לאורך שנים קבע בית-המשפט הגבוה לצדק בשורה של ענינים מוגדרים כי קיימת סמכות שיפוט מקבילה לו ולבתי-משפט אחרים. כך למשל, נפסק לגבי מכרזים צבוריים (בג"צ 991/91 פסטרנק נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מה(5) 50); לגבי עניני תכנון ובנייה (בג"צ 1921/94 סוקר נ' ועדה לבנייה למגורים ולעשיה, פ"ד מח(4) 237); לגבי המשך כהונתו של חבר מועדה מקומית או דתית (רע"א 287/92 בוסקילה ראש מועצה דתית טבריה נ' צמח, פ"ד מו(5) 159), והרשימה ארוכה. אולם, הסוקר את הפסיקה שניתנה בנושא זה יבחין כי מעולם לא נקבעה בה הלכה כללית לפיה מכח עקרון כזה או אחר, קנויה לבית-משפט רגיל סמכות כללית מקבילה לדון בעתירות מינהליות, יהא אשר יהא תוכנן וטיבן. ההיפך מכך: גם מקום שבענין מסויים נקבע כי נתונה סמכות מקבילה לבג"צ ולבית-המשפט המחוזי, טרח בית-המשפט העליון להבהיר כי: "ההלכה אותה קובעים אנו בפסק-דין זה אין משמעותה שמכאן ואילך רשאי כל אחד מבתי-המשפט ה'רגילים' לדון בכל עתירה מינהלית למתן צו פררוגטיבי במקביל לבית-המשפט הגבוה לצדק, אלא שהיא מוגבלת בהיקפה ומתייחסת אך למקרים בהם מסור ענין מסויים לפי פרשנותו הנכונה של דבר חקיקה פלוני, לסמכותם של בית-המשפט המחוזי או של בית-משפט השלום, אף על פי שעניינו מעשה מינהל מובהק" (דברי השופט ש. לוין בפרשת בוסקילה, שם, עמ' 166). אף שברקע פסיקתו של בית-המשפט העליון עומדת תפיסה כוללת המכוונת להכרה בסמכותו של בית-המשפט המחוזי לדון בענינים מינהליים, הפסיקה לאורך השנים מתייחסת למקרה הפרטי שפניה, או לכל היותר לתחום משפטי מוגדר - מכרזים, רישוי עסקים, תכנון ובניה, ואיננה קובעת הלכה כללית בדבר סמכויות בתי-משפט אחרים לפסוק בעתירות מינהליות. לגבי תחומים בהם הורתה ההלכה הפסוקה על קיום סמכות מקבילה - חזקה עלינו מצוותה. באשר לתחומים שטרם נדונו - שאלה היא האם ניתן וראוי כי בית-המשפט המחוזי יקבע את מרחב סמכותו לדון בעתירות מינהליות המוגשות לפניו, ומהן אמות המידה שעליו להפעיל בענין זה. מספר קשיים ניצבים בדרך הזאת, הן במישור העיוני והן במישור המעשי. תמציתם היא זו: בתחום העיוני - המודלים השונים או מי מהם אשר שמשו את בית-המשפט העליון כתשתית אפשרית לקביעת הסמכות המקבילה לא נתקבלו עד היום כהלכה פסוקה ברורה ומחייבת של הערכאה הגבוהה. בית-המשפט העליון גופו מתמודד ומתחבט עם שאלות הסמכות בהקשר העיוני, ופרשת "סוקר" תעיד על כך. בתחום המעשי - העברת הסמכויות כענין פרגמטי קשורה בשיקולים פונקציונליים שונים, מיוחדים לבית-המשפט העליון וכלליים למערכת השיפוט כולה. כל עוד לא הוסדר הדבר בחקיקה, ההנחה המתבקשת היא כי שיקולים כוללים אלה יישקלו על-ידי הערכאה הגבוהה אשר תנחה את בתי-המשפט הרגילים, ולא על-ידי בית-משפט רגיל זה או אחר, לעת מצוא. ארחיב מעט בענין זה. המודל "התיאורטי" השאוב מגישתו של פרופ' זמיר, כיום השופט זמיר, מניח כי כל ענין "אזרחי" הנתון לסמכות בית-המשפט האזרחי על פי חוק בתי-המשפט כולל בתוכו גם ענין מינהלי, וכי לכן בית-המשפט המחוזי מוסמך לדון בכל ענין מינהלי כענין שבסמכות מקבילה לבג"צ (י. זמיר, שפיטה בענינים מינהליים, תשל"ה, עמ' 65; זמיר, עניני תכנון ובנייה - בית-המשפט האזרחי משפט וממשל ב' תשנ"ד-תשנ"ה עמ' 257). גישה זו לא הפכה נכון לעת זו להלכה פסוקה מנחה (ראה פסק-הדין בענין "סוקר"). אולם מעבר ליצירת התשתית העיונית בדבר הסמכות, נראה כי השופט זמיר עצמו מניח כי יישומו המעשי של ה"מודל התיאורטי" אין פירושו כי מעתה רשאי בית-משפט רגיל להחליט מתי יפעיל סמכות בעתירה מינהלית כזו או אחרת, אלא השאלה מתי ראוי להעביר נושא מינהלי זה או אחר לדיון בבית-משפט רגיל הוא ענין שבמדיניות שיפוטית שבית-המשפט הגבוה לצדק אמור להחליט עליה, תוך התייחסות למיגוון רחב של שיקולים. וכך הוא אומר במאמרו מכרזים צבורים בבית-משפט אזרחי, משפט וממשל א' תשנ"ב-ג', עמ' 197, 205: "יש לצפות, או לפחות לקוות כי אותם שיקולים של מדיניות שיפוטית שהביאו את בית-המשפט הגבוה לצדק להחליט על העברת עניני מכרזים אל בית-המשפט האזרחי יביאו אותו להחליט גם על העברה של ענייני רישוי עסקים אל בית-המשפט האזרחי ... מכל מקום, אם יורחב הפתח שנפרץ במשפט פסטרנק, וניתן יהיה להעביר דרכו ענינים מינהליים נוספים אל בית-המשפט האזרחי, תהיה ההחלטה בכל ענין וענין מסורה לבית-המשפט הגבוה לצדק על פי שיקולים של מדיניות שיפוטית כפי שייראה לו". יוצא, איפוא, כי גם על פי מודל זה, נראה כי סמכותו המקבילה של בית-המשפט המחוזי, גם אם היא קיימת מקדמת-דנא כסמכות "רדומה", אינה מופעלת אלא אם כן החליט על כך בית-המשפט העליון בבחינת מדיניות שיפוטית ראויה. המודל ה"פרגמטי" המתואר בפסיקתו של השופט ברק בענין "סוקר" (שם, עמ' 245) אינו מניח קיומה של סמכות מקבילה לבית המשפט המחוזי בכל מקרה אלא עיקרו בגישה מעשית שלפיה ענינים מינהליים שונים נתונים לסמכותו של בית-המשפט הרגיל, וכאן ניתן משקל לשיקולים פונקציונליים שונים המכוונים את שיקול הדעת בקביעת גבולות הסמכות. השופט ברק עומד על קיומן של עמדות שונות המאפיינות את הגישה הפרגמטית, מצרות או מרחיבות אותן, והוא מסכם את הדבר בפרשת "סוקר" (עמ' 246): "בצד הגישה הפרגמטית המרחיבה מצויות גישות פרגמטיות מצרות, המתמקדות במהות הענין המיוחד המצוי בסמכות מקבילה. כתוצאה מכך, נוצר במשך השנים 'אזור דמדומים' של סמכות מקבילה. על גודלו של איזור זה אין הסכמה כללית. נסיונות שנעשים לתחום את תחומו לא עלו יפה והיו אף שסברו שכל נסיון כזה סופו כישלון". המודל הפרגמטי, בין אם כשל ובין אם צלח, אינו עונה במישרין לשאלה האם נכון וראוי כי בית-המשפט המחוזי יהיה זה אשר יפעיל את שיקול הדעת הפרגמטי-פונקציונלי באילו נסיבות עליו להפעיל סמכות ענינית לדון בעתירה מינהלית, וסביר להניח כי גם ביסוד מודל זה טמונה ההנחה המשתמעת כי שיקול הדעת בענין זה נתון לערכאה העליונה שלה המבט הכולל בשאלות תיפקוד כלל-מערכתיות, היא המכוונת ועל פי דברה ישק דבר. מכל מקום, הפסיקה הקיימת אינה מכילה בחובה הכרעה ברורה בשאלה איזה מן המודלים הללו הוא ראוי, ולכן קשה למצוא בתשתית העיונית שנדונה בפסיקה משום הנחייה או הכוונה כללית לבתי-המשפט האחרים מתי יש בידם סמכות מקבילה לדון בענין מינהלי, ומהם אמות המידה להכרעה בענין זה. וכאן נשאלת השאלה, האם גם בלא "מודל" עיוני ברור ניתן לדלות מההכרעה הפרטנית של בית-המשפט העליון לגבי סוגים שונים של ענינים שהועברו על-ידו לשיפוטו של בית-המשפט המחוזי מאפיינים אשר עשויים להדריך, בדרך האנלוגיה, באלו מצבים בעתיד אמור בית-המשפט המחוזי להפעיל סמכות ענינית לדון בעתירה מינהלית כזו או אחרת. בסקירה ממעוף הציפור ניתן לדלות את המאפיינים הבאים שבהתקיימם נוטה הבג"צ להעביר את הדיון בעתירה המינהלית לבית המשפט המחוזי: א. קיומו או העדרו של היבט אזרחי לסכסוך בצד אלמנטים מהמשפט הציבורי. מאפיין זה שימש גורם בעל משקל ברמות שונות בהעברת נושאי התכנון והבנייה והמכרזים לשיפוט בתי-המשפט האחרים (השווה בג"צ 4306/93 חלפון נ' ועדה מחוזית לתכנון ובניה, פ"ד מז(4) 37, וכן השופט חשין בפרשת "סוקר", שם, עמ' 264). ב. קיומה או העדרה של מחלוקת עובדתית המחייבת חקירה ודרישה מעמיקה, המתאימה לדיון בערכאה אזרחית (סוקר, שם, עמ' 247). ג. מידת הצורך בפיתוחו של הדין החקוק או ההלכתי. ככל שהצורך רב בכך, כן תקטן הנטייה להעביר את הענין לסמכות בית-המשפט הרגיל. שכן, "לא הרי עתירה המעלה בעיה משפטית חדשה שטרם הוכרעה כהרי עתירה שכל עניינה אינו אלא פעילות פרשנית רגילה או הפעלת דין ברור וידוע על נסיבות עובדתיות שגרתיות": (המשנה לנשיא ברק, בענין "סוקר", שם, עמ' 248). ומנין השיקולים אינו סגור. אין זה ברור מה "מרחב המחיה" של בית-המשפט המחוזי להחליט על סמך מאפיינים אלה או אחרים מתי נתונה לו סמכות מקבילה לדון בענין מינהלי שטרם הוכרע לגביו דבר בערכאה העליונה. אולם גם אם אניח כי מוקנה לבית-המשפט המחוזי הכח לבחון את שאלת סמכותו לדון בענין על-פי אמות המידה האמורות, נראה לי כי המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר אותם מאפיינים אשר הביאו את בית-המשפט העליון עד כה להעביר ענין מינהלי לדיון בערכאה אחרת. אכן, מדובר בענין העשוי להצריך בדיקה עובדתית, אבל נתון זה, כשהוא עומד לעצמו אין בו כדי להצדיק העברה לערכאה אזרחית. מעבר לכך: דווקא בסוג ענין כמו זה שלפנינו גורם הדחיפות שבבירור הוא ממהותו של הענין והוא חיוני לתשתית הדיונית של המקרה, ואין להוציא מכלל אפשרות כי דווקא לכאן מתאימה פרוצידורה "בגצית" להבדיל מהליך בירור אזרחי מלא, על כל הכרוך בכך, לרבות הליך ערעור.סמכות שיפוטבג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)