נפילה ברחוב מדרכה לא סלולה

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילה ברחוב מדרכה לא סלולה: עניינה של התביעה שפניי בנזק גוף שנגרם לתובעת, ילידת 1964, ביום 10.5.05. התובעת נפלה ונחבלה בשעות הבוקר, בדרכה לפגישה באקדמיה למוזיקה - בגבעת רם, אשר בה למדו בניה בתיכון, באותה עת. התובעת טענה לאחריות עיריית ירושלים, היא הנתבעת 1 (להלן:"העירייה"), לאחריות אוניברסיטה העברית, היא הנתבעת 2 (להלן:"האוניברסיטה") ולאחריות האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים, היא הנתבעת 3 (להלן: "האקדמיה"). כפי שיפורט להלן - מצאתי בסופו של יום לקבוע כי העירייה אחראית לנזקי התובעת לאחר שבוצעה הפחתה בגין אשמה התורם. בכתב התביעה המתוקן - נטען כי הנפילה ארעה ברחוב שהוא באחריות העירייה ומוביל אל שטחים אשר הם בשליטת האוניברסיטה ו/או האקדמיה. ביום 10.5.05 כאשר הייתה התובעת בדרכה לפגישה באקדמיה, כאמור בעניין בנה שלמד שם, החנתה התובעת את רכבה בסמוך לאקדמיה. התובעת חנתה בצמוד למדרכה, באזור בו המדרכה עדיין לא הייתה סלולה אלא מכוסה בחצץ. עת החלה התובעת לפסוע על אותה מדרכה, לכיוון האקדמיה, נתקעה רגלה בין אבני החצץ והיא נפלה וסובבה את כף רגלה. התובעת סבלה מכאבים עזים ורק לאחר עשרים דקות, ומשנוכחה כי אין איש בסביבה שיוכל לצאת לעזרתה, המשיכה לעבר האקדמיה. כאשר הגיעה התובעת לחדר המזכירות, טופלה בקרח ולאחר מכן הוסעה ע"י מזכירת המקום, למרפאת קופת-החולים מכבי. בקופ"ח היא אובחנה כסובלת משבר בגשר כף הרגל עם קריעת הרצועה והתובעת הופנתה לניתוח. רגלה של התובעת גובסה ונקבע לה ניתוח ליום 17.5.05. בניתוח, תחת הרדמה, הותקנו ברגלה שלושה ברגים. התובעת אושפזה עד ליום 22.5.05 ובשחרורה הונחתה שלא לדרוך על רגל שמאל במשך חודשיים. נטען לאחריות הנתבעות וצוין כי בתגובה לפניית התובעת - הפנו הנ"ל אצבע מאשימה האחת לאחרת. בין השאר, נטען בתביעה לרשלנות עת נשארה במקום מדרכה לא סלולה ומסוכנת, לא בוצע גידור ו/או שילוט מתאים ו/או לא היה פיקוח מספק באשר למדרכה. התביעה נתמכה בחוות דעתו של ד"ר גדעון מן ור' להלן. העירייה - טענה בהגנתה כי מקום הנפילה מצוי בתחומי האוניברסיטה ולא מדובר בשטח ציבורי הנתון להחזקתה. נטען עוד כי התובעת לא שמה לב לנעשה לפניה וכי היא מגזימה בתיאור נזקה. האוניברסיטה - מצידה טענה כי ככל שיש מקום לאחריות, הרי שיש להטילה על העירייה או אחרים. נטען כי מקום הנפילה אינו בשטח המצוי בשליטת האוניברסיטה וכי לאוניברסיטה אין קשר לעבודות שבוצעו במקום, מטעם האקדמיה. נטען עוד לאחריות התובעת לנפילתה ולהגזמה בתיאור נזקיה. האקדמיה - טענה בכתב הגנתה כי שטח הנפילה הוא שטח ציבורי או שטח בבעלות או בחזקת מי מהנתבעות האחרות. אף זו טענה לאשם התובעת והרחיבה בטענותיה באשר לאחריות יתר הנתבעות. חוות דעת רפואיות: מטעם התביעה הוגשה, חוות דעתו דל ד"ר גדעון מן, שבדק את התובעת ביום 26.9.08. התובעת התהלכה בצליעה קלה, אך הייתה מסוגלת לעמידה על אצבעות. עמידת עקבים אפשרית רק ברגל ימין. התובעת אינה מצליחה לנתר על רגל שמאל או לרוץ בתחום החדר. נצפה דלדול שרירים בירך שמאל. בגב כף רגלה של התובעת צלקת ניתוחית באורך חמישה ס"מ, מעל עצם המסרק השנייה ובסיס עצם המסרק. הצלקת סגורה היטב ורגישה מעט למגע. בקרסול שמאל קיימת רגישות בדרגה קלה-בינונית. בכף רגל שמאל קיימת רגישות בולטת דורסלית ומדיאלית, על בסיסי עצמות המסרק הראשונה והשנייה. קיימת נפיחות צלקתית רגישה באורח בולט. המומחה קבע את נכויותיה של התובעת כדלקמן: 15% לפי סעיף 49(2)(ו) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"), עבור הגבלת התנועה בפרק כף הרגל. 7% לפי סעיף 48(3)(א) לתקנות בגין ההפרעה בפישוט הקרסול. 5% לפי סעיף 75(1)(א-ב) לתקנות, עבור הצלקת. סה"כ עומדת לטעמו נכותה המשוקללת של התובעת על כ- 25%. עוד הכיר המומחה בנכויות זמניות, כדלקמן: 100% מיום התאונה- 10.5.05 ועד יום הסרת הגבס- 12.9.05. 75% מיום 12.9.05 ועד ליום 12.10.05. 66% מיום 12.10.05 ועד הסרת ברגי הקיבוע ביום 12.12.05. 100% מיום 12.12.05 ועד ליום 12.2.06. 50% מיום 12.2.06 ועד ליום 12.4.06. 30% מיום 12.4.06 ועד ליום 12.6.06. מטעם הנתבעת 3 הוגשה חוות דעתו של ד"ר שמואל וייס, שבדק את התובעת ביום 25.1.10. המומחה ציין כי בבדיקתו מצא שכף רגל שמאל נותרה עם צלקות תקינות, נפיחות קלה מאד בכף הרגל והגבלה קלה בתנועות המפרקים. המומחה הוסיף כי מצבה של התובעת השתפר ונותרה מגבלה תפקודית בלבד. לאור האמור המומחה העמיד את נכותה של התובעת על 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות. לאור הפער בין חווה"ד שהוגשו מטעם הצדדים, מונה פרופ' רם מושיוב, כמומחה מטעם בית משפט. המומחה בדק את התובעת ביום 14.10.10 והתרשם מקיומה של צליעה אנטלגית על רגל שמאל בעת הליכה יחפה לאורך המסדרון. נצפה דלדול שרירים ברגל שמאל. נצפתה נפיחות באזור המיד-פוט בכף רגל שמאל והופקה רגישות והגבלה בהנעה פסיבית של המיד-פוט. עוד צוין קיום צלקת דורסלית באורך חמישה ס"מ עם רגישות ממוקמת עליה. המומחה קבע את נכויותיה של התובעת כדלקמן: 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות בשל הפגיעה האורטופדית. 5% לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות בשל הצלקת הניתוחית. המומחה הכיר עוד בנכות זמנית מלאה למשך חודשיים ממועד הניתוח. תצהירי הצדדים: מטעם התביעה הוגש תצהיר התובעת, אליו צורפו תמונות ממקום הנפילה ואלה סומנו א'1-א'5. בנוסף על האמור בכתב התביעה, הצהירה התובעת כי מעבר לניתוח ביום 17.5.05, עברה ניתוח נוסף ביום 12.12.05 בהרדמה כללית, במהלכו הוצאו הברגים מרגלה. ניתוח זה היה כרוך באשפוז נוסף. באשר לעבודתה, הצהירה כי משנת 1993 ועד מספר חודשים לפני התאונה, היא עבדה בקופת חולים מכבי בתפקיד משרדי הכרוך בישיבה ועמידה ממושכות. בחודש נובמבר 2004 עזבה התובעת את עבודתה זו ובחודש פברואר 2005 עברה התובעת לעבוד באבגד. ביום 10.7.05 ובהמלצת רופאיה חזרה התובעת לעבוד בחצי משרה למשך חודש. העבודה נעשתה בישיבה כשרגלה של התובעת מגובסת. חודש נוסף לאחר מכן ניסתה התובעת לעבוד בישיבה כשהיא נעזרת בהליכון. בחודש אוקטובר 2005 נעדרה התובעת מעבודתה לצורך טיפולי פיזיותרפיה, שהיא מעריכה מספרם בשלושים. גם לאחר הניתוח השני טופלה בפיזיותרפיה. נטען כי בשל מצבה ובעיקר הקושי לעמוד - היא נאלצה לפרוש מעבודתה. כמו כן התובעת אינה יכולה לעסוק בפעילות ספורטיבית כפי שנהגה לעשות עובר לתאונה. עוד הצהירה כי היא תלויה מאד בבני משפחתה לאור מוגבלותה היום-יומית. התובעת הדגישה את תלותה בסיעוד הזולת ואת מוגבלותה וכן הוסיפה כי בשל הצלקת ברגלה היא נמנעת מלנעול נעלי עקב. תצהיר התובעת נתמך כאמור בתמונות של מקום הנפילה, חוות דעת ד"ר מן וחומר רפואי שאשר לטיפולם להם נדרשה. כמו כן, מחומר שצורף לתחשיבה עלו הנתונים הבאים (ברוטו): בשנת 2003 עמד שכרה החודשי הממוצע של התובעת על כ- 11,195 ₪. התובעת עבדה אז במכבי שירותי בריאות. לגבי שנת 2004 לא הוצגו נתונים. בשני החודשים הסמוכים לתאונה, עמד שכר התובעת על 7,300 ₪. התובעת עבדה אז בחברת "אבגד תעשיית תכשיטים בע"מ" (לעיל ולהלן:"אבגד"). בחודש מאי 2005, הוא חודש התאונה, עמד שכר התובעת על 2,800 ₪ ולגבי חודש יוני לא הוצג תלוש שכר. בחודשים יולי- אוקטובר 2005 חזר שכר התובעת באבגד לסך של 7,300 ₪ ונובמבר ודצמבר השכר אף עלה (8,150 ₪ ו- 9,685 ₪, בהתאמה). סך השכר בשנת 2005 בחברת אבגד עמד על 77,834 ₪ בגין עשרה חודשים (כ- 7,783 לחודש). בשנת 2006 עמד שכרה החודשי הממוצע של התובעת על כ-8,650 ₪, בחברת אבגד. בשנת 2007 עמד שכרה החודשי הממוצע של התובעת שם על כ- 8,565 ₪. - בשנת 2008 עמד שכרה החודשי הממוצע של התובעת באותו מקום על כ-9,350 ₪ (התובעת עבדה רק בשבעת החודשים הראשונים של השנה). מטעם הנתבעת 1 (העירייה), הוגש תצהיר של הגב' רחל מזרחי - עובדת עיריית ירושלים כרכזת תכנון ושרטוט במחלקת האחזקה באגף לשיפור פני העיר (שפ"ע). בהתאם לתצהיר ארעה התאונה בתחום קריית האוניברסיטה העברית בגבעת רם. הוצהר כי קריית האוניברסיטה- על כבישיה, מדרכותיה, שביליה ומעבריה- אינה מוגדרת בתב"ע כשטח ציבורי. יוצא מכאן כי מדובר בשטח פרטי. העדה הפנתה לתב"ע אך זו לא צורפה לתצהירה. הוצהר כי עיריית ירושלים, אינה אחראית לתחזוקה בתחום האוניברסיטה ואף אינה עוסקת בכך. כפי שיובהר להלן, עדה זו לא התייצבה להיחקר על תצהירה וזה אינו נמצא עוד בגדר הראיות (ר' עמ' 15 ש' 27). עו"ד גדות ב"כ העירייה הסכים בעת שמיעת התיק להנחה כי מקום הנפילה הוא בשטח ציבורי ולא בתוך שטח האוניברסיטה. מטעם הנתבעת 2 (האוניברסיטה), הוגש תצהירו של מר מזרחי אילן - מהנדס בינוי ראשי באוניברסיטה העברית בירושלים. העד הצהיר כי למיטב ידיעתו את הכביש והמדרכה, בהם נפגעה התובעת לטענתה, סללה האקדמיה לאחר שביקשה וקיבלה היתרים מתאימים מהעירייה. מכל מקום, השטח האמור אינו, ולא היה במועדים הרלוונטיים, בבעלות, באחזקת או בתחזוקת האוניברסיטה. העד סיים תצהירו באמירה כי לא ברור לו על מה מסתמכת העירייה כשהיא קובעת כי מדובר בשטח פרטי של האוניברסיטה. מטעם הנתבעת 3 (האקדמיה) הוגשו תצהיריהם של- מיכה טל וז'וזט מואב; מר מיכה טל, משמש כמנכ"ל העמותה המנהלת את מוסד האקדמיה למוסיקה ומחול (התיכון והמוסד ללימודים גבוהים) מזה כעשרים וחמש שנה. העד הצהיר כי הוא מכיר היטב את המקום המדובר. הכביש בו ארעה התאונה אינו שייך לאקדמיה ואינו בבעלותה. נאמר בתצהיר כי השטח, השוכן ממערב לגדר האקדמיה, מצוי בבעלות העירייה. לתמיכה בטענה זו צורף נסח טאבו של שטח התאונה המעיד על בעלות עיריית ירושלים. מדובר בקטע כביש המצוי מעבר לשער הכניסה לאקדמיה ומשמש בעיקר את באי תיכון אורט ככביש גישה ראשי. בנוסף, הוצהר, כי המדרכות במקום נצבעו ע"י העירייה באדום-לבן ופקחיה מחלקים במקום דו"חות חניה. העירייה גם הציבה במקום פסי האטה ועובדי ניקיון מטעמה עובדים באזור. הגב' ז'וזט מואב, מהנדסת בנייה במקצועה ועוסקת בפיקוח על בניית מבני ציבור ומבנים פרטיים מזה ארבעים שנה, הצהירה כי מתוקף תפקידה פיקחה גם על בניית מבנה האקדמיה. למיטב ידיעתה, כביש הגישה לתיכון אורט, בו התרחשה התאונה המדוברת, מצוי בשטחה של העירייה. לעניין זה הפנתה לנסח טאבו רלוונטי שסומן א'. עוד הצהירה כי כביש הגישה מופיע כדרך ציבורית בתב"ע 4298, אשר קטעים מתשריטה צורפו וסומנו ב'. הכרעה: העדים דלעיל, למעט גב' מזרחי, עדת העירייה, נחקרו ביום 11.12.12. כן סיכמו הצדדים טענותיהם ולעולה מהעדויות והטענות, אדרש להלן. בפתח הישיבה הודיע עו"ד גדות, ב"כ העירייה, כי לאחר שפנה לבקר במקום התאונה, בסמיכות למועד הדיון, קיימת כעת הסכמה כי מדובר בשטח ציבורי (ר' עמ' 1 ש' 22). על בסיס האמור, ויתרה העירייה אפוא על עדות גב' מזרחי, אשר נועדה לבסס טענה הפוכה, דהיינו כי מדובר בשטח הכלול בתוך תחומי האוניברסיטה (ר' הויתור על העדה, בעמ' 15 ש' 27). עלה מהעדויות כי עת ירד, בעת התאונה, רכב בכביש לכיוון האקדמיה - הסתיים החלק הסלול של הכביש, בפתח האקדמיה או בסמיכות לפתח. המשך הכביש לא היה סלול, אלא היו בו מעין אבני חצץ. על אף שהמשך הכביש לא היה סלול, הייתה בשוליו הכנה למדרכה. כך - הייתה הגבהה ביחס לכביש, עם אבני שפה כמקובל במדרכה. עם זאת בשטח המדרכה עצמה לא היו אבנים משולבות או מרקם דומה. כמו בכביש, כך גם בתוך השטח המוגבה, המיועד למדרכה ולו בעתיד, היו אבני חצץ. בעדותה אמרה התובעת כי האבנים בתוך שטח המדרכה, היו אף גדולות יותר מהאבנים אשר בשטח הכביש שאינו סלול (ר' לדוגמא עמ' 5 ש' 13). לעיתים קראה התובעת גם לאותן אבנים חצץ ולעיתים אחרת. באשר למראה המדרכה, ר' התמונות שצורפו לתצהיר וסומנו א'2 - א'3 ובאשר להבדל בין האבנים בכביש ובין האבנים במדרכה, ר' בעיקר עדות התובעת בעמ' 3-2 (בעמ' 3 ש' 10, אמרה שהאבנים על המדרכה שהן יותר גדולות, הן למעשה לא אבני חצץ). עלה כי המשך הכביש מוביל למכללת אורט, ברם בעת התאונה עדיין לא הייתה גישה למכללת אורט מאותו הכביש (ר' בעדות מר מיכה טל, עמ' 20 ש' 23). עולה אפוא כי בעת התאונה לכאורה לא היה מיועד המשך הכביש לשימוש. כאשר התובעת באה לפגישה עם מנהלת בית הספר בו למדו אז שני תאומים שלה (בכיתה ט' או י', ר' עמ' 3 ש' 22), היא החנתה את רכבה בצד שמאל של הכביש, הוא אותו הצד בו נמצאת גם הכניסה לאקדמיה. החניה שם הייתה מאחר ולא היה מקום חניה פנוי אחר (ר' עמ' 4 ש' 4-3 וכן עמ' 11 ש' 23). החניה הייתה בקטע שאינו סלול, לאחר פח אשפה ובמרחק של כ- 30-40 מ' מסוף הקטע הסלול וכן בערך אותו מרחק מבית הספר (ר' עמ' 4 ש' 12 וכן עמ' 6 ש' 28-27). התובעת יצאה מרכבה ועלתה למדרכה, אשר אגב הליכתה עליה נפלה. התובעת ציינה כאמור - כי האבנים על המדרכה, היו יותר גדולות מאשר האבנים על הכביש בחלק שלא נסלל. מטעם זה אף נזהרה יותר התובעת בהליכתה, אך לאחר צעדים ספורים נפלה (ר' עמ' 2 ש' 28-19). לא היתה מחלוקת כי התובעת הכירה את המקום, שכן דבר יום ביומו, הורידה את ילדיה לבית הספר, בסמיכות. התובעת הטעימה, עם זאת, כי הכירה את המקום ממראה, אך לא פיזית, שכן את ילדיה נהגה להורידה בשער האקדמיה, הנמצא במיקום קודם (ר' עמ' 11 ש' 13-12). אעיר כי עלתה אי בהירות מסוימת, אגב החקירה, באשר לתמונות שהציגה התובעת - אך איני סבורה שמדובר בליקוי המוליד תוצאה של התעלמות מהנחזה בהן. התובעת לא ידעה מדוע התמונות נושאות תאריך מוקדם לתאונה, אך יש מקום להנחה כי מדובר במצלמה אשר המועד בה, לא כוון כנדרש. באשר לאי בהירות התמונות שהוגשו בשחור לבן, ציינה כי לא יכלה להוציא תמונות נוספות או אחרות, מקום בו היה בביתה קצר בו נשרף הכונן הקשיח של המחשב וכל שנותר הוא מה שהועבר לעורך הדין. באשר לאפשרות שהתמונות הצבעוניות צולמו על ידי מי מילדיה, אלה לא נדרשות להכרעה שכן די בעולה מהתמונות בשחור לבן, אותם אישרה כי צילמה בפלאפון שלה. ניסיון ב"כ העירייה לטעון כי מדובר בתמונות מזמן ו/או ממקום עלום, לא היה לטעמי משכנע. דברי התובעת עת אמרה - "אתה מנסה להציג אותי כשקרנית ואני לא", היו משכנעים יותר (ר' עמ' 3 ש' 16). יש ליתן את הדעת לכך שטענות התובעת באשר לכך שחלק מהכביש לא היה סלול והושלם במועד מאוחר יותר, אושרו גם על ידי ייתר העדים. למעשה לא נראה כי קיימת מחלוקת של ממש כי התמונות צולמו במקום. לו הייתה מחלוקת כאמור, היה ניתן בנקל להעלותה, באמצעות עד האוניברסיטה או עדי האקדמיה, המכירים המקום. המיקום בו נפלה אפוא התובעת, הוא לאחר שער הכניסה לאקדמיה, בקטע שבו הסתיים באותו מועד, הכביש הסלול והתחיל חלקו של הכביש שאינו סלול (המשך הכביש מוביל היום עד למכלל אורט, ואין מחלוקת כי בסופו הוא ללא מוצא). הנפילה הייתה במדרכה הסמוכה, אשר אף היא, הגם שהוכנה באמצעות הגבהה ואבני שפה תואמים, לא נסללה ולא הונחו בה אבנים משתלבות או אחרות. המדרכה, בדומה לכביש הסמוך אליה, נותרה עם אבנים פזורות (בין אם אלה יקראו חצץ, או בשם אחר). עת נשאלה התובעת מדוע בחרה ללכת על המדרכה במקום על הכביש, אשר לטענתה ובהתאם לתמונות, נראה נוח יותר להליכה - השיבה כי אדם נורמטיבי עולה אוטומטית למדרכה (ר' עמ' 5 ש' 15). אעיר כי העלייה למדרכה מובנת, גם לנוכח העובדה שהתובעת ירדה בצד של המדרכה וזו ככל הנראה מוליכה עד לשער האקדמיה. בתצהיר התובעת היא אמרה כי חנתה במקום היחיד הפנוי לחניה אשר - "מוקם בסוף הרחוב" (ר' בסוף פסקה ראשונה לסעיף 3 בתצהיר). בשים לב לעולה מהתמונות, לא חלקה התובעת על כך שמקום חנייתה לא היה בסוף הרחוב. היא הבהירה במקביל כי כוונתה הייתה בסוף הרחוב הסלול. אעיר כי אף שב"כ הנתבעות הרחיבו בעניין זה, לא מצאתי בכך ממש. חניה במרחק של כ- 30-40 מ' מסוף הקטע הסלול, אכן יכולה להיקרא גם סוף הרחוב, אף אם היה ניתן לדייק יותר בניסוח. מכל מקום, מעדות מר מיכה טל, עד האקדמיה, עלו בנוגע לקטע הכביש שאינו סלול, הדברים הבאים: עת קיבלה האקדמיה הקצאה ממינהל מקרקעי ישראל באמצעות העירייה, כדי לבנות, בין השאר, את בית הספר, נדרשה האקדמיה גם לסלול כביש גישה, מחוץ לשטח שהוקצה לה. הכביש נדרש כדי לאפשר גישה לבית הספר ומאחר והאוניברסיטה ביקשה כי הכניסה לבית הספר לא תהיה דרך שטח האוניברסיטה. בית הספר לא החל לפעול, בטרם הושלמה הסלילה ובטרם התקבל טופס 4. הכביש נסלל בחלקו, מאחר והדרישה לסלילתו, הייתה רק עד לנקודה מסויימת. העובדה שהכביש נסלל רק עד לאותו מקום, מאחר וזו הייתה הדרישה שבהיתר - אושרה גם בעדות גב' ז'וזט מואב (ר' עמ' 23 ש' 3 בדבריה ועמ' 20 ש' 24 בדברי מר טל). עלה מעדות מר טל כי מיקום הנפילה היה מחוץ לתחום שטח האקדמיה, האקדמיה עם זאת היא שסללה את אותו כביש סמוך. במועד התאונה, הסלילה הייתה חלקית, מאחר והדרישה בהיתר של האקדמיה, היתה לסלילה רק עד לשער האקדמיה. עבודות בניית האקדמיה והכביש, החלו בשנת 2000 והסתיימו בספטמבר 2003. העד לא חלק על כך שאין מקומות חניה בסמיכות. באשר לשאלה - האם בתור המנכ"ל לא פעל לכך שיהא מקום חניה, השיב כי אין לאקדמיה שטח לכך. בתשובה לשאלה כיצד ניתן להזמין אנשים לאקדמיה, אם לזו אין חניות לספק למוזמנים, השיב - "בכל מקום יש חניה? גם בימ"ש הזמין אותי ואין חניה" (ר' עמ' 21 ש' 5). העד הוסיף כי לאחר שבית הספר החל לפעול - "באה עיריית ירושלים צבעה את אבני השפה אדום לבן, שלחה פקחים ורשמה דוחות" (ר' עמ' 20 ש' 28-27). עד האוניברסיטה, מר מזרחי, הציג את תב"ע 4622, כדי לתמוך בטענתו כי מקום הנפילה, הוא מחוץ לקו הכחול, בו כלול הקמפוס. מאחר והתשריט שהציג במהלך העדות לא הושאר בתיק ולא סומן כמוצג, לא ניתן להידרש ביתר פירוט לתוכנו. עלה עם זאת כי שטח מכללת אורט שבסוף אותו כביש, נמצא בתוך שטח האוניברסיטה. העד אישר כי אם אורט סללו את המשך הכביש, היה הדבר בידיעת ואישור האוניברסיטה. היה נראה כי לפחות חלק מהמשך הכביש נמצא בתוך מתחם הקמפוס, ברם הצדדים לא הרחיבו החקירה בנקודה זו ולא הוכח כי מיקום הנפילה, בכלל זה (כאמור גם ב"כ העירייה הכריז כי הכביש הוא בשטח ציבורי). גם עד זה אישר כי הכביש לא נסלל בפעם אחת אלא בשתי פעמים, לדבריו עם הפרש של שנתיים שלוש. בעוד ההתרשמות מעדותו הייתה כי המשך הכביש נסלל על ידי אורט, אמר מר טל כי סלילת ייתרת הכביש הייתה משותפת לאקדמיה ולמכלל אורט וזאת מאחר והאוניברסיטה לא רצתה שהכניסה לאורט תהיה מתוך האוניברסיטה (ר' עמ' 21 ש' 17-15). מר מזרחי טען בעדותו כי ניתן להיכנס עם רכב לאקדמיה, גם בדרך חלופית (כלומר שלא באמצעות הכביש שהיה אז סלול בחלקו) וזאת בתיאום עם מחלקת הביטחון של האוניברסיטה (ר' עמ' 17). בניגוד לדברים אלה, טען מר טל כי הדבר אינו אפשרי. בסופו של יום, התרשמותי הייתה כי אכן הדבר אינו אפשרי וההבדל בין השניים היה נעוץ בכך שמר מזרחי התייחס לכלל מתחם האקדמיה (הכוללת בנוסף לבית ספר תיכון, גם בית ספר גבוה וקונסרבטוריון), בעוד מר טל התייחס לכניסה לבית הספר בו למדו באותה עת בני התובעת. נראה כי לבית הספר היה ניתן להגיע אכן עם רכב, רק מהכביש אשר בהמשכו נפלה התובעת, או לחלופין עם אוטובוס המגיע לקרבת מקום או מונית. בהמשך לתשתית עובדתית זו שהתבררה אגב שמיעת העדים, אני סבורה שיש מקום להטיל אחריות על העירייה. עת בוחן בית המשפט אם יש מקום לקביעת חובת זהירות מושגית הוא מאזן בין שיקולים שונים - שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות". ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 בעמ' 123. כב' השופט אהרון ברק (כתוארו אז) התייחס בע"א 243/83 עירית ירושלים נ. אלי גורדון פ"ד לט (1) 113 - גם להיות הרשות הציבורית מפזר נזק טוב, בציינו כי עובדה זו מצדיקה לעיתים הטלת אחריות ומבטיחה גם נקיטת אמצעי בטיחות בעתיד, כדי שלא ישנה מקרה דומה. לטעמי, שקילת האמור, לרבות השפעת הפסיקה על "דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד" וכן העלות שהייתה נדרשת להסרת הסכנה - מולידים את המסקנה כי יש לקבוע קיום חובת זהירות מושגית וקונקרטית ביחס לעירייה וכן הפרת הנ"ל וקש"ס לנזק. להלן אבהיר טעמיי. אין עוד חולק כי הנפילה הייתה בשטח ציבורי. עוד עולה כי הסלילה החלקית של הכביש הייתה פועל יוצא של הדרישות שנכללו בהיתר הבניה של האקדמיה, כלומר זו השלימה מצידה את מלוא החובה שהוטלה עליה כבעלת זכויות במקרקעין גובלים. במצב בו כביש סלול בחלקו וזה מצוי בסמיכות לבית ספר, בו נדרשים הורים להוריד את ילדיהם - ברי כי הורים ימשיכו בנסיעה גם לחלק שאינו סלול, הן כדי להוריד ילדיהם שם בשעת עומס והן בכדי להסתובב ולצאת בחזרה בדרך בה נכנסו. כאשר עולה כי בשולי אותו כביש, קיים שטח מוגבה של מעין מדרכה, ברם זה אינו בטוח להליכה כמדרכה, ברי עוד כי מדובר במפגע. לא קשה לדמיין את ההורים המגיעים עם ילדיהם לבית הספר ומורידם אותם בשולי הכביש. אין מקום להנחה כי הילד יורד מרכב ההורה, בדיוק מול שער הכניסה, להבדיל מירידה במרחק מספר מטרים ספורים משם. הדברים יפים במיוחד בשעות העומס עת מגיעים במקביל הורים רבים להורדת או איסוף הילדים. לטעמי, מבחינת מדיניות שיפוטית אין להשלים עם מצב בו מאפשרת העירייה הותרת כביש לא סלול, בהמשך לכביש סלול (עת מדובר במתחם רציף) וכאשר בשוליו קיימת מעין מדרכה, שאינה בטוחה להליכה. עצם קיום המשך הכביש, מזמין עצירה בשוליו, וקיום ה"מדרכה" מטעה כי אין מניעה להוריד שם ילד או הורה. ככל שהמשך הכביש אינו נדרש - היה ניתן להציב מחסום בסופו אשר ימנע כניסת רכבים ואנשים, לחלק שטרם הושלם. ככל שהמשך הכביש נדרש - היה מקום לפעול לכך שהוא ייסלל כנדרש וכן תושלם המדרכה בשוליו, במקביל לפתיחת שערי בית הספר. בהקשר זה יש ליתן את הדעת לסמכויות העירייה מכוח סעיפים 249 (11)ו-(12) לפקודת העיריות [נוסח חדש], אליהם הפנה ב"כ התובעת בתחשיבו. הנ"ל קובעים, בין השאר את הסמכות: "לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור" וכן את הסמכות "לסלול מדרכות או לדרוש מבעלי מקרקעין, הגובלים רחוב, לסלול סלילה ראשונה, מדרכה לאורך הרחוב הגובל עם מקרקעיהם". ידוע כי כאשר מוענקת סמכות, אך זו לא מופעלת כנדרש, עשוי הדבר להוליד רשלנות. האמור יפה, אף ללא שיהא צורך להידרש גם לסעיף 235 (3) לאותה פקודה, המטיל על העירייה גם חובה מפורשת להסיר מכשולים ברחוב. לטעמי, במיוחד - מקום בו קיים בית ספר לילדים בסמוך, לא היה מקום שהעירייה תאפשר הותרת כביש, סלול בחלקו. אין כל מקום להנחה כי די בסלילה, בדיוק עד לשער הכניסה, כאשר נתוני השטח מלמדים על הסבירות הרבה שיעשה שימוש גם בהמשך הכביש. ברי כי רכבי הורים הבאים להוריד את ילדיהם - נדרשים לסובב את רכבתם ולצאת בדרך בה באו וממילא ברור כי הם ימשיכו בנסיעה גם מעבר לשטח הסלול (אשר בשעת הורדת ילדים הוא גם עמוס). יש ליתן את הדעת לכך שהמשך הכביש הסלול, מהווה מקום טבעי הן לסובב את הרכב והן לעצור בשוליו כדי להוריד ילדים, עת קיים עומס בשטח הכביש הסמוך לשער הכניסה. הותרת מצב בו כביש סלול רק עד לשער הכניסה ולא בהמשכו ולו עוד מתחם נוסף מסוים, המספק לצרכי המקום - אינו מובן. כאמור עלה עוד שהעירייה הייתה מודעת למצב במקום, שכן פקחיה אף רשמו דוחות לחונים באדום לבן בסמוך (בקטע הסלול). עת מגיע פקח מטעם העירייה למקום, אזי - כשם שעליו להיות ער להפרת חוקים, כך ראוי כי יהא ער גם לסכנות קיימות ויתריע על דבר קיומן, בפני הגורמים המוסמכים בעירייה. אעיר כי מאחר ועולה מעדות מר טל שהשוליים בקטע הסלול אף נצבעו באדום לבן, ממילא אף גדל הסיכוי כי רכבים יחנו בהמשכו של הכביש, בו לא נאסרה חניה בדומה. אכן עלה מעדות התובעת כי היא חנתה בין רכבים שהיו במקום (ר' עמ' 4 ש'20) והאמור מעיד על השימוש שנעשה, כדבר שבשגרה, באותו שטח, אשר לא הושלמה הכשרתו. שטח מוגבה בשולי הכביש, עם אבני שפה כמו של מדרכה - מזמין את באי המקום לעלות אליו, וזאת אף שבשטח ההליכה של ה"מדרכה" עצמה, היו פזורות אבנים, היכולות לגרום לנפילה, ממין זו שארעה לתובעת. אין ממש בטענה כי היה על התובעת ללכת בכביש עצמו מאחר ומצב אבני החצץ שם היה פחות מסוכן. צודקת התובעת בתשובתה, בעת החקירה, כי כאדם נורמטיבי, היא עלתה למדרכה הסמוכה, באופן אוטומטי, עת החנתה את רכבה באותו צד. אף אם מדובר בכביש ללא מוצא ואף אם יש מקום לסברה שזה היה ריק, בשעה בה הגיעה התובעת למקום (בסביבות 10:15 בבוקר) - עדיין אין מקום לטענה כי על הולך הרגל להסתכן בהליכה על גבי הכביש עצמו, מקום בו יש שטח חלופי להליכה, הנחזה כמדרכה. הלכה ידועה היא כי התרשלות נמדדת תוך התחשבות - "בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק וכיוצא באלה שיקולים המבטאים את רעיון האשמה, והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט בהם אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנקוט בהם בנסיבות העניין." ר' ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ (3) 784, 790; ע"א 935/95 רביד משה נ' קליפורד, פ"ד נב (4) 736, 747. השקלול נעשה לעיתים תוך שימוש בנוסחה הידועה כנוסחת האנד המביאה בחשבון את ההסתברות לקרות הנזק ושיעורו כנגד ההוצאות הנדרשות למניעתו. ר' ע"א 5604/94 אוסמה חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 498, 509. כאמור, במקרה דנן, היה ניתן להסתפק במניעת נגישות להמשך הכביש והמדרכה בחלק שאינו סלול או לחלופין בדרישה מבעלי מקרקעין סמוכים להשלימם. לא מדובר בעלויות גבוהות וסביר להניח כי באלה היה מתבטל הסיכון שהיה במקום. לטעמי אין מקום עם זאת להטיל אחריות על ייתר הנתבעות; באשר לאקדמיה - עלה כי הנפילה ארעה מחוץ לשטחה ואין מקום לטענה באשר לסלילה החלקית שביצעה, שכן זו הייתה הדרישה שנכללה בהיתר הבניה שמכוחו נבנה בית הספר. נראה כי לא ניתן לצפות ממוסד שיזום פעולה אשר תוליד חובות נוספים שיוטלו עליו. בחינת כלל הדרוש והטלת החובות המתחייבות, דינה להיעשות על ידי העירייה המופקדת על בטחון המהלכים ברחובותיה וכאמור לטעמי היא נכשלה בכך. באשר לאוניברסיטה - הנחת הצדדים הייתה כי מקום הנפילה אינו בשטחה וגם אם סלילת הכביש (בין חלקו הראשון, בין חלקו השני ובין כולו), נבע מבקשתה שהנגישות לאקדמיה ו/או למכלל אורט - תהא מכביש נפרד, לא די בכך כדי להטיל עליה אחריות, באשר למחדלים שהיו באותו כביש אשר היא לא סללה ולא הייתה מעורבת בדרך ביצועו. יוזכר כי לפי הנחת הצדדים בסיכומיהם לא היו זכויות קנין או אחזקה למי משתי הנ"ל בשטח הנפילה. אשם תורם; אני מוצאת, עם זאת, שיש ממש בטענות כלל הנתבעות בדבר אשם תורם על התובעת. אף שהתובעת אמרה כי הכירה המקום ממראה, אך לא פיזית - ברי כי היא ידעה שעליה להיזהר בעת הליכתה שם. אף אם לא חנתה שם בעבר, מכל מקום, יש לזכור כי הורידה כל בוקר את שני בניה בבית הספר. ממילא, אף אם לא צעדה בעצמה במדרכה בעבר, היא ידעה את מצבה. אכן בעת חקירתה אף אמרה התובעת: "ראיתי שהחצץ הוא לא חצץ רגיל ולכן נזהרתי יותר" (ר' עמ' 2 ש' 27 ). עוד אמרה שעלתה למדרכה, בשים לב שיש שם גדר בה תוכל לאחוז (ר' עמ' 5 ש' 16). עת שהתובעת אינה חולקת על כך שהבחינה בסכנה, התרשמותי היא כי חרף האמור לא נזהרה מספיק והאמור תרם לנפילתה. אומנם כבר נקבע בפסיקה כי - "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה ........ הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן." ר' ע"א 2004/92 עיריית קריית אונו נ. שחם (ניתן ביום 30.3.95) -אך יש ליתן לטעמי גם משקל לסוג המפגע, היותו ניכר ומודעות הנפגע לדבר קיומו. בת.א. 1006/09 (מחוזי י-ם) אבו גוש תאיר נ. עיריית ירושלים (ניתן ביום 26.6.01), מצא כב' השופט סגל, בנסיבות של נפילה עקב ליקוי במדרגות להטיל אף אשם תורם של 60%. אף לטעמי, יש מקום להטיל גם על ההולך בדרך, להיות זהיר בעת צעידתו. הדברים יפים במיוחד מקום בו ניתן להניח כי מיידית ראתה התובעת שהמקום אינו סלול או מרוצף. בע"א 1952/11 חאלד אבו אלהווא נ. עירית ירושלים ואח' (ניתן ביום 6.11.12), ציינה כב' השופטת ברק ארז, את הסתייגותה מהטלת אשם תורם על בסיס חלוף הזמן מאז החל המפגע והיכרות התובע את המפגע. חרף אותה הסתייגות, היא לא מצאה, בסופו של יום, להתערב באשם התורם שנקבע שם. בעניין אותה הערה - אני מוצאת לציין, כי לטעמי יש מקום להשית אשם תורם, לא רק בשים לב לעצם העובדה שהנפגע הכיר את המפגע ולפיכך היה עליו להיזהר ממנו (חלופה אשר ביחס אליה הובעה אותה הסתייגות), אלא גם בשים לב לעובדה שחרף המודעות למפגע, לא טרח הנפגע לדווח עליו ולפעול להסרתו. לטעמי, בבחינת שיקולי מדיניות שיפוטית, כשם שנשקלת חובת הרשות להסיר מפגעים וכשם שנבחנת השאלה האם הטלת אחריות תוליד מניעת מפגע במקרה הבא - כך גם יש לשקול מנגד, גם את חובת האזרח הנפגע, להתריע על מפגע קיים, כדי שיוסר. במילים אחרות, מקום בו דבר יום ביומו הורידה התובעת את בניה בסמיכות לאקדמיה וממילא הייתה מודעת לכביש הלא סלול והמדרכה שבשוליו, בהם נעשה שימוש, על הסכנה הכרוכה בכך - היה מצופה ממנה להתריע על כך. יש מקום לסברה כי לו היו פונים מספר הורים בעניין זה, הייתה העירייה פועלת לכך שהסכנה תוסר (כאמור, בדרך של חסימת הגישה להמשך הכביש, כל עוד זה לא יושלם, או לחלופין דרישה מבעלי מקרקעין גובלים להשלים את הדרוש). האמור הינו בבחינת, הערות אגב מעבר לדרוש, שכן כאמור די להטלת אשם תורם בהודאתה כי הכירה המקום ואף הייתה ערה לסכנה שבו. באשר לגובה האשם התורם - קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות הענין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד..." ר' ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי פ"ד נח(1) 1, 21-22 (2003)). לאחר שהבאתי בכלל שיקולי מחד גיסא את מחדלי העירייה במקרה דנן ומאידך גיסא את העובדה שהתובעת הכירה המקום, בחרה להחנות בחלק שאינו סלול, ככל הנראה לא נזהרה די בעת הליכתה במדרכה המכוסה באבנים ו/או העדר התראה במשך השנים על הסיכון שבמקום, אני מוצאת להעמיד את אשמה התורם על 35%. אעיר בשולי חלק זה שלא מצאתי ממש בטענה כי היה על התובעת לבוא בדרך חלופית (אוטובוס עד לכניסה לאוניברסיטה ומשם ברגל, או מונית). עלה כי דבר יום ביומו, היו הורים מביאים את ילדיהם לבית הספר ברכב בכביש הנדון, ולא ברי מדוע לטענת ב"כ נתבעת 1, היה מצופה כי דווקא ביום התאונה, תינקט דרך שונה. לטעמי לא עצם החניה שם גרמה לתאונה, אלא ההליכה במדרכה הסמוכה. בטרם אפנה לנזק אוסיף עוד הערות באשר לטענות נוספות שהועלו; לא מצאתי ממש בטענות הצדדים הנוגעות לכך שהתובעת השיבה לשאלה 65א' שבשאלון, באמירה כי תוך כדי צעידה על המדרכה - "נתקלתי באבן או מהמורה שהיו בדרכי". ברי כי עסקינן בניסוח של עורך דינה ואף אם לא הקפידה לבקשו לדייק, לא התרשמתי כי מדובר בליקוי הפוגע באמינות גרסתה באשר לאירוע. לא מצאתי עוד ממש בטענה כי אין לתובעת זכות קנויה, לקבוע את סדרי העדיפות בסלילה ותכנון כבישים. כאמור לעיל, העירייה יכלה שלא לסלול המקום באותה עת ודי היה אם הייתה מקימה גדר, המונעת מעבר לחלק הכביש אשר טרם הושלם. לא מצאתי עוד ממש בדיוקי הצדדים באשר לשימוש במילה חצץ או אבנים. היה ברי כי התובעת מתכוונת לנפילה עקב אבנים ואת אלה ניתן אכן לראות בתמונות, בין אם תקראנה בשם זה או אחר. כן אין ממש גם בטענה כי אין לצפות לסלילת הכביש שם, כשם שאין לצפות לסלילת כביש בריאה ירוקה במרכז העיר. לא דומה המקרה האחרון, למקום בו קיים המשך לכביש קיים, הכביש נגיש ואפשר לעשות בו שימוש, אך מלאכת סלילתו לא הושלמה, אף שברי לנוכח מיקומו כי ייעשה בו שימוש. ומכאן לסוגיית הנזק; טרם אפנה לרכיבי הנזק לגופם, אציין כי באשר לסוגיית הפגיעה וגובהה עלו קשיים באופן בו הוצגו הדברים על ידי התובעת; - כך, בעוד מקריאת תצהירה היה עשוי לעלות הרושם שמאז עזבה את מקום עבודתה באבגד, אין התובעת עובדת (ר' הפסקה השנייה, בסעיף 6 לתצהירה) - עלה בעת עדותה כי היא החלה לעבוד לאחר עבודתה באבגד, בהדסה הר הצופים בשיקום לב ולאחר עבודה זמנית נוספת בעיתון "כל העיר", עברה לניהול המרכז לכירורגיה פלסטית במשגב לדך. במקום העבודה האחרון מנהלת התובעת הן מרכז בירושלים והן מרכז בתל אביב, בשלט רחוק (ר' עמ' 8 ש' 10-7, עמ' 9 ש' 21-17). - כך גם, אף שבתצהירה הציגה את עזיבת עבודתה באבגד, כפועל יוצא של פגיעתה (ר' סעיף 6 לתצהירה), עלה ספק של ממש בעת עדותה אם הפגיעה היוותה את אותו גורם. כך עלה כי היא חזרה לעבודה כבר לאחר חודשיים ומשכורתה שם לא רק שלא נפגעה אלא אף הוסיפה ועלתה (ר' עמ' 10 ש' 18-17). התובעת גם התמידה בעבודה באותו מקום עד שנת 2008. - כך גם עלה כי התובעת עברה לעבוד באבגד, עובר לתאונה, מתוך רצון להגיע בעתיד לקריירה של עסק עצמאי, על המשמעות הכלכלית הכרוכה בכך. עזיבת העבודה באבגד, הייתה עקב אכזבה מכך שאותן תקוות אכן תתממשנה ולא נראה כי הפגיעה הפיזית, היא שגרמה לחזרה לעבודתה המקורית, בתחום ניהול מערכות בריאות (ר' עמ' 9 ש' 8-7). - עוד עלה כי אף שהתובעת טענה כי עזבה מקומות עבודה - היא למעשה פוטרה; כך כאשר עברה עוד עובר לתאונה, מעבודתה במכבי לעבודתה באבגד, היא למעשה פוטרה (ר' החקירה בשולי עמ' 9 ובראש עמ' 10, שם ניסתה לדייק כי דובר בפיטורין בהסכמה, כדי שתקבל זכויותיה. ר' גם תשובה 56(ב) לשאלון במוצג ב'. מהתשובה שם עולה כי פוטרה ממכבי ולא עבדה במשך כארבעה חודשים, עת חיפשה עבודה חלופית). כך גם אף שטענה בתצהיר כי נאלצה לפרוש מעבודתה באבגד בגלל מצבה, עלה כי המשיכה לעבוד שם עוד כשלוש שנים וגם משם פוטרה ולא פרשה (ר' עמ' 10 ש' 20-19 וכן עמ' 9 ש' 10-9 - שם לא חלקה התובעת על כך שנותרה לעבוד באבגד עד שנת 2008). גם כאן טענה התובעת כי דובר בפיטורין בהסכמה, אך לא נתנה טעם מדוע הדברים לא הוצגו באופן זה מלכתחילה ועלו רק בחקירה הנגדית. בעת חקירת התובעת עלה ספק אם ניתן לבטוח בטענותיה באשר למוגבלות שנותרה והיות עלייה במשקלה, פועל יוצא של זו. עלה כי התובעת סובלת מבעיה בבלוטת התריס אשר היא העומדת ביסוד ההשמנה. כמו כן, בטיפול רפואי מיום 3.5.07 נרשם, בין השאר, כי התובעת עלתה עשרה ק"ג בשנה האחרונה - "מנסה לרדת במשקל ולא מצליחה למרות הליכה של 45 דקות 4 לשבוע (אבל הולכת איטית קצת בגלל פציעה בכף רגל L)" (ר' מוצג ג'). התובעת אומנם הכחישה הטענה שצעדה בהיקף זה, אך לנוכח הרישום הברור, מסופקת אותה הכחשה (ר' החקירה בראש עמ' 14). הפסדי שכר בעבר; המומחה מטעם בית משפט הכיר רק בכשני חודשי אי כושר. כמו כן, חרף טענות התובעת על תקופת שיקום ממושכת משמעותית, נתוני השכר מלמדים אחרת. מנתוני השכר שהוצגו מטעם התובעת עולה כי הפסידה שכר חלקי בחודש התאונה ולמרב שכר של עוד חודש נוסף. נתונים אלה מתיישבים גם עם מכתב המעסיק כי נעדרה עד ליום 9.7.05. השכר באותה עת עמד על 7,300 ₪ ובשים לב לשכר ששולם בחודש התאונה (2,800 ₪), עמד אפוא ההפסד על כ- 11,800 ₪, כערכם אז. אף בהנחה שהיה הפסד כספי מסוים נוסף (הן בשים לב לצורך לצאת לטיפולים פיזיותרפיים ואחרים, עליהם העידה התובעת והן בשים לב לאפשרות לקבלת שכר גבוה יותר על בסיס מכירות) - הרי מאחר ובסמוך שולמו במל"ל דמי תאונה בסך 12,180 ₪, נראה כי היה די באותו תשלום לכסות את מרבית הנזק. בשים לב לאמור אני מוצאת אפוא לפסוק עוד פיצוי גלובלי בסך 4,000 ₪, כמשקף הפסדי שכר מעבר לדמי התאונה ששולמו ובגין כלל ההיעדרויות והנזקים בתקופת השיקום הסמוכה לתאונה. יש מקום לסברה שההפסדים אף עלו על כך, ברם התובעת נכשלה מלהוכיח נתוני הפגיעה ובשים לב לאמור ולעובדה שמדובר בנזק מיוחד - לא מצאתי לפסוק על דרך האומדן יותר מהסך הנ"ל. לא מצאתי כי התובעת הצליחה להוכיח הפסדי שכר נוספים לאחר תקופת ההחלמה. כאמור שכרה באבגד אף עלה לאחר התאונה. התובעת מטעמיה, בחרה להסתיר את עבודותיה הנוספות לאחר מכן (אף שתצהירה נחתם בתחילת שנת 2012). יוער כי לא רק שהתובעת בחרה שלא להציג נתוני שכרה במקומות העבודה בשנים 2009- 2012 (באופן שההנחה שאין באלה ללמד על פגיעה), אלא גם עלה מחקירתה כי המעבר במקומות העבודה, באותן שנים - לא היה נעוץ ככל הנראה בפגיעתה, אלא בגורמים אחרים. כך באשר לעבודה באבגד עלה כי עזבה (אם נניח כי לא פוטרה אלא כי הפיטורים היו בהסכמה) - מחמת אי התממשות חלומה הכלכלי לפתוח עסק עצמאי. כך עלה כי פרשה מהעבודה בשיקום לב בהדסה, מאחר ולא הסתדרה עם אחד מהבעלים של המקום (ר' עמ' 9 ש' 14). עוד עלה כי הפסיקה לעבוד בעיתון "כל העיר" כמנהלת פרויקטים, מאחר ומצאה שהעבודה אינה מתאימה לה ואינה מעניינת (ר' עמ' 9 ש' 18-17). על יסוד כל האמור, ובשים לב לכך שעסקינן בנזק מיוחד, אשר אותו היה ניתן להוכיח, אך התובעת כשלה בכך, אין מקום לפסוק פיצוי נוסף בגין הפסדי שכר בעבר. פגיעה בכושר ההשתכרות: בשים לב לשכר התובעת בשנת 2003, אני מוצאת להעמיד את בסיס שכרה על סך של 11,500 ₪. בשים לב לכך שחלק מהנכות שהוכרה היא נכות בגין צלקת (אף אם זו כרוכה גם ברגישות מקומית והעדר תחושה מסביב), בשים לב לכך שלא הוכח כי עד היום, חרף חלוף השנים זו גרמה לפגיעה בשכר ובשים לב לכך שבמרבית שנות העבודה עבדה התובעת בניהול מערכות בריאות, תפקיד אשר אינו דורש ניידות רבה אלא יותר ארגון וניהול - אני מוצאת להעריך פגיעה אפשרית בכושר השתכרותה בעתיד, על בסיס כשליש תחשיב אקטוארי. בשים לב לגיל התובעת, שכר של 11,500 ₪, עבודה עד גיל 67 והנכות בה הכיר פרופ' מושיוב - אני פוסקת לתובעת ברכיב זה פיצוי מעוגל בסך 95,000 ₪. כו"ס: לנוכח תיאור התובעת את סבלה, עת נותרה כעשרים דקות במקום הנפילה ואז נאלצה להגיע בכוחותיה למזכירות בית הספר (משם פינתה אותה מזכירה), בשים לב לניתוחים להם נדרשה, לתקופת השיקום ולתיאור הפגיעה שנותרה, כעולה מחוות דעתו של פרופ' מושיוב - אני מוצאת לפסוק בגין כאב וסבל פיצוי בסך 75,000 ₪. עזרת צד ג', עבר ועתיד: אף שהתובעת טענה כי היא מעסיקה עוזרת כפעם אחת - בשבועיים או שלושה, היא לא פירטה האם לא העסיקה עוזרת בהיקף זהה עוד עובר לתאונה ולא הציגה גם נתונים באשר לתשלום לאותה עוזרת, או זהותה. לא הובא גם מי מייתר בני המשפחה, כדי להתייחס לטענות באשר לעזרה הנדרשת והתובעת הודתה בהגינותה, בעת החקירה, כי היא נוטלת חלק במלאכות הבית, כשם שעושים בעלה והבת המתגוררת עימם כיום (ר' עמ' 13 ש' 20). ההתרשמות הייתה כי עיקר עזרת צד ג' שנדרשה וחרגה מגדר זו המצופה מקרובי משפחה, הייתה רק בסמוך לפגיעה, במשך אותם חודשיים, בהם הוכרה לה נכות זמנית מלאה. על בסיס האמור, בתוספת הנחה כי נדרשה עוד עזרה מסוימת בעבודות קשות, במהלך השנים שחלפו אני מוצאת לפסוק לתובעת בגין עזרה בעבר - פיצוי גלובלי בסך 5,000 ₪. באשר לעתיד, על בסיס הנחה שהתובעת לא תידרש רק מחמת פגיעתה, ליותר מעזרה שנתית בסך 500 ₪, לעבודות קשות במיוחד - אני מוצאת לפסוק לה פיצוי גלובלי בסך 10,000 ₪. הונח כי מגיל מסוים, ככל שתידרש עזרה ממין זה, יהא הדבר מחמת גיל התובעת ולא מחמת פגיעתה. צודק ב"כ האוניברסיטה בהפנותו ליום שגרתי בחיי התובעת, כפי שזה תואר על ידה בעדותה. תיאור זה מלמד כי לא נדרשת עזרה של ממש. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה וניידות, עבר ועתיד: באשר לנזקי העבר הוצגו רק מסמכי השכרת ציוד מיד שרה, עם תשלום מינימאלי מעבר לפיקדון. אף אם יונח כי היו עוד הוצאות מסוימות בגין העלות הכרוכה בטיפולים אליהם פנתה התובעת, כמפורט בתצהירה - עדיין יש ליתן את הדעת לכך שמדובר בנזק מיוחד אשר על התובעת הנטל להוכיחו. בהעדר ראיות, איני מוצאת שיש מקום לפסוק יותר מ- 1,000 ₪ כסכום גלובלי על דרך האומדן. לא הונחה תשתית ראייתית לביסוס הנחה כי ידרשו בעתיד (ולאחר שחלפו כבר מעל לשבע שנים ממועד התאונה), טיפולים רפואיים ו/או כי אלה לא ימומנו באמצעות קופת חולים. באשר לניידות בשים לב מחד גיסא להעדר ראיות להוצאות חריגות עד היום ובשים לב מאידך גיסא למהות הפגיעה - אני מוצאת לפסוק פיצוי גלובלי בסך 10,000 ₪. סך הכול אני מוצאת אפוא להעמיד את נזק התובעת על סך של 200,000 ₪. לאחר הפחתת אשמה התורם של התובעת מוטל על העירייה, היא נתבעת 1, להוסיף ולשלם לתובעת סך של 130,000 ₪. עוד תשלם נתבעת 1 לתובעת בגין שכ"ט בא כוחה סך כולל של 30,420 ₪. נתבעת 1 תחזיר לתובעת גם את הוצאותיה כדלקמן; אגרת בית משפט, התשלום לד"ר מן וחלקה של התובעת בתשלום לפרופ' מושיוב, כאשר כל סכום נושא תוספת ריבית והצמדה, מיום התשלום. מאחר והנתבעת 1 כפרה בהיות השטח שטח ציבורי וזאת עד למועד שמיעת הראיות, אשר רק בו הודיעה על עמדתה שונה (גם אז ללא הסכמה למחיקת ייתר הצדדים), תשא הנתבעת 1 גם בשכר טרחת ב"כ שני הצדדים הנוספים - בסך כולל של 10,000 ₪, לכל צד. כן תחזיר לשתי הנתבעות הנוספות או מי מהן - חלקן בשכ"ט המומחה מטעם בית משפט, חלקן בשכ"ט ד"ר וייס וכל תשלום שהושת על מי מהן לשלם לעד מטעמה, כאשר הסכומים הנ"ל נושאים תוספת הצמדה וריבית, ממועד כל תשלום. כלל התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום. נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבוריתאונות נפילה