הפחתת פיצויים בערעור בגין תאונת עבודה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפחתת פיצויים בערעור בגין תאונת עבודה: א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת גב' כאמלה ג'דעון) מיום 13.11.12, בתיק אזרחי 2776/08, לפיו חוייבה המערערת לשלם למשיב פיצויים בגין נזק גוף שנגרם לו בתאונת עבודה מיום 24.5.06 בסכום של 187,996 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. ב. בהחלטתו מיום 30.4.12 קבע בית משפט קמא הן את חבותה של המערערת ואת שיעור הנזק, אך עיכב את ביצוע ההחלטה עד שהמשיב יודיע מה החלופה שבחר בה בנוגע לקבלת הפנסיה מקרן "מקפת". פסק הדין על פיו חוייבה המערערת ניתן ביום 13.11.12 לאחר שהמשיב הודיע לבית משפט קמא כי הוא מוותר על קיצבת נכות מוקדמת מקרן פנסיה, ולאחר שהומצא לבית משפט קמא מכתב קרן "מקפת" מיום 23.9.12, ולפיו קבע בית משפט קמא שבמקרה דנן לא חלה חובת ניכוי של גמלאות הפנסיה מן הפיצוי המגיע למשיב בגין התאונה הנדונה. ג. המשיב, יליד 1949, טרקטוריסט ואיש אחזקה במקצועו, עבד אצל המערערת באתר "גן לאומי קיסריה". המדובר באזור עתיקות בהשגחת המחלקה לשימור. במהלך עבודתו באתר, ביום 24.5.06 התבקש המשיב על ידי נהג רכב להזיז אבן גדולה שחסמה את דרכו של הרכב מלהגיע לאחת הבמות באמפיתיאטרון העתיק בקיסריה. מכיון שמדובר באזור עתיקות היה צורך לנהוג זהירות בהזזת האבן. המשיב ניגש לאבן, התכופף, הניח את ידיו מתחתיה והתחיל לגלגל אותה בתנועה צידית. תוך כדי גלגול חש המשיב כאב חזק בגבו, ונבצר ממנו להתרומם. המשיב הועבר לבית חולים, נבדק ושוחרר באותו יום. מאז התאונה לא חזר המשיב לעבודה. מומחה רפואי מטעם בית המשפט קבע למשיב נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 5%. ד. המערערת כפרה בפני בית משפט קמא באירוע התאונה, ולחלופין, באחריות הנזיקית המיוחסת לה, וכן כפרה בנזקים להם טען המשיב, ובקיום קשר סיבתי בינם לבין התאונה. מסכת הראיות נפרשה בפני בית משפט קמא במלואה. ה. באשר לנסיבות אירוע התאונה כפי שנטענו על ידי המשיב, קבע בית משפט קמא שעלה בידי המשיב להוכיח נסיבות אלה. עדות המשיב לגבי נסיבות התרחשות התאונה לא נסתרה בחקירתו הנגדית, והיא אף נתמכת בעדותו של עד נוסף (יהודה סזגר) ששהה בקרבת מקום, ואשר עובד בשירותה של המערערת. ו. בפני בית משפט קמא העלתה המערערת שורה של טענות שיש בהן, לשיטתה, כדי לכרסם באמיתות גירסתו של המשיב, אך בית משפט קמא לא היה מוכן לקבל טענותיה אלה של המערערת, וקבע, כאמור, כי הוא מקבל את גירסת המשיב, שהוכיח את נסיבות התאונה כפי שנטענו על ידו. ז. לענין עצם החבות, קיבל בית משפט קמא את גירסת המשיב על כך שלא קיבל הדרכה בנוגע להרמת/הזזת אבנים עתיקות, למרות שזה היה חלק מתפקידו, ודבריו נתמכו בעדות העד מר סזגר. בית משפט קמא קבע כי שניהם לא נחקרו על הצהרתם זו, ומשכך דבריהם לא הופרכו. בית משפט קמא קבע שהמערערת לא מילאה את חובתה לספק לעובדיה סביבת עבודה בטוחה והדרכה מתאימה ומכאן חבותה. ח. לענין הנכות הרפואית הונחה בפני בית משפט קמא חוות דעת של מומחה מטעם המשיב שהעריך את נכותו של המשיב ב-14.5% בגין שברים בשלוש חוליות ללא תזוזה ניכרת, וללא הגבלה בתנועות עמוד השדרה, ואילו המומחה מטעם המערערת סבר שנכותו של המשיב היא בשיעור של 5% בלבד, בגין שבר בחוליה 1L, אך הוסיף שלא ניתן לקבוע כי התאונה הנדונה גרמה לשבר זה. לגבי שאר השברים קבע שאינם קשורים לתאונה זו. ט. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט קבע אף הוא כי נכותו של המשיב היא בשיעור של 5% בגין שבר בחוליה 1L, ושאר השברים בחוליות הינם ללא קשר לתאונה זו. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, במובחן מן המומחה מטעם המערערת, לא סייג את קביעתו בענין הקשר הסיבתי בין הנכות הנ"ל לבין התאונה. המערערת סברה שיש להעדיף את קביעת המומחה מטעמה, לפיה יש לייחס את השבר בחוליה 1L למצבו הרפואי של המשיב קודם לתאונה, על פני חוות דעתו של מומחה בית המשפט, ואולם בפסק דינו ציין בית משפט קמא שהמומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא זומן לחקירה על ידי המערערת וקביעתו לא הופרכה. בנוסף: קביעתו של המומחה מטעם המערערת לגבי אי קיום קשר סיבתי בין השבר בחוליה 1L לבין התאונה לא נאמרה בלשון חד משמעית. לפיכך, המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא היא שנכותו הרפואית של המשיב היא בשיעור של 5%. י'. באשר לנכות התפקודית ציין בית משפט קמא שהמשיב (בן 63 בעת פסק הדין) היה כבן 57 ביום התאונה, ובעברו היה מעורב בתאונות קודמות שהסבו לו פגיעות גופניות שונות. המשיב לא חזר למעגל העבודה מאז התאונה הנדונה, וביום 22.8.06 ניתן לו אישור של רופאה תעסוקתית כי הוא מסוגל לעבוד ללא הרמת משקלות כבדים וכיפופים רבים, וללא הליכה ועמידה ממושכת. ביום 24.8.06 הודיעה לו המערערת על הפסקת עבודתו אצלה ומאז לא חזר המשיב למעגל העבודה. בית משפט קמא לא שוכנע כי העובדה שהמשיב לא חזר למעגל העבודה לאחר התאונה נבעה מן הפגיעה נשוא התאונה הנדונה (העומדת על נכות בשיעור נמוך לכל הדעות),אלא גם, ובעיקר, מחמת מצבו הרפואי הכללי של המשיב והפגיעות הרבות שמהן סבל המשיב עובר לתאונה. ואולם, נוכח גילו (כבן 63 במועד פסק הדין) עיסוקו, ואופי פגיעתו, העמיד בית משפט קמא את נכותו התפקודית של המשיב עקב התאונה על 10% נכות. י"א. בגין נזק שאיננו ממוני פסק בית משפט קמא למשיב פיצוי של 25,000 ₪. י"ב. באשר להפסד השתכרות בעבר ציין בית משפט קמא שאמנם מאז התאונה (24.5.06) לא חזר המשיב לעבודה, אך המשיך לקבל משכורות עד פברואר 2010. לפיכך פסק לו בית משפט קמא פיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר ממרץ 2010 עד מועד פסק הדין, לפי 10% נכות תפקודית משכר משוערך של 7,136 ₪ לחודש X 26 חודשים = 18,932 ₪. לתקופת העתיד, עד גיל 67, פסק בית משפט קמא למשיב פיצוי בגין הפסד השתכרות על בסיס 10% נכות תפקודית משכר משוערך של 7,136 ₪ לחודש = 33,501 ₪. י"ג. לענין הפסד פנסיה התבסס המשיב על תעודה של המומחה הפנסיוני מר שמואל קנובלר (ת/1). מתעודה זו ומעדותו של מר קנובלר בבית המשפט עולה שעד 1.1.10 צבר המשיב פנסיה בשיעור של 54.51%, ואילו היה ממשיך לעבוד ולהפריש עד גיל זקנה יכול היה לצבור פנסיה בשיעור של 67.33%. מכאן מסקנתו של בית משפט קמא שעקב התאונה הפסיד המשיב פנסיה בשיעור של 12.82%, והפיצוי המגיע למשיב בגין הפסד פנסיה עומד על 101,521 ₪. י"ד. בנוסף פסק בית משפט קמא למשיב פיצוי בגין טיפולים ונסיעות לעבר ולעתיד בסך 3,000 ₪, וכן פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר בסך 8,000 ₪. ט"ו. סה"כ הנזקים שפסק בית משפט קמא למשיב מסתכם ב- 189,954 ₪, ולאחר ניכוי תקבולי הביטוח הלאומי: 187,996 ₪. ט"ז. כאמור כבר בפתח דברינו עיכב בית משפט קמא מתן תוקף של פסק דין לאמור בהחלטתו הנ"ל מיום 30.4.12 על מנת לברר את סוגיית תשלומי הפנסיה. המשיב נבדק בפברואר 2010 על ידי רופא של קרן הפנסיה שהעריך את נכותו של המשיב בשיעור 100% ממועד מיצוי ימי המחלה ועד סוף נובמבר 2010. בחודש נובמבר האמור קיבל המשיב מקרן הפנסיה מקדמות הלוואה בסך של 36,693 ₪. לגבי הלוואות אלה חלות שתי חלופות: האחת - המבוטח ישלם לקרן תשלום בגובה מלוא הפיצויים שייפסקו לו בהליך נשוא הדיון, ואז יהא זכאי לקבל מקרן הפנסיה קיצבת נכות מלאה בשיעור של 67.33%, החל ממועד התשלום. במקרה כזה יראו את ההלוואות שניתנו לו כתשלומי קיצבת נכות. החלופה השניה - המבוטח לא יעביר לקרן הפנסיה את כספי הפיצויים ויוותר על זכאותו לקבל קיצבת נכות מוקדמת מן הקרן, וההלוואות שקיבל יועמדו לפרעון מיידי, ובהגיעו לגיל 67 יקבל קיצבה בהתאם למה שצבר, כלומר, 54.51% מן המשכורת הקובעת. בית משפט קמא עיכב את מתן פסק הדין עד אשר יודיע המשיב מה החלופה שבחר בה מבין השתיים. פסק הדין ניתן ביום 13.11.12 לאחר שבהתבסס על מכתבה של קרן מקפת מיום 23.9.12 (ובהעדר תגובה מטעם המערערת), קבע בית משפט קמא שלא חלה במקרה זה חובת ניכוי של גימלאות הפנסיה. י"ז. המערערת ממאנת להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא. בערעורה טוענת המערערת כי הסכום שנפסק לזכות המשיב, אינו יכול לעמוד במבחן הפסיקה המקובלת והוא מבוסס, קרוב לוודאי, על תשתית חסרת בסיס רפואי, משפטי ועובדתי, כל זאת נוכח העובדה שהמשיב הוא בן 63, ונכותו היא בשיעור של 5%, נכות שנקבעה לפי תקנה הקובעת העדר השפעה תפקודית (והדברים נכונים לטענת המערערת גם בהנחה שנכותו התפקודית היא בשיעור של 10% כפי שקבע בית משפט קמא). עוד מדגישה המערערת את עברו הרפואי הבעייתי של המערער, וכן מציינת היא העדר תשתית ראייתית לקביעותיו של בית משפט קמא בשאלת החבות. י"ח. לטענת המערערת משנשאל המשיב בשאלון שנשלח אליו: "האם תיאור התאונה בסעיף 4 לתביעה וכל סעיפי המשנה שבו הוא נכון ומדוייק? נא להשיב לאחר עיון מדוקדק בסעיף הנ"ל" ותשובת המשיב היתה: "לא", היה על בית משפט קמא להתייחס לתשובתו זו של המשיב כאל הודאת בעל דין. לטענת המערערת טעה בית משפט קמא משלא נהג כך, ונוכח התשובה שנתן המשיב בתצהיר התשובות לשאלון, לא היה צורך בכך שהמערערת תביא ראיות נוספות כלשהן להוכחת הגנתה. י"ט. עוד טוענת המערערת שגירסת המשיב לגבי נסיבות האירוע לא הוכחה ואינה יכולה להיחשב מהימנה, בשים לב לגירסאות סותרות בהודעתו של המשיב לביטוח הלאומי, וסתירות עובדתיות מהותיות בין גירסת המשיב לגירסת העד מטעמו (מר סזגר), כמו גם נסיונו של המשיב להסתיר את עברו הרפואי, ואת העובדה שהוא סבל משברים בחוליות עובר לאירוע הנטען וללא קשר אליו, וניסיונו לייחס לאירוע הנטען נשוא הדיון מצב רפואי זה שאיננו קשור לאירוע הנטען. לטענת המערערת בית משפט קמא אינו יכול לקבוע מהימנות באופן אבסולוטי כשהדבר נוגד תשתית עובדתית וראייתית שהוצבה בפניו. כ'. עוד טוענת המערערת ששגה בית משפט קמא משייחס חבות למערערת (בהיותה מעבידתו של המשיב) כשמדובר בהזזת אבן באופן ספונטני ללא כל הוראה של המעביד, ונימק את החבות בכך שלא סופקה למשיב סביבת עבודה בטוחה ולא ניתנה לו הדרכה, מה גם ש"הזזת אבנים" איננה חלק ממסגרת עבודתו של המשיב, ונסיונו "ליצור" מסגרת עבודה כזאת נכשל והוא מהווה נסיון מניפולטיבי ומגמתי. עוד טוענת המערערת, לחלופין, שעמדו לרשות המשיב כל האמצעים המתאימים גם להרמת אבן, נוכח עיסוקו כטרקטוריסט, ולא היתה כל מניעה לעשות בהם שימוש. טענה נוספת של המערערת היא ששגה בית משפט קמא משנמנע מלקבוע כי המשיב נושא בנסיבות הענין באשם תורם מלא ומכריע לגרימת התאונה. כ"א. בנוסף טוענת המערערת, כי שגה בית משפט קמא משקבע שהנכות התפקודית של המשיב היא כפולה מן הנכות הרפואית שנקבעה על ידי מומחה בית המשפט, כל זאת כשמדובר בנכות רפואית בשיעור של 5%,שהיא זניחה בלבד, והקשר הסיבתי לתאונה נמצא בספק. מציינת המערערת, כי הנכות שנקבעה על ידי מומחה בית המשפט היא לפי סעיף 37 (8) (א) למבחני הנכות של הביטוח הלאומי, בגין שבר של גוף חולייה שהתרפא ללא תזוזה ניכרת וללא הגבלת תנועות, משמע, מדובר בממצא רפואי גרידא ללא כל השלכה תפקודית. כ"ב. עוד נטען בערעור, כי המשיב ניסה להסתיר את עברו הרפואי, וכי המומחה מטעם המשיב הודה (במסמך אחר נוסף שנחתם על ידו ואוזכר בחוות דעת מומחה בית המשפט) כי המשיב סובל משברים בעמוד השדרה עקב נפילה בעברו, וכי קיים עבר עשיר של כאבי גב, זאת בניגוד לעמדת המומחה מטעם המשיב, כפי שזו הוצגה בחוות דעתו. כ"ג. כמו כן נטען בערעור שהצדדים לא חקרו את המומחה מטעם בית המשפט על חוות דעתו ולכן, לא היה בפני בית משפט קמא בסיס לקבוע שהנכות התפקודית שונה מזו הרפואית שנקבעה בחוות דעתו של מומחה בית המשפט, ובמיוחד על רקע מצבו של המשיב שאינו קשור לתאונה. מוסיפה המערערת שבית-משפט קמא עצמו הגיע למסקנה שאי-חזרתו של המשיב למעגל העבודה לאחר התאונה, לא נבעה מן הפגיעה נשוא הדיון כאן, המתבטאת בנכות בשיעור נמוך, ומכאן שמדובר בפגיעה זניחה. כ"ד. גם באשר לפריטי הנזק חולקת המערערת על קביעותיו של בית משפט קמא. לגבי הנזק שאיננו ממוני, מלינה המערערת על כך שהפיצוי התבסס על שילוש הפיצוי המגיע לפי 5% נכות בהתאם לחוק הפלת"ד. באשר להפסד השתכרות לעבר, טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא הואיל והפיצוי נפסק בגין תקופת העדרות מעבודה שהיא מעבר לתקופת אי הכושר שקבע מומחה בית המשפט, ואף לא הובאה כל ראיה שהמשיב אינו יכול לחזור לעבודתו עקב הפגיעה, מעבר לתקופת אי הכושר הנטענת. גם באשר לפסיקת הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד, סבורה המערערת כי שגה בית משפט קמא הואיל והפגיעה היא בשיעור קטן ביותר, והשלכתה התפקודית זניחה. כ"ה. באשר לפיצוי בגין הפסדי פנסיה טוענת המערערת כי פסיקה זו נוגדת את קביעת בית משפט קמא כי השתכנע שאי-חזרתו של המשיב למעגל העבודה אינה נובעת מן הפגיעה שאירעה בתאונה אלא מחמת מצבו הרפואי של המשיב עובר לאירוע הנטען, ובוודאי שהפסיקה שגויה נוכח שיעורו של הסכום שנפסק (101,521 ₪). טוענת המערערת, כי משנמצא שהפסקת עבודתו של המשיב אינה נובעת מן האירוע הנטען, נסתם הגולל על טענתו של המשיב לאובדן ו/או פגיעה בשיעור הפנסיה לה הוא זכאי, שכן הפגיעה בהפרשות הפנסיה נבעה מהפסקת עבודתו, שאינה קשורה לאירוע הנטען, ולכן, לא היה מקום לפסוק, לדעת המערערת, כל פיצוי בגין הפסדי פנסיה. כ"ו. גם באשר לראש הנזק של עזרת צד ג', סבורה המערערת שפסיקת בית משפט קמא היתה שגויה מה גם שמדובר בפגיעה בעבודה והמשיב יכול היה למצות את זכויותיו בענין זה בביטוח הלאומי. המשיב לעומת זאת, סומך את ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא. כ"ז. באי כוחם של שני הצדדים הגישו בפנינו עיקרי טיעון, וכן תיקי מוצגים. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 5.3.13, שמענו את תמצית טיעוניהם של באי כח שני הצדדים. כ"ח. לאחר שעיינו בפסק דינו של בית משפט קמא, במסמכים הרלוונטיים, ובטיעוניהם של שני הצדדים בכתב ובעל-פה, סבורים אנו שיש מקום לקבל חלקית את ערעורה של המערערת וזאת בכל הנוגע לפסיקת הפיצוי בגין הפסדי הפנסיה של המשיב. כ"ט. באשר לשאלת החבות כופרת המערערת, כמצויין כבר לעיל, בנסיבות אירוע התאונה, והיא העלתה שורה של טענות בפני בית משפט קמא, כשלטעמה היה מקום לדחות את גירסת המשיב מכל וכל. כך גם טענה המערערת במסגרת הערעור. ל'. אין בידינו לקבל טענותיה אלה של המערערת. טענותיה של המערערת מתמקדות כולן בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית, לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן הראיות והעדויות אשר היו בפניה. הלכה עתיקת יומין היא שלמעט מקרים חריגים, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות שנקבעו, כאמור כבר לעיל, על ידי הערכאה הדיונית, ואין המקרה שבפנינו בבחינת יוצא מן הכלל. ל"א. אנו מפנים ל-ע.א. 3601/96 בראשי נגד עזבון בראשי, פ"ד נ"ב (2) 582, בעמ' 594: "בית משפט זה כבר חזר וקבע פעמים רבות בעבר, כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות בממצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרה שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של ענין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם....". ל"ב. בענייננו, בית משפט קמא לא פטר את עצמו באמירה כללית וגורפת לפיה הוא מעדיף את גירסת המשיב על פני זו של המערערת, אלא בית משפט קמא נימק מדוע הוא מקבל את גירסתו של המשיב לגבי נסיבות התרחשות התאונה, ונתן דעתו לטענות ולהשגות שהעלתה המערערת, אך כאמור קבע, כי אכן עלה בידי המשיב להוכיח את נסיבות התאונה כפי שנטענו על ידו. בקביעה זו אין מקום להתערבותנו. ל"ג. נוסיף ונציין, שההלכה בדבר אי-התערבות בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות, רלוונטית דווקא באותם מקרים בהם עיון בפרוטוקול הדיון ובחומר הראיות שעמד בפני בית משפט קמא, מצביע על קיומן של תמיהות או תהיות כאלה ואחרות, שהרי ממה נפשך: אם פרוטוקול הדיון והראיות שהובאו בפני הערכאה הדיונית, מובילים באופן חד משמעי וברור לתוצאה אחת בלבד, אין רבותא בהלכה המשפטית בדבר אי התערבות. דווקא מקום שבו מתעוררות תמיהות כאלה ואחרות, יש חשיבות להתרשמותו של שופט הערכאה הדיונית אשר ראה ושמע את העדים אשר הופיעו בפניו, והסיק על יסוד אותן עדויות וראיות את המסקנות העומדות בבסיס פסק הדין נשוא הערעור. ל"ד. לענין זה אנו מפנים לדבריו של כב' השופט (בדימוס) ג. בך, בע.פ. 605/87 מרציאנו נגד מדינת ישראל (לא פורסם), כפי שאלה צוטטו על ידי כב' השופט (בדימוס) י. זמיר, בע.פ. 9352/99 יומטוביאן נגד מדינת ישראל, פ"ד נ"ד (4) 632, בעמ' 645: "הכלל, לפיו אין בית משפט לערעורים נוהג להתערב בממצאים העובדתיים הנקבעים על ידי הערכאה הראשונה ובמסקנותיה בדבר מהימנות העדים שהופיעו בפניה אינו עומד במבחן, כאשר בלאו הכי עולה ברורות, מעיון בפרוט' הדיון, שקביעותיו של בית משפט קמא נכונות הן, וכי כל אדם בר דעת היה מגיע לאותן מסקנות. במקרה כזה אין למעשה צורך באותו כלל. לעומת זאת עומד הכלל במבחן, כאשר קריאת פרוט' הדיון בלבד אכן משאירה מקום לתמיהות, לנקודות סתומות, ול'אורות אדומים'. כאן נאלץ בית המשפט לערעורים לסמוך על נסיון החיים והערכתו הפסיכולוגית המעמיקה והנכונה של השופט השומע את העדים ומתרשם מהם ישירות, ובלבד שלא יעלה מחומר הראיות ומפסק הדין שבית המשפט שגה בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה, או הסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן השכל הישר". כאמור המקרה שבפנינו איננו בגדר חריג לכלל, ואין כל הצדקה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לפיה עלה בידו של המשיב להוכיח את נסיבות התאונה כפי שנטענו על ידו. ל"ה. גם באשר לקביעת החבות לא שוכנענו שקיימת סיבה להתערבותנו. כפי שנקבע בע.א. 663/88 שירזיאן נגד לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3) 225, בעמ' 229: "לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו......לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש". ל"ו. לא ראינו מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא לפיה לא מילאה המערערת אחר חובתה לספק למשיב סביבת עבודה בטוחה, ובכלל זה גם הדרכה מתאימה, כשם שאיננו סבורים שיש מקום לייחס למשיב אשם תורם. אנו מפנים להלכה הידועה כפי שנקבעה בע.א. 477/85 בוארון נגד עיריית נתניה ואח', פ"ד מ"ב (1) 415, בעמ' 425: "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע, ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת". ל"ז. גם לא ראינו מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לפיה הנכות התפקודית של המשיב עומדת על 10% הגם שהנכות הרפואית של המשיב, בגין שבר בגוף חולייה 1L, עומדת על 5% בלבד לפי סעיף 37 (8) (א) של מבחני הביטוח הלאומי . ל"ח. קביעת הנכות התפקודית מבוססת על כלל הנסיבות הרלוונטיות לנפגע, למהות הפגיעה, ולהשלכות שיש לפגיעה על תפקודו ועיסוקו של הנפגע. כך, למשל, בע.א. 813/76 סוליקה נגד מדינת ישראל, פ"ד ל"א (3) 518, הביא בית המשפט בחשבון את גילה של הנפגעת (53), בעת פרישתה המוקדמת, והטיל ספק רב בשאלה האם יש לנפגעת סיכוי למצוא עבודה חדשה כלשהי בשוק העבודה, משעה שמדובר בעובדת ניקיון שהיתה אנאלפביתית. באותו מקרה סבר בית המשפט שהנפגעת איבדה את מלוא כושר עבודתה מאז הוצאה לפרישה מוקדמת. בסוגיה זו של קביעת הנכות התפקודית נקבע בע.א. 516/86 אררט נגד אזולאי, פ"ד מ' (4) 690: "יש שקיים פער, לפעמים פער של ממש, בין מגבלותיו של הנפגע מבחינה רפואית, המתבטאות בדרגת הנכות הרפואית שנקבעה לו, לבין יכולתו של אותו נפגע לתפקד, לעבוד ולקיים את עצמו. במקרה כזה, למשל, יפסוק בית המשפט בתביעה לפיצוי בשל נזק שאינו ממוני על פי דרגת הנכות הרפואית שנקבעה ועל פיה בלבד, ואילו באשר לנזק הממוני, ייפסק הפיצוי על פי דרגת הנכות התפקודית, שאפשר שתהיה בשיעור גבוה, ואף גבוה מאד, מדרגת הנכות הרפואית גרידא; ואפשר שתפחת, ואולי במידה ניכרת, מדרגת הנכות הרפואית". מ'. בענייננו, בית משפט קמא קבע אמנם, שהעובדה שהמשיב לא חזר למעגל העבודה מאז התאונה, לא נבעה מן הפגיעה הנדונה, ששיעור הנכות בגינה קטן לכל הדיעות, אלא אי-החזרה לעבודה נובעת בעיקר ממצבו הכללי של המשיב, והפגיעות הרבות מהן סבל עובר לתאונה. ואולם, בית משפט קמא הוסיף וקבע בסעיף 16 לפסק דינו: "יחד עם זאת, בהתחשב בגילו של התובע שהינו כיום בן 63 שנה, בעיסוקו ובאופי פגיעתו, ראיתי לנכון להעמיד את נכותו התפקודית כתוצאה מהתאונה על שיעור של 10%". לא מצאנו כל פגם בשיקולים אלה של בית משפט קמא. רשאי היה בית משפט קמא להתחשב בנתונים ובשיקולים אלה שעל בסיסם העמיד את נכותו התפקודית של המשיב על 10%. מ"א. גם את השגותיה של המערערת בכל הנוגע לרכיבי הנזק השונים ושיעוריהם אין בידינו לקבל (למעט הפיצוי שנפסק בגין הפסד פנסיה). אנו מפנים בענין זה לע.א. 1164/02 קרנית נגד בן חיון לידור ואח' (מיום 4.8.05), בפיסקה 7: "אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק לזכות המשיב והוריו. ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסויימים, כמו גילו של הנפגע, שיעורה של הנכות התפקודית, אופי הסיעוד הנדרש, בסיס השכר ותוחלת החיים. אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת". מ"ב. נתנו דעתנו לכל הטענות וההשגות שפירטה המערערת בנוגע לשיעור של הפיצוי שנפסק לזכות המשיב, ובנוגע לרכיבי הנזק השונים. במקרה שבפנינו אין כל הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור, למעט ביחס לפיצוי שנפסק בגין הפסד פנסיה. אנו דוחים את הערעור בכל הנוגע לפיצוי שנפסק לזכות המשיב, אך למעט בנוגע לפיצוי בגין הפסד פנסיה. מ"ג. אנו סבורים כי נפלה שגגה בפיצוי בסכום של 101,521 ₪ שפסק בית משפט קמא לזכות המשיב בגין הפסד פנסיה. בסעיף 16 לפסק דינו קבע בית משפט קמא: "אמנם התובע לא חזר למעגל העבודה לאחר התאונה, אולם לא שוכנעתי כי הדבר נבע אך מהפגיעה הנדונה העומדת על שיעור קטן לכל הדעות.... ". מ"ד. מן המסמך של מר שמואל קנובלר מיום 18.3.10 בענין הפנסיה, עולה כי עד הפסקת עבודתו של המערער הוא צבר 54.51% פנסיה צבורה, וכי אילו היה ממשיך המשיב לעבוד עד גיל פרישה אפשרי (1.7.16) היה מצליח לצבור עד מועד הפרישה 67.33% פנסיה לגיל זיקנה, ומכאן חושב הפסד הפנסיה של המשיב כהפסד בשיעור ההפרש שבין דרגות הפנסיה הנ"ל, משמע, 12.82%, שתרגומם הכספי לפי חישוב בית משפט קמא הינו 101,521 ₪. מ"ה. ואולם, כאמור, אין מקום לעריכת החישוב בדרך זו כשנקודת המוצא צריכה להיות שאי-חזרתו של המשיב למעגל העבודה לאחר התאונה, איננה נובעת מן התאונה הנדונה. משכך, אמנם זכאי המשיב לפיצוי בגין הפסד פנסיה, אך פיצוי זה חייב להיגזר על בסיס שיעור נכותו התפקודית של המשיב, דהיינו, לפי 10% נכות תפקודית, ובשים לב להפרשות להבטחת תנאי הפנסיה בהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957. מ"ו. את החישוב נעשה כדלקמן: שכרו המשוערך של המשיב נכון למועד החלטת בית משפט קמא מיום 30.4.12: 7,136 ₪. את השיעור הממוצע של ההפרשה לביטוח פנסיוני אנו מעמידים על 9% (בממוצע) לגבי העבר, ועל 11% (בממוצע) לגבי העתיד. חישוב הפסד פנסיה (בשיעור ממוצע של 9%), ממרץ 2010 (המועד שממנו ואילך ערך בית משפט קמא את חישוב הפסד השכר לעבר) ועד מועד מתן החלטת בית משפט קמא מיום 30.4.12: 7,136 ₪ 10% נכות תפקודית X 9% הפרשה ממוצעת מן השכר X 26 חודשים = 1,670 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופת החישוב (15.4.2011) מתקבל הסכום: 1,703 ₪. לגבי תקופת העתיד ייערך החישוב לפי הפסד פנסיה בשיעור ממוצע של 11%: 7,136 ₪ X 10% נכות תפקודית X 11% הפרשה ממוצעת מן השכר X41.6171536 (מקדם היוון) = 3,267 ₪. מ"ז. מכאן שסה"כ הפסד הפנסיה של המשיב מסתכם ב-4,970 ₪. סכום זה יבוא חלף הסכום של 101,521 ₪ שנקבע בסעיף 21 להחלטתו של בית משפט קמא. יש להפחית מן הפיצוי שנפסק למשיב בפסק דינו של בית משפט קמא את הסכום של 96,551 ₪, כך שבמקום הסכום של 187,996 ₪ שפסק בית משפט קמא לזכות המשיב בפיסקאות 26+27 של ההחלטה, יבוא הסכום של : 91,445 ₪. מ"ח. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מקבלים חלקית את ערעורה של המערערת, ומפחיתים את הסכום של 96,551 ₪ מן הפיצוי שנפסק לזכות המשיב, ומעמידים את הפיצוי הכולל המגיע למשיב מן המערערת על הסכום של 91,445 ₪, נכון למועד מתן ההחלטה של בית משפט קמא (30.4.12). ההוצאות כפי שקבע בית משפט קמא בפיסקה 27 של ההחלטה, דהיינו, אגרת משפט, והוצאות משפט בסך 3,000 ₪ , עומדות בעינן. שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מן הפיצוי, בתוספת מע"מ כחוק, יחול על הסכום שאותו פסקנו. בנסיבות הענין אין צו להוצאות בערכאת הערעור, בשים לב לכך שהמשיב נתן בשעת הדיון בערעור את הסכמתו להצעתנו בדבר הפחתת הסכום שנפסק בגין הפסד פנסיה. תאונת עבודהערעורפיצויים