חזרה ממתנה במקרקעין

התובעת טוענת, כי חסכה את הכספים האמורים בעמל רב, לשעת הצורך, וכי מעולם לא התכוונה להעבירם במתנה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חזרה ממתנה במקרקעין: לפני תביעה למתן סעדים הצהרתיים, כי התובעת זכאית להירשם כבעלים של מחצית הזכויות בשני נכסים שונים, המצויים כיום בבעלות הנתבעים. לחלופין, התבקש ליתן סעד כספי שיחייב את הנתבעים בתשלום שוויין של אותן זכויות. לחילופי חילופין, התבקשה השבת הכספים אשר לטענת התובעת הועברו לנתבעים לשם רכישת הנכסים האמורים. א. רקע התובעת הינה אישה מבוגרת, אלמנה ללא ילדים, אשר עלתה לארץ בשנת 1984 והיא מתגוררת בבת-ים. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") היא אחייניתה של התובעת, והנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הוא בעלה. בני הזוג מתגוררים כיום בבית ברח' אח"י מזנק 43 בראשון-לציון, הידוע כגוש 2709 חלקה 100 (להלן: "הבית בראשון-לציון"). אמה של הנתבעת (שהיא אחות התובעת) המצויה במצב סיעודי, מתגוררת בביתם של הנתבעים. אין מחלוקת בין הצדדים, כי במהלך השנים שררו בין התובעת לבין הנתבעת יחסי אמון וקרבה חמים, זאת עד לפרוץ הסכסוך נשוא תביעה זו. בשנת 2009 נתגלעה בין הצדדים מחלוקת בנוגע לסכומי כסף שהועברו על ידי התובעת לנתבעים, אשר הקנו לה, לטענתה, זכויותיה בשני נכסים המצויים בבעלות הנתבעים. הסכום הראשון בסך של כ-55,000 דולר הועבר לאחיה של הנתבעת, מר יצחק (להלן: "יצחק") בשנת 1999. סכום זה הועבר ליצחק לאחר שביום 9.6.1999 נחתם בינו לבין התובעת הסכם (מאוחר יותר אף נחתמה תוספת להסכם). בהסכם התחייב יצחק, כי לאחר קבלת הסכום האמור מהתובעת לא תהיה לו כל טענה או דרישה בנוגע לדירת מגורים ברח' רוטשילד 12 בבת- ים, הידועה כגוש 7145 חלקה 76/26 (להלן: "הדירה בבת-ים"). הדירה בבת-ים נמצאה, אז כמו היום, בבעלותה של הנתבעת. התובעת טוענת, כי העברת הכספים ליצחק הקנתה לה את מחצית הזכויות בדירה בבת-ים. הסכום השני הועבר לנתבעת בשנת 2004, לצורך רכישת הבית בראשון-לציון. בנוגע לסך של 249,000 ש"ח אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר בהלוואה. לגבי סך נוסף של 796,000 ש"ח חלוקים הצדדים בשאלה האם הכספים ניתנו כמתנה לאמה של הנתבעת, או שמא כטענת התובעת, מדובר בתשלום עבור רכישת מחצית הזכויות בנכס. ב. עיקר טענות התובעת התובעת טוענת, כי חסכה את הכספים האמורים בעמל רב, לשעת הצורך, וכי מעולם לא התכוונה להעבירם במתנה. התובעת טענה, כי לא עמדה על זכויותיה לרשום את מחצית הזכויות בנכסים על שמה במשך כל השנים, משום שהנתבעים הסבירו לה ששיקולי מס מונעים את רישום הנכסים על שמה. בנוגע לדירה בבת-ים טענה התובעת, כי ההסכמים שנערכו עם יצחק, להעברת הסך של כ-55,000 דולר, נחתמו לבקשתה של הנתבעת, כאשר בתמורה התחייבה הנתבעת להעביר את מחצית הזכויות בדירה לבעלות התובעת. התובעת גורסת, כי הצהרת הנתבעת לפיה לא היה לה כל קשר להסכמים האמורים התגלתה ככוזבת, זאת לאור עדותו של עו"ד דני אטיאס, אשר ניסח את ההסכמים (להלן: "עו"ד אטיאס"); משום שעל ההסכמים עצמם מופיעות המילים "הסכם עזרי גואטה"; וכן הכיתוב "הסכמים/גואטה/תוספת להסכם" (שם משפחתה הקודם של הנתבעת היה "גואטה"); מאחר שהנתבעת יוצאת נשכרת מההסכמים הללו; ולאור הסתירות בעדותה של הנתבעת ביחס לידיעתה ההסכמים. עוד טענה התובעת, כי ראיה נוספת לזכויותיה בדירה בבת-ים מצויה בכך שבמהלך השנים הועברו לה על ידי הנתבעת דמי השכירות בגין חלקה בדירה. לעניין זה הציגה התובעת דפי חשבון המעידים על הפקדת שיקים בשנים 2006 - 2008. עוד ביססה התובעת את גרסתה על עדותה של גב' לריסה קרסנוב (להלן: "קרסנוב"), אשר התגוררה בדירה בבת-ים בשנים 2003 - 2009. קרסנוב הצהירה כי בשנת 2007 שמעה את הנתבעת משוחחת בטלפון עם מישהי אותה כינתה "דודה" אותה שאלה "אין את רוצה את הכסף, בדולרים או בשקלים?". כן הצהירה קרסנוב, כי באותה פגישה אמרה לה הנתבעת שדמי השכירות מועברים לדודתה (סעיפים 2 ו-3 לתצהירה). בנוגע לבית בראשון-לציון טענה התובעת כי אין כל תיעוד לטענה שהכספים בסך 796,000 ש"ח ניתנו לנתבעת במתנה. התובעת טוענת, כי העבירה את הכספים בכפוף להתחייבות, כי תירשם כבעלת מחצית הזכויות בנכס. התובעת ציינה, שאין בסיס לטענת הנתבעת לפיה הוסכם על העברת הכספים במתנה בתנאי שהנתבעת תתחייב לדאוג לאמה. התובעת ציינה, כי יחסיה של הנתבעת עם אמה היו "יחסים מצוינים", ולכן היה ברור שהנתבעת תדאג לאמה ללא תלות בקבלת הסכום האמור. עוד צוין, כי אי זימון האם לעדות פועל לחובת הנתבעים. על כך הוסיפה התובעת את העובדה שהנתבעת הודתה כי הסתירה מבני המשפחה שהבית בראשון-לציון בבעלותה. כן צוין, כי הנתבעת לא הציגה הסבר חלופי סביר להיווצרות המשבר שהוביל להגשת כתב התביעה, שנבע לגרסתה מסירוב הנתבעים לרשום את הנכס על שמה. לטענת התובעת, דברים אלה מעידים על חוסר אמינות גרסתה של הנתבעת. בעניין הסכום הנוסף בסך של 249,000 ש"ח, מציינת התובעת שהודעת הנתבעים כי מדובר בהלוואה מהווה טענת הודאה והדחה ומשכך מוטל הנטל על כתפיהם להוכיח שהכספים אכן הוחזרו. התובעת ציינה, כי בניגוד לטענותיה, הנתבעת ידעה היטב שלצורך העברת הסכום האמור נלקחה על ידי התובעת הלוואה. עוד הוסיפה התובעת, כי אין כל בסיס לטענתה של הנתבעת כי הלוואה זו הוחזרה, שכן הכספים שהועברו לתובעת הינם תשלום שכר דירה עבור חלקה בדירה בבת-ים ובבית בראשון-לציון. התובעת הבהירה, כי הראיות שהוצגו על ידי הנתבעת מלמדות שהוחזר סך של 154,765 ש"ח בלבד, והדגישה, כי הראיות אינן מתיישבות עם טענת התובעת לפיהן בממוצע הוחזר סך של 3,500 ש"ח בחודש. עוד סבורה התובעת, כי אי העדת הנתבע פועלת לחובת הנתבעים. התובעת הזכירה את פסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 986/93 יעקב קלמר נ' מאיר גיא ואח' פד"י נ(1) 185 (להלן: "הלכת קלמר") לפיה דרישת הכתב במקרקעין כפופה לעקרון תום הלב. לטענתה, בנסיבות דנן מדובר במקרה בו בהתאם להלכת קלמר "זעקת ההגינות" מחייבת את רישום התובעת כבעלים של מחצית מהזכויות בדירה בבית ים ובבית בראשון-לציון אף על פי שלא נחתם מסמך בכתב. ג. תגובת הנתבעים הנתבעים טוענים, כי התובעת הינה אישה צלולה ומשכילה, השולטת בשפה העברית, אשר הבינה היטב את ההסכם עליו חתמה עם יצחק. הנתבעים מציינים, כי במהלך השנים נהגה התובעת להעניק לקרובי משפחתה מתנות בסכומים שונים. עוד הם מדגישים כי מעולם לא הסכימו שבתמורה לכספים שניתנו להם על ידי התובעת יועברו לה זכויות בנכסים בבעלותם או כל תמורה כספית אחרת. לטענתם, דינה של התביעה להידחות בשל היעדר עילה, שכן התובעת לא הציגה כל מסמך כתוב המלמד שהיא זכאית לרשום את מחצית הזכויות בנכסים על שמה ואף לא הביאה כל ראיה לשוויים של הנכסים. עוד טענו הנתבעים, כי יש לדחות את התביעה בשל השיהוי הרב שבו הוגשה. כמו כן ציינו הנתבעים, כי התובעת לא הבהירה מדוע העבירה לנתבעים את הכספים לרכישת הבית בראשון-לציון בשנת 2005, על אף שידעה שהם לא קיימו, לכאורה, את ההסכם משנת 1999 לרשום את הדירה בבת-ים על שמה. בנוגע לדירה בבת-ים, הנתבעים סבורים, כי התובעת לא הוכיחה שיש לה זכויות כלשהן בדירה. הנתבעים הבהירו, כי הדירה בבת-ים הועברה לנתבעת בירושה וליצחק לא היתה כל זכות בה, ולכן ההסכם בינו לבין התובעת לא יכול היה להניב לתובעת כל זכות בדירה. הנתבעת אף טענה, כי לא ידעה על ההסכם בזמן אמת ולמדה עליו רק בדיעבד. הנתבעים מציינים בנוסף, כי בין התובעת לבין יצחק ושותפו היתה מערכת יחסים עסקית, העשויה להסביר את העברת הכספים. הנתבעים מציינים, כי יצחק לא העיד בפני בית המשפט (אף לא בהליך הקודם שהתקיים בעניין הצדדים בפני כב' השופט שינמן), דבר הפועל לחובת התובעת. לטענת הנתבעים, אף עדותו של עו"ד אטיאס לא תוכל לסייע לתובעת, שכן התובעת עצמה העידה שהוא לא ידע כי היא רוכשת את מחצית הזכויות בדירה. לטענתם, התובעת לא היתה עקבית בתשובותיה ביחס לסכום ששולם על ידה. עוד נטען, כי עדותה של קרסנוב היתה "עדות מטעם" וכי קרסנוב הודתה בחקירתה, שהפתקים שצורפו כראיות לתשלום שכר הדירה נכתבו על ידה לאחר שעזבה את הדירה. אי לכך, סבורים הנתבעים שלא ניתן ללמוד מעדותה דבר בנוגע לזכויותיה של התובעת. הנתבעים סיכמו, כי התובעת לא הצליחה להבהיר מדוע העברת הכספים ליצחק, שהתבצעה מרצונה החופשי, מצדיקה את העברת זכויותיה של הנתבעת בנכס לבעלות התובעת. בנוגע לבית בראשון-לציון, טוענים הנתבעים, כי הסך של 796,000 ש"ח ניתן לנתבעת במתנה, על מנת שתטפל באמה, אחותה של התובעת, וכחלופה לתשלום עבור בית אבות. הנתבעים מציינים שעו"ד עמיזכאי ליואי (אשר ייצג את הנתבעים ברכישת הבית בראשון-לציון, להלן "עו"ד ליואי") העיד כי לא הכיר את התובעת, וכי הנתבעים מסרו לו עוד בשנת 2005 כי הכספים האמורים ניתנו להם על ידי התובעת במתנה. הנתבעים מציינים, כי התובעת סתרה את דבריה כאשר טענה מחד גיסא שעו"ד ליואי לא ידע כי היא רוכשת מחצית הזכויות בבית בראשון-לציון, ומאידך גיסא, כי הוא ידע על הסכמה זו, אולם נאמר לו על ידי הנתבעים שלא לציין את שמה של התובעת. לטענתם, בניגוד לטענת התובעת, הפסיקה קובעת כי כאשר מדובר במתנה בין קרובים, על נותן המתנה להוכיח כי מדובר בהלוואה. בעניין ההלוואה בסך של 249,000 ש"ח, טוענים הנתבעים, כי ההלוואה הוחזרה במלואה. הראיות שהוצגו על ידי הנתבעים מלמדות על העברת סך של 154,765 ש"ח, ולטענתם, יתרת הסכום הועברה במזומן. לבסוף, ציינו הנתבעים שההסבר שהציגה התובעת לכך שנמנעה כל השנים מעמידה על זכויותיה אינו סביר. הנתבעים מציינים כי הם שילמו את מס הרכישה במלואו על הבית בראשון-לציון, וכי עורכי הדין שהעידו בעניין לא תמכו בגרסתה של התובעת. ד. המסגרת הנורמטיבית אתאר בקצרה את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לסוגיות הניצבות בפני. דרישת הכתב הסעד העיקרי המבוקש על ידי התובעת, כאמור, הינו רישום הנכסים על שמה. למעשה, התובעת טוענת כי בהעברת הכספים נכרתה בינה לבין הנתבעת עסקה במקרקעין. כידוע, סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע, כי התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב. בהלכת קלמר נקבע על ידי כב' השופט (כתוארו דאז) ברק, כי ניתן יהיה לעשות שימוש בעקרון תום הלב בכדי להגמיש את דרישת הכתב הקבועה בחוק המקרקעין, ובלשונו: "כמובן, השימוש בעיקרון "המלכותי" של תום-לב להגמשת דרישת "הכתב" צריך להיעשות בזהירות רבה. רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן יש מקום להיזקק לעקרון תום הלב כדי להתגבר על עקרון הכתב. המאפיין מצבים אלה הוא שעולה מהם "זעקת ההגינות" המצדיקה סטייה מעקרון הכתב. אין ליתן מראש רשימה סגורה של מצבים אלה. הם בוודאי משתנים על-פי נסיבות החיים. מקובלת עליי גישתה של פרופ' כהן, במאמרה הנ"ל, שלפיה - "...ראוי להעניק תפקיד מרכזי לשני רכיבים: האחד, האם התחולל שינוי מצב בעקבות החוזה (הבלתי אכיף או הבלתי תקף), כגון שהוא קויים או שהיתה עליו הסתמכות; השני, מהי מידת אשמתו של הצד המתנער מביצוע החוזה. משקלם המצטבר של שני הרכיבים הוא שיכריע אם במקרה נתון ניתן לוותר על דרישת הכתב" (שם, בעמ' 440)". אם כך, השימוש בעקרון תום הלב יעשה בזהירות רבה, ויוגבל למקרים מיוחדים ויוצאי דופן, אשר עולה מהם "זעקת ההגינות" (ראו גם ע"א 8144/00 עלריג נכסים (1987) בע"מ נ' ברנדר פ"ד נז(1) 158). נטלי השכנוע שאלה נוספת הדורשת הכרעה היא על מי מהצדדים הנטל להוכיח את טענותיו. בנוגע לכספים שניתנו ליצחק, הרי שהנתבעת מכחישה את מעורבותה בעניין ונטל השכנוע מוטל אפוא על כתפי התובעת. בנוגע לכספים לרכישת הבית בראשון-לציון, הרי שכאמור, הנתבעים אינם מכחישים קבלת סך של 796,000 ש"ח, אך טוענים, כי מדובר במתנה. חובת ההוכחה במשפט האזרחי חלה על התובע, בהתאם לכלל הבסיסי כי "המוציא מחברו עליו הראיה". אולם נטל השכנוע יתהפך ויחול על הנתבע בנסיבות בהן תעלה על ידי הנתבע טענת "פרעתי" (ראו למשל ע"א 530/89 דיסקונט נ' נופי, פ"ד מז(4) 123). במקרה בו מודה הנתבע שקיבל מהתובע נכס אך טוען כי מדובר במתנה, חובת ההוכחה תחול עליו. הלכה זו נקבעה עוד בע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח' 262 (להלן: "הלכת גולדקורן"): "אך השאלה העומדת בפנינו היא: מה הדין, כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר, ומצמצם את הגנתו לטענה מפורשת: כי הדבר ניתן לו בתורת מתנה - האם טענה זו מעבירה אליו את חובת ההוכחה, או לא? התשובה לשאלה היא, לדעתנו, בחיוב". יחד עם זאת, להלכה זו נקבע חריג השאוב מהמשפט המקובל. בנסיבות בהן בין הצדדים קיימת מערכת יחסים מיוחדת, תעמוד למקבל הנכס חזקת מתנה, ועל הטוען כי מדובר בהלוואה להוכיח את קיומה. מערכת יחסים מיוחדת תתקיים כאשר הצדדים לנתינה הם בגדר "קרוב קרוב" (כלשונו של כב' השופט זילברג בעניין גולדקורן), והיחסים ביניהם מתאפיינים באחריות לרווחה הכלכלית של המקבל. חזקת המתנה הוחלה בנתינה בין הורה לילדו, בין בני זוג (מכוח השיתוף ביניהם) ובמקרים מסוימים גם בקשרי משפחה רחוקים יותר, כגון מתנה סב לנכדו (ראו למשל תמ"ש (חד') 3540/05 ר.א. נ' ר.פ. ( 29.4.2007)). אציין את דבריו של כב' השופט כהן בתמ"ש 7630/06 י.פ. נ' ר.פ.ה ( 11.12.2006), אשר סיכם את ההלכה הנוגעת לעניין: "כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר ומצמצם את הגנתו לטענה כי הנתינה ניתנה לו כמתנה, פועלת החזקה הגורסת, כאמור, כי אין נתינה חד צדדית חינם, כנגד גירסתו של הנתבע. החזקה מציבה עתה סימני שאלה ומטילה ספק בגירסתו של הנתבע, באופן המטיל עליו את הנטל הכבד לשכנע את בית המשפט כי בניגוד להגיונם הרגיל של הדברים, וחרף ניסיון החיים, קיבל הוא מזולתם באופן חד צדדי דבר מה, מבלי שיהיה עליו להשיבו או לחייב בגינו במתן תמורה. עפ"י פסיקת ביהמ"ש העליון, משפועלת החזקה באופן זה כנגד "גירסת המתנה" של הנתבע עובר נטל ההוכחה משכמו של התובע אל שכמו של הנתבע ומוטלת עליו רמה גבוהה של הוכחת גמירות הדעת להענקת מתנה, שהוא מייחס לנותן (ראה ע"א 4396/90 רוזנמן נ' קריגר פ"ד מ"ו (3) 254; ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי פ"ד ח' (1) 262). מעבר נטל הראיה אל שכמו של הנתבע הטוען כי קיבל מתנה, מתייחס על פי פסיקת בית המשפט העליון למקיים בהם הצדדים הינם זרים זה לזה, או מצויים במערכת היכרות ויחסים כזו או אחרת אשר על פי ההיגיון וניסיון החיים אינם מובילים לסיווג הנתינה כמתנה (בהתחשב כמובן בגובה הסכום או ערך הנכס שאינם של מה בכך). שונים הם פני הדברים כשמדובר ביחסי קירבה בדרגת קירבה ראשונה ובמערכות יחסים המאופיינות בתמיכה, הענקה ונתינה ללא תמורה של צד אחד למשנהו, כגון יחסי הורים ילדיהם ובני זוגם...". בנוגע לכספים בסך 249,000 ש"ח לגביהם אין מחלוקת כי ניתנו כהלוואה, הרי שמדובר בטענת "הודאה והדחה". כדבריו של יעקב קדמי בספרו "על הראיות" (הוצאת דיונון, תש"ע-2009), בעמ' 1746: "משמעותה של הגנה זו היא, כי הנתבע מודה בעובדות שטען להן התובע בפרשת תביעתו, אך מחמת עובדות נוספות, המפורטות בכתב הגנתו, אין התובע זכאי לכל חלק מן הסעד המבוקש... לגבי העובדות 'המדיחות' הנטענות על ידו, נטל ההוכחה הוא עליו ומשלא ירים נטל זה יינתן נגדו פסק דין". משכך, נטל השכנוע בעניין זה הוא על כתפי הנתבעים, להראות כי אכן השיבו את הכספים שניתנו להם. על רקע זה, אפנה לבחינת טענות התובעת. ה. דיון והכרעה אקדים ואומר, כי דין התביעה להתקבל בחלקה, בנוגע להחזר הכספים שניתנו עבור רכישת הבית בראשון-לציון. טענות מקדמיות כאמור, הנתבעים טענו כי דין התביעה להידחות על הסף בשל היעדר עילה, כמו גם לאור השיהוי הרב בהגשתה. אין ממש בטענת הנתבעים כי התביעה נעדרת עילה. ראשית, על אף שהתביעה נעדרת מסמכים בכתב המעידים על ההסכמות להן טוענת התובעת, הרי שאם תוכיח התובעת, כי נסיבות המקרה דנא מקיימות את התנאים שנקבעו בהלכת קלמר, תעמוד לה הזכות לקבלת הסעד המבוקש על ידה. ויתרה מזו; התובעת אף תבעה סעד חלופי להשבת הכספים שהועברו על ידה ואף מטעם זה אין בסיס לטענה, כי התביעה נעדרת עילה. בנוגע לטענת השיהוי, הרי שלטענת התובעת, הנתבעים לא התכחשו בעבר לזכויותיה ולפיכך לא עמדה על רישום הנכסים על שמה עד לשנת 2009. אציין, כי ככל שהדברים נוגעים לדירה בבת-ים, אי עמידת התובעת על זכויותיה במשך כ-10 שנים עשויה היתה להיחשב כשיהוי המצדיק את דחייה התביעה. ברם, כפי שיפורט להלן, החלטתי לדחות את התביעה לגופה בעילה זו ולכן איני נדרש להכרעה בסוגיית השיהוי. הדירה בבת-ים התובעת טוענת, כי ההסכם בינה לבין יצחק נחתם לבקשתה של הנתבעת, אשר התחייבה כי בתמורה לתשלום ליצחק תעביר לתובעת את מחצית הזכויות בדירה. כאמור, בעניין זה מוטל נטל השכנוע על כתפיה של התובעת, שכן הנתבעת הכחישה מעורבות כלשהי בהעברת הכספים ליצחק. אין בידי לקבל את עמדת התובעת, ואפרט להלן את נימוקי. ראשית, התובעת לא הוכיחה, כי ליצחק היו זכויות כלשהן בדירה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי גב' רחל פנחס עזרי (להלן: "רחל") הורישה בצוואתה מיום 10.2.1994 את הדירה בבת-ים לנתבעת, וכי על פי הצוואה לא היו ליצחק זכויות כלשהן בנכס. הצדדים אף מסכימים על כך שיצחק התגורר בדירה בין השנים 1995 - 1999, וכי בתקופה זו שילם לנתבעת דמי שכירות בהתאם להסכמים שנחתמו בינו לבין הנתבעת. כן מוסכם, כי לקראת תום תקופת השכירות ביקשה הנתבעת מיצחק לפנות את הדירה. יצחק סירב, ועל רקע זה פרץ בינו לבין הנתבעת סכסוך, במסגרתו העלה יצחק טענה כי מחצית הזכויות בדירה שייכות לו. הסכמי השכירות שנחתמו עם יצחק בהם מובהר, כי הנתבעת היא בעליה הרשומים של הדירה, מעידים על כך שלא היו לו זכויות כלשהן בנכס. יש להניח, כי טענותיו של יצחק בעניין זה נועדו למנוע את פינויו מהדירה. כפי שהעידה הנתבעת, ודברים אלה מקובלים עלי, "הדירה בבת-ים היא דירה שלי וליצחק אין שום טענות ולא היו לו טענות לגביה. ברגע שביקשתי ממנו לפנות את הדירה, כשהוא היה בשכירות, אחרי 4 שנים, בגלל שביקשתי ממנו לפנות, יש לאחי 100% נכות נפשית ואז התבלבל לו הכל בראש והוא לא ידע מה לעשות והוא נתפס בי כי הוא רצה משענת ולהיות באיזה שהוא מקום, ואז הוא החליט שהוא לא יוצא מהבית ושהוא רוצה חצי..." (עמ' 43, ש' 6 - 10 לפרוטוקול). כשנדרשה התובעת להתמודד עם עובדות אלה בחקירתה הנגדית, העלתה היא טענה חדשה, לפיה זכויותיו של יצחק בנכס נבעו מכך ש"גב' עזרי עשתה צוואה חצי לאח שלה וחצי ללאה. לאה הצליחה לשכנע אותה שתעשה צוואה על השם שלה והיא תיתן את החצי יצחק שלא יהיה לה בעיות עם האח שלה. האח של לאה היה גר בדירה והיה משלם חצי משכר הדירה, כי חצי מגיע לו וחצי הוא שילם" (עמ' 7, ש' 24 - 26 לפרוטוקול). ברם, התובעת העידה כי היא עצמה לא נכחה במקום שעה שהגיעו כביכול הנתבעת ורחל להסכמה זו. התובעת אף העידה, כי לא שוחחה בעניין עם הנתבעת (עמ' 8, ש' 5 - 12 לפרוטוקול), ולא הסבירה מדוע שוחחה רחל על נושא זה עימה, והיכן התקיימה השיחה. מעבר לעובדה, שהתובעת לא סיפקה הסבר לשאלה מדוע עובדות אלה נעדרו מתצהירה (עמ' 8 ש' 12 לפרוטוקול), זוהי עדות שמועה, אשר לא ניתן להתבסס עליה. לא בכדי, כאשר נשאלה התובעת, "היות והדירה רשומה על שם לאה, ויצחק אין לו חוזה שהוא יכול לגור בדירה היא יכולה הייתה להוציא אותו מהדירה, אז למה היא הייתה צריכה אותך?" היתה תשובתה "תשאל אותה. היא באה אליי לבכות. תשאל אותה" (עמ' 10, ש' 13 - 15 לפרוטוקול). אסכם, כי לא סביר, שהנתבעת היתה מסכימה להעברת מחצית מזכויותיה בדירה לתובעת בשל טענות בעלמא שהעלה יצחק במסגרת סירובו לפנות את הדירה שנית, אין בידי לקבל את טענת התובעת, כי ניתן ללמוד על זכויותיה בדירה מכך שהועברו לה כביכול במהלך השנים, מחצית מדמי השכירות בנכס. תחילה אעיר, כי התנהלותה של התובעת בעניין זה היתה נגועה בחוסר תום לב. התובעת צירפה לתצהירה פתקים חתומים על ידי קרסנוב אותם הגדירה כ"מסמכים המעידים על העברת תשלומים בגין מחצית מדמי השכירות" (נספח 11 לתצהיר התובעת) ולא ציינה, כי הפתקים נחתמו לאחר פרוץ הסכסוך וכשנה לאחר שעזבה קרסנוב את הדירה. עובדה זו נחשפה רק בחקירתה הנגדית של קרסנוב (עמ' 28 ש' 30 - 34 לפרוטוקול). ממילא, הפקדות הכספים שהוצגו על ידי התובעת, נוגעות לשנת 2006 ואילך, והן לא יכולות לשמש בסיס לקביעה כי התובעת רכשה זכויות בדירה בבת-ים בשנת 1999. זאת ועוד; קרסנוב, אשר התגוררה בדירה בשנים 2003 - 2009, העידה כי שילמה את שכר הדירה "במזומן, תמיד בשקלים" (עמ' 29, ש' 30 לפרוטוקול). מנגד, הראיות שצורפו על ידי התובעת מלמדות כי הופקדו בחשבונה שיקים בשנים 2006 - 2008, כך שלא ניתן לקבוע כי השיקים שהופקדו בחשבון התובעת מקורם בכספי השכירות דווקא. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה שהנתבעת הכחישה כי העבירה לתובעת את מחצית דמי השכירות (עמ' 44, ש' 10 לפרוטוקול), אולם הוסיפה כי באותן שנים "העברנו חודש בחודשו כספים ללאוני, לצורך החזרי ההלוואה בסך של 249,000 ש"ח כפי יכולתנו כמסוכם" (סעיף 54 לתצהירה). שלישית, לא אוכל לקבל את טענת התובעת, כי בעת שנחתם ההסכם בינה לבין יצחק, לא הבינה במה הוא עוסק (עמ' 13, ש' 18 - 27 לפרוטוקול). עדותה של התובעת בעניין זה לא היתה עקבית. התובעת העידה, כי נפגשה עם עו"ד אטיאס בין שלוש לארבע פעמים (עמ' 11 לפרוטוקול), אך היא אינה יודעת האם הוא ידע שהיא רוכשת את מחצית הדירה (עמ' 12, ש' 7 - 8 לפרוטוקול). בהמשך הדברים חזרה בה התובעת וטענה, כי עו"ד אטיאס לא ידע על כך שהיא הרוכשת שכן "לא אמרתי לו, כי זה סודי" (עמ' 12 ש' 19 לפרוטוקול), וכי היא חתמה על ההסכם ועל התוספת להסכם מבלי שעו"ד אטיאס הסביר לה את תוכנו (עמ' 13, ש' 9 לפרוטוקול). הלכה היא, כי אדם החותם על מסמך מבלי לדעת את תוכנו, לא ישמע בטענה כי לא הבין על מה חתם. כפי שנאמר בע"א 167/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד י"ט (3) 113: "בדרך כלל דין הוא שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך, ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחותם לאות הסכמתו יהא תוכן המסמך אשר יהא... אך אפילו עיוור או אנלפבית שחתם על המסמך, והמסמך נוגע לעסקה מסוג שהוא חפץ בה, אלא שהחותם טעה או הוטעה לגבי פרטי העסקה, והפרטים אינם תואמים את העסקה שהוא דימה לעשותה הטענה "לא נעשה דבר" אינה עומדת לחותם...". (וראו גם את שנאמר בע"א 121/70 גלעדי נ' אוריון חברה לביטוח בע"מ פ"ד כ"ה (1) 648). בנסיבות המקרה דנא, לא תישמע טענתה של התובעת כי לא הבינה על מה חתמה. לא סביר, כי התובעת לא הבינה שמדובר בהעברת כספים ללא תמורה בינה לבין יצחק, כאשר הנתבעת אינה מופיעה כצד להסכם ואינה חתומה עליו, וכאשר עו"ד אטיאס העיד שהתובעת היתה לקוחה שלו ויש להניח כי יידע אותה בדבר תוכן ההסכם (עמ' 31, ש' 28 לפרוטוקול). רביעית, אף נוסחו של ההסכם מלמד, כי אין ממש בטענות התובעת. בהסכם נרשם, ב"והואיל" האחרון, "רק למען שלום בית בין אחים מוכנה ליאוני, לפנים משורת הדין ומבלי שתהיה עליה חובה לעשות כן, לשלם ליצחק סכום כספי עפ"י התנאים בהסכם זה בלבד". הנה כי כן, מהאמור בהסכם עולה כי העברת הכספים התבצעה לפנים משורת הדין ולא משום שהתובעת היתה מעוניינת ברכישת מחצית הזכויות בנכס. כלומר, לא זו בלבד שאין כל ראיה בכתב המעידה על טענותיה של התובעת, כנדרש על פי חוק המקרקעין, אלא שהראיות הכתובות מלמדות על ההיפך המוחלט. בנסיבות אלה ברי, כי לא מדובר במקרה המקים "זעקת הגינות" המצדיקה הענקת זכויות בנכס לתובעת על אף שאין כל מסמך כתוב המעיד על כך. אין מקום גם להורות לנתבעים להשיב את הכספים שניתנו ליצחק. אכן, התובעת הציגה ראיות לכך שהנתבעת היתה מעורבת, בצורה כזו או אחרת, בהסכמים שנחתמו עם יצחק. כך צוינה עדותו של עו"ד אטיאס, כי "בסופו של דבר נחתם ההסכם שהוצג פה, אבל הוא נועד לפתור בעיה שהייתה לגב' לאה גבע עם אחיה מר יצחק עזרי" (עמ' 33, ש' 6 - 7 לפרוטוקול) ובהמשך, בתשובה לשאלה "בדרך כלל שנותנים שם לתיק, הוא הגורם הדומיננטי בתיק?" השיב "לא בהכרח. התובעת לא הייתה מעורבת בהתחלה, זה התחיל מזה שהנתבעת ניסתה לפתור את הבעיה מול אחיה ולא הצליחה ואז התערבה התובעת". כמו כן, ההסכמים נושאים, כאמור, את אזכור שמה של הנתבעת, וברי כי הנתבעת יוצאת נשכרת מהסכמים אלה, לאור העובדה שיצחק ויתר מפורשות על טענותיו כלפיה, חסרות בסיס ככל שהיו. מנגד יש לציין, כי עו"ד אטיאס הבהיר, שחלפו שנים רבות ופרטי העניין לא זכורים לו (עמ' 34, ש' 14 - 17 לפרוטוקול). הנתבעת העידה שאכן נפגשה עם עו"ד אטיאס בנושא פינויו של יצחק מהדירה (עמ' 43, ש' 11 - 16 לפרוטוקול), עובדה שיכולה להסביר מדוע התייחס עו"ד אטיאס לתובעת, לנתבעת וליצחק "כמקשה אחת" (עמ' 34, ש' 25 לפרוטוקול). הנתבעים אף הצביעו על כך שבין התובעת לבין יצחק ושותפו היתה מערכת יחסים עסקית, דבר העולה הן מייפוי הכוח שניתן לתובעת על ידי יצחק (נספח ב' לתצהיר הנתבעת) והן מעדותה של התובעת עצמה (עמ' 20, ש' 15 - 24 לפרוטוקול). עוד יש להוסיף, כי התובעת לא הבהירה מהו הסכום המדויק שהועבר ליצחק (נספח 4 לכתב התביעה; נספח 11 לכתב התביעה; וטענותיה של התובעת בחקירתה, עמ' 10, ש' 24 - 26 לפרוטוקול). ולבסוף, הנתבעת הציגה הסבר חלופי, שאינו בלתי סביר, כי הסכמתה של התובעת להעניק ליצחק את הכספים נבעה מרצונה החופשי, מתוך דאגה למצבו הרפואי ולהשלכותיו על יתר בני המשפחה ובכלל זה אחותה, אמה של הנתבעת (סעיפים 28 - 32 לתצהירה של הנתבעת). אעיר, כי לאור מצבו הרפואי של יצחק, לא זקפתי לחובתה של התובעת את אי הזמנת יצחק למתן עדות. לאור כל האמור, הראיות למעורבותה של הנתבעת בהסכמים לא יוכלו לסייע לתובעת, ולא אוכל על בסיסן לקבוע שעל הנתבעים להשיב את הכספים שהעבירה התובעת ליצחק. אסכם, כי משעה שלא הוכח כי ליצחק היו זכויות בנכס; שהנתבעת כלל אינה צד להסכם, והכספים לא הועברו אליה; שאין כל מסמך בכתב כנדרש על פי חוק המקרקעין; כאשר המסמכים הכתובים מעידים כי התובעת העבירה ליצחק את הכספים לפנים משורת הדין ובלי שציפתה לקבל דבר בתמורה; הנתבעת הציגה הסבר מתקבל על הדעת לכך שעו"ד אטיאס, שלא זכר את האירועים במדויק, סבר כי כל השלושה היו מעורבים בחתימת ההסכם; ולבסוף, משהוצג טעם סביר להחלטתה של התובעת להעביר את הכספים; אני קובע כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה בעילה זו. הבית בראשון-לציון טרם שאפנה לדון בטענות הצדדים, עלי לקבוע על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע בסוגיה זו. כאמור, התובעת טענה כי טענת הנתבעים שהכספים הועברו במתנה מעבירה את הנטל לכתפיהם, בעוד שהנתבעים טענו כי מאחר ומדובר במתנה במסגרת יחסי משפחה - הנטל על התובעת לשכנע שמדובר בהלוואה. אני סבור שבעניין זה, הצדק עם התובעת. אכן, קרבת משפחה עשויה להפוך את הנטל ולהשיבו לכתפי התובע, אך הדבר תלוי בנסיבות המקרה ובטיב היחסים בין הצדדים. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ויצמן במאמרו "אם כסף תלוה את עמי", פרשת השבוע (גיליון מס' 340, תשס"ט): "עיון בפסיקת בית המשפט מלמד שעצמתה של "החזקה ההפוכה" בנתינה בין קרובי משפחה משתנה על פי נסיבות העניין. רוצה לומר: ככל שיש קשר קרוב יותר ומחויבות רבה יותר בין הנותן למקבל וככל שהנתינה היא בסכום הסביר ליכולתו הכלכלית של הנותן - אזי תתעצם החזקה ויגדל הנטל המוטל על המבקש לסתור אותה. בהתאם להלכה הנזכרת, נפסק למשל שלעתים גם נתינה של סב לנכדו תיחשב לנתינה המהפכת את החזקה אם הסב הנותן מעמיד את עצמו במצב של הורה" בע"א 34/88 ג'וזפינה רוטנברג רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל פ"ד מד(1) 278, נקבע כי יחסי אח ואחות אינם עולים כדי יחסים מיוחדים המצדיקים את השבת הנטל לכתפיו של התובע, וכפי שנאמר שם: "במקרה שלפנינו מדובר ביחסי אח ואחות, יחסים אופקיים בהירארכיה המשפחתית, ואינו מתקיים המבחן של יחסי הקירבה המיוחדים, המקיימים את החזקה בדבר מתנה. אח אינו חב כרגיל בדאגה לצורכי אחיו האחרים ואינו מצוי in loco parentis לגביהם." בנסיבות דנא, על אף שבין הצדדים ישנה קרבה משפחתית, אין בידי לקבוע כי יחסים אלה עולים כדי יחסי הקרבה המיוחדים המצדיקים את השבת נטל השכנוע לתובעת. התובעת לא היתה חייבת בדאגה לצרכי אחותה, ובוודאי לא בדאגה לצרכי אחייניתה, וכפי שהבהירה בתצהירה כי "לאמא של לאה יש משפחה וילדים וגם יש לה נכסים משלה (דירה וחסכונות). אני לעומת זאת, לבד והייתי צריכה לדאוג לעצמי ולעתיד שלי" (סעיף 20 לתצהירה). לפיכך, היה על הנתבעים לשכנע, כי התובעת ביקשה להעניק להם את הכספים מבלי שיהיה עליהם להשיבם ומבלי שהם יעבירו לתובעת דבר מה בתמורה. אני סבור, כי הנתבעים לא עמדו בנטל זה. הנתבעים טענו, כי הסיבה להעברת הכסף היתה התחייבות הנתבעת לדאוג לאמה, אחותה של התובעת, ובכדי שהנתבעים יוכלו לעבור להתגורר בבית עם מעלית שיתאים לצרכיה של האם. אלא שכפי שציינה נכונה התובעת, יחסיה של הנתבעת עם אמה היו יחסים מצוינים, וכעולה מעדותה, גם כיום היא מטפלת בה במסירות. לא סביר, לפיכך, כי התובעת תעביר לנתבעת סכום כה משמעותי בשל טעם זה לבדו, כפי שביקשו לטעון הנתבעים. על כך יש להוסיף, כי טרם רכישת הבית בראשון-לציון, היו בבעלותם של הנתבעים שני נכסים (דירת שלושה חדרים בה התגוררו, והדירה בבת-ים), ובבעלותה של האם היתה דירה נוספת (עמ' 46 - 47 לפרוטוקול). כלומר, לנתבעים עמדו האמצעים הכלכליים לרכוש דירה אחרת, עם מעלית, אשר היתה יכולה לאפשר להם את התנאים הדרושים לטיפול באחותה של התובעת. כפי שהבהירה הנתבעת עצמה בעדותה "זה לא קשור בכלל לכסף של הדודה שלי. אנחנו מכרנו את הבית ורצינו לקנות דירה עם מעלית, מן הסתם יותר קטנה, מכיוון שזה הכסף שהיה לנו. בכסף הזה היינו אמורים למצוא דירה עם מעלית. זה לא קשור לדודה שלי בכלל" (עמ' 46, ש' 3 - 5 לפרוטוקול) ובהמשך הדברים כשנשאלה "למה בעצם לא יכולת למכור את הדירה בבת-ים, אם את טוענת שהיא כולה שלך, דהיינו למכור את שתי הדירות ולקנות דירה משודרגת?" השיבה הנתבעת "מי אמר שלא יכולתי" (עמ' 46, ש' 9 - 11 לפרוטוקול). אף מטעם זה הנימוק שהציגו הנתבעים להעברת הכספים על ידי התובעת אינו סביר. הנתבעים אף לא הבהירו מדוע אם אכן היה מדובר במתנה, חזרה בה לפתע התובעת מהחלטתה להעניק אותה והעלתה את הדרישה לרשום את הנכס על שמה. אכן, הנתבעים הצביעו על קשיים מסוימים בגרסתה של התובעת. הנתבעים ציינו כי עדותה של התובעת לא היתה עקבית בנוגע לשאלת ידיעתו של עו"ד ליואי על ההסכמות בינה לבין הנתבעת, כאשר מחד טענה, כי "אני אמרתי לעורך הדין שירשום אותי בטאבו, הוא אמר לי שאם הוא ירשום אותי בטאבו עכשיו הם יצטרכו לשלם עוד מס" (עמ' 17, ש' 11 - 12 לפרוטוקול), ולאחר מכך חזרה בה ואמרה "הוא [עו"ד ליואי] ידע שאני שילמתי. הוא גם ידע שלאה צריכה לתת לי את הכסף הזה בחזרה. הוא לא ידע שצריך לרשום בעוד ארבע חמש שנים את מחצית הוילה בראשון על שמי... אני אמרתי לו שהם רוצים את העזרה לארבע חמש שנים ומתחילים לבנות שמה את הבתים והמחיר יעלה והם ימכרו ויתנו לי את החלק שלי" (עמ' 18, ש' 1 - 5 לפרוטוקול). אלא שעיון בעדותה של התובעת מלמד, כי חוסר העקביות בעדותה לא נגע לעצם העובדה שהכספים לא ניתנו כמתנה, אלא לטיב העסקה שנכרתה בינה לבין הנתבעת - האם הוסכם על רכישת זכויות קנייניות או שמא על מתן הלוואה. כעולה מעדותה, התובעת היתה עקבית בהכחשתה כי הכספים הוענקו לנתבעים כמתנה. לפיכך, כפי שאבהיר עוד להלן, הסתירות האמורות ישפיעו על פסיקת הסעד המבוקש, אך לא ניתן לקבוע על בסיסן שהכספים הוענקו לנתבעים במתנה. על כך יש להוסיף, כי אף עדותה של הנתבעת לא היה חפה מתמיהות. כך, העידה הנתבעת, כי לא סיפרה לאמה שהכספים לרכישת הבית בראשון-לציון ניתנו על ידי התובעת (עמ' 49, ש' 4 - 5 לפרוטוקול); וכי למעשה הסתירה מכל המשפחה כי הבית בראשון נמצא בבעלותה, וטענה בפניהם כי היא מתגוררת בו בשכירות (עמ' 49, ש' 11 - 12 לפרוטוקול). עוד יש לציין, כי הנתבעת לא היתה עקבית בעדותה בנוגע למצבה הרפואי של אמה, שלא הגיעה להעיד בבית המשפט (עמ' 48, ש' 19 - 34 לפרוטוקול וכן עמ' 49, ש' 23 - 26 לפרוטוקול). אציין, כי הנתבעים ביקשו להסתמך על עדותו של עו"ד ליואי לפיה הנתבעים אמרו לו בעת רכישת הבית בראשון-לציון, כי "הם קיבלו מדודה שלהם מתנה בסכום של כ-800,000 ש"ח לצורך קניית הדירה. שאלתי איך זה שהמתנה כזו גדולה, הנתבעת אמרה לי שיש לה דודה שיכולה להרשות לעצמה, ויש לה הרבה כסף" (עמ' 36, ש' 13 - 15 לפרוטוקול). אלא שעו"ד ליואי לא שמע את הדברים מהתובעת עצמה. בהיעדר הסבר סביר להחלטת התובעת להעניק לנתבעים סכום כה משמעותי במתנה, לא אוכל לקבוע על סמך עדות זו, כי הנתבעים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי הכספים אכן הועברו להם כמתנה. עם זאת, אין בידי לקבוע כי התובעת זכאית לרישום הנכס על שמה, שעה שאין בידה כל מסמך כתוב המעיד על עסקה כזו. התובעת לא הוכיחה, כי מדובר במקרה מיוחד ויוצא דופן, בו ניתן להתגבר על דרישת הכתב באמצעות עקרון תום הלב, בהתאם להלכת קלמר. ויתרה מזאת; כאמור לעיל, התובעת עצמה הודתה, כי לא רכשה זכויות קנייניות בנכס, ולהבנתה, רישום הנכס על שמה נועד להבטיח את השבת הכספים שנתנה לנתבעים (עמ' 18, ש' 1 - 5, וכן עמ' 19, ש' 7 - 9 לפרוטוקול). אציין עוד, כי אף מהמכתב הראשון שנשלח לנתבעים על ידי בא כוחה של התובעת עו"ד גלילי (נספח 13 לתצהירה) עולה, כי דרישתה הראשונית היתה שיוחזרו לה הכספים שנתנה לנתבעים, ולא כי הנכס ירשם על שמה. כך, בסעיף 9 למכתב מציין בא כוחה של התובעת, "הבטחתם למרשתי כי תחזירו לה את ההלוואה תוך 4 שנים באמצעות מכירת הבית". הסעד הראוי בנסיבות העניין, אם כך, הוא השבת הכספים שניתנו על ידי התובעת כהלוואה. חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, הותיר לשיקול דעת בית המשפט הן את פסיקת הפרשי ההצמדה והן את פסיקת הריבית (סעיפים 2 ו-3א(א) לחוק). סעיף 5 לחוק קובע כך: "תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית - עד מועד הפרעון" ככלל, ההלכה היא כי בית המשפט יפסוק הצמדה וריבית, אלא אם מדובר במקרה יוצא מהכלל ובנסיבות מיוחדות (ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין בע"מ נ' רבקה הורביץ, פ"ד לה(3) 533). בענייננו, התובעת עצמה הצהירה, כי היה על הנתבעים להשיב את ההלוואה בתוך "ארבע חמש שנים". לא מדובר בהלוואה ממניעים עסקיים לאדם זר, אלה במתן כספים לקרובי משפחה שהתבסס על יחסי אמון וקרבה ביניהם. התובעת לא טענה בשום שלב, כי סוכם עם הנתבעים שעל ההלוואה תחול ריבית כזו או אחרת. כפי שצוין בעניין ע"א 398/79 צבי מנגל נ' מדינת ישראל פ"ד לו(1) 432: "בחוזה חופשיים המתקשרים לכלול כל הוראה בדבר הצמדה או תרופה אחרת כדי לשמור על האינטרסים שלהם, ומשום כך פחותה נטיית בתי המשפט להוסיף הפרשי הצמדה או תוספות דומות, מקום שהצדדים היו בני חורין לעשות כן ולא עשו". לפיכך, אין מקום לפסיקת ריבית מיום העברת הכספים ועד מועד הגשת התביעה. עילת התביעה נולדה ביום 22.3.2009, לאחר שסירבו הנתבעים להשיב לתובעת את הכספים שהועברו אליהם, ולפיכך, בהתאם לקבוע בסעיף 5 לחוק, אני פוסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 796,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה מיום 4.2.2005 והפרשי הצמדה וריבית מיום 23.3.2009 - הכל, עד לתשלום המלא בפועל. אף בעניין ההלוואה בסך של 249,000 ש"ח, מוטל נטל השכנוע על כתפי הנתבעים, אשר טענו, ההלוואה הוחזרה במלואה. משעה שקבעתי כי לתובעת לא היו זכויות באף אחד מהנכסים האמורים, הרי שהכספים שהועברו לתובעת ממועד רכישת הבית בראשון-לציון, מהווים, כטענת הנתבעים, את החזר ההלוואה שניתנה להם. הראיות שהוצגו על ידי הנתבעים מלמדות על החזר של 154,756 ש"ח, כאשר לטענתם יתרת הסכום הועברה לתובעת במזומן. נוסף על כך, התובעת הודתה כי במהלך השנים הועבר על ידי הנתבעת סך של 3,500 ש"ח בחודש וכדבריה "באוגוסט 2010 היא הפסיקה לשלם לי. היא שילמה רק 500 ₪ במקום 3,500 ₪. אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר, נובמבר ודצמבר היא לא שילמה על הדירה ברוטשילד" (עמ' 14, ש' 31 - 31 לפרוטוקול). התובעת אף הדגישה כי הסיבה לכך שלא עמדה כל השנים על רישום הדירה על שמה היתה כי "אני האמנתי בהם. היא שילמה לי את שכר הדירה" (עמ' 16, ש' 17 לפרוטוקול) ובהמשך הדיון "בסך הכל נותנים לי 650 דולר כל חודש בשביל שכר הדירה בראשון" (עמ' 17, ש' 4 - 5 לפרוטוקול). עוד אוסיף, כי במכתבו של עו"ד גלילי (נספח 13 לתצהיר התובעת), צוין בנוגע לנכס בראשון-לציון, בסעיף 11(ב) כי על הנתבעים להשיב את ההלוואה "בהפחתת שכר הדירה / החזר ההלוואה המשולם לה", ומכך עולה כי התובעת עצמה הכירה בכך שהתשלומים המעוברים לה מדי חודש בחודשו מהווים החזר הלוואה. מחודש מרץ 2005 ועד חודש יולי 2010 חלפו 65 חודשים. דהינו, לפי הצהרתה של התובעת הועבר לה סך של 227,500 ש"ח. לפיכך, על הנתבעים להשיב לתובעת סך נוסף של 21,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום 27.1.2005 והפרשי הצמדה ריבית מיום 22.3.2009 כמוסבר לעיל. ו. סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 796,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה מיום 4.2.2005 והפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 23.3.2009 ועד לתשלום המלא בפועל וסך נוסף של 21,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום 27.1.2005 והפרשי הצמדה ריבית כחוק מיום 22.3.2009 ועד לתשלום המלא בפועל. הנתבעים ישלמו לתובעת את הוצאותיה ושכ"ט בא-כוחה, בסכום כולל של 60,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. מתנה במקרקעיןמתנהמקרקעין