכה הכרעה בעילות הנוגעות ליחסים הפנימיים ביניהם. משמעות דברים אלו, הינה ביטול חלק פסק הדין הנוגע ליחסים הפנימיים שבין מנורה לנתבע (סעיפים 33 - 35 לפסק הדין של בית במשפט המחוזי), לרבות ההכרעה בפלוגתאות הנובעות ממערכת יחסים זו, הסעדים שנפסקו עקב ההכרעה בפלוגתאות אלו, חיובו של הנתבע ושיפויו על ידי איילון, כמבטחת שלו. ראוי להבהיר, כי בית המשפט העליון לא קבע העדר יריבות לגופו של עניין בין מנורה לנתבע, אלא, העדר יריבות ביניהם, עקב אי הגשת הודעה לצד שלישי, המהווה את הדרך המתאימה לפתיחת חזית בין הצדדים. די בכך, כדי לדחות את טענותיו של הנתבע באשר למעשה בי דין, כמו גם השתק פלוגתא. סיכום 30. סיכומו של דבר, דין תביעתה של מנורה כנגד הנתבע להדחות, הן מחמת התיישנותה והן מחמת השיהוי שהגשתה. 31. לאור האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבע מס' 1. התובעת תשלם לנתבע מס' 1 את הוצאות ההליך בסך של 8,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל. התיישנותעוולהמעוולים במשותף / ריבוי מעוולים