חוזה שכירות אולם אירועים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוזה שכירות אולם אירועים: 1. תביעה כספית מיום 25/2/2007 על סך 1,037,532 ₪, שיסודה בחוב דמי שכירות. 2. בתחילה הוגשה התביעה גם כתביעה לפינוי כלפי נתבעת 1 ונתבעים 7-8. בהסכמת הצדדים נמחקה תביעת הפינוי בהחלטה מיום 14/1/2008, ובהתאם לכך נמחקו הנתבעים 7-8 מכתב התביעה. פתח דבר 3. התובעת (להלן: אורי בר בע"מ) והנתבעת 2 (להלן: מרציאנו בע"מ), הינן הבעלים במשותף של אולם ברח' סחרוב 19 ראשון לציון, אשר ידוע כתת חלקה 45 בחלקה 199 בגוש 6097, בשטח רשום של 1,834 מ"ר (להלן: האולם או המקרקעין או המושכר). על פי נסח הרישום (נספח 1 לתצהיר בר), מרציאנו בע"מ הינה הבעלים של 60% מהמקרקעין ואילו אורי בר בע"מ הינה הבעלים של 40% מהמקרקעין. זאת לדעת, עד ליום 15/12/2002 היו אורי בר בע"מ ומרציאנו בע"מ, שותפות במקרקעין בחלקים שווים. ביום 15/12/2002 מכרה אורי בר בע"מ ולמרציאנו בע"מ את זכויותיה ב-10% מהמקרקעין, וכך הפכה מרציאנו בע"מ לבעלים של 60% מהמקרקעין, בעוד אורי בר בע"מ נותרה בעלים של 40% בלבד. (הסכם המכר - נספח 11 לתצהיר בר). עסקת המכר נרשמה בלשכת רישום המקרקעין ביום 18/1/2004 (ראה נסח הרישום הנ"ל). 4. הנתבע 3 (להלן: מרציאנו) מחזיק ב99% מהון המניות המונפק של מרציאנו בע"מ. מר אורי בר (להלן: בר) הוא המנהל ובעל השליטה באורי בר בע"מ. 5. ביום 15/12/2000 נכרת חוזה בין הצדדים הבאים: שלמה מרציאנו (הנתבע 3), אורי בר, אברהם מאיר זדה (הנתבע 4), רחמים יוחפז (הנתבע 6), וגיא שיר השקעות בע"מ בייסוד (באמצעות אלי חמו). חוזה זה (להלן: חוזה הייסוד) נועד להסדיר חלוקה מחדש של מניות החברה, הנתבעת 1 (להלן: מב"י או הנתבעת), ואת כוונת הצדדים להפעיל באמצעות החברה אולם אירועים במקרקעין (נספח 10 לתצהיר בר). על פי סע' 2 לחוזה הייסוד חלוקת המניות הרגילות לאחר יישום החוזה תהיה כדלקמן: מרציאנו - 55 מניות; בר - 55 מניות; אברהם מאיר זדה - 50 מניות; רחמים יוחפז - 50 מניות; וגיא שיר - 90 מניות. בנוסף, לכל אחד מהצדדים יוחדה מניית הנהלה אחת. 6. באותו יום - 15/12/2000 - במקביל לחתימה על חוזה הייסוד, ובהתאם להוראותיו, נכרת חוזה שכירות בין מרציאנו בע"מ ואורי בר בע"מ, מצד אחד, ובין מב"י, מצד שני, ולפיו שוכרת מב"י את האולם לתקופה של 10 שנים, עם אופציה להארכת השכירות ל-10 שנים נוספות, במטרה להפעיל במושכר אולם שמחות (להלן: חוזה השכירות). נקבע כי דמי השכירות יעמדו על 32,000 דולר לחודש בצירוף מע"מ כדין, וכי החל משנת 2002 יעלו דמי השכירות בשיעור של 3% כל שנה. כפי שצוין לעיל, במועד החתימה על הסכם השכירות היו מרציאנו בע"מ ואורי בר בע"מ בעלים במקרקעין בחלקים שווים. כעבור שנתיים בדיוק, העבירה אורי בר בע"מ למרציאנו בע"מ את זכויותיה ב-10% מהמקרקעין, כך שמרציאנו בע"מ הפכה לבעלת רוב במקרקעין. 7. ביום 10/7/2002 מכר אורי בר את מניותיו במב"י "כנגד השבת הלוואת הבעלים של אורי ושחרורו מערבותו האישית" לכל חיובי מב"י. (חוזה העברת המניות - נספח 12 לתצהיר בר). על פי ההסכם העביר בר את מניותיו במב"י לפי הפירוט הבא: 30 מניות למרציאנו; 10 מניות לרחמים יוחפז; 6 מניות לרפי כהן חביב (הנתבע 5); ו-4 מניות לאברהם מאיר זדה. במסגרת הסכם זה התחייבה מב"י להחזיר לבר סך של 158,833 ₪ בגין הלוואת בעלים. 8. ביום 1/9/2004 נחתמה תוספת לחוזה השכירות בגדרה הוסכם כי דמי השכירות לחודשים ספטמבר 2004 עד דצמבר 2004 יעמדו על 25,000 דולר בצירוף מע"מ, למרות האמור בחוזה השכירות בעניין סכום דמי השכירות. עוד הובהר במסגרת תוספת זו כי מדובר בהפחתה חד פעמית וכי החל מחודש ינואר 2005 יעמדו דמי השכירות על מלוא הסכום הקבוע בחוזה השכירות. (התוספת להסכם השכירות - נספח 13 לתצהיר בר). תוספת זו נחתמה על ידי מר יורם עטר בשם אורי בר, על פי הוראה טלפונית מחו"ל. כך, על פי האמור בגוף המסמך. 9. אין חולק כי במהלך השנים 2005-2006 לא שילמה הנתבעת לתובעת את מלוא דמי השכירות הקבועים בחוזה השכירות. מב"י מודה כי דמי השכירות ששולמו חושבו על פי חלקה היחסי של התובעת בדמי שכירות חודשיים בסך 25,000 דולר ומע"מ, ולא על פי הסכום הנקוב בחוזה השכירות. במהלך שנים אלה נקלעה מב"י לקשיים כלכליים, וביום 14/2/2005 התכנסה אסיפה של בעלי המניות אשר החליטה למכור את נכסי החברה ולחסל את עסקיה (נספח א לתצהיר הנתבע 5). בחודש פברואר 2007 מכרה מב"י את עסקיה לחברה אחרת והפסיקה להתקיים במושכר. 10. סכום דמי השכירות שהייתה אמורה התובעת לקבל מחודש ספטמבר 2004 ועד לחודש פברואר 2007 הוא העומד לדיון בתביעה זו. התביעה 11. היה על מב"י לשלם דמי שכירות חודשיים בסך 32,000 דולר לחודש בצירוף מע"מ ובתוספת של 3% לשנה החל משנת 2002. זאת, למעט בתקופה של 4 חודשים בין ספטמבר 2004 לדצמבר 2004, בה הועמדו דמי השכירות על סך של 25,000 דולר לחודש בצירוף מע"מ. חלקה של התובעת בדמי השכירות עומד על 40%. מחודש ספטמבר 2004 עד לחודש אפריל 2006 שילמה הנתבעת לתובעת רק חלק מדמי השכירות החודשיים, והחל מחודש מאי 2006 ועד לחודש פברואר 2007 לא שילמה דבר. חוב דמי השכירות שחייבת הנתבעת לתובעת מפורט בטבלה המצורפת כנספח ו' לכתב התביעה, והוא עומד ביום הגשת התביעה על סך 1,037,532 ₪, מהם כ-300,000 ש"ח עבור התקופה שעד לחודש אפריל 2006, והיתרה בסך כ-700,000 ₪ עבור התקופה שמחודש מאי 2006 ואילך. מבוקש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את חוב דמי השכירות. 12. הואיל ואורי בר שוהה דרך קבע בארה"ב הסכימו בר ומרציאנו כי כל ענייניה הכספיים של התובעת יופקדו בידיו הנאמנות של מרציאנו. זאת, על רקע יחסי אמון ארוכי שנים בין בר ובין מרציאנו, ונוכח העובדה שמרציאנו מציג עצמו כרואה חשבון מוסמך או כמנהל חשבונות מוסמך. אגב כך, מסרה התובעת למרציאנו את פנקסי החשבוניות שלה. מרציאנו חרג מן ההרשאה שנתנה לו התובעת והפר את חובת האמון כלפיה או הונה אותה בכך שרשם בפנקס החשבוניות או דיווח על תקבולים מבלי שנתקבלו אצל התובעת כספים כלשהם. 13. עוד זאת, מרציאנו הפר את חובת האמון שהוא חב כלפי התובעת או התרשל כלפיה בדרכים הבאות: בכך שרשם בפנקס החשבוניות תקבולים שלא התקבלו בפועל; בכך שלא יידע את התובעת על דבר הפרת ההסכם על ידי הנתבעת 1; בכך שלא מנע את הפרת ההסכם על ידי הנתבעת 1; בכך שלא דאג לגביית כספים מהנתבעת 1 עבור התובעת; בכך שפעל בניגוד עניינים בין מעמדו כמנהל ובעל מניות בנתבעת 1 לבין מעמדו כמנהל ובעל מניות בנתבעת 2; בכך שמשך כספים בעצמו או באמצעות אחרים או בכך שאיפשר משיכת כספים מהנתבעת 1 שלא כדין; בכך ששיתף פעולה עם הנתבעים 7-8 בהברחת נכסי הנתבעת 1. על הנתבע 3 - מרציאנו - לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה עקב המעשים דלעיל. הנזק שנגרם לתובעת הוא אבדן דמי השכירות המגיעים לה מהנתבעת 1. 14. הנתבעים 3, 4, 5, ו-6 ערבו להתחייבויות הנתבעת 1 על פי הסכם השכירות, ביחד ולחוד, בכתב ערבות עליו חתמו. מבוקש לחייב נתבעים אלה בסכום התביעה מכוח כתב הערבות עליו חתמו. את הנתבע 3 מבוקש לחייב בסכום התביעה גם בגין אחריותו לנזקי התובעת כמפורט לעיל. ההגנה 15. בעניין חוב דמי השכירות - הצדדים הסכימו להמשיך את הסכם השכירות על בסיס דמי שכירות חודשיים בסך 25,000 דולר ומע"מ מחודש ספטמבר 2004 ואילך. בחודש 6/2006 היה אורי בר בארץ ונערך עימו חשבון ואף שולמו לו תשלומים על בסיס דמי שכירות בסכום זה ולא על בסיס דמי השכירות הנקובים בחוזה. 16. ככלל, דמי השכירות בחוזה השכירות לא נקבעו על פי מחיר השוק אלא לצורך תשלומי משכנתא שנלקחה לצורך רכישת הנכס. זאת, בשעה שאורי בר היה שותף בחברת מב"י. מב"י נקלעה לקשיים כלכליים ולא יכלה לעמוד בתשלום דמי השכירות הגבוהים שאינם מתאימים למחיר השוק. אלה הנסיבות בהן חיפשו הצדדים שוכר שיחליף את מב"י, כשבר שותף למאמצים אלה. בסופו של יום נמצאה החברה שהחליפה את מב"י בחודש פברואר 2007 תמורת דמי שכירות בסך 18,750 דולר לחודש. הנתבעת 2 - כבעלת רוב הזכויות במקרקעין - קיבלה החלטה על החלפת השוכר במושכר, כדי לא לעמוד מול שוקת שבורה. נוכח מצבה הקשה של הנתבעת לא גבתה ממנה הנתבעת 2 את חלקה בדמי השכירות. 17. הנתבעת מכחישה את חוב דמי השכירות, וטוענת לקיומם של תקבולים נוספים שנתקבלו בידי התובעת ולא נרשמו בטבלה נספח ו' לכתב התביעה. 18. בעניין כתב הערבות - הנתבעים טוענים כי היה על התובעת לצרף לכתב התביעה את כתב הערבות הנטען, בהיותו מסמך מהותי שיש לצרפו על פי תקנות סדר הדין האזרחי. הנתבעים טוענים כי לא ערבו באופן אישי להתחייבויות הנתבעת, בכתב או בעל פה. 19. בעניין הנתבע 3 - הנתבע טוען כי הפעולות והמחדלים המיוחסים לו נטענו באופן כוללני וכי על התובעת לפרט את טענותיה כלפי הנתבע 3, במיוחד מקום בו מדובר בטענות בדבר מרמה והפרת חובת אמון שהוא חב כלפי התובעת. לגופו של עניין, טוען הנתבע כי הוא אינו נוטל חלק פעיל בניהול הנתבעת, וכי הוא אינו מציג את עצמו כרואה חשבון. הנתבע הוא מנהל חשבונות מורשה. הנתבע 3 לא פעל מכוח הסכם נאמנות כלפי התובעת אלא נאלץ פעול בענין המושכר גם עבור התובעת מחמת התנהגותו הפאסיבית של בר שישב בחו"ל ונתן לנתבע 3 לטרוח עבורו. פנקסי החשבוניות של התובעת לא "הופקדו" בידי הנתבע 3 אלא הוא נאלץ לקבלם לידיו מחוסר ברירה, כדי שהנתבעת תוכל לשלם את דמי שכירות כנגד חשבונית מס כדין. פרט לפנקס החשבוניות לא הופקדו בידי הנתבע 3 עניינים כלשהם של התובעת. לשאר הטענות כלפי הנתבע 3 לא יכול הנתבע להתייחס בהעדר פירוט מספיק בכתב התביעה. ראיות הצדדים 20. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר אורי בר (להלן ולעיל: תצהיר בר). לתצהיר בר צורפו מסמכים שונים, אשר חלקם הוזכר לעיל, וחלקם יידונו בהמשך, במידת הצורך. 21. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של הנתבעים 3, 4, 5 ו-6. גם לתצהירים אלה צורפו מסמכים שונים, אליהם אתייחס בהמשך, במידת הצורך. השאלות העומדות להכרעה 22. אלה הן השאלות העומדות להכרעה בתיק זה: א. האם נותר לנתבעת חוב בגין דמי שכירות ומהו גובה החוב? בהקשר זה יש להכריע בשאלה האם שונה בסיס החיוב בדמי השכירות מן הסכום הנקוב בחוזה, לסך של 25,000 דולר לחודש בצירוף מע"מ, אם לאו. ב. האם חתמו הנתבעים 3-6 על כתב ערבות אישית כלפי התובעת, או ערבו לחובות הנתבעת כלפי התובעת בעל פה? ג. האם קמה עילה לחיוב הנתבע 3 בחובות הנתבעת כלפי התובעת, מחמת המעשים והמחדלים המיוחסים לו בכתב התביעה ושלא מכוח כתב הערבות הנטען. דיון 23. בפתח הדברים אני רואה לקבל את טענת הנתבעים בדבר שינוי והרחבת חזית, שנהגה התובעת הן בתצהיר העדות הראשית מטעמה והן בסיכומיה. מתחילת ההליכים ולאורך מספר ישיבות קד"מ שהתקיימו בתיק זה עמדו הנתבעים על זכותם לקבל פרטים נוספים ומלאים של המעשים והמחדלים המיוחסים לנתבע 3, וכן מסמכים ופרטים נוספים לעניין תקבולים שקיבלה התובעת. במענה לדרישה לגיטימית זו, סיפקה התובעת תצהירים של גב' רות בר, רעייתו של אורי בר, אשר הודתה בחקירתה הנגדית כי ידיעותיה בנושאים שבמחלוקת מצומצמות ביותר וגם אלה מקורן בדברים ששמעה מאחרים. (עמ' 22 ש' 27 עד עמ' 23 ש' 2). גב' בר מאשרת כי מאז שעזבה את העבודה במב"י בשנת 2002 אין לה ידיעה מה קורה אצל הנתבעת, ובהתייחס לדברים שנרשמו בתצהיריה היא "קצת יודעת" (עמ' 22 ש' 31). לגופו של עניין, תשובותיה של גב' בר בתצהירי התשובה, היו מתחמקות ולא היה בהן מענה של ממש לדרישת הנתבעים. כך למשל במענה לשאלת התקבולים העתיקה גב' בר לתצהירה את הטבלה המצורפת כנספח ו' לכתב התביעה, ובמענה לשאלה בדבר מעשי התרמית המיוחסים לנתבע 3 זבה הגב' בר והפנתה את הנתבעים לאמור בכתב התביעה, למרות שאין בו כל פירוט של המעשים הנטענים. המעשה היחיד המיוחס לנתבע 3 בכתב התביעה הוא מילוי חשבוניות מס מבלי שנתקבלו תקבולים בפועל, וגם לגבי מעשה זה אין כל פירוט באשר לחשבוניות בהן מדובר. האם מדובר בחשבונית אחת או יותר? האם מדובר במעשה שנעשה כדבר שבשגרה? מה סכום החשבוניות שבגינן לא נתקבלו תקבולים בפועל? לכל אלה אין מענה בכתב התביעה או בתצהיריה של הגב' בר. 24. בהתייחס לבקשת הנתבעים לקבלת פרטים נוספים ניתנו על ידי בית המשפט ההחלטות הבאות: "לא מצאתי שחר לעמדת ב"כ התובעת כאילו הבקשה להוסיף וליתן פרטים נוספים אינה ממוקדת... אשר על כן אני מורה לתובעת להשיב פרטים נוספים בהתאם לאמור בבקשה תוך 21 יום מהיום" (החלטת הש' טובי מיום 12/12/2008) "מקובלת עלי עמדת עו"ד שגב לפיה, הוא יסתפק בפרטים הנוספים שניתנו על ידי התובעת עד הנה, ובלבד שהתובעת לאט תוכל להוסיף ולטעון דבר מעבר לעובדות שהועלו על ידה בפרטים הנוספים... ברם, על מנת לקדם את התיק ולסיים אחת ולתמיד את המחלוקת שבין הצדדים הנני מורה לתובעת להשיב לשאלון, כמו גם להתייחס ספציפית לבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים תוך 45 יום מהיום..." (החלטת הש' טובי מיום 2/6/2009) חרף החלטות אלה, מהם התעלמה התובעת כאמור לעיל, הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית ובו פירוט של עובדות רבות אשר לא נרשמו בכתבי הטענות ולא הופיעו בתצהירי התובעת בעניין פרטים נוספים. כך, לדוגמה, מפרט בר בתצהירו פירוט של התקבולים שנתקבלו בידי התובעת ואף מצרף תדפיס חשבון בנק שלא צורף בעבר. כך למשל מפרט בר, לראשונה, אילו חשבוניות נרשמו על ידי מרציאנו מבלי שנתקבלו כספים בעבורן. ובעיקר, בר פורס לראשונה בתצהירו טענות שונות כלפי התנהלותו של מרציאנו כלפי התובעת והעדפתו את האינטרסים של הנתבעת 2. כאמור, בצדק טענו הנתבעים כלפי התנהלות זו של התובעת, ולמשקל שיש ליתן לכך אתייחס בהמשך. 25. אפס, כאילו לא די באלה, מרשה לעצמה התובעת בסיכומיה להעלות כלפי הנתבעים עילות תביעה חדשות, וטענות אשר לא בא זכרן בכתבי הטענות. להמחשת הדברים אצטט את האמור בפרק האחרון של סיכומי התובעת תחת הכותרת "סוף דבר", בסע' 132: "באשר לאחריות נתבעים 2, 3 ו-5 לחוב דמי השכירות, בית המשפט מתבקש לחייבם ביחד ולחוד, הן בשל הטענות הלבר חוזיות שפורטו והן בשל הערבות האישית (למעט נתבעת 2)". השוואת הבקשה האמורה לכתב התביעה, מלמדת על נקלה כי אין שחר לבקשת התובעת. ראשית, בכתב התביעה לא נתבקש כל סעד כספי כלפי הנתבעת 2. שנית, בכתב התביעה לא נטען כלפי הנתבע 5 לאחריות לחוב דמי השכירות אלא מכוח כתב הערבות. שלישית, הטענות "הלבר חוזיות" הנטענות בסיכומים כלפי הנתבע 3 אינן ממין הטענות שנטענו בכתב התביעה. מרבית סיכומי התביעה יוחדו לטענות בדבר הרמת מסך בין מרציאנו לחב' מרציאנו בע"מ בשל התנהגות חסרת תום לב של מרציאנו בהעדיפו אינטרסים שלו ושל החברה שבבעלותו על פני התובעת, וטענות בדבר העדפת נושים. טענות אלה לא נטענו ובוודאי לא פורטו כהלכה בכתב התביעה, ואין מקום להעלותן לראשונה במסגרת הסיכומים. זאת ועוד, שוכנעתי כי גם לגופו של ענין אין ממש בטענות אלה. 26. על יסוד האמור לעיל, אני דוחה כבר עתה את התביעה כלפי הנתבעת 2, נגדה לא בקשה התובעת כל סעד כספי במסגרת כתב התביעה. אחר הדברים האלה, אדרש לשאלות העומדות להכרעה כסדרן. חוב דמי השכירות 27. בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי הוסכם להעמיד את סכום דמי השכירות על סך 25,000 דולר לחודש ומע"מ, מחודש ספטמבר 2004 ואילך, וראייה לדבר היא קבלת תשלומים על בסיס זה בידי מר אורי בר בחודש יוני 2006. מחמור הראיות עולה כי מעולם לא התקבלה הסכמה של התובעת או של בר להפחתת דמי השכירות מחודש ספטמבר 2004 ואילך, וכי ה"ראייה" היחידה התומכת בגרסת הנתבעים היא אותה פגישה מחודש יוני 2006 בה שולמו לבר תשלומים על חשבון דמי השכירות. לעומת "ראייה" זו עומדות ראיות של ממש המלמדות על העדר הסכמה בדבר הפחתת דמי השכירות, לסכום של 25,000 דולר לחודש. 28. ראיה ראשונה היא התוספת להסכם השכירות מיום 1/9/2004 בה נרשם במפורש כי מדובר בהפחתה חד פעמית לתקופה של 4 חודשים, לפנים משורת הדין, וכי הפחתה זו "לא תהווה תקדים ביחס לדמי השכירות אותם על השוכר לשלם החל מחודש ינואר 2005, אשר יעמדו על מלוא דמי השכירות אותם על השוכר לשלם" (סע' 3 לתוספת. נספח 13 לתצהיר בר). 29. ראיה חזקה שניה, היא העובדה שבין החודשים ינואר - אפריל 2005 שילמה הנתבעת לתובעת דמי שכירות בסך 61,776 ₪ כולל מע"מ, לעומת ארבעת החודשים הקודמים (ספטמבר - דצמבר 2004) בהם שילמה הנתבעת דמי שכירות בסך 51,480 ₪ בלבד. ברור לכל כי דמי השכירות עבור 4 החודשים הראשונים של שנת 2005 חושבו על פי בסיס של דמי שכירות בסך 32,000 דולר לחודש (מהם 40% חלקה של התובעת), מאשר על פי בסיס של 25,000 דולר לחודש. עובדה זו עומדת בסתירה לטענת הנתבעים כאילו הוסכם על הפחתת דמי השכירות מחודש ספטמבר 2004 ואילך. הנכון הוא שמחודש מאי 2005 קבעה הנתבעת עובדות באופן חד צדדי והחלה לשלם על פי בסיס של 25,000 דולר לחודש, ולא כפי שהוסכם. 30. ראיה שלישית, אשר מחזקת את הראיות דלעיל, היא עדותו של הנתבע 4. מעדות זו עולה כי בר לא נתן את הסכמתו להפחתת דמי השכירות לתקופה של 4 חודשים בסוף שנת 2004 אלא לאחר תחינות ושיחות רבות. מאירזדה אינו יודע לציין נסיבות בהן ניתנה הסכמה נוספת של בר להפחתת דמי השכירות מעבר להסכמה שבעקבותיה נחתמה התוספת להסכם השכירות מחודש 1/9/2004. מאירזדה כלל אינו יודע שבחודשים הראשונים של שנת 2005 שילמה הנתבעת סכום שאינו מחושב על פי הבסיס של 25,000 דולר, אלא סכום גבוה יותר. (עמ' 36-37). 31. עינינו הרואות כי ההסכמה בדבר הפחתת בסיס דמי השכירות לסך של 25,000 דולר הייתה ל-4 חודשים אחרונים של שנת 2004 וזאת בלבד. יחד עם זאת, איני מקבל את טענת התובעת לפיה יש לחשב את חוב דמי השכירות על פי בסיס של 32,000 דולר לחודש בצירוף של 3% לשנה החל משנת 2002. בעניין זה נאמנה עלי עדות הנתבעים, שלא נסתרה, לפיה דמי השכירות שולמו כל השנים לפי 32,000 דולר לחודש בצירוף מע"מ, והצדדים זנחו בהסכמה את העליה בשיעור של 3% מדי שנה החל משנת 2002. 32. התוצאה היא שאת חוב דמי השכירות יש לחשב לפי בסיס של 32,000 דולר לחודש, וחלקה של התובעת בדמי השכירות עומד על 40%, שהם 12,800 דולר בצירוף מע"מ. זאת, למעט 4 החודשים האחרונים של שנת 2004 בהם עמדו דמי השכירות על סך 25,000 דולר וחלקה של התובעת בהם עמד על 10,000 דולר לחודש, בצירוף מע"מ. יש צורך לבצע חישוב מדויק של הסכום שהייתה התובעת אמורה לקבל בתקופה הרלוונטית על פי שער הדולר ובהתאם לשיעור המע"מ שחל במועדים הרלוונטיים. בחישוב גס, מדובר על סכום מצטבר של 372,800 דולר, שהם לפי שער ממוצע של 4.4 ₪ לדולר, עומדים על 1,640,320 ₪. סכום זה בתוספת מע"מ בשיעור ממוצע של 16.5% עומד על 1,910,973 ₪. סכום זה בקירוב הייתה התובעת אמורה לקבל מהנתבעת בין החודשים ספטמבר 2004 ו-פברואר 2007. עד כאן חישוב החיובים, ועתה לתקבולים. 33. על פי הטבלה שצירפה התובעת לכתב התביעה התקבלו בידה בתקופה הרלוונטית תקבולים בסך 1,089,554 ₪. על פי ריכוז הנתונים שבתצהיר בר סכום התקבולים הכולל שהועבר לידי התובעת בתקופה הרלוונטית עומד על 1,119,979 ₪. מתצהיר בר עולה כי הטבלה המצורפת לכתב התביעה אינה מדויקת. מן הטבלה המצורפת לכתב התביעה עולה כאילו לא נתקבלו בידי התובעת תקבולים כלשהם מחודש מאי 2006 ואילך. לעומת זאת, מן התצהיר עולה כי נתקבלו בידי התובעת תקבולים עד לחודש נובמבר 2006, אלא שהתובעת זקפה אותם על חשבון דמי שכירות לחודשים קודמים. 34. אין חולק כי קיים חוב דמי שכירות של הנתבעת כלפי התובעת. (ראה לדוגמה תצהיר מרציאנו סע' 19), אלא שהצדדים חלוקים באשר לגובה החוב. ראוי לציין כי המחלוקת באשר לגובה החוב רלוונטית, ככל הנראה, רק לעניין חיובם של הנתבעים האחרים, באשר הנתבעת 1 אינה פעילה מזה זמן רב והיא חדלת פירעון. 35. הנתבעים לא טרחו לעשות חישוב מלא ומסודר של חוב דמי השכירות שאינו שנוי במחלוקת, והסתפקו בטענות כלליות בדבר תקבולים שנתקבלו בידי התובעת ולא נרשמו בטבלאות שהגישה, ובמספר דוגמאות בעניין זה. הנתבעים מבקשים לסמוך על עדותו של מרציאנו, לפיה קיים חוב דמי שכירות עבור 8.5 חודשים בלבד בסכום של 361,250 ₪ בצירוף מע"מ (דהיינו, 422,663 ₪ כולל מע"מ), וכי עד לחודש יוני 2006 שילמה הנתבעת את מלוא דמי השכירות, אשר חלק התובעת בהם עמד על 10,000 דולר ומע"מ בלבד. אינני מקבל את עמדת הנתבעים בעניין זה. לעניין בסיס החיוב התייחסתי לעיל. חלקה של התובעת בדמי השכירות, למעט בחודשים ספטמבר - דצמבר 2004 עמד על 12,800 דולר לחודש בצירוף מע"מ. בהעדר ראיות מטעם הנתבעים בנוגע לסכומים ששולמו לתובעת, אנו נאלצים לחיות מפי התובעת, ומן הראיות שהגישה. ברם, לא ניתן להתעלם מדרישות חוזרות ונשנות של הנתבעים לקבל את המלוא המסמכים המתייחסים לחוב דמי השכירות, ובהם דפי הנהלת חשבונות ודפי בנק, דרישות אשר נפלו על אזנים ערלות. אמנם, נטל ההוכחה באשר לסכומים ששילמה הנתבעת לתובעת על חשבון דמי השכירות מוטל על הנתבעת, והיא לא הרימה נטל זה, אך חלק מן האחריות לכך נעוץ בהנהלות התובעת ובהתעלמותה מצווים שניתנו בעניין זה. בהתאם לראיות שהציגה התובעת שילמה הנתבעת בתקופה הרלוונטית סכום מצטבר של 1,119,979 ₪, בלבד. בהתאם לכך, סכום החוב של הנתבעת כלפי התובעת עומד על כ-790,994 ₪, כולל מע"מ (כפוף לצורך לבצע תחשיב מדויק של החיובים החודשיים, בהתאם להנחיות דלעיל). אפס, מנדרשה התובעת להציג מסמכים בעניין התקבולים שקיבלה והיא לא עשתה כן, ומשלא הוכח כי התובעת כללה ברשימותיה את מלוא התקבולים שקיבלה מן הנתבעת בתקופה הרלוונטית לא ניתן לקבוע אל נכון את חוב דמי השכירות, שחבה הנתבעת לתובעת. 36. בין כך ובין כך, החוב שחבה הנתבעת 1 לתובעת עומד לכל הפחות על כ-557,708 ₪ שהם מכפלת הסכום של 12,800 דולר לחודש (חלקה של התובעת בדמי השכירות כפי שנקבע לעיל) ב-8.5 חודשים שלא שולמו לתובעת דמי שכירות לפי הודאת הנתבעים, בצירוף מע"מ בשיעור ממוצע של 16.5% ולפי שער דולר ממוצע של 4.4 ₪ לדולר. (חישוב מדויק יש לבצע בהתחשב בשער הדולר בתחילת כל חודש ובשיעור המע"מ החל במועד כל תשלום). כתב הערבות 37. בכתב התביעה נטען לקיומו של כתב ערבות אישית עליו חתמו הנתבעים 3-6 ובגדרו ערבו לחיוביה של הנתבעת כלפי התובעת. בדין טענו הנתבעים כי מדובר במסמך מהותי אשר היה על התובעת לצרף לכתב התביעה. כתב הערבות לא צורף ולא בכדי; הוא אינו בנמצא. בתצהיר העדות הראשית (סע' 15-16) טען בר כי אגב הסכם השכירות נחתמו במשרדו של עו"ד דני אטיאס גם ערבויות אישיות להתחייבויות מב"י על ידי הנתבעים 3-6. עותק של הערבויות שהיה בידי בר הופקד בידי מרציאנו במסגרת האמון שרכש לו בר. בר אינו מצליח להציג את הערבויות הואיל ומרציאנו מתכחש לקיומן ואילו עו"ד דני אטיאס מתחמק מלמסור את הערבויות לידיו של בר. 38. עיינתי בטענות התובעת ומצאתי שאין בהן ממש. ראשית, כאשר התביעה מיוסדת על כתב ערבות, ונבצר מן התובעת מלהציג את כתב הערבות מחמת הטענות האמורות בתצהירו של בר, הרי שהיה על התובעת להקדים ולפרט כבר בכתב התביעה מדוע היא נמנעת מהצגת מסמך כה מהותי, שעליה לצרף לכתב התביעה על פי סדרי הדין. שנית, כתב התביעה מציין "כתב ערבות", לשון יחיד, ואילו בתצהירו של בר מדובר פתאום על "ערבויות אישיות", לשון רבים. שלישית, אם מצויים "כתב הערבות", או "הערבויות האישיות" בידי עו"ד דני אטיאס, והוא מתחמק מלמסרן לתובעת, מדוע לא ביקשה התובעת לזמן את עו"ד אטיאס לעדות ולא ביקשה מבית המשפט לצוות עליו להציג את הערבויות שבידיו. רביעית, אם נחתמו הערבויות האישיות אגב החתימה על הסכם השכירות כי אז אמורה להיות ביניהן גם ערבות אישית של מר אורי בר עצמו, אשר חתום על הסכם הייסוד, שנחתם במקביל להסכם השכירות. הכיצד, אפוא, אין זכר לטענה בדבר קיומה של ערבות אישית של מר בר עצמו כלפי התובעת. 39. זאת ועוד, במסגרת הדרישה למתן פרטים נוספים, מצהירה גב' רות בר, הצהרות אשר עומדות בסתירה לאמור בתצהירו של בעלה, מר אורי בר. בסעיף 5 לתצהיר מיום 21/10/2007 מצהירה הגב' בר כי כתב הערבות המוזכר בתביעה החתם כאשר מכרה התובעת את חלקה בתפעול האולם ביום 23/7/2002, והוא נחתם עקב פרישתו של בר ממב"י. על גרסה זו חזרה גב' בר גם בחקירתה הנגדית (עמ' 24 ש' 11). במענה לשאלות על כתב הערבות המוזכר בתצהירה השיבה גב' בר פעמיים כי ראתה את כתב הערבות. (עמ' 23 ש' 28; עמ' 24 ש' 1). רק כשנשאלה העדה פעם נוספת אם ראתה את כתב הערבות אישרה כי לא ראתה אותו (עמ' 24 ש' 8) וכי כל שידוע לה בעניין הערבות ידוע לה מפיו של אורי בר. (עמ' 24 ש' 21 - 32). 40. כזכור, אורי בר הצהיר שהערבויות נחתמו אגב החתימה על הסכם השכירות, ולא במסגרת החתימה על הסכם מכירת המניות והפרישה של בר ממב"י. אפס, כשנחקר בר על תצהירו נשמעה לראשונה גרסה חדשה, לפיה במועד הפרישה של בר ממב"י נחתם הסכם שכירות חדש עם ערבויות אישיות. (עמ' 14 ש' 23). לגרסה זו אין זכר בכתבי הטענות וגם לא בתצהיר העדות הראשית של בר. יתר על כן, בצדק טעונת הנתבעת כי אם היה הסכם שכירות חדש שנכרת בשנת 2002 ובא במקום ההסכם משנת 2000 היה על התובעת לציין את קיומו בכתב התביעה ולבסס עליו את תביעתה. 41. לסיכום - אני מעדיף את גרסת הנתבעים על פני גרסת התובעת בעניין כתב הערבות. אני מאמין לנתבעים שמעולם לא חתמו על ערבות אישית לחובות מב"י כלפי התובעת, לא במועד החתימה על הסכם השכירות בשנת 2000 ולא בשנת 2002 במועד פרישתו של אורי בר ממב"י. הנתבעים לא ערבו לחיוביה של מב"י כלפי התובעת לא בעל פה ולא בכתב. כל שהוסכם בשנת 2002, במסגרת ההסכם למכירת מניותיו של אורי בר הוא שהוא ישוחרר מערבויות אישיות שחתמה מב"י כלפי צדדים שלישיים (בנקים וכד'), כפי שנרשם בסע' 3(ב) ובסע' 3(ג) לחוזה העברת המניות (נספח 12 לתצהיר בר). לזכות הגב' רות בר אני נכון להניח, שהשמחה של אורי בר הזכורה לה משנת 2002, בעת שחזר מהחתימה על הסכם העברת המניות, קשורה להתחייבות לשחרר את אורי בר מערבויות אישיות שלו להתחייוביות מב"י כלפי בנקים וכד' ולא בערבויות אישיות שחתמו הנתבעים לטובת התובעת. 42. הטלת חבות אישית על בעלי מניות בחברה אינה עניין של מה בכך. מדובר על חוב של מאות אלפי ₪ שחבה הנתבעת לתובעת. מקור החוב בדמי שכירות שלא עלה בידי הנתבעת לשלם על פי ההסכם. הנתבעים לא נתבעו בעילה של הרמת מסך ההתאגדות שבין מב"י ובינם, אלא בטענה לקיומו של כתב ערבות אישית בגדרו ערבו הנתבעים להתחייבויותיה של מב"י כלפי התובעת. הנטל להוכחת ערבות אישית כאמור מוטל על התובעת. התובעת לא הוכיחה את קיומו של כתב הערבות הנטען. התובעת לא הוכיחה קיומה של ערבות אישית מכל מין וסוג שערבו הנתבעים כלפיה, ולפיכך נדחית התביעה כלפי הנתבעים 3-6 מכוח כתב הערבות. חיובו של הנתבע 3 (מרציאנו) 43. התובעת טענה בכתב התביעה שמרציאנו חב כלפיה בחובת אמון וכי הפר את החובה שהוא חב כלפיה. התובעת טענה כי מרציאנו התרשל במעשים ובמחדלים שונים וגרם לה נזק בדמות אבדן דמי השכירות. מכוח אלה ביקשה התובעת לחייב את מרציאנו לשלם לה באופן אישי את דמי השכירות. במסגרת הסיכומים הרחיבה התובעת את טענותיה כלפי מרציאנו, באופן המקים נגדו עילות תביעה נוספות הנושאות אופי של הרמת מסך. 44. בפתח הדיון בפרק זה, אני רואה לשוב ולציין כי התנהלות התובעת בטענותיה כלפי מרציאנו בלתי סבירה בעליל, ואין בה כדי לבסס עילת תביעה כלפיו. התובעת נמנעה מפירוט טענותיה כלפי מרציאנו בכל הנוגע למעשים ולמחדלים המיוחסים לו, חרף בקשות חוזרות ונשנות של הנתבעת, וחרף צווים שניתנו בעניין זה. בנוסף, התובעת מציינת בכתב התביעה ומדגישה מספר פעמים כי טענותיה כלפי מרציאנו מבוססות על הפרת חובת האמון שלו כלפי התובעת ועל מעשים ומחדלים שיש בהם התרשלות שגרמה נזק לתובעת. הווי אומר, עילה נזיקית. את הדיון בעניינו של מרציאנו יש לתחום לגבולות אלה שהגדירה התובעת בכתב התביעה, ואליהם בלבד. 45. אני דוחה את טענת התובעת בדבר חובת אמון שחב לה מרציאנו. אין שחר לטענות התובעת בעניין זה. אין ממש בטענות התובעת כאילו מסרה לידיו של מרציאנו את הטיפול בענייניה הכספיים מתוך אמון מיוחד ששרר בין אורי בר ובינו. מקובלת עלי לחלוטין גרסתו של מרציאנו לפיה הוא נאלץ ליטול לידיו את פנקס החשבוניות על מנת להבטיח שתוצא חשבונית מס ערוכה כדין כנגד דמי שכירות שתשלם הנתבעת לתובעת. מעבר לכך, לא טיפל מרציאנו בענייני התובעת ולא התחייב כלפיה בדבר. מרציאנו לא קיבל מהתובעת תמורה כלשהי עבור הטיפול בהפקת חשבוניות כנגד דמי השכירות. מחומר הראיות עולה תמונה עגומה של מי שיושב מעבר לים (אורי בר) ומפעיל בשלט רחוק את עסקי ההשכרה, כשהוא מנצל לשם כך ידידים ומכרים בישראל, ובהם מרציאנו, ומר יורם עטר. במקום להודות למרציאנו על העזרה שהושיט לתובעת, עשה אותה בר קרדום לחפור בו, ומנסה לבנות ממנה תיאוריה של חובת אמון מיוחדת שחב מרציאנו כלפי התובעת. 46. לגופו של ענין, התובעת מתגוללת על מרציאנו ומייחסת לו מעשים של הונאה ותרמית, בגין העובדה שרשם חשבוניות מס בגין כספים שלא התקבלו בפועל. בסעיף 35.3 לתצהיר התובעת יוצא המרצע מן השק והתובעת מועילה סוף סוף לפרט במה מדובר. התובעת מפרטת שבעה מקרים מתאריכים ינואר 2006, יוני 2006 ויולי עד נובמבר 2006, בהם רשם מרציאנו חשבוניות מס בפנקסי התובעת שנמסרו לידיו, כשבששה מהמקרים נרשם בחשבונית המס סכום מע"מ שלא שולם לתובעת בפועל, ובמקרה השביעי נרשם סכום מע"מ ששולם לתובעת באיחור. אינני מקבל טענות אלה. התובעת לא הציגה תיעוד מלא של כרטסת הנהלת חשבונות מטעמה או חוו"ד של רואה חשבון. לא שוכנעתי כי אכן נרשמו תקבולים שלא שולמו בפועל. ברם, גם אם הוצאו חשבוניות בגין תקבולים שלא שולמו הרי שאין מדובר במעשי תרמית אלא לכל היותר בחוסר תשומת לב, שאפיינה, למרבה הצער, את התנהלות שני הצדדים המעורבים בעניין. איש לא מנע מן התובעת לנהל את נושא החשבוניות באמצעות ראה החשבון מטעמה, אשר היה מקפיד לבטח על רישום מסודר ומלא של החשבוניות. 47. אשר ליתר טענות התובעת כלפי מרציאנו - התובעת טוענת כי מרציאנו הפר את חובת האמון שהוא חב כלפי התובעת או התרשל כלפיה בדרכים הבאות: בכך שרשם בפנקס החשבוניות תקבולים שלא התקבלו בפועל; בכך שלא יידע את התובעת על דבר הפרת ההסכם על ידי הנתבעת 1; בכך שלא מנע את הפרת ההסכם על ידי הנתבעת 1; בכך שלא דאג לגביית כספים מהנתבעת 1 עבור התובעת; בכך שפעל בניגוד עניינים בין מעמדו כמנהל ובעל מניות בנתבעת 1 לבין מעמדו כמנהל ובעל מניות בנתבעת 2; בכך שמשך כספים בעצמו או באמצעות אחרים או בכך שאפשר משיכת כספים מהנתבעת 1 שלא כדין; בכך ששיתף פעולה עם הנתבעים 7-8 בהברחת נכסי הנתבעת 1. על הנתבע 3 - מרציאנו - לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה עקב המעשים דלעיל. הנזק שנגרם לתובעת הוא אבדן דמי השכירות המגיעים לה מהנתבעת 1. 48. טענותיה של התובעת הן טענות נזיקיות המייחסות למרציאנו התרשלות שבגינה נגרם לתובעת נזק של אי תשלום דמי השכירות. איני רואה צורך להידרש לכל אחד מהמעשים או המחדלים שמייחסת התובעת למרציאנו, הן מחמת שהתובעת לא טרחה לפרט כהלכה את המעשים והמחדלים הנטענים והן מחמת שהדברים דלקמן נכונים ביחס לכל המעשים והמחדלים הנטענים. על מנת להוכיח התרשלות יש להוכיח תחילה חובת זהירות מושגית וקונקרטית. מרבית המעשים או המחדלים המיוחסים למרציאנו עשויים לבוא בגדר חובת הזהירות שהוא חב לתובעת לו נתקבלה טענת התובעת בדבר חובת אמון מיוחדת שחב לה מרציאנו. משנדחתה טענה זו נשמטת הקרקע מתחת למרבית טענות התובעת כלפי מרציאנו. כך למשל, מרציאנו לא היה צריך ליידע את התובעת על דבר הפרת ההסכם כלפי התובעת (מה גם שאורי בר ביקר בארץ, וידע על הפרת ההסכם בעצמו ובאמצעות שלוחיו האחרים:אשתו ומר עטר); מרציאנו לא יכול היה ולא צריך היה למנוע את הפרת ההסכם על ידי מב"י שנקלעה לקשיים כלכליים; מרציאנו לא יכול היה ולא צריך היה לגבות כספים מהנתבעת עבור התובעת. 49. אין ממש בטענות התובעת באשר לכך שמרציאנו פעל בניגוד עניינים בין מעמדו כמנהל ובעל מניות בנתבעת 1 למעמדו כמנהל ובעל מניות בנתבעת 2. ראשית, מרציאנו לא היה שותף פעיל בניהולה של הנתבעת 1 ולא נטל חלק בקבלת החלטות באשר לכספים ששולמו על ידה לספקים השונים. מרציאנו נטל חלק בניסיון לחלץ את הנתבעת 1 מן הקשיים שנקלעה אליהם, והוא הפסיד ממון רב אגב ניסיונות אלה. שנית, כשהוקמה מב"י בשנת 2000 ונכרת הסכם השכירות עימה, היה אורי בר עצמו במעמד זהה לזה של מרציאנו, דהיינו בעל מניות ומנהל גם בנתבעת וגם בתובעת. זאת, עד לפרישתו של אורי בר ממב"י בשנת 2002. בנסיבות אלה, אני סבור שטענת התובעת כלפי מרציאנו אינה יכולה להישמע. 50. אין בחומר הראיות בסיס לטענה בדבר הברחת נכסים של הנתבעת 1 באמצעות הנתבעים 7-8 ובוודאי שאין בדל ראייה לשותפות של מרציאנו בהברחת נכסים כאמור. הנתבעת 1 נאבקה לקיים את עצמה חרף קשיים כלכליים הולכים וגוברים מתחילת שנת 2005 ואילך. דמי השכירות הגבוהים היו מן הגורמים לקריסתה של הנתבעת. הנתבעים 7-8 אשר רכשו את עסקיה של הנתבעת, בניסיון לקיים את העסק שרכשו, שילמו חלק מן הכסף המגיע לנתבעת ישירות לספקים השונים. הנתבעים העידו כי נאלצו לשלם מכיסם כספים שהייתה הנתבעת חייבת לספקים שונים, לאחר שהיו נתונים ללחץ ולאיומים. אין מדובר בהברחת נכסים או בהעדפת נושים שנעשתה על ידי הנתבעת, ובודאי שאין לטפול על מרציאנו כל אשמה בהקשר זה. לא הוכחה טענת התובעת כי מרציאנו נטל לכיסו או לכיסה של הנתבעת 2 סכומים העולים על חלקה של הנתבעת 2 בדמי השכירות שהגיעו לנתבעת 2. לא הוכח גם כי כלל הסכומים שהועברו לנתבעת 2 או למרציאנו בתקופה הרלוונטית מפרים את היחס של 60% מתוך כלל הכספים שהעבירה הנתבעת לתובעת ולנתבעת 2 יחד. אדרבא, מן הנתונים המפורטים בתשובות לשאלון ובסיכומי הנתבעים עולה כי בתקופה הרלוונטית קיבלה התובעת כספים בשיעור של 45% מסכום הגביה הכולל שנגבה מהנתבעת על ידי התובעת והנתבעת 2 יחד. (סע' 86 לסיכומי הנתבעים פסקה אחרונה). 51. לסיכום - מרציאנו לא גרם לתובעת נזק כלשהו, ולא בעטיו לא שולמו לתובעת כל דמי השכירות המגיעים לה. מב"י נקלעה לקשיים כלכליים והפכה חדלת פירעון במהלך שנת 2006. בשלב מסוים לא יכלה עוד מב"י לשלם את חובותיה לספקים השונים ובהם התובעת והנתבעת 2 - בעלות האולם. מב"י קרסה והעבירה את פעילותה לחברה אחרת שלא בבעלות הנתבעים 3-6. גם החברה האחרת לא שרדה במקום והפסיקה את פעילותה כעבור זמן לא רב. אין עילה שבדין להשית את חובותיה של מב"י על הנתבע 3. סוף דבר 52. התביעה כלפי הנתבעת 1 מתקבלת בחלקה. התביעה כלפי הנתבעים 2 - 6 נדחית. 53. הנתבעת 1 תשלם לתובעת את חוב דמי השכירות העומד על כ-557,708 ₪ כולל מע"מ (לאחר ביצוע חישוב מדויק לפי ההנחיות בסעיף הדן בחוב דמי השכירות), והוצאות משפט בסכום כולל של 25,000 ₪. סכום החוב יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (25/2/2007), וסכום ההוצאות יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום. 54. התובעת תשלם לנתבעים 2-6 הוצאות משפט בסך 1,000 ₪, לכל אחד מהנתבעים, ולכולם יחד תשלם שכ"ט עורך דין בסך 50,000 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום. התשלומים ישולמו תוך 30 יום. שכירותאולם / גן אירועיםחוזהחוזה שכירות