מעצר עד תום ההליכים בעבירת רצח

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא מעצר עד תום ההליכים בעבירת רצח: מהות ההליך 1. כנגד המשיבים (להלן: הנאשמים), כולם תושבי סילואן שבירושלים, הוגש ביום 28.10.99 לבית משפט זה כתב אישום (ת.פ. 308/99) בן שני אישומים. האישום הראשון נוגע להירצחה של המנוחה ילידת 1980 (להלן: למא או המנוחה), בתם של הנאשמים 1 ו- 3, ואחותם של הנאשמים 2, 4 ו- 5. באישום זה מייחסת המדינה לנאשם 1 שידול לרצח, לנאשמים 2 - 4 קשירת קשר לביצוע פשע ורצח, ולנאשם 5, שהיה קטין כבן 17 בעת ביצוע הרצח, קשירת קשר לביצוע פשע וסיוע לרצח. כמו כן מיוחסת לנאשמים 1, 2, 3 ו - 5 עבירה של השמדת ראיה. האישום השני נוגע לנאשם 1 בלבד ומייחס לו עבירות של אלימות ותקיפת בן משפחה. יצויין כי לבני הזוג X (הנאשמים 1 ו - 3) עוד שלוש בנות: שירין (אחת מעדי התביעה) ועוד שתי ילדות קטנות. החלטה זו ענינה בבקשת המדינה להורות על מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. ההחלטה אינה נוגעת לנאשם 5, אשר שוחרר בערובה - בהמלצת בית המשפט ובהסכמת המדינה - בתנאים אשר פורטו בהחלטתי מיום 8.11.99, לרבות התנאי כי ישהה במעצר בית בבית דודו האני X, אשר הסכים לקחתו תחת חסותו (עמ' 17 לפרוטוקול) והתחייב אף הוא כערב צד שלישי כי הנאשם 5 לא יבוא בדברים עם אחיותיו או עם מי מעדי התביעה וכי יתייצב למשפט. רק אציין כאן, כי לאחר שמיעת טענות הצדדים סברתי שיש מקום להורות על שחרורו של הנאשם 5 , כאמור, הן בשל העובדה שבעת ביצוע העבירות המיוחסות לו הוא היה קטין, הנתון להשפעתם של הוריו ואחיו הבכור, והן בשל העובדה שלא נטל חלק ברצח וגם לא הואשם ברצח או בשידול לרצח. תמצית האישומים 2. לפי המבוא לכתב האישום, הנאשם 1 נהג באופן שיטתי, קבוע ותכוף להתעלל קשות, גופנית ונפשית, בבני משפחתו. על רקע זה פנתה המנוחה ב- 1996 אל השירותים הסוציאליים לאחר התעללות קשה מצד הנאשם 1, אביה, וגם התלוננה על כך במשטרה. יצויין כי בעקבות זאת הועמד הנאשם 1 לדין בעבירה של התעללות בבן משפחה, הורשע ונדון לשנת מאסר בפועל - אותה ריצה גם ביום הרצח - וכן לשמונה עשר חודשי מאסר על תנאי (ראו סעיף 5 לבקשת המעצר, הודעת הבת שירין מיום 14.10.99, עמ' 5 שורה 24 והודעת הנאשמת 4 מיום 12.10.99, עמ' 1 שורה 27). להשלמת תמונת הרקע יצויין, כי מן העדויות עולה כי המנוחה נחשבה בעיני הנאשמים כבת שפגעה בכבוד משפחתה. 3. לפי האישום הראשון, הנאשם 1, אבי המשפחה, השמיע במשך שנים באוזני בני המשפחה את רצונו לרצוח את המנוחה, ואף העלה הצעות שונות ומשונות לפעולה באופן שהרצח ייראה כיד המקרה (כגון לגרום לכך שהמנוחה תידרס ע"י משאית). הנאשם 1 בעצמו ניסה פעם אחת לגרום לכך שהמנוחה תתחשמל למוות. הוא גם הביא לנאשמת 3 רעל וביקש ממנה להחדירו לכוס החלב של המנוחה, וגם הביא עקרב על מנת שיעקוץ את המנוחה למוות. במהלך שנת 1998, במיוחד לאחר שנאסר, הגביר הנאשם 1 את לחציו על יתר הנאשמים, במיוחד נאשמים 2 ו - 3, לרצוח את המנוחה, אשר פגעה לטענתו בכבוד המשפחה. סמוך לפני הרצח החלה גם הנאשמת 3 (אם המשפחה) לשדל את הנאשם 2 (הבן הבכור) לרצוח את המנוחה כדי לשמור על כבוד המשפחה. יום או יומיים לפני ביצוע הרצח קשרו הנאשמים 2 - 5 קשר לרצוח את המנוחה, והכינו תכנית פעולה. דבר הקשר נודע לאחת האחיות, שירין, אשר הזהירה את המנוחה. משנודע הדבר לאחיה, הנאשם 5, הוא תקף אותה ואיים עליה כי אם תעשה כן שוב, הוא יהרגה. 4. לפנות בוקר יום 2.5.98 [בעת שהנאשם 1 שהה בבית הסוהר], בשעה 2: 00 לערך, נכנסו הנאשמים 2, 3 ו - 5 לחדר בו ישנה המנוחה (למא), העירו את אחיותיה שירין ורשא (הנאשמת 4) והורו להן לצאת מהחדר. הנאשמים 2 ו - 5 איימו עליהן שאם הן ינסו לסכל את הרצח הם יהרגו את אימם (הנאשמת 3) לנגד עיניהן. הנאשמים 2 - 4 בצוותא (כל אחד תרם את חלקו, כמפורט בסעיף 7 לכתב האישום) קשרו את המנוחה למיטה, סתמו את פיה כדי שצעקותיה לא תשמענה ואיימו עליה עם סכין מטבח לבל תצעק. אחרי שעקרב הושם על גופה של המנוחה ולא עקץ אותה, התיישבה עליה אימה, הנאשמת 3, וחנקה אותה למוות. 5. כיומיים לאחר ביצוע הרצח קברו הנאשמים 2, 3 ו - 5 את המנוחה במחסן [שבחצר ביתם] ויצקו על הקבר בטון. כמה חודשים אחר כך, לאחר שהשתחרר הנאשם 1 מן הכלא, הוא הסיר את הבטון כדי לוודא שהמנוחה אכן קבורה מתחתיו ויצק על קברה בטון חדש, כאשר קודם לכן דרך על גופת המנוחה וירק עליה. 6. לפי האישום השני (המתייחס לנאשם 1 בלבד), לאחר שהשתחרר מבית הסוהר (ביום 25.10.98), המשיך הנאשם 1 לתקוף - במקלות ובנעליים, באגרופים ובבעיטות, ובסטירות - את בני משפחתו, לאיים עליהם (תוך שימוש בגרזן) ולקלל אותם בגסות. קיומן של ראיות לכאורה 7. כמצוות המחוקק בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: חוק המעצרים), על בית המשפט להיווכח כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של מי שנתבקש מעצרו עד תום ההליכים. כללי 8. על פי פסק דינו של כבוד הנשיא ברק בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (להלן: ענין זאדה), ראיות לכאורה הינן "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (שם, בע' 147). במילים אחרות, בהליך של מעצר עד תום ההליכים, מתבקש בית המשפט, בהקשר זה, להעריך אם קיים סיכוי סביר להרשעה, אם לאו (ראו דברי כבוד השופט קדמי בבש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה, פ"ד נב(1) 625, 630 (להלן: ענין דחלה)). ודוק: קיומן של גרסאות סותרות, אינו מביא מיניה וביה למסקנה שאין סיכוי סביר להרשעה; נהפוך הוא: זהו מצב שבו, אם ינתן אמון בגירסה המפלילה, ניתן יהיה להרשיע את הנאשם (ענין זאדה, בע' 149). ניתן להבחין בין שני מצבים עקרוניים אשר בהתקיימם נאמר כי אין ראיות לכאורה: המצב הראשון הוא שהראיות לא מהימנות על פניהן, משום קיומן של פירכות בתוכן (ספק סביר 'מובנה'). לענין זה ראו פסק הדין בענין זאדה, בע' 148 - 149, וכן פסק הדין בענין דחלה, בע' 631, שם הוגדרו ראיות כאלה כראיות שמהימנותן תלויה על בלימה. ודוק: קיומן של התפתחויות ותפניות בין הודעות והודאות שונות של אותו העד, או אפילו מעבר מהכחשה להודיה, אין בהם כדי לשלול מינה וביה את מהימנות ההודאות. עמד על כך כבוד הנשיא שמגר, בד"נ 3081/91 קוזלי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 441, בע' 459: "...סתירה בגרסאות השונות של הנאשם, המתארות את ביצוע העבירה והנבחנות על ציר הזמן, היא תופעה מוכרת במקרה של הודאה בשלבים. הווי אומר, קורה שחשוד או נאשם מתחילים תגובתם לחוקרים בהכחשה כללית, מודים לאחר מכן רק במקצת, תוך שהם מבקשים להרחיק עצמם מעיקרו של המעשה האסור, ורק במהלך החקירה, כאשר מוצגות לפניהם סתירות בדבריהם ובדברי נחקרים אחרים או ממצאים אובייקטיביים, קורה שגירסתם הראשונית נפרמת וכי נפרסת, לפעמים אט-אט, תמונה רחבה ומלאה יותר. לו היה עצם קיומה של סתירה באמרות בגדר מניעה כללית להסתמכות על הודאה, הרי לא ניתן היה להסתמך אלא על הודאתו של מי שהתוודה על אתר, מיד עם פתיחת החקירה, ולעולם לא ניתן היה להישען על אימרתו של מי שהכחיש תחילה בצורה כלשהי את עבירתו; ואולם, כמבואר לעיל, לא אלו אמות המידה לפיהן מחליט בית המשפט במשקלה של הודאה". ומקל וחומר כי דברים אלו, שנאמרו בהתייחס לשקילת הראיות בהכרעת הדין, יפים להליך של מעצר עד תום ההליכים, בו נבחנת רק האפשרות הלכאורית להישען על הודעה או הודאה פלונית. רק אוסיף כי ההגיון שביסוד דבריו האמורים של הנשיא שמגר - המבוססים על נסיון החיים והנסיון השיפוטי (שם) - חל גם במקרה שבו הנאשם מכחיש תחילה, אחר כך מודה ולאחר מכן חוזר ומכחיש, ובמיוחד כאשר הודאתו נתמכת ומחוזקת בראיות מפלילות אחרות (וראו, כדוגמא, הכרעת הדין שניתנה על ידי ביום 18.8.97 בת"פ 152/96 מדינת ישראל נ' שתאייה). המצב השני האפשרי, הוא מצב שבו תוכן ההודעות הוא כזה שגם אם ינתן אמון במוסרן, אין סיכוי סביר להרשעה. כלומר זהו מצב בו מכלול החומר שהעלתה החקירה - אפילו כל הראיות קבילות ומהימנות - איננו יכול להעמיד תשתית עובדתית מרשיעה (ענין זאדה, בע' 148 - 149). על רקע דברים אלה אבחן עתה האם קיימות ראיות לכאורה בענייננו. הנאשם 1 9. תחילה אבחן האם קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בשידול לרצח. הנאשם 1 אמר לחוקרי המשטרה כי המנוחה סיבכה אותו ופגעה בכבודו ובכבוד המשפחה (הודעה מיום 10.10.99, עמ' 3 שורה 26), אבל הכחיש כי שידל לרציחתה (10.10.99, עמ' 4 שורה 5). לעומתו, בתו שירין סיפרה לחוקרים כי אביה, אשר היה מאיים לעיתים תכופות כי ירצח את המנוחה (12.10.99, עמ' 1 שורה 22; 13.10.99, עמ' 2 שורות 34, 57), כינס לפני כניסתו לכלא את בני המשפחה ואמר להם שהם צריכים להרוג את המנוחה (14.10.99, עמ' 1 שורה 8). כן סיפרה שירין כי הנאשם 1 אמר שיגרום לכך שהמנוחה תתחשמל ממכונת הכביסה, ואף התעסק במכונת הכביסה (כשבוע לפני כניסתו לכלא), ביחד עם הנאשם 5 (14.10.99, עמ' 1 שורות 12 - 16; וראו גם הודעת הנאשמת 4 מיום 13.10.99, עמ' 7 שורה 27 ועמ' 8 שורה 2). עוד סיפרה שירין כי הנאשם 1 גם נהג לצעוק על הנאשמים 2 ו- 5 באומרו: "אתם לא גברים תראו איך אחותכם מתנהגת כמו זונה" (14.10.99, עמ' 8 שורה 10), ואחרי הרצח אמר להם: "הייתם צריכים להרוג אותה מזמן" (שם, שורה 13). הנאשמת 4, רשא, סיפרה לחוקרים בין היתר כי הנאשם 1 אמר לנאשם 2 כי אחותו (המנוחה) היא "שרמוטה...וצריכה למות" (13.10.99, עמ' 4 שורה 23), ולאחר שנודע לו שהמנוחה התחתנה, הוא צעק על הנאשמים 2 ו- 5: "תלכו יא...תרצחו את אחותכם למא כי היא התחתנה עם נרקומן..." (13.10.99, עמ' 6 שורה 2). הנאשם 2, הבן הבכור נדים, סיפר בפתח הודעתו מיום 18.10.99 כי הנאשם 1 הוא שהסית ולחץ לרצוח את המנוחה, בהתנהגותו ובדיבוריו (18.10.99, עמ' 1 שורה 9). בהמשך ההודעה הוא מפרט: הנאשם 1 אמר לו כי הוא "לא גבר" בגלל שהוא אינו מסוגל להיפטר מאחותו למא (18.10.99, עמ' 4 שורה 13; עמ' 5 שורה 12), וכי עליו האחריות לכך (עמ' 5 שורה 16). הנאשם 1 גם ביקש מאשתו, הנאשמת 3, לרצוח את המנוחה באמצעות רעל עכברים שנתן לה (18.10.99, עמ' 4 שורה 14) וגם - כך שמע הנאשם 2 מאימו - באמצעות עקרב שהביא (18.10.99, עמ' 6 שורה 14). הנאשם 1 סיפר לנאשם 2 על רצונו לביים תאונה בה תיהרג המנוחה (18.10.99, עמ' 4 שורה 24). הנאשמת 3, האם נדיה, סיפרה כי הנאשם 1 אמר כשבוע או שבועיים לפני היכנסו לכלא כי צריך להרוג את למא (4.10.99, עמ' 3 שורה 18) וכי לאחר שנכנס לכלא היה מבקש ממנה להביא את למא לכלא כדי שיחנוק אותה במו ידיו (11.10.99, עמ' 1 שורה 18). גם בהודעתה של הנאשמת 3 מצוי - בפירוט רב - סיפור ניסיון הרצח באמצעות מכונת הכביסה (17.10.99, עמ' 14 שורה 13), וגם ניסיון השידול לרצח באמצעות הרעל (17.10.99, עמ' 23 שורה 18). 10. מן המקובץ - ומעיון מפורט בהודעות - עולה כי הנאשם 1 חפץ במותה של בתו ואף טרח להשמיע זאת, שוב ושוב, באוזני בני משפחתו. מדבריו ומעשיו המתוארים לעיל (ובהודעות), עולה לכאורה כי לא היה מדובר בהרהורי לבב בלבד, אף לא במשאלה בעלמא, אלא ברצון חד משמעי, מגובש ומוצהר. עצם כך שהיה זה רצונו המוצהר של הנאשם 1, בצירוף ה'דוגמא' הטמונה בניסיון לחבל במכונת הכביסה, כשהם מתחברים להיותו של הנאשם 1 אבי המשפחה והדמות הדומיננטית בה - ובעיקר על רקע זה שהנאשם 1 רדה בבני משפחתו באכזריות והטיל אימתו וחיתתו עליהם (ר' פירוט להלן) - עשויים, לכאורה, לעלות כדי שידול לרצח. אם לא די בכך, הנאשם 1 גם פנה לבנו נדים במפורש וביקש ממנו לרצוח את אחותו וגם הביא רעל ועקרב לאשתו במטרה מוצהרת שישמשו כלי לרציחת למא. 11. בדיון בבקשה העלה ב"כ הנאשם 1, עו"ד בלום, את הטענה כי נותק הקשר הסיבתי בין מעשיו ודבריו של הנאשם 1 המתוארים לעיל (והמוכחשים על ידו) - המהווים לכאורה שידול - לבין מעשה הרצח, והפנה למקומות שונים בהודעות בני המשפחה לשם תמיכה בטיעונו זה. בהודעתה מיום 17.10.99 סוקרת הנאשמת 3 (האם) בהרחבה את אורח חייה ודרכיה של המנוחה, ובין היתר את העובדה שניהלה רומן עם גבר נשוי ושיקרה למשפחתה על כך שהתחתנה איתו, שקיימה יחסי מין עם גברים ושהייתה מתחצפת לבני משפחתה והמרתה פיהם לא אחת (ר' 17.10.99 מע' 9 שורה 26 עד אמצע עמ' 13). לכאורה - הסקירה המפורטת נעשתה רק כדי להציג ולהבהיר את הרקע האפשרי לכאורה לרצונו של הנאשם 1 במותה של למא. מנגד, עצם הפירוט הרב (אשר לא קיים בהודעות הילדים) עשוי ללמד על כך שהיה בלבה לא מעט על למא. אך הדבר היותר חשוב לענין, הוא העובדה שהנאשמת 3 גם מפרטת את התנהגותה הבוטה של למא כלפיה וכלפי אחיותיה במהלך השבועות שקדמו לרצח (לרבות העובדה שהמנוחה הייתה מקללת את אמה, הנאשמת 3, ואת אחיותיה ומכה את אחיותיה הקטנות, ומאיימת שהיא תעשה "שערוריות"), מאז שחזרה למא הביתה לאחר שהנאשם 1 נכנס לכלא ועד ליום הרצח (17.10.99, עמ' 14 שורה 6, עמ' 15 שורה 21 עד סוף עמ' 18), כאשר תיאור זה מסתיים בהחלטה שגמלה בליבה "שזהו אני אגמור עליה...אני ארצח אותה...מרוב שעשתה לי בעיות מיום 15.3.98 מיום בו אביה נכנס לכלא" (עמ' 18 שורה 28 עד עמ' 19 שורה 2). אכן, דברים אלה מלמדים לכאורה על קיומו של מניע עצמאי לרצח בקרב הנאשמת 3. אך אין בהם, בשלב זה לפחות, כדי לשלול מיניה וביה את האפשרות שמניע זה - גם אם היה קיים - השתלב עם אישיותו הדומיננטית, הצהרותיו, לחציו ושידוליו של הנאשם 1 והביא ביחד עימם, למעשי הנאשמת 3. לשון אחר: על רקע מעשיו ודבריו של הנאשם 1 שתוארו לעיל, אין בדברי הנאשמת 3 בהודעתה הנ"ל כדי לשלול יסוד סביר לקיומו של קשר סיבתי בין ההתנהגות המיוחסת לנאשם 1 ובין מעשה הרצח, במובן זה שהשפעת עמדתו המוצהרת והתנהגותו של הנאשם 1 מזה, והתנהגותה של המנוחה מזה, פעלו על הנאשמת 3 במשולב. ב"כ הנאשם 1 הפנה גם להודעתו של הנאשם 2, נדים, מיום 18.10.99, בה הוא אומר כי אימו, הנאשמת 3, פחדה כי למא תברח עוד פעם ו"תעשה פדיחות", ואמרה לו כי יש להיפטר ממנה, שאם לא יהרס שם המשפחה (עמ' 6 למעלה). יתכן שייקבע כי דברים אלה השפיעו על הנאשם 2, אך לא ניתן לומר בשלב זה כי השפעה זו הייתה השפעה מכרעת עד כדי ניתוק הקשר הסיבתי בין שידוליו לכאורה של האב כלפי נדים (שתוארה לעיל) ובין מעשיו של נדים. יש סיכוי סביר שייקבע בסופו של ההליך כי האם והאב השפיעו על נדים במשולב. מה עוד, שכשדיברה הנאשמת 3 עם הנאשם 2 על הכוונה לרצוח את המנוחה היא הסבירה כי הנאשם 1 הכין לצורך כך עקרב בבקבוק (עמ' 6 שורה 18), ובכך סביר ששימרה או חיזקה ברמה מסויימת את השפעתו על הנאשם 2. נדמה כי בכך די כדי לקבוע כי גם נוכח האמור בהודעותיהם של הנאשם 2 והנאשמת 3, יש סיכוי סביר להרשעתו של הנאשם 1 בשידול לרצח. משכך הם פני הדברים, אין אני רואה צורך לדון בשאלת הקשר הסיבתי בין מעשיו ואמירותיו של הנאשם 1 ובין המעשים המיוחסים לנאשמים 4 ו - 5. למעלה מן הצורך אציין כי גם אם ייקבע כי נותק הקשר הסיבתי בין השידול לכאורה ובין מעשיהם של כל הנאשמים, כך שלא ניתן יהיה להרשיע את הנאשם 1 בשידול לרצח, ניתן יהיה לכאורה להרשיעו בעבירה של ניסיון לשידול, לפי סעיף 33 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין), דבר המצוי בסמכותו של בית המשפט אף ללא הוראתו המפורשת של סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982. ב"כ הנאשם 1 היה ער לאפשרות זו, וטען בפני בית המשפט כי על פי הדין לא ניתן להרשיע בעבירה של ניסיון לשידול כאשר המשודל לא שודל, ובלשונו שלו: "לפי הפסיקה של העליון, אם לא היה תחילת ביצוע מצד המשודל הרי שגם אין עבירה של ניסיון לשידול" (עמ' 14). ב"כ הנאשם אף צירף אמכתאות התומכות - לטענתו - בטיעונו זה, אך יגעתי ולא מצאתי בהן דבר שיכול ללמד על תמיכה בעמדתו (גם בהסתכלות מ'הזווית המזכה' ממנה משקיף ב"כ הנאשם 1, כפי שעלה מטיעוניו בפני). נהפוך הוא: קיימת פסיקה שאינה משתמעת לשתי פנים ולפיה ניתן להרשיע אדם בעבירה של ניסיון לשידול (שכונתה בעבר "הסתה": ע"פ 674/79 אליהו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 834) גם אם כתוצאה ממעשי השידול לא נתגבש כל יסוד נפשי אצל המיועד לשידול, שסירב להיענות להם ונמנע מלבצע מעשה כלשהו כדי להתחיל בביצוע העבירה שהוא 'שודל' לעשותה. אפנה, כדוגמא, לאמור בבש"פ 2565/98 מסיקה נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2) 317 (שם הושאר במעצר עד תום ההליכים אדם שהואשם בעבירה של ניסיון לשידול בהסתמך על כך שביקש מחבר לבצע רצח, והחבר הסכים לכאורה, אך למעשה לא ביצע ולא התכוון לבצע את הרצח). ומתוך האסמכתאות שב"כ הנאשם 1 צירף, אפנה לע"פ 475/87 מנדלפרוסט נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 818, 821, שם נאמר על אדם שהצעתו לפלוני לגנוב ממעבידו נדחתה על אתר: "...לפנינו מקרה שלפיו, לא הצליח המשדל במאמצו מאחר שהמשודל לא היה מוכן להיענות לשידול וגם לא ביצע את העבירה. במקרה כזה, מוצדקת הרשעתו של המערער בעבירה על סעיף 34 לחוק העונשין [כיום סעיף 33 לחוק העונשין - ד' ח'], שאלמלא קיומו של סעיף זה לא היה הניסיון הזה בר-עונשין" (ההדגשה שלי - ד' ח'). אוסיף גם את דברי כבוד השופט קדמי, בספרו על הדין בפלילים (חלק ראשון - עדכון והשלמה, 1996) בע' 80: "הנסיון לשדל מאופיין על-ידי העדר כל תחילת ביצוע מצידו של המשודל; וזאת - כאמור לעיל - בין שהמשודל קלט את השידול והחליט שלא לנהוג על פיו, ובין שהמשודל אינו מודע כלל לכך שנעשה נסיון לשדלו" (ההדגשה במקור). אשר על כן, גם אם תמצא לומר - ואני אינני גורס כך - כי מחומר הראיות לכאורה עולה כי נותק הקשר הסיבתי בין מעשי השידול של הנאשם 1 לבין ביצוע הרצח על ידי הנאשמים 2 ו - 3, הרי שיש סיכוי סביר להרשיעו בניסיון לשידול לרצח, לפי סעיף 33 לחוק העונשין. 12. קיימות גם ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם 1 בעבירות של תקיפת בן משפחה ואיומים (האישום השני). אפנה, בין היתר, להודעה של הבת שירין, בה היא מתארת כיצד באחד הימים - לאחר שהשתחרר מהכלא - תקף אותה אביה באמצעות נעל ובעודה נמלטת ממנו איים להרוג אותה בגרזן (4.10.99, עמ' 1 שורה 9); להודעה של מוסטפא, הנאשם 5, בה הוא מתאר שכחודשיים לפני מתן הודעתו, כששמע אביו על כך שעזב את העבודה, תפס בגרזן ורצה להכותו בו (4.10.99, עמ' 2 שורה 11); ולהודעה של אשתו נדיה, הנאשמת 3, ממנה עולה למעשה כי אלימות פיסית כלפיה - באגרופים, סטירות, משיכה בשערות - מצד הנאשם 1 הייתה דבר שבשגרה (4.10.99, עמ' 1 - 2). הודעות אלה אינן חופפות זו לזו בכל פרטי הפרטים, אך ניתן לומר שהן עולות בקנה אחד זו עם זו, וגם עם הודעותיהם בנושא זה של הנאשם 2 ושל הנאשמת 4 (ראו, בין היתר, את הודעתו של נדים מיום 5.10.99, עמ' 1 - 3, ואת הודעתה של רשא מיום 12.10.99, עמ' 2 שורה 1). 13. לאור מסקנתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם 1 בעבירה של שידול - או לפחות בעבירה של ניסיון לשידול - לרצח וכן בעבירות של איומים ועבירות אלימות בבני משפחתו, אין אני מוצא צורך לדון בקיומן של ראיות לכאורה לאשמתו בעבירה של השמדת ראיה. הנאשם 2 14. הנאשם 2 הודה בהשתתפות ברצח בהודעתו מיום 18.10.99. אמנם ארבעה ימים לפני כן (14.10.99) מסר הודעה בה הוא מכחיש כל קשר לרצח, אך כאמור בסעיף 8 לעיל, אין בכך כדי לשלול סיכוי לכך שבית המשפט יסתמך על ההודאה. קראתי את הודאתו של הנאשם והיא מפורטת, עקבית ונטולת פירכות. זאת החל מתיאור האוירה שקדמה לרצח ואשר למעשה הביאה לרצח, לרבות רצונם של הוריו במותה של המנוחה והלחצים שהפעילו להשגת מטרה זו, ועד תיאור הרצח עצמו, בו עיקר חלקו של הנאשם 2 היה בהשתלטות על אחותו המנוחה בצורה שאיפשרה לאימו לחנוק אותה ללא התנגדות (ראו בעיקר עמ' 1 שורה 8; עמ' 4 שורה 12; עמ' 5 שורה 12, עמ' 5 שורה 27; עמ' 6 שורה 7 (גיבוש היסוד הנפשי); עמ' 6 שורה 18 (תכנון הרצח בצוותא עם הנאשמת 3) ועמ' 7 שורה 20 עד עמ' 9 שורה 5 (תיאור הרצח). וראו גם הודעתה של הנאשמת 3 מיום 17.10.99, עמ' 21 שורה 28 עד עמ' 22 שורה 9). אשר על כן, קיים סיכוי סביר להרשעתו של הנאשם 2 ברצח. הנאשמת 3 17. בהודעתה מיום 4.10.99 הכחישה הנאשמת 3 כל קשר לרצח, ורמזה כאילו קרובי משפחה של הנאשם 1 חטפו אותה והנאשם 1 רצח אותה כאשר היה בחופשה מהכלא (ראו עמ' 3 שורה 23 עד עמ' 4 שורה 5), אך ביום 17.10.99 הודתה בביצוע הרצח, במסגרת הודעה מפורטת בה היא גם מתארת מתי וכיצד התגבש אצלה רצון 'עצמאי' במותה של המנוחה (בעיקר לאור התנהגותה הבוטה כלפי אמה וכלפי אחיותיה, מאז שחזרה לבית לאחר שהנאשם 1 נכנס לכלא, אם כי יש סקירה מפורטת של כל הבעיות שהמנוחה גרמה למשפחתה, גם לפני שהנאשם 1 נכנס לכלא), וכיצד בוצע הרצח. על פי הודאתה (כמו גם על פי הודאת הנאשם 2) עיקר חלקה בביצוע הרצח היה בחניקתה של המנוחה למוות (ראו (בעיקר): עמ' 20 שורה 20 עד עמ' 22 שורה 9; ובהודעת הנאשם 2 מיום 18.10.99 - עמ' 9 למעלה). לא נעלמה ממני העובדה כי בהודעתה מיום 25.10.99 חזרה בה הנאשמת 3 מהודאתה והכחישה כל קשר לרצח. אך כמוסבר בסעיף 8 לעיל, בכך אין כדי לגרוע מכוחה של ההודאה מיום 17.10.99 כראיה לכאורה לאשמה, מה עוד שהודאתה זו מחוזקת בהודעתו המפלילה של הנאשם 2, נדים, ובעצם מציאת הגופה קבורה במחסן הבית. העלמת גופת המנוחה 16. מעבר לצריך בהליך זה (לאור קיומן של ראיות לכאורה לביצוע הרצח), אקדיש שורות מספר לנושא העלמת הגופה. הנאשם 2 הודה כי הוא אשר העלה את הרעיון של קבירת המנוחה במחסן תחת בטון, והוא אשר ביצע אותו, וגם תיאר במפורט כיצד בוצעה הקבורה, וכיצד הוסכם בין בני המשפחה על כך שלרשויות יאמר שלמא ברחה מהבית ולחברים ולקרובים יאמר כי היא התחתנה ונסעה לארה"ב (ר' הודעתו מיום 18.10.99, עמ' 9 שורה 14 עד עמ' 10 שורה 24). גם הנאשם 5 בהודעתו מיום 19.10.99 תיאר כיצד הוא ואחיו (בלבד) קברו את המנוחה (עמ' 1). מאידך, הנאשמת 3 הודתה בהעלמת גופת המנוחה וקבירתה במחסן, וטענה שעשתה זאת לבד, וללא ידיעת אף אחד מהילדים (ראו הודעתה מיום 17.10.99, עמ' 22 שורה 23 עד עמ' 23 שורה 10). כמובן, יש פער בין גרסאות אלה, ולכאורה אפשר שהעלמת הגופה נעשתה על ידי הנאשמים 2, 3 ו- 5 במשותף או על ידי אחד מהם, או שניים מהם בלבד, אך ניתן לומר - וזה כל מה שצריך לומר כעת - שחיבור שלושת ההודאות מקים סיכוי סביר שכל השלושה יורשעו בעבירה של העלמת ראיה ביחד. הנאשמת 4 17. בהודעתה מיום 13.10.99 הכחישה הנאשמת 4 השתתפות ברצח וטענה כי היא התנגדה ליטול בו כל חלק ובעת התרחשותו הייתה מחוץ לחדר, והציצה לתוכו לפרקים. כך הצליחה לראות את אחיה קושר את אחותה, ואת הניסיון לרצוח את אחותה בעזרת העקרב, אבל לא ראתה כיצד בסופו של דבר נרצחה אחותה ועל ידי מי (אם כי הודתה כי אמה, הנאשמת 2, הייתה בתוך החדר בעת הרצח: עמ' 12 שורה 24). בהודעה מן ה- 19.10.99 הוסף פרט מהותי: הנאשמת 4 נטלה חלק ברצח. גרסתה היא שנכנסה לחדר כדי לראות האם היא יכולה למנוע את הפשע, אך מתוך פחד נענתה לבקשת הנאשם 2 לקשור את רגלי אחותה למיטה, ואח"כ יצאה מהחדר, כך שלא ראתה על ידי מי ואיך נרצחה בסופו של דבר אחותה (עמ' 4 שורות 1 עד 18). בהודעתו של הנאשם 2 מיום 18.10.99 נמסר כי הנאשמת 4 הדביקה סרט דבק על פיה של אחותה ועזרה בקשירת ידיה של המנוחה (עמ' 13 שורה 21). כמבואר, אין בית המשפט בהליך זה בודק ושוקל את הסתירות (אם בכלל מדובר בסתירה מהותית) בין העדויות. על רקע דברים אלה, לא ניתן לומר בוודאות כי אין סיכוי סביר להרשעת הנאשמת 4 ברצח, אך דומה כי נוכח חלקה הקטן יחסית במעשה הרצח, ובעיקר נוכח היעדר ראיה לקיומו של רצון, בכל שלב שהוא, בקרב הנאשמת 4 במותה של המנוחה מזה, ועדותה כי היא פעלה מתוך פחד מזה, יתכן שלא תורשע בביצוע בצוותא אלא בסיוע בלבד. טענות ב"כ הנאשמים 2 - 4 בקשר לקבילות ומהימנות הודאותיהם 18. בטרם אעבור לדון בשאלת קיומן של עילת מעצר וחלופה לה, אתעכב בקצרה על טענותיו של ב"כ הנאשמים 2 - 4, עו"ד אבו-עטא, בהן ביקש להטיל ספק בקיומן של ראיות לכאורה נגדם, חרף הודאותיהם במשטרה. 19. ב"כ הנאשמים 2 - 4, העלה בדיון טענות שיש בהן להשליך לכאורה על מהימנות וקבילות הודאותיהם. בקליפת אגוז, טיעונו הוא: קיימת אפשרות לכך שמי שרצח את המנוחה היו קרובי משפחה של הנאשם 1, ועל המשטרה לחקור בכיוון זה. אפשרות זו עולה מצירוף הדברים הבאים: 1) הפועל שגילה את גופת המנוחה, מוחמד טינה, מסר בהודעתו כי היא הייתה עטופה בסדין מגואל בדם (ראו הודעת מוחמד טינה, שורה 15). 2) על פי הגרסאות הראשונה (מיום 4.10.99) והאחרונה (מיום 25.10.99) של הנאשמת 3 (כזכור באמצע - בהודעתה מיום 17.10.99 - הודתה בביצוע הרצח) הם שחטפו ורצחו את המנוחה. 3) ההודאות של רשא ונדיה נגבו כאשר הן היו על סף התמוטטות (בכך נרמז לכך שההודאות לא ניתנו מתוך רצון חופשי). עו"ד אבו-עטא הוסיף וטען כי נדיה ורשא ביקשו לקבל על עצמן אחריות למעשה שלא ביצעו. בתגובה טענה ב"כ המדינה, עוה"ד אבולעפיה, כי יש תמונות של השמיכה שבהם לא רואים דם, וכי הפתולוג ציין בחוות דעתו כי "לא נמצאו סימני חבלה מכנית". כמו כן ציינה כי הטענה שההודאות נגבו לכאורה שלא מתוך רצון חופשי אינה עולה בשלב הזה (שלב הראיות לכאורה), כי אם במשפט גופו, וכי לכאורה הודאתה של נדיה מחוזקת בהודעתו המפלילה של נדים (אשר גם הוא מתאר כי היא חנקה את למא); אם כי יצויין כי לפי טענת ב"כ הנאשמים 2 - 4 גם עליה מוטל צל כבד, בגלל שיחות שנעשו בבית בין הנאשמים באמצעות פתקים. אשר לטענות המתמקדות במהימנות ההודאות והמבקשות לערערה, הרי שככל שיש בהן כדי לעשות כן, ברור כי נוכח הקוהרנטיות בתוך ההודאות גופן, היותן מתיישבות בסך הכל זו עם זו ועם מציאת הגופה במחסן הבית (נתון אשר במאמר מוסגר מקשה מאד על קבלת הגירסה בדבר חטיפתה של המנוחה על ידי קרובי משפחה), אין בטענות אלה כדי לערער את ההודאות עד כדי שלילת הסיכוי הסביר שינתן בהן אמון במשפט גופו (וראו סעיף 8 לעיל). הוא הדין לגבי הטענה המרומזת בענין קבילות ההודאות. שכן, גם אם יש תימוכין לטענה כי הנאשמות היו נסערות מאד כאשר הן מסרו אותן, דבר זה הוא אך מובן לאור תוכן ההודאות, לרבות המעשה הנורא נשוא ההודאות, ומכל מקום אין בו בשלב זה כדי לשלול מיניה וביה את קבילותן ומהימנותן של ההודאות. אשר על כן, מיקומן הנכון של טענותיו אלה של ב"כ הנאשמים 2 - 4 הוא במשפט עצמו. עילת מעצר וחלופת מעצר כללי 20. סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים מעביר אל שכמו של נאשם באחת העבירות המנויות בו (להלן: העבירות החמורות) את הנטל להוכיח שאין יסוד סביר לחשש, כי בחירותו שלו יסכן את בטחונם של אחרים. סעיף זה קובע חזקה עובדתית בדבר מסוכנות הנאשם, הניתנת לסתירה על ידו. בין העבירות החמורות המקימות חזקת מסוכנות - וממילא עילת מעצר - מצויות כמובן עבירת הרצח, עבירת השידול לרצח (עבירה שדינה מאסר עולם - תוצאת סעיף 34ד לחוק העונשין) ועבירת אלימות בבן משפחה. לגבי חלופת מעצר, אמנם היום שקילתה היא חובה בכל עבירה שהיא (ר' סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, ודברי כבוד השופטת ביניש בבש"פ 2646/97 עודה נ' מ"י (להלן: ענין עודה), פ"ד נא(1) 523, 526 מול ו'), אך הלכה היא, כי על הנאשם בעבירות החמורות שלגביהן קיימת חזקת מסוכנות להראות כי קיימות נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן המצדיקות שחרורו ממעצר בתנאים מגבילים [ראו החלטתה של כבוד השופטת ביניש בבש"פ 2222/97 מ"י נ' כורד חוסאם, פ"ד נא(1) 109, 113 (והאסמכתאות הנזכרות שם)]. הלכה זו נקבעה אמנם לגבי סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, אשר קדם לסעיף 21 לחוק המעצרים, ואשר בין יתר ההבדלים, לא כלל עבירת אלימות בבן משפחה ברשימת העבירות החמורות. אך, דומה, כי ניתן לגרוס שהבדל זה, והבדלים אחרים הקיימים בין הסעיפים 21א ו- 21 הנ"ל, אין בהם כדי לגרוע דבר מן ההלכה הנדונה ונכון לכאורה לומר שהיא חלה גם על העבירות החמורות המנויות כעת בסעיף 21 לחוק המעצרים (ואכן כך סבורה חברתי הנכבדה, השופטת י. צור, כפי שעולה מהחלטתה בב"ש (י-ם) 1206/97 מ"י נ' מוסלח, תקדין-מחוזי 97(2) 2997, 2999). דיון זה אינו נוגע למי שהואשם בעבירת הרצח, אשר לפני כניסתו של חוק המעצרים לתוקף היתה קבועה לגביו חובת מעצר עד תום ההליכים (בסעיף 21ב לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]), וכיום, חובה כאמור לשקול חלופת מעצר גם לגביו, אך היא תינתן רק במקרים "נדירים ביותר ויוצאי דופן" (דברי כבוד השופטת ביניש בענין עודה הנ"ל, בע' 526 מול ז', שזכו להסכמת כבוד השופט מ' חשין, בבש"פ 6293/97 קרקי נ' מ"י, תק-על 97(3) 818(2)); שהרי: "מטבע הדברים, אדם המסוגל לבצע רצח, מסוכן הוא לביטחון הציבור, וקשה ביותר להפריך חזקת מסוכנות זו. אדם שאינו בוחל אף בפגיעה בערך הבסיסי והאוניברסלי של קדושת החיים, אינו ראוי לאמון שהחברה נותנת באדם המשוחרר בערובה - שיקיים את תנאי שחרורו. מקום בו לכאורה הנאשם רצח אדם - אין להניח כי צווי בית-המשפט יהיה בהם להטיל עליו מורא. את הסיכון מפניו של הנאשם שפגע בערך הנעלה מכל הערכים - יש להטיל על הנאשם ולא על סביבתו. זאת ועוד, אדם הנאשם בעבירה שדינה מאסר עולם חובה, אף אינו נתון למוראו של עונש נוסף בגין עבירות שיבצע בעת היותו משוחרר בתנאים. משיודע הנאשם כי אם יורשע, דינו לכלות ימיו בין כותלי בית הסוהר - ספק רב אם יש דבר שירתיעו מלחזור על מעשיו כדי להימלט מן הדין או למען מטרה אחרת". (ענין עודה, בע' 526ז - 527א). תוצאת המקובץ לעיל היא, בוודאי לגבי עבירת הרצח, אך גם לגבי עבירת השידול לרצח (לאור סעיף 34ד לחוק העונשין) וכנראה גם ביחס לעבירה של תקיפת בן משפחה, שחזקת המסוכנות חולשת גם על חלופת המעצר, באופן שמי שהואשם (וקיימות ראיות לכאורה לאשמתו) בעבירות אלה, חזקה כי הוא מסוכן וכי ניתן למנוע את מסוכנותו רק במעצר. זאת ועוד: החזקה ניתנת לסתירה רק בנסיבות חריגות ומיוחדות. על רקע דברים אלה אבחן קיומן של עילת מעצר וחלופה לה, לגבי כל אחד מהנאשמים 1 - 4. הנאשם 1 21. לפנינו מי שהואשם - ויש ראיות לכאורה לאשמתו - גם בשידול בני משפחתו לרצח בתו וגם באלימות קשה ועיקבית כלפי אשתו, בניו ובנותיו. נראה כי אלימות זו לא שכחה גם לאחר שהנאשם 1 הורשע בגינה ונידון לשנת מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. כמבואר בסעיף 20 לעיל, כל אחד מסעיפי האישום הללו יוצר חזקה בדבר מסוכנותו של הנאשם 1, ושילובם יוצר 'חזקה מחוזקת' ומוצקה, שסתירתה קשה עד מאד. גם אין דבר שיכולתי למצוא כדי לסתור אותה, ויותר מכך, על רקע דמותו של הנאשם כפי שמצטיירת מחומר הראיות לכאורה, אינני זקוק לחזקה כדי לומר שיהיה זה יותר מסביר לחשוש לבטחונן של שתי הילדות הקטנות של הנאשם 1, ובעיקר של הבת שירין - וגם של הנאשם 5, הבן הקטן מוסטפא, אשר מסרו הודעות אשר יש בהן כדי לתרום להפללתו (מה עוד ששירין מיועדת להעיד במשפט מטעם התביעה). קיים יסוד סביר לחשש כי היותה של שירין עדה מטעם התביעה עלול להביא את הנאשם, ללפגוע בבתו שירין, גם מתוך רגש של נקמה גרידא וגם מתוך מטרה לנסות (ולמצער אף להצליח) לשבש את מהלך המשפט על ידי ניסיון להשפיע באיומים ובאלימות על עדותה של בתו (ועל פי חומר הראיות לכאורה אין להקל ראש ביכולתו ובנכונותו של הנאשם 1 להשפיע על בני משפחתו). בכך, קיימת סכנה לבטחונה של שירין. סכנה כזו קיימת גם בהקשר של הנאשם 5 אשר הודעתו גם היא עשויה לתרום להפללתו של הנאשם 1, בעיקר בעבירות התקיפה והאיומים. אשר על כן, קמה עילת המעצר המנויה בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. בנסיבות הללו אין גם כל אפשרות להורות על חלופת מעצר. חלופת מעצר תלויה בסופו של דבר ברצונו הטוב של הנאשם ובשיתוף פעולה מצידו. לפני אדם, כעולה מהראיות לכאורה, שמסוכנותו רבה ופגיעתו קשה ורעה. אינני יכול להאמין לו שיקיים תנאי שחרור בערובה, וקיים חשש ממשי - נוכח השילוב של אישיותו ומעשיו (לכאורה), התמריץ לאיים ואף לפגוע בבטחונם של ילדיו, והיעדר אימת דין (כמסתבר מכך שהמשיך לפגוע בבני משפחתו למרות עונש מאסר על תנאי שתלוי ועומד נגדו) - כי לא יעמוד בקיומם, וכי אם לא יעצר עד תום ההליכים נגדו - יסכן את בטחונם של ילדיו. הנאשם 2 22. כאמור, קיימות ראיות לכאורה לכך שרצח את אחותו למא בצוותא עם אמו (ואולי גם עם אחותו רשא). בנוסף, קיימות ראיות לכאורה לכך שהרצח ככל הנראה היה תוצאת שילוב קטלני של מעשי שידול מצד אביו ומצד אימו. השילוב בין נסיבות שבהן לנאשם 1 יש אינטרס לכאורה לפגוע בשירין ובמוסטפא, ומנגד יכולתו לכאורה לשדל את הנאשם 2 לפשע, מקים יסוד סביר לחשש כי הסכנה לבטחונם של שירין ומוסטפא מצד הנאשם 1 נשקפת להם גם מצד שלוח פוטנציאלי - הנאשם 2. זאת בנוסף לכך שעצם האישום (הנתמך בראיות לכאורה) ברצח, מחייב, כאמור לעיל, את השארתו של הנאשם 2 במעצר, בהיעדר נסיבות חריגות. הנאשמת 3 23. כאמור, קיימות ראיות לכאורה לכך שהנאשמת 3 רצחה את בתה למא בצוותא עם בנה נדים, הנאשם 2 (ואולי גם עם בתה רשא, הנאשמת 4). על פי הראיות לכאורה, חלקה של הנאשמת 3 בביצוע הרצח היה מרכזי - חניקת בתה למוות, ולכאורה עשתה זאת לא רק כתוצאה ממעשי השידול של הנאשם 1, אלא גם כתוצאה ממניע אישי. כמו כן תרמה הנאשמת 3 תרומה (לכאורה) לשידול הנאשם 2 לרצח המנוחה. כמבואר לעיל, די בעצם ביצוע הרצח (לכאורה) כדי להקים חזקה כמעט בלתי ניתנת לסתירה כי יש לעצור את הנאשמת 3 עד תום ההליכים נגדה. תרומת השידול מוסיפה עוד נדבך לקושי בסתירת החזקה. הנאשמת 4 24. כאמור, קיימות ראיות לכאורה על השתתפותה בביצוע הרצח. עם זאת, מתוך חומר הראיות עולה סיכוי לכאורה לכך שתורשע רק בסיוע לרצח, או שתצליח, במכלול הנסיבות המאד מיוחדות של המקרה, להעמיד סייג לאחריותה, או לפחות להיות קרובה לכך, במידה שתאפשר הפחתה בעונשה. מכל מקום, על אף שלכאורה תרמה לביצוע הרצח, לא עולה מחומר הראיות כי היא רצתה במותה של אחותה, ולהיפך, מהודעתה עולה כי היא עשתה כל מה שעשתה מתוך פחד. היא אמנם לכאורה (על פי הודעתה) נכחה בעת תכנון הרצח אבל הדגישה כי היא לא מעונינת להשתתף ("אני ושירין סירבנו למחשבות אלו אבל אמרנו לו [לנדים] שלגבי כל מה שיקרה אנחנו לא נתערב"; הודעתה מיום 13.10.99, עמ' 11 שורה 13), וגם ניסתה, ביחד עם אחותה שירין, להזהיר את המנוחה מפני הצפוי לה (13.10.99, עמ' 8 שורה 20; 19.10.99, עמ' 3 שורה 1). מקריאת הודעותיה של הנאשמת 4 ברצף עולה לכאורה כי לא רצתה במותה של אחותה, כי ניסתה לרמוז לה על שאיפותיו של אחיה לרוצחה, וכי לא הייתה בטוחה כי הרצח אכן יתבצע, עד זמן קצר לפני כן, כאשר הנאשמת 3 העירה אותה ואת שירין משנתן וביקשה מהן לצאת מן החדר בו ישנו ביחד עם המנוחה, והחלה לבצע את הרצח ביחד עם האח הבכור נדים. כמו כן העובדה שרשא פחדה מוזכרת לא אחת, ועולה כי לכאורה היא פעלה מתוך פחד ואימה גרידא (שסביר כי נוצרו לא רק בגלל נדים אלא גם מכך שברקע עמדה אישיותו האלימה של האב, שהיה עתיד להשתחרר מן המאסר ולחזור לבית המשפחה, ורצונו המוצהר במותה של המנוחה), כאשר פחד זה ליווה אותה גם בעת שסייעה בקשירת אחותה, לאחר שנכנסה לחדר במטרה לנסות למנוע את הרצח (19.10.99, עמ' 4 שורות 1 - 12). עולה מן המקובץ כי לכאורה קיימת אפשרות לשקול שחרורה של הנאשמת 4 בתנאים מגבילים. על כן אשקול חלופת מעצר, לאחר שיוגש תסקיר מעצר עדכני ויישמעו טיעונים משלימים בנושא זה. סוף דבר 25. לאור האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה ומורה על המשך החזקתם במעצר של הנאשמים 1, 2, 3 ו- 4 עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. ואולם, במקביל אני נעתר לבקשת עו"ד אבו-עטא ומורה כי שירות המבחן למבוגרים יגיש לבית המשפט תסקיר מעצר אודות הנאשמת 4 בהקדם האפשרי מבחינתו. לאחר שיוגש התסקיר אקבע מועד לדיון משלים בשאלת החלופה למעצר, במעמד הנאשמת 4, מעצר עד תום ההליכיםרצחמשפט פלילימעצר