כמה עולה עורך דין פלילי ?

כמה לוקח עורך דין פלילי ? / כמה מקבל עורך דין תעבורה ? תחומים אלו (שחרור ממעצר, נהיגה בשכרות, שלילת רישיון נהיגה וכו') שייכים לקטגוריית תחומי משפט אזרחי (קניין רוחני, זכויות יוצרים, דיני אינטרנט, דיני בנקאות, חברות, עמותות, פירוק חברה, הגבלים עסקיים, משפט בינלאומי, ביטול מכרזים, משרד הפנים, הגירה, דיני ספורט, ביטול עיקולים וכו') - תחומים בהם ##לא מקובל## לשלם לעורך דין בשיטת האחוזים. ##להלן פסק דין בנושא שכר טרחת עורך דין פלילי:##   1. בפנינו תביעה כספית שהגיש עו"ד (להלן: התובע) כנגד הנתבע , בגין שכר טרחת עו"ד מוסכם , כאשר כעילה חלופית נתבע אותו סכום מוסכם גם כשכר ראוי.   העובדות המוסכמות 2. בתאריך 7.9.97 פנה הנתבע לתובע, בשיחה טלפונית, באמצעות מר שמש, כדי שייצגו בהליך פלילי העומד ותלוי נגדו בבית משפט השלום בירושלים (ת.פ. 1912/96).   3. בעקבות שיחה טלפונית זו, נערכה למחרת, ב-8.9.97, פגישה בין התובע לנתבע במשרדו של התובע. בפגישה זו קיבל על עצמו התובע לייצג את הנתבע. במעמד אותה פגישה חתם הנתבע על יפוי כח (ת/1), בו ייפה כוחו של התובע להיות בא כוחו בתיק הנ"ל. כמו-כן חתם הנתבע בו ביום על כתב ויתור על סודיות רפואית, בו הוסמך התובע לקבל את מסמכיו הרפואיים של הנתבע (ת/5) ולעיין בהם.   4. פגישה נוספת בין הצדדים התקיימה ביום 13.10.97. לאחר פגישה זו, נשלח על ידי התובע לנתבע בתאריך 14.10.97 מכתב (ת/2), ובו דרישת תשלום שכ"ט עו"ד בסך 40,950 ש"ח כולל מע"מ כ10,000- $ כערכם דאז.   5. בתאריך 29.10.97 בשעה 19.07 נשלח על ידי הנתבע פקס (ת/3), בו ביטל הנתבע את יפוי הכח שניתן לתובע. משלוח המכתב נעשה יום לפני המועד שהיה קבוע לישיבה הראשונה בתיק שנקבעה ל-30.10.97.     המחלוקת העובדתית 6. בין הצדדים קיימת מחלוקת על אשר התרחש ביחסים ביניהם החל מיום 7.9.97, עת נוצר הקשר הראשוני ביניהם, ועד ל-29.10.97, מועד בו הודיע הנתבע לתובע שהוא מבקש ממנו להפסיק את הטיפול בתיק.   הפגישה הראשונה בין התובע לנתבע התקיימה כאמור במשרד התובע בתאריך 8.9.97. התובע והנתבע חלוקים על אשר התרחש בה הן באשר למשך הפגישה והן באשר לתוכנה.   בעוד שהתובע מעיד, כי כבר בישיבה הראשונה ב-8.9.97 דרש מהנתבע תשלום של 10,000 $ + מע"מ על חשבון הטיפול בתיק, כשסכום זה יהווה תשלום עבור הזמנת תיק החקירה, לימוד החומר והכנה לישיבה הראשונה שנקבעה ל-30.10.97 והנתבע הסכים לכך, הרי הנתבע התכחש לא רק להסכמתו לסכום, אלא גם לעצם קיום הדרישה באותה ישיבה. לגרסתו של הנתבע, שאל באותו יום את עו"ד מה השכר שידרוש והנ"ל ענה לו שיוכל לתת לו הצעה רק לאחר שיקבל את החומר.   בעוד שהתובע העיד, כי בישיבה הראשונה מסר לו הנתבע מספר קלסרים, פירט בפניו את פרטי האישום ואף חתם על ייפוי כוח, הרי לגרסת הנתבע, באותה ישיבה הראה לתובע רק את כתב האישום ומסר לו מספר מכתבים ובקשות לכופר שהיו בחזקתו.   בעוד שלגרסת הנתבע הישיבה הראשונה ערכה כשעתיים לגרסת הנתבע הישיבה הראשונה ערכה רק כמחצית השעה.   7. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה בשאלה, האם עלה נושא סכום שכר הטרחה בסך 10,000 $ בפגישה הראשונה ביום 8.9.97 והנתבע הסכים לסכום זה כגרסת התובע, או שמא עלה נושא זה רק ביום 13.10.97 ולא נתקבלה מעולם הסכמתו כגרסת הנתבע.   התובע העיד, כי ביום 8.9.97 לא היה באפשרותו להודיע מה שכר הטרחה הסופי שיגבה בתיק, אך דרש מהנתבע והנתבע הסכים לכך, כי הנתבע ישלם לו על חשבון הטיפול בתיק כמקדמה סך בש"ח השווה ל-10,000 $ + מע"מ (סע' 8, 13, 18א' לתצהיר העדות הראשית וכן לאורך כל החקירה הנגדית). בהתאם לעדות התובע (בסע' 8 לתצהיר עדותו הראשית), הבהיר מפורשות למה הכוונה בסכום שיתקבל על חשבון או כמקדמה:   "... נקבע בהסכמה מוחלטת ומלאה - כי הנתבע ישלם לי ע"ח הטיפול בהליך הפלילי סכום של 10,000 דולר + מע"מ (בשקלים), כאשר סכום זה יהווה תשלום עבור הזמנת תיק החקירה, למוד החמר והכנה לישיבה הראשונה שנקבעה ליום 30.10.97 בפני כב' השופט פרנקל" (ההדגשות שלי - ו.ס.).   בחקירתו הנגדית חזר התובע והסביר, למה הכוונה בקבלת סך 10,000 $ + מע"מ כמקדמה. התובע הסביר, כי בכל תיק ללא יוצא מן הכלל הוא דורש ומקבל מקדמה על חשבון שכר הטרחה וסכום זה הינו לכיסוי הטיפול בתיק עד לרגע שהתיק מגיע לבית המשפט. כשמתחיל המשפט, שכר הטרחה מחושב באופן אחר, או לפי שעות או לפי ישיבות, או שנקבע סכום גלובלי (פרוטוקול עמ' 2 למטה). לדברי התובע, למרות שמלכתחילה הסכים הנתבע לשלם את סכום המקדמה ואף הבטיח לשלוח שיק מיד, דחה את משלוח השיק מפעם לפעם, עד שב- 29.10.97 יום לפני המועד שהיה קבוע לדיון בבית המשפט, לאחר שבקשת דחייה שהגיש התובע לא נעתרה, נזכר הנתבע להודיע ששכר הטרחה הוא גבוה וכי מוטב שהוא הנתבע יתייצב לבד לדיון. את שכר הטרחה שהוסכם כמקדמה לא שילם.   כנגד עדות התובע העיד הנתבע, כי למרות ששאל את התובע כבר בישיבה הראשונה בספטמבר 97 מה השכר שידרוש, נמנע התובע באותה ישיבה לפרט דרישתו. התובע אמר, כי יוכל לתת הצעה רק לאחר שיקרא את כל החומר (סע' 8 לתצהיר). לדברי הנתבע הדרישה של 10,000 $ כמקדמה בלבד היתה רק בפגישה השניה ב-13.10.97 בתשובה לשאלתו של הנתבע. לגרסת הנתבע, כיוון שנדהם למשמע הסכום לא הגיב בו במקום, אך למחרת היום התקשר לתובע וביקש לקבל הצעה מלאה לגבי מלוא שכר הטרחה. כשהתובע הודיעו שוב שבשלב זה לא יוכל לתת הערכה מדוייקת לגבי מלוא דרישתו ודרש את המקדמה, הודיע הנתבע לתובע שיפסיק הטיפול בתיק. לדברי הנתבע, כיוון שהתובע לא השלים עם פיטוריו מהתיק וחזר והתקשר למשרדו מספר פעמים, לא נותרה לו ברירה, אלא להתייעץ עם עורך דינו (עו"ד ברקוביץ), ובעקבות התייעצות זו שלח לתובע ב-29.10.97 את המכתב ת/3 ובו דרש מהתובע להפסיק לייצגו ולא להתייצב למשפט הקבוע למחרת (סע' 13-14 לתצהיר העדות).   8. שמעתי את עדותו של התובע, התרשמתי ממנה והגעתי למסקנה, שאני נותנת אמון מלא בעדותו. האמנתי לתובע, שעוד בישיבה הראשונה הודיע לנתבע מה הסכום שהוא דורש שישולם מיד כמקדמה על חשבון הטיפול הכולל בתיק ולכיסוי עבודות ההכנה המקדמיות עד להופעה בבית המשפט, וכי הנתבע הביע הסכמתו לכך. ההסבר שנתן התובע לכך, שבמקרה ספציפי זה נמנע מלהחתים את הנתבע על הסכם בכתב באשר לשיעור שכרו, למרות שדאג להחתימו על יייפוי כוח ועל טופס ויתור על סודיות, הינו הסבר הגיוני ואמין. בעוד שהתובע נזקק לטפסים, עליהם החתים את הנתבע לצורך הטיפול בתיק, לא כך המצב לגבי הסכם שכר הטרחה. הסכם בכתב לענין שכר הטרחה היה נחוץ לתובע רק כדי לשמש הוכחה. האמנתי לתובע, כי בנסיבות דנן, כשמדובר באדם עתיר נכסים ומכובד, נותן החסות של הפועל ירושלים וקבלן בנין ידוע, שנשלח אליו עם המלצה חמה של לקוח מקובל מאד (כאשר הן הנתבע והן הלקוח - המתווך - אמרו לתובע עוד בשיחת הטלפון הראשונה, שהנתבע מודע למחירים הגבוהים שדורש התובע ושלא תהיה כל בעיה לנתבע לשלם שכר טרחה גבוה), סבר התובע, שהחתמת הלקוח על הסכם בכתב אינה חיונית. כדי לתת הרגשה טובה לנתבע, הסתפק בהסכמה בעל פה של הנתבע לתשלום המקדמה שנדרשה. כפי שלמדנו מעדות הנתבע, התובע היה מעונין במיוחד בשירותיו של התובע, הן בשל ההמלצה שקיבל ממר שמש, והן בשל כך שרצה מהימנע מלשכור שירותיו של עו"ד ירושלמי מחשש שזה ידאג לפרסום הפרשה כדי לקדם עצמו על גבו של הנתבע. מאמינה אני לתובע, שנסיבות אלה חזקו אצל התובע את הביטחון בכך שהנתבע יעמוד בהתחייבותו לשלם את השכר המוסכם גם אם סוכם בעל פה.   9. האמנתי לתובע, כי הנתבע הודיע לו להפסיק את יצוגו רק במכתבו ת/3, יום לפני המועד שנקבע לקיום ישיבת בית המשפט הראשונה, וכי רק באותה הזדמנות העלה הנתבע את נושא שכר הטרחה הגבוה, וכי עד לקבלת הודעת הביטול ת/3 השקיע התובע מספר שעות עבודה לא מבוטל. למסקנה זו הגעתי הן על סמך התרשמותי ממהימנות התובע והן מכיוון שמתוכן סע' 2 למכתב ת/2 למדים, שהתובע קרא את החומר שקיבל מהפרקליטות ונכנס לנבכי התיק.   10. לא התעלמתי מכך, שבת/2, מכתב דרישה ששלח התובע לנתבע, אין זכר ולו ברמז לסיכום קודם בין הצדדים בדבר קבלת שכר הטרחה בסך 10,000 $, או להבטחות שלא לשלם הסך הנ"ל. ניתן היה להבין מסע' 2 ל-ת/2, שבמכתב זה מעלה התובע בפעם הראשונה את דרישתו ל-10,000 $ כמקדמה. איני סבורה שמכתב זה הינו בעוכריו של התובע, כפי שסבר ב"כ הנתבע. אמנם עם קריאת סע' 2 למכתב הנ"ל ללא כל הסבר, ניתן לסבור, שנוסח המכתב מתיישב עם דרישה ראשונה של התובע לשכרו, אולם הרי גם בהתאם לגרסת הנתבע דרישת השכר של התובע נעשתה קודם לכן בפגישה השנייה ביום 13.10.97, ומכאן שאין ללמוד דבר מאופן ניסוח ת/2, ובוודאי שאין בו כדי לפעול לרעת התובע. 11. לעומת ההתרשמות שלי מעדותו האמינה של התובע, מצאתי סתירות בגרסאות שהובאו מפי הנתבע.   א. בסע' 9 לתצהיר עדותו הראשית מעיד הנתבע, כי חתם על ייפוי הכוח רק על מנת שעו"ד ילך לפרקליטות להוציא את החומר בשמו ועבורו ולתת לו הצעה מתאימה להמשך הייצוג (זו הגרסה שפורטה גם בכתב ההגנה סע' 4(ג)). לעומת זאת, במכתבו מ-29.10.97 (ת/3) מודה הנתבע, שייפוי הכוח ניתן לתובע על מנת לייצג את הנתבע ולא רק כדי להוציא חומר מהפרקליטות. אני מצטטת מהמכתב:   "כל עורכי הדין שטיפלו בתיק זה קיבלו יייפוי כוח ואין זה אומר שאתה מייצג בלעדי".   ב. בפני בית המשפט גרסאות רבות, שאינן תואמות זו לזו, באשר לתגובת הנתבע לדרישת המקדמה בסך 10,000 $.   בתצהיר עדותו הראשית העיד הנתבע, כי את דרישת המקדמה בסך 10,000 $ קיבל רק בישיבה השניה, שהתקיימה במשרד התובע ב-13.10.97, וכי למחרת התקשר לתובע, ומשהתובע נמנע מלפרט לו מה השכר שידרוש עבור הטיפול המלא, הודיע לו מיד שיפסיק את ייצוגו (סע' 14-19 לתצהיר העדות הראשית). והנה, בעדותו בבית המשפט בתשובה לשאלה, מתי בפעם הראשונה אמר לתובע שהסכום (של 10,000 $) גבוה ושאינו מעוניין בכך שהתובע ייצגו, השיב (פרוטוקול עמ' 8 באמצע):   "כמה ימים אחרי שקיבלתי ממך את המכתב, את המזכר שהעלית את מה שהיה בפגישה השנייה אמרתי לך 'תרד מזה' וכו'".   כשמעמידים אותו על כך שעדות זו הינה בסתירה לתצהירו, שכן בסע' 16 לתצהיר העיד על פנייה למחרת הפגישה השנייה, משיב הנתבע:   "אני לא אמרתי למחרת".   כשמוסרים לו את תצהיר עדותו הראשית ומבקשים ממנו לקרוא את סע' 16, בו הוא כותב "למחרת", הוא משיב:   "ת.: 'למחרת' זה לא מחר בבוקר זה כמה ימים אחרי".   ג. בכתב ההגנה סע' 6ח' טען הנתבע, כי לאחר שנאמר לתובע, שאין הנתבע מעונין בשירותיו, המשיך התובע לנקוט בפעולות על מנת לחייב הנתבע בשכר טרחה. כשנדרש הנתבע לתת פרטים נוספים אלו פעולות המשיך התובע לנקוט כדי לגבות שכר טרחה, למרות הוראת הנתבע לתובע להפסיק לתת שירותיו, נמנע מלהשיב על ת/9, ובכתב הפרטים הנוספים המשלימים (ת/10) השיב:   "התובע התקשר למשרדי הנתבע ושוחח פעמים עם מזכירה במשרד הנתבע ועם הנתבע עצמו...".   ובישיבה מיום 7.9.00 הודיע בשמו עו"ד נתאי:   "אני מבהיר הפעולות הנוספות והיחידות שהנתבע יודע שעשה התובע ... היו השיחות הטלפוניות שהתקשר התובע למשרד הנתבע".   אין ספק שדברים אלה אינם מתיישבים עם הגרסה בדבר פעולות נוספות שנקט התובע כדי להצדיק חיוב הנתבע בשכר טרחה.   ד. גרסת הנתבע, לפיה כבר ב-14.10.97 הודיע בעל פה לתובע להפסיק את ייצוגו בשל דרישת השכר המוגזמת, אינה מתיישבת עם כך, שרק ב-19.10.97 שלח לתובע את הפקס (ת/3). כשהתבקש הנתבע לתת לכך הסבר, לא נתן הסבר הגיוני ותשובותיו היו מתחמקות. זאת ועוד, מקריאת המכתב ת/3 ניתן ללמוד, כי הסיבה העיקרית לפיטוריו של התובע מייצוג הנתבע היתה אי הצלחתו של התובע לקבל דחייה של מועד הדיון, כי שכר הטרחה הגבוה היה תירוץ ונימוק משני, וכי ההחלטה להודיע לתובע על כך, שהנתבע מתכוון להתייצב לבדו לדיון, התקבלה רק בסמוך למשלוח הפקס (בסיפא למכתב מתנצל הנתבע על כך שניסה ליצור קשר טלפוני ולשלוח פקס ולא עלה בידו ליצור קשר עם התובע). יצויין, כי ב-ת/3 כותב הנתבע, שיש בכוונתו להתייצב לבדו בפני השופט ולבקש דחייה, מה שתומך בגרסת התובע שהסיבה להודעה על הפסקת ייצוגו היתה שהנתבע היה מעוניין בהארכת ההליכים הפליליים ככל שניתן, ומשהתאכזב מכך שנדחתה בקשת הדחייה, החליט לנקוט בטקטיקה של התייצבות בבית המשפט ללא סניגור ופנייה לרחמי בית המשפט. מכל מקום הוכח, באמצעות חקירתו הנגדית של הנתבע, שהנתבע הצליח לעכב ההליך הפלילי במשך 5 שנים, כך שעד למועד שמיעת ההוכחות בתיק זה לא החל דיון בתיק הפלילי בבית המשפט.   12. כאמור, העיד הנתבע, כי שלח את המכתב ת/3 לאחר שהתובע התקשר למשרדו פעמים רבות מדי יום, מתוך רצון לשכנעו להסכים להמשך ייצוגו, כי גם הפקידות במשרדו שוחחו בקשר לכך עם התובע, וכי לבסוף נאלץ הנתבע לפנות לעו"ד ברקוביץ לקבל ייעוץ כיצד לטפל בתובע. בעקבות ייעוצו של עו"ד ברקוביץ נשלח המכתב ת/3. למרות זאת לא מצא הנתבע לנכון, על אף שהיה מיוצג על ידי עורך דין בדיון שבפני, לדאוג לזימונן של אותן פקידות ולזימונו של עו"ד ברקוביץ. העובדה שהנתבע נמנע מלזמן עדים אלה פועלת לרעתו.     13. בין הטענות, שהעלה ב"כ הנתבע, הועלתה הטענה, שדין התביעה להידחות, שכן אין בית המשפט פוסק את הדין במשפט אזרחי על סמך עדות יחידה ללא סיוע. במקרה דנן לטענתו, אין כל סיוע לגרסת התובע באשר להסכם שכר הטרחה בין הצדדים, ולכן אין לקבל את התביעה. איני מקבלת טענה זו. במקרה דנן לא רק שהעדפתי את עדות התובע על עדות הנתבע, אלא שהתרשמותי היתה שיש לתת אמון מלא בגרסת התובע. במקרה כגון זה נראה שבית המשפט רשאי להסתפק בעדות יחידה ללא סיוע. יפים לעניין זה דבריו של י' קדמי בספרו על הראיות הדין האזרחי-1999, עמ' 1042:   "מקום שהעדות הסותרת נדחית לא רק בשל כך שביהמ"ש 'מעדיף' את העדות היחידה אלא משום שביהמ"ש נותן אמון מלא באמיתותה על העדות היחידה כי אז יהיה בכך משום הנמקה מספקת לביסוס חיוב על עדות יחידה זו".   (דברים אלה נכתבו תוך הסתמכות בין היתר על דברי כב' השופט לנדוי בע"א 231/72 עזבון שמעון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח' פ"ד כז(1) 679, 681).   כאמור, גרסת התובע היא, שסוכם בינו לבין הנתבע, כי הנתבע ישלם לו כמקדמה על חשבון שכר טרחת עו"ד, עבור הטיפול בתיק עד להופעה הראשונה בבית המשפט סך 10,000 $.   כיוון שקבעתי שההודעה על הפסקת הייצוג ניתנה שלא כדין רק יום לפני ההופעה בבית המשפט, אני בדעה שהתובע זכאי למלוא השכר המוסכם.   14. לנוכח קביעתי, שהתובע זכאי למלוא השכר המוסכם, ולנוכח העובדה, שהנתבע אינו חולק על כך, שהתובע זכאי להשבת ההוצאות שהוציא כפי שפירט בכתב התביעה, הרי יש לחייב את הנתבע לשלם לתובע את מלוא סכום התביעה.   15. פסיקתא אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע: א. סך 42,035 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מירבית החל מיום 17.11.97 ועד התשלום בפועל.   ב. הוצאות המשפט כפי שהוצאו בפועל בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מירבית החל מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל.   ג. בגין הטרחה והטיפול בתיק זה סך 8000 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מירבית החל מהיום ועד התשלום בפועל. ##(ב) להלן תקציר פסק דין בנושא שכר טרחת עורך דין תעבורה:## פסק דין לבית המשפט הוגשה תביעה ע"ס של 7,000 ₪ וזאת בגין אי תשלום שכ"ט התובע שהינו עורך דין במקצועו. לטענת התובע כאמור בכתב התביעה, בתחילת חודש 2/14 פנה הנתבע וביקש לייצגו בתיק תעבורה בביהמ"ש לתעבורה בעכו. בין התובע לנתבע סוכם בעל פה בלבד כי ישולם לתובע בגין הטיפול המשפטי שכ"ט בסך של 7,000 ₪. חרף האמור עד כה לא שולם שכר הטרחה. במעמד הדיון טען התובע כי בהתאם להסכם שכר הטרחה שסוכם בעל פה, היה על הנתבע לשלם סך של 4,500 ₪ ולא סך של 7,000 ₪. דיון והכרעה לשם הכרעה בתביעה, יש לבחון תחילה מהו שיעור שכר טרחת עורך הדין עליו הסכימו הצדדים, ולאחר מכן יש לבחון האם הנתבע שילם את שכר הטרחה עליו הוסכם כאמור. בהתאם לסעיף, 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, הסכם שכר טרחת עורך-דין, ככל חוזה אחר, "יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת". על אף שפורמאלית אין חובה שבדין לערוך הסכם שכר טרחת עורך דין בכתב או בצורה מוגדרת אחרת, אפשרות זו של עריכת הסכם בכתב הינה הרצויה. בפסקי דין רבים ניתנה הכרה לייחודיות של הסכם שכר טרחת עורך דין, ונקבע כי ראוי שהסכם כזה ייערך בכתב, בין היתר, למניעת מחלוקת אודות תקפותו, תנאיו והיקפו . ראו בעניין זה ע"א (ת"א) 3379/01 בן בכור נ' עו"ד רון אורי, וכן רע"א 4723/05 עו"ד שלמה לוי נ' יהונתן ברוש. כמו כן, ראו בעניין זה פסק הדין של כב' השופט אבינור שאול, בת"א (שלום הרצליה) עו"ד צחי נשר נ' ג'ואל אטלן (26.3.08), שם סוכם בהרחבה אודות הגישה הרווחת בפסיקה, ולפיה משנמנע עורך דין מעריכת הסכם שכר טרחה בכתב יש לזקוף כל עמימות או אי בהירות בעניין הסכם שכר הטרחה – הן באשר לעצם כריתתו והן באשר לתנאיו השונים – לחובתו של עוה"ד, ולקבוע כי במצב של ספק ידו תהא על התחתונה. עוד בנוגע לטעמים המצדיקים גישה רווחת זו בפסיקה, ניתן למצוא בפסק הדין הנ"ל, ועיקרם: ראשית, שהסכם שכר טרחה הינו מטבעו מורכב וצריך להתייחס במסגרתו לא רק לסכום שכ"ט המוסכם אלא גם לאופן תשלומו, היקף התשלום במקרה של הפסקת יצוג וכו'. שנית, חובתו המקצועית והאתית של עורך הדין מחייבת אותו להקפיד הקפדת-יתר על שקיפות ביחסיו הכספיים עם לקוחו באמצעות הסכם שכר טרחה בכתב. שלישית, לעורך הדין יתרון בעריכת הסכם שכר טרחה, בהיותו בעל המקצוע הרלוואנטי, ולכן מכוח חובת תום הלב החוזית עליו לפרט באופן המיטבי את תנאי ההסכם וזאת באמצעות הסכם בכתב. במקרה דנן, על אף שהתובע הינו עורך דין, הוא נמנע מלערוך הסכם שכר טרחה בכתב ולהחתים את הנתבע על הסכם זה. אי לכך, ובהתאם לפסיקה, יש לפרש כל עמימות בנוגע לשיעור שכר הטרחה כנגד התובע. זאת ועוד, בהיעדר הסכם שכר טרחה בכתב, יש לבחון את גרסאות הצדדים בעניין זה אשר סותרות זו את זו. התובע טוען בכתב התביעה כי שכר הטרחה שהוסכם עליו היה בסך של 7,000 ₪, ברם בעת הדיון טען התובע כי שכר הטרחה הינו 4,500 ₪. שינוי סכום שכר הטרחה המוסכם לכאורה ע"י התובע, מלמד על הקושי בקבלת גרסתו ומלמד על חוסר העקביות שבה. למול גרסאות התובע, הנתבע טוען כי שכר הטרחה עליו הוסכם היה בסך של 3,000 ₪. הנתבע אינו מציג כל ראיה ו/או עדות נוספת התומכת בגרסתו הנ"ל. על אף שרעייתו הייתה עדה לכריתת הסכם שכר הטרחה ותשלומו, לא דאג הנתבע להתייצבותה לדיון לשם קבלת גרסתה בעניין. אי העדת עד רלבנטי , כידוע על פי ההלכה המושרשת, נזקפת לחובתו של הצד שנמנעה מלהעיד את העד הרלבנטי. כשנתברר כי הננו מצויים במצב של גרסה אחת מול גרסה שניה, ובהיעדר כל ראיה חיצונית התומכת במי מהגרסאות, יש להכריע בין גרסאות הצדדים בנוגע לשיעור שכר הטרחה בהתאם לנטלי ההוכחה. התובע הינו מי שהגיש את התביעה, ומשכך, עליו מוטל הנטל להוכיח את תביעתו לתשלום סך של למעלה מסך 3,000 ₪, אשר בו הודה הנתבע במסגרת עדותו, כשכר הטרחה עליו הסכימו הצדדים. בהיעדרו של הסכם שכר טרחה בכתב, בהיעדר ראיה חיצונית כלשהי אשר תתמוך בטענת התובע בדבר שיעור שכר הטרחה עליו הסכימו הצדדים (בסכום שמעל 3,000 ₪), נוכח הסתירה בגרסאות התובע עצמו, ונוכח הכחשת הנתבע עצמו כל סכום שמעל 3,000 ₪, לא ניתן לקבל את הטענה בדבר הסכמה על שיעור שכר טרחה העולה על 3,000 ₪. כלומר, מאחר והתובע לא הרים הנטל כאמור, יש להגביל את סכום שכר הטרחה המוסכם לכאורה לסכום בו הודה הנתבע עצמו, קרי לסך של 3,000 ₪ בלבד. עתה נבחן האם הנתבע שילם בפועל את שכר הטרחה אשר הוסכם לטענתו בסך של 3,000 ₪? הודאת הנתבע בחובתו העקרונית לתשלום שכר טרחה בסך של 3,000 ₪, על פי המוסכם בין הצדדים, מהווה טענת "הודאה והדחה". על הטוען טענת "הודאה והדחה" מוטל הנטל להוכיח כי פרע את החיוב בו הוא מודה. ודוק, על הנתבע מוטל הנטל להוכיח כי שילם בפועל את סכום שכר הטרחה עליו הסכימו הצדדים, קרי תשלום הסך 3,000 ₪ לידי התובע. מעדות הנתבע עולה כי לטענתו הוא שילם את מלוא הסך 3,000 ₪ לידי התובע, ב- 2 תשלומים, כל אחד על סך של 1,500 ₪ במזומן. האחד- במעמד החתימה על יפוי הכח, והשני- לאחר סיום הדיון שהתנהל בעניינו. מעדות הנתבע, לא ברור כלל האם התשלום שולם מיד עם סיום הדיון, בעת שהצדדים היו בבית המשפט, או שמא מאוחר יותר, לאחר שהנתבע ורעייתו הגיעו במיוחד למשרדו של התובע לשם ביצוע התשלום השני. מכל מקום, הנתבע לא המציא כל ראיה שהיא לתשלום בפועל ששולם על ידו. התשלום בוצע לכאורה במזומן, באופן שאינו מאפשר להתחקות אחר ביצוע התשלום בפועל. התובע העלה טענות בנוגע לטיב הטיפול המקצועי שניתן לו ואולם אלו לא נתמכו בכל ראיה שהיא ונטענו באופן כללי ובעלמא. התובע מצדו מכחיש קבלת תשלום כלשהו על חשבון שכר הטרחה, ואף מציין כי פנה אל הנתבע פעמים רבות לשם ביצוע התשלום הנדרש. על אף שאין בידי הנתבע כל ראיה המוכיחה את התשלום בפועל, ועל אף שלטענתו בעת ביצוע 2 התשלומים במזומן נכחה רעייתו, נמנע הנתבע לדאוג להתייצבות רעייתו לדיון לשם קבלת עדותה בעניין. אי הבאת עד רלבנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, ונזקפת לחובתו. ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פד"י 239 (1) 245, וכן ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' , פד מה (4) 651. בנסיבות אלו, בהן הנתבע מודה בחובתו לשלם סך של 3,000 ₪, ובהיעדר כל ראיה לביצוע התשלום בפועל, ובפרט כשהיה ביכולתו להעיד את רעייתו על מנת לבסס טענתו בדבר תשלום שכר הטרחה בפועל, לא היה מנוס אלא לקבוע כי לא הורם הנטל להוכחת ביצוע התשלום בפועל של הסך 3,000 ₪ על ידי הנתבע. אשר על כן, בית המשפט הורה לנתבע לשלם לתובע סך של 3,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום. כמו כן, בית המשפט הורה לנתבע לשלם לתובע סך של 400 ₪ בגין הוצאות משפט. שאלות משפטיותמשפט פליליעורך דין