תאונה בתחנת אוטובוס - תביעת נזיקין

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונה בתחנת אוטובוס: זוהי תובענה לפיצוי נזקי גוף, על-פי דיני הנזיקין הכלליים. טענות התובעת 1. התובעת ילידת 1931, תושבת העיר טבריה, טוענת, כי ביום 19.9.2006 בשעה 16:00 או בסמוך לכך, נפגעה בתאונה שקרתה בתחנת אוטובוס הנמצאת ברחוב אלחדיף בטבריה (להלן: "תחנת האוטובוס") ונגרמו לה נזקי גוף. (להלן: "התאונה"). 2. התובעת תיארה, בכתב התביעה, את התאונה, נסיבותיה ותוצאותיה, כדלקמן: "ביום 19.9.06 או במועד סמוך, התובעת המתינה בסמוך לתחנת האוטובוס ברח' אלחדיף בטבריה. משהגיע האוטובוס, התובעת הלכה כדי לעלות עליו, כשלפתע נתקלה בברזל אשר בלט מעמוד פגום ושבור שהיה במקום, רגלה "נתפסה" ועקב כך היא נפלה ונגרם לה שבר ברגל ימין וכפי שהתברר בדיעבד". (כתב התביעה - סעיף 3). 3. מיד לאחר התאונה, הובהלה התובעת, באמבולנס מד"א, לבית-חולים פוריה בטבריה. (להלן: "בית-החולים"). שם, היא נבדקה ואובחן אצלה שבר תת-ראש בפמור ימין. נותחה באותו יום וראש הפמור הוחלף בשתל ע"ש אוסטין-מור. אושפזה בבית-החולים להשגחה והמשך טיפול רפואי. ביום 27.9.2006, היא הועברה למחלקה שיקומית שבבית-החולים להמשך טיפול רפואי. ביום 11.10.2006, היא שוחררה לביתה, עם המלצה להמשך טיפול פיזיותרפי. מאז שחרורה מבית-החולים היא מתהלכת עם הליכון גלגלים. 4. אליבא דתובעת, הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") אחראית לתאונה ולנזקים הנתבעים. במקרה דנן, חלים הכלל "הדבר מעיד על עצמו" שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968 (להלן: "הפקודה") וכלל "דברים מסוכנים" לפי סעיף 38 לפקודה. לחילופין, מבססת התובעת אל עילת תביעתה על שלוש עוולות: הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודה; מיטרד לציבור ו/או מיטרד ליחיד, לפי סעיפים 42 ו- 44 לפקודה; והפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודה, והכל כאמור ומפורט בסעיפים 12 עד 16 לכתב התביעה. 5. באשר לנתבעת 2, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, טוענת התובעת, כי הנתבעת 2 ביטחה את הנתבעת, במועדים הרלוונטיים לתובענה, בביטוח אחריות, על-פי פוליסה בת-תוקף. על-כן, חייבת הנתבעת 2 לשפותה בשל חבות כספית שהנתבעת עשויה להיות חייבת בה לתובעת. 6. התובעת טוענת לפיצויים במספר פרטי נזק כדלקמן: נזק מיוחד א. הוצאות רפואיות - 10,000 ₪; ב. הוצאות ניידות ונסיעה - 24,000 ₪; ג. עזרת צד ג' - 80,000 ₪; נזק כללי ד. הוצאות רפואיות; ה. הוצאות ניידות ונסיעה ונלוות; ו. עזרת צד ג'; ז. הוצאות סיעוד ושיקום; ח. נזק לא ממוני. טענות הנתבעות 7. הנתבעות מכחישות, מנגד, את כל טענותיה המהותיות של התובעת שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים הנתבעים. 8. אליבא דנתבועת, התאונה, המוכחשת כשלעצמה, הינה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. 9. וכן, מוסיפות הנתבעות וטוענות, כי במקרה דנן אין תחולה לכללים של "דברים מסוכנים" ו- "הדבר מעיד על עצמו", ועל התובעת להוכיח את תביעתה, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". 10. כמו-כן, התאונה, המוכחשת כשלעצמה, אינה מקימה אחריות כלשהי על הנתבעות. לא היה מצד הנתבעת או מצד מי מטעמה רשלנות כלשהי. היא לא הפרה חובה חקוקה כלשהי ולא עוולה כלל כלפי התובעת. 11. טענה נוספת בפי הנתבעות היא, כי התאונה והנזקים הנתבעים, המוכחשים כשלעצמם, נגרמו באשמה הבלעדי של התובעת, בכך שהיא הלכה במקום התאונה בקלות ראש או בפזיזות או בחוסר זהירות ומבלי לשים לב לתנאי הדרך לפניה; וכן, המדובר בתאונה שקרתה עקב הסתכנות מרצון מצד התובעת. 12. לעניין הנזקים הנתבעים, טוענות הנתבעות ,כי המדובר בנזקים מופרזים, מוגזמים, מופרכים, אינם ברי-תביעה ומחוסרי כל יסוד עובדתי או משפטי. התובעת לא הקטינה את נזקיה. היא החלימה לחלוטין ולא נותרה מגבלה כלשהי בגין התאונה. מכל מקום, יש לנכות מסכום הפיצויים כל סכום או טובת הנאה שהתובעת קיבלה או זכאית לקבל מכל מיטיב כלשהו, לרבות המוסד לביטוח לאומי. (להלן: "המל"ל"). הפלוגתא 13. הפלוגתא שבין הצדדים, נסובה, למעשה, הן סביב שאלת אחריותה של הנתבעת לתאונה והן סביב גובה הנזק ושיעור הפיצויים המגיעים לתובעת בגין התאונה. הכיסוי הביטוחי לתאונה הנטענת אינו במחלוקת. מסכת הראיות 14. שבעה עדים העידו לתביעה: התובעת; נהג האוטובוס מר אילן דהן (להלן: "אילן"), שתי בנותיה של התובעת: הגב' צהלה צרור (להלן: "צהלה") והגב' ורד אלון (להלן: "ורד"); עוזרת הבית הגב' שולה ליאני (להלן: "שולה"); ד"ר מיכאל צופרון, רופא אורטופד בחדר מיון טראומה בבית-החולים (להלן: "מיכאל"); ומר נזיה סלייח, פרמדיק במד"א (להלן: "נזיה"). התובעת, אילן, צהלה וורד הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית שלהם (ת/1, ת/3, ת/4 ות/5, והכל בהתאמה). וכן, הוגשו מטעם התביעה שני מוצגים נוספים: ת/2 - דף חשבון חלקה של התובעת בשכ"ט המומחה הרפואי מטעם בית-המשפט, ד"ר יצחק זיו-נר (להלן: "המומחה"); ות/6 - מכתב עוזר מהנדס העיר טבריה, מיום 25.9.2011. 15. להגנה, לא היו עדים. מטעמה הוגשו 4 מוצגים: נ/1 - תעודת שחרור מבית-החולים וטופס דיווח על נפגע אמבולנס; נ/2 - מסמכים רפואיים ומסמכי מל"ל - ענף זקנה; נ/3 - תיקה של התובעת במל"ל - ענף ביטוח סיעוד; ונ/4 - מכתב קופ"ח כללית לב"כ הנתבעות, מיום 6.1.2011. דיון שאלת האחריות - התאונה 16. התובעת תיארה, בתצהיר עדותה הראשית, את התאונה, נסיבותיה ותוצאותיה, כדלקמן: "ביום 19.9.06 בשעה 16:00 לערך, המתנתי בסמוך לתחנת האוטובוס ברח' אלחדיף בטבריה הממוקמת למטה ממלון קונטיננטל ובסמוך למעדנית ניר. משהגיע האוטובוס, הלכתי כדי לעלות עליו, כשלפתע נתקלתי בברזל אשר בלט מעמוד פגום ושבור שהיה במקום, רגלי (למיטב זכרוני הימנית) "נתפסה" ועקב כך נפלתי ונגרם לי שבר ברגל ימין וכפי שהתברר בדיעבד. רצ"ב תמונות של מקום האירוע כחלק בלתי נפרד מתצהירי, תמונות אשר צולמו ע"י בתי צהלה, לה תיארתי איפה ארעה התאונה וכמפורט לעיל וכן תמונות אשר צולמו לאחרונה ולאחר שבוצע שינוי במקום. הנני לציין, כי לפני אירוע התאונה אני עמדתי מאחורי התחנה, היות והספסלים היו תפוסים ולא היה מקום ישיבה להיות וגם היתה שמש, אז אני עמדתי מאחור כדי להיות בצל. לאחר שנפלתי, אנשים שהיו במקום ניסו לעזור לי לקום אך עקב הכאבים לא יכולתי לזוז וכפי שהתברר לי בדיעבד נהג אוטובוס ששמו בן דהן אילן הזמין אמבולנס. .... .... כמו"כ הנני לציין כי עקב הכאבים העזים והיותי מעורפלת וגם בקושי יכולתי לדבר וגם לא נשאלתי ולא אמרתי באותה עת מה קרה לי ואיך. .... ... עקב התאונה נגרם לי שבר חמור ביותר ברגל ימין. אושפזתי, נותחתי והושתל שתל ואושפזתי מיום 19.6.06 - 27.9.06" (ת/1 - סעיפים 3, 4, 6(א) ו- (ב). 17. בעדותה בעל-פה, אימצה התובעת את עדותה בכתב - ת/1 . (עמ' 5, ש' 14). ויודגש: התובעת נחקרה בחקירת שתי וערב צולבת וממצה. היא דבקה עד למאוד בגרסתה לעניין זה. היא חזרה והעידה בהדגשה, כי: "אני יצאתי מהבית לנסוע לחיפה. התחנה לא רחוקה מביתי, בין 7 ל- 10 דקות הליכה. היה חם מאוד. הגעתי לתחנה. היו ספסלים מלאים והיה חום אימים. היה איזה עמוד שעמדתי אחריו מהשמש. כשראיתי את האוטובוס הגיע 430, רציתי לבוא לקראת האוטובוס, הרגל שלי נתקלה באיזה דבר שיצא מן העמוד. היו ברזלים גם כן יוצאים מהעמוד הזה, ונפלתי, היו אנשים טובים סביבי ושניים ניסו להרים אותי אבל לא יכולתי, ובדיוק אני שומעת שמישהו פתח את האוטובוס והזמנתי אמבולנס". (עמ' 5, ש' 27-26; עמ' 6, ש' 4-1). וכן: "האוטובוס יוצא בשעה 16:00, הגעתי לפני זה, 5 דקות עד שאני מגיעה לתחנה" (שם, ש' 8) ובהמשך: "באו ולקחו אותי באמבולנס לבית החולים פוריה, היו לי כאבי תופת" (שם, ש' 28). מהימנות העדים ומשקל הראיות 18. על-פי התנהגותם של העדים והתרשמותי הישירה מהם ובשים לב למכלול נסיבות העניין ואותות האמת שהתגלו במשפט, אומר, כי עדותה של התובעת, ככלל, היתה סבירה, קוהרנטית, עקבית, שלמה ומהימנה. אכן, מצאתי, בין השיטין, אי-דיוקים שונים בעדותה של התובעת. ברם, לא מצאתי בה סתירות מהותיות כלשהן. ההפך הוא הנכון. מצאתי אישור, תימוכין, חיזוק ואף סיוע לעדותה של התובעת בשאר הראיות הקבילות ובעלות משקל ואשר נפרשו בפניי. ראשית, התצלומים המתעדים את זירת התאונה, דאז והיום, ואשר צורפו לת/1, מחזקים ומאשרים עד למאוד את עדותה של התובעת לעניין זה. 19. שנית, אילן העיד, בכתב ובעל-פה, כי הוא נהג האוטובוס השייך לחברת קונקס. ביום התאונה, הוא נהג באוטובוס והגיע לתחנה, לאסוף נוסעים. הוא עצר בתחנה, פתח את דלת האוטובוס, ואז הבחין בהתקהלות ברחבת הספסלים המוצבים בתחנה. הובהר לו, כי אישה נפלה במקום ולא יכולה לזוז. היא סבלה מכאבי תופת. הוא ביקש מהמתקהלים שלא להזיזה עד הגעת האמבולנס שהוא הזמין. האישה שכבה במקום המסומן ב- X בתצלום המתעד את התחנה ואשר צורף לתצהיר עדותו הראשית (ת/3), קרי - ליד מוטות ברזל היוצאים מעמוד שבתחנה והבנוי מאבני בזלת. האישה לא נפלה, בשום פנים ואופן, על הכביש שבמקום. (ת/3; עמ' 15, ש' 5, ש' 22-19, ש' 31-25, עמ' 16, ש' 19-18). לית מאן דיפליג, כי אילן הינו עד ניטראלי ואובייקטיבי. אין לו אינטרס בתוצאת המשפט. עדותו היתה סבירה ומהימנה. לענייננו-שלנו, עדותו של אילן דנן, מהווה ראיית סיוע לעדותה של התובעת. 20. שלישית, וכן במכתבה של הנתבעת (ת/6), מוצא אני אישור והודאה ולמצער - ראשית הודאה, בדבר קרות התאונה בתחנה, בה נפגעה התובעת ונגרם לה נזק גוף. 21. רביעית, אכן, במסמכים שונים שבהם נרשמו פרטי נסיבות התאונה, תוארה התואנה בנסיבות שונות, שאינן עולות בקנה אחד עם גרסתה ועדותה של התובעת. בדו"ח על נפגע באמבולנס (נ/1) נרשם, לעניין זה, על-ידי נזיה, פרמדיק מד"א שטיפל בתובעת, כי: "הנ"ל מעדה בכביש, חבלה באגן, כאבים באגן...". וכן, נרשם על-ידי מיכאל, רופא אורטופד במיון טראומה בבית-החולים שטיפל בתובעת, בתעודת שחרור (נ/1), כי: "היום החליקה, נפלה ונחבלה ברגל ימין...". לבסוף, נרשם בסיכום אשפוז של בית-החולים, כי: "לדבריה מספר שעות טרם קבלתה נפלה ברכוב [כך!!. צ"ל ברחוב] ונחבלה ברגל ימין". (המסמך צורף לת/1). ברם, אין בכך כל רבותא, והכל מכמה טעמים: האחד, התובעת העידה, בכתב ובעל-פה, לעניין זה ועדותה היתה סבירה ומהימנה, כי היא לא מסרה את גרסתה באשר לנסיבות קרות התאונה לא לאנשי מד"א שהגיעו למקום התאונה וטיפלו בה (ת/1, סעיף 4 סיפא; עמ' 5, ש' 14; עמ' 7, ש' 4-1) ולא למאן דהוא בבית-החולים (שם, ש' 19-5). 22. השני - אילן העיד בפניי, בעיקר, באשר לתאונה ומיקומה. אין חולק, כי הרישומים דנן, במיוחד לעניין מיקום התאונה עומדים בסתירה מוחלטת וקוטבית לעדותו של אילן, הסבירה והמהימנה בעיניי. 23. והשלישי - מיכאל ונזיה העידו, בעיקר, לעניין הרישומים האמורים. הם הודו בפה מלא, כי רישומיהם במסמכים האמורים לא נעשו בהכרח בהתאם לגרסתה של התובעת באשר לנסיבות קרות התאונה. (עמ' 28, ש' 32-19, עמ' 29, ש' 11-1, ש' 32-28; עמ' 30, ש' 12-1; עמ' 31, ש' 32-28; עמ' 32, ש' 14-1, ש' 28-25). 24. חמישית, המסמכים הרפואיים שבתיק המוצגים, מחזקים ומאשרים את עדותה של התובעת, במיוחד לעניין נזק הגוף שנגרם לה בתאונה. 25. שישית, התאונה נחקרה על-ידי חוקר פרטי מטעם הנתבעות. דא עקא, שהנתבעות נמנעו, מדעת, מלזמנו למתן עדות בבית-המשפט והכל ללא הסבר סביר ומהימן. אין חולק, כי עדותו של החוקר, לענייננו, הינה חשובה לגילוי האמת ולעשיית הצדק. בנסיבות אלה, התנהגותן המחדלית של הנתבעות דנן מחזקת את גרסת התביעה וראיותיה. האחריות עוולת הרשלנות 26. עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסימן ד' לפרק ג' לפקודה. סעיף 35 לפקודה, המגדיר את עוולת הרשלנות, קובע ,כי: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשים שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחד, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה". סעיף 36 לפקודה מסדיר את חובת הזהירות וקובע, כי: "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". 27. שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי - התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לז (1), 113, 122 (1982). וכן ובנוסף, המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה). כידוע, פסק הדין האנגלי Donoghue v. Stevenson [1932] A.C. 562 קבע, בשנת 1932 ולראשונה, את יסודותיה של עוולת הרשלנות. מאז ועד ימינו אלה, עוברת עוולה זו "מוטציה". היא "לובשת צורה ופושטת צורה חליפית, מתכווצת ומתרחבת ואינה יודעת מנוח" (י' גלעד "על 'הנחות עבודה', אינטואיצה שיפוטית ורציונלית בקביעת גדרי האחריות ברשלנות", משפטים כ"ו 295, 296 (התשנ"ו). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו - 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757, 768 (1983); 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד, לט(1), 113, 130-129 (1985); 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3), 45, 66 (1994); ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם 23.2.1995; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום פ"ד נח (3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל [פורסם בנב] 19.3.2007; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו, 7.9.2011; ת"א (ת"א) 2271-04 עיזבון המנוחה תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ 7.4.2010). לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמאטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק. הנידון דידן 28. הנתבעת הינה עיריה כמשמעותה בפקודת העיריות [נוסח חדש], התשכ"ד - 1964 (להלן: "פקודת העיריות"). סמכויותיה וחובותיה של העיריה מוגדרים בפרק שנים עשר לפקודת העיריות. לית מאן דיפליג, כי הנתבעת הינה המחזיקה והבעלים כדין של תחנת האוטובוס (ת/6). תחנת האוטובוס נמצאת במדרכה של רחוב ציבורי שאינו רכוש הפרט. הציבור הרחב משתמש בה שימוש יום-יומי. התובעת השתמשה בתחנת האוטובוס כדין ולא כמסיגת גבול. במקרה דנן, מוטלת על הנתבעת, בתור הבעלים של המקרקעין דנן, חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) כלפי התובעת (סעיף 37 לפקודה; ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 112, 123 (1996). וכן, על-פי סעיף 235 לפקודת העיריות, חלה על העיריה, בין השאר, החובה לדאוג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב ציבורי ובכלל זה מדרכות ותחנות אוטובוס שבצידי הרחובות הציבוריים. בתחום שיפוטה, על העיריה החובה לנקוט בכל האמצעים להסרת כל מטרד או למניעתו (סעיף 242(1) לפקודת העיריות). עליה החובה למנוע ולהסיר מכשולים ברחוב ציבורי. על העיריה מוטלת החובה לדאוג שלא יהיו מכשולים או מפגעים בטיחותיים במקומות הציבוריים שבתחום שיפוטה. מוטלת עליה החובה, לדאוג לשלומם של הנזקקים למקומות ציבוריים אלה. על הנתבעת מוטלת חובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים בכדי להבטיח את תקינותם של המקומות הציבוריים בתחום שיפוטה. במקרה דנן, היה על הנתבעת לצפות, כי הפרת חובה דנן, על-ידי החזקת התחנה במקום ציבורי, שמהווה מפגע בטיחותי ממדרגה ראשונה, יש בה כדי לסכן את ביטחונם ושלומם של העובדים והשבים במקום ובכלל זה הנזקקים לתחנה. הנתבעת חבה חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) כלפי התובעת. היה על הנתבעת לצפות, כי התרשלותה עלולה לגרום לנזק והיה עליה לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הנזק. 29. אכן, בענייננו-שלנו, התרשלה הנתבעת כלפי התובעת. בפניי הוכח כדין, כי בעת התאונה, העמוד שבתחנת האוטובוס והבנוי מאבני בזלת וממנו בולטים מוטות ברזל דוקרניים, היווה מפגע בטיחותי ממדרגה ראשונה, והוא בנוי בניגוד לדיני התכנון והבניה. הפרת סטנדרט ההתנהגות הסטטוטורי מהווה, למעשה, גם התרשלות. הריסת התחנה והעתקה למקום אחר, לאחר התאונה, מהווה, למעשה, מעין הודאה באחריות לתאונה ולמצער - ראשית הודאה לכך. 30. כתוצאה מהתאונה, נפגעה התובעת ברגל ימין. נגרם לה שבר תת-ראשי בפמור ימין. היא הובהלה, באמבולנס, לבית-החולים. נותחה באותו יום, וראש הפמור הוחלף בשתל ע"ש אוסטין-מור. אושפזה במחלקה אורטופדית, וביום 27.9.2006 היא הועברה למחלקת שיקום בבית-החולים. שם, היא אושפזה וקיבלה טיפול רפואי עד ליום שחרורה לביתה, ביום 11.10.2006. בהמשך, היא טופלה בפיזיותרפיה. בענייננו-שלנו, קיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין התרשלותה של הנתבעת לנזקי התובעת. הנתבעת היתה צריכה לצפות, כי התרשלותה תביא לידי נזקי התובעת. לדידי, אילו פעלה הנתבעת לשם הסרת המפגע הבטיחות שהיה קיים בתחנת האוטובוס ואילו היתה דואגת מלכתחילה להתקין תחנת אוטובוס תקינה ובטיחותית, סביר, כי לא היתה מתרחשת התאונה. הנתבעת לא נקטה אמצעי זהירות סבירים למניעת התאונה ולגרימת נזקה של התובעת. אילולא הפרה הנתבעת את חובתה, ובמידה שהיתה נוקטת באמצעים סבירים למניעת הנזק, סביר היה, כי לא היתה מתרחשת התאונה. משלא מילאה הנתבעת אחר חובתה לתקינותה ולבטיחותה של תחנת האוטובוס שבתחום שיפוטה, נכשלה התובעת, נתקלה במוטות הברזל הדוקרניים שבלטו מהעמוד שבתחנה, נפלה ארצה ונחבלה קשות ברגלה הימינית. על-כן, הנתבעת אחראית לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה בתאונה. וכן, בהשתלשלות האירועים, לא התערב גורם זר. לשלמות התמונה, אוסיף ואציין, כי קיים קשר סיבתי כדין, גם לפי שאר המבחנים. נזקי התובעת נופלים בתחום הסיכון שיצרה התרשלותה של הנתבעת. וכן, התרשלות זו היא שגרמה להתהוות הנזק. טענותיהן של הנתבעות, בשאלת האחריות, עם כל הכבוד והענווה, בעלמא הן ודינן להידחות. אשם תורם - האומנם? 31. אומר מיד, כי בדיקת המקרה הפרטני על כל נסיבותיו, הן לפי מבחן "האדם הסביר" והן לפי מבחן "מידת האשמה", מראה בעליל, כי אין מקום לייחס לתובעת אשם תורם לתאונה. מסקנתי היא, כי במקרה דנן אדם סביר לא היה נזהר יותר מהתובעת. הולך רגל סביר, בנסיבות העניין, לא היה מבחין, מבעוד מועד, במפגע הבטיחותי דנן והיה נזהר יותר. לא הוכח בפניי, כי התובעת התנהגה, במקרה דנן, בצורה פזיזה, מהירה או בחוסר תשומת לב. שאר טענות הצדדים בשאלת האחריות 32. מסקנתי דלעיל מייתרת את הדיון בשאר טענותיהם של הצדדים, בשאלת האחריות. הנזק הנכות 33. המומחה בדק את התובעת וערך (ביום 16.10.2009) חוות-דעת בכתב, עליה לא נחקר בחקירת שתי וערב. בחוות-דעתו, קבע המומחה לתובעת דרגת נכות רפאית זמנית בשיעור של 100%, לתקופה מיום התאונה, ה- 19.9.2006 ועד ליום 31.12.2006, לפי סעיף 35(א)(ז) שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות"), ונכות רפואית יציבה בשיעור של 20%, החל מיום 1.1.2007, לפי סעיף 48(1)(ו) לתקנות, בגין הגבלה בהטייה, קירוב או סיבוב של הגף. כמו-כן, הדגיש המומחה, כי התובעת תזדקק בעתיד הקרוב לניתוח להחלפה שלמה של מפרק הירך, במטרה לשפר את איכות חייה מפאת הכאב וההגבלה בתפקודה. יוער, כי התובעת מתנגדת לעבור את הניתוח דנן. (ת/1, סעיף 6(ד)). ויודגש: התובעת לא תצטרך לשאת בהוצאה הכספית של הניתוח האמור, היות והוא כלול בסל שירותי הבריאות (נ/4). נזק לא ממוני 34. בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובכלל זה טיב הפגיעה, מיקומה, תוצאותיה, הטיפול הרפואי, תקופת האשפוז וההחלמה, דרגת הנכות הרפואית, נסיבותיה האישיות של התובעת וכיוצא באלה, אני פוסק לתובעת, על דרך האומדן הכללי, בפרט נזק זה, סך של 80,000 ₪, נכון להיום. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד 35. כמבואר, התובעת ילידת 1931, ועבדה כתופרת שכירה עד לפרישתה ,בשנת 1988, לגמלאות. יש לה עבר רפואי . היא סבלה מבעיות רפואיות שונות (נ/2), אך תפקודה הכללי היה סטנדרטי, ביחס לגילה. (ת/1, סעיפים 7; 12(א); עמ' 5, ש' 14; עמ' 9, ש' 9; עמ' 10, ש' 1; ת/4, סעיף 5; עמ' 17, ש' 3; עמ' 19, ש' 14-7; ת/5, סעיף 4; עמ' 20, ש' 19; עמ' 21, ש' 23-20). היא גרה עם בעלה עד ליום פטירתו ביום 6.4.2007. דהיום, היא גרה בגפה, בדירת קרקע עם שתי מדרגות בכניסה ,בביתה שבעיר טבריה. היא מתהלכת עם הליכון גלגלים. 36. לאחר התאונה, נפגע תפקודה הכללי של התובעת, אך לא במידה הנטענת על-ידה ועל-ידי בנותיה, צהלה וורד. אכן, הוכח בפניי כדין, כי לאחר התאונה נזקקה התובעת לעזרה סיעודית וסיוע בניהול משק ביתה, אותם היא קיבלה, בעיקר, מבנותיה צהלה וורד ומעוזרת בית שכירה. וכן, בתקופה מסוימת, בסמוך לאחר התאונה, אישר המל"ל לתובעת זכאות לגמלת סיעוד באופן חלקי (ת/1, סעיפים 8, 13 ו- 15; עמ' 5, ש' 14; עמ' 10, ש' 17-5; עמ' 11, ש' 32-11; עמ' 13, ש' 18-1; ת/4, סעיפים 5-3; עמ' 17, ש' 3, ש' 24-15; עמ' 18, ש' 31-20; עמ' 19, ש' 5-1, ש' 19-16; ת/5, סעיפים 4-2; עמ' 20, ש' 19; ש' 32-26; עמ' 21, ש' 17-1, ש' 25-24; עמ' 23, ש' 32-6; עמ' 25, ש' 22-1). ויודגש: שולה העידה בהדגשה, כי היא עבדה כעוזרת בית בביתה של התובעת, הן לפני התאונה והן לאחריה, בהיקף של 3 שעות ביום ו- 6 ימים בשבוע. לפני התאונה, היא טיפלה בתובעת ועזרה לה בעבודות משק הבית והכל בנוסף לעזרה שנתנו צהלה וורד לתובעת. היא עזבה את העבודה אצל התובעת לאחר חג שבועות בשנת 2011. (עמ' 23, ש' 7-6, ש' 26-15; עמ' 24, ש' 23-19, ש' 32-30; עמ' 25, ש' 22-7). אין ספק, כי גם בעתיד תזדקק התובעת לעזרה סיעודית ולסיוע בניהול משק ביתה. ויודגש: העזרה לה נזקקה התובעת, בעבר ותזדקק לה בעתיד, מבנותיה צהלה וורד, בנוסף לעזרה לה נזקקה ותזדקק לה בעתיד מעוזרת הבית שהועסקה בשכר, הינה הכרחית ומעבר למה שמעניקים בני-משפחה באופן סביר. בהתחשב במכלול נסיבות העניין ועל דרך האומדן הכללי, אני פוסק לתובעת, בפרט נזק זה, סך של 60,000 ₪, נכון להיום. הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד 37. אכן, הוכח בפניי כדבעי, כי נגרמו לתובעת ואף יגרמו לה בעתיד הוצאות נסיעה הכרוכות בטיפולים הרפואיים שקיבלה או עתידית לקבל בגין התאונה. על-כן, אני פוסק לתובעת, על דרך האומדן הכללי, בפרט נזק זה, סך של 8,000 ₪, נכון להיום. שאר פרטי הנזק 38. התובעת לא הוכיחה בראיה טובה את שאר פרטי הנזק הנתבעים, ודין התביעה בעניין זה להידחות. באשר להוצאות הרפואיות, שהיו לתובעת בעבר ואלו שיהיו לה בעתיד, כולל הוצאות הניתוח עליו המליץ המומחה, אומר, כי הן כלולות בסל הבריאות, והתובעת זכאית להן, מקופת החולים בה היא רשומה, והכל על-פי הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994. על-כן, אין התובעת זכאית לפיצוי כלשהו בגינן. סכום הפיצויים הכולל 39. הנה-כי-כן, הפיצויים המגיעים לתובעת, נכון להיום, הם אלה: א. נזק לא ממוני - 80,000 ₪; ב. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד - 60,000 ₪; ג. הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד - 8,000 ₪ סה"כ 148,000 ₪ התוצאה 40. התוצאה היא, איפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבעות לשלם לתובעת כדלקמן: א. סך של 148,000 ₪; ב. הוצאות משפט (אגרה + שכ"ט מומחים רפואיים והוצאות עדים), והוצאות עורך-דין בסכום כולל בסך של 40,000 ₪; ג. הסכומים האמורים ישולמו לתובעת, באמצעות בא-כוחה, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לידי הנתבעות, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל, והתובעת תהא רשאית לנקוט בכל ההליכים לביצוע פסק הדין, והכל בכפוף לכל הוראת דין שלעניין. אוטובוסנזיקין