ערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי דין

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי דין: 1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד משה אבידר-אב"ד, עו"ד אופיר בלום ועו"ד עדי בר טל) (להלן: "בית הדין הארצי") בתיק בד"א 147/11, מיום 14.3.2012. בית הדן הארצי בפסק דינו, דחה את ערעורה של המערערת, על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב והמרכז (עו"ד שלומי באשי-אב"ד, עו"ד עידית ג'וליאן ועו"ד יוסי טופף) (להלן: "בית הדין המחוזי"), בתיק בד"מ פ/96/10 מיום 20.12.2011. ההליך בבית הדין המחוזי 2. על פי העובדות שנקבעו בפסק הדין של בית הדין המחוזי, המערערת, עורכת דין מזה כ- 26 שנה, יזמה פגישה עם בעלה לשעבר של גיסתה (להלן: "הגרוש"). הגרוש הגיש תביעת גירושין בבית הדין האזורי הרבני בחיפה כנגד גיסתה (להלן: "הגיסה"), והיה מיוצג על ידי עורכת דין. המערערת נפגשה עם הגרוש ביחד עם בעלה במשרדם, והשלושה דנו בסוגיות הקשורות להליך הגירושין. במהלך אותה פגישה, מסרה המערערת לגרוש כי שוחחה עם אחיה של הגיסה וכי קיים רצון להגיע לפשרה. משכך, ביקשה ממנו למחוק את כתב התביעה. הגרוש ביקש מהמערערת שתפנה לבאת כוחו, אך היא סירבה באומרה שהוא ישוחח על כך עם באת כוחו. הגרוש שוחח עם באת כוחו והנחה אותה למחוק את התביעה. בית הדין הרבני נעתר לבקשה, והתביעה נמחקה. בחלוף מספר ימים לאחר מכן, פנה הגרוש למערערת וזו מסרה כי אין כוונה לנהל משא ומתן. הגרוש הגיש מחדש תביעת גירושין בבית הדין האזורי הרבני האזורי בחיפה, ולאחריו הגישה הגיסה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת. הגיסה שכרה שירותיהם של עורכי דין לשם ייצוג בהליך הגירושין. ברם, במהלך חודש אפריל 2008, קיבלה על עצמה המערערת את ייצוגה של הגיסה. כעבור כשנה, חדלה הנאשמת מייצוג הגיסה והייצוג הועבר לעורך דין אחר. בכתב הקובלנה נטען כי עצם הפנייה לצד מיוצג, תוך עקיפת בא כוחו, ושכנועו למחוק את התביעה וכן, התנהגות המערערת שהחלה לייצג את הצד שכנגד הגרוש, לאחר ששכנעה אותו למחוק את תביעתו ולהרע את מצבו, וכן התערבותה בסכסוך שבנדון, הינן הפרה בוטה של כללי האתיקה ומהווה משום התנהגות בלתי הולמת, אשר פוגעת בכבוד מקצוע עריכת הדין. 3. בהכרעת הדין של בית הדין המחוזי זוכתה המערערת מעבירה של מגע עם צד מיוצג לפי כלל 25 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו - 1986 (להלן: "כללי האתיקה") וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961 (להלן: "חוק הלשכה"), מהנימוקים שפורטו על ידי בית הדין, אך, מנגד הורשעה, על סמך אותה תשתית עובדתית, בעבירת משמעת של אי שמירת כבוד המקצוע לפי סעיף 53 לחוק הלשכה וכן בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי הסעיפים 61 (1) ו-61(3) לחוק הלשכה. בית הדין המחוזי גזר את עונשה של המערערת לנזיפה וכן לשישה חודשי השעיה על תנאי למשך תקופה של שנה. בנוסף, חייב את המערערת בהוצאות בסך של 7,000 ₪ לקופת הלשכה, בשל האופן בו ניהלה את הגנתה, הגישה, חזרה והגישה, בקשות סרק, בכל הנוגע לסוגיית ההקלטה של פרוטוקול הדיון. 4. יצויין, כי כבר במהלך הדיון בבית הדין המחוזי העלתה המערערת שורה של טענות לגבי תקינותו וקבילותו של הפרוטוקול שהתבסס על תמלילים של הקלטת הדיונים שבוצעו בידי חברת הקלטה חיצונית. תחילה, ביקשה המערערת לקבל העתק של קלטות הדיונים. בקשתה זו נדחתה בהחלטת בית הדין המחוזי מיום 10.3.2011, בנימוק כי הבקשה אינה מנומקת ואינה סבירה. אולם צוין בהחלטה, כי המערערת רשאית להאזין לקלטות המקוריות במשרדי מזכירות בית הדין. לאחר דיון בבקשה נוספת של המערערת ובהסכמת ב"כ המשיבה, ניתן ביום 30.3.2011 צו לקבלת שני תצהירים. האחד, של מזכירת בית הדין, כי קיבלה מחברת ההקלטה את הדיסקים הכוללים את ההקלטות ומסרה אותן להעתקה לעובד הלשכה. השני, תצהיר של עובד לשכת עורכי הדין, כי קיבל לידיו את הקלטות המקוריות ממזכירת בית הדין והעתיקן. בנוסף, הוטלו ההוצאות על המערערת. ביום 30.3.2011 ניתנה החלטה נוספת, שניה במספר, הדוחה בקשה נוספת של המערערת וקובעת כי בכפוף להגשת התצהירים, הקלטות קבילות כראיה. 5. בנוסף, דן בית הדין המחוזי בבקשתה של המערערת לדחות את הגשת הסיכומים בתיק נשוא הערעור ביום 2.6.2011, בהסתמך על הפגם שנפל לשיטתה בהקלטות, בקשה זו נדחתה בנימוק כי "...לא הוכיחה בפנינו עד עתה כל טענה לשגגה אשר נפלה בתמלילי הקלטות הדיונים בתיק ובהקלטות. כל טענותיה מתמצות באופן ניהול הפרוטוקול ובקבילות הקלטות והתמלילים בעניין זה ניתנו החלטות על ידי בית הדין ביום 30.3.11, ובכפוף להגשות תצהירים כמפורט בהחלטות אלו (אשר הוגשו להנחת דעת בית הדין), הרי שהקלטות קבילות. בנסיבות אלו אין מקום לדחיית מועד הגשת הסיכומים...". 6. המערערת לא הסתפקה בכך וביקשה לפסול את אב בית הדין, של בית הדין המחוזי. בקשה זו נדחתה על ידו, אולם היא שבה וביקשה את פסלותו ואף בטרם קיבלה החלטה, הגישה בקשה נוספת לפסילת ההרכב כולו. הבקשה נדחתה בשנית, בהחלטה מיום 21.6.2011 בין היתר בנימוקים כי אין ממש בטענותיה וכן בשל השיהוי בהגשתה, שכן מדובר בבקשה שיש להעלות בהזדמנות הראשונה. הליכים נוספים 7. תוך כדי ההליך בבית הדין המחוזי, פעלה המערערת גם באפיקים משפטיים נוספים כדי לתקוף את תקינותם וקבילותם של ההחלטות ושל התמלילים. במסגרת זו עתרה לבג"ץ בבקשה להורות כי תבוטלנה שתי ההחלטות שניתנו על ידי בית הדין המחוזי מיום 30.3.2011 וייקבע, כי ההקלטות והתמלילים של דיונים שהתקיימו בפני בית הדין, אינם קבילים כראיה. בפסק הדין של כב' השופטת ע' ארבל בבג"ץ 2693/11 מיום 28.4.2011, נדחתה עתירתה של המערערת על הסף. כב' השופטת ע' ארבל סקרה את טענותיה של המערערת כי ההקלטות ותמליליהן אינם קבילים כראיה בהליך המתנהל נגדה ודחתה על הסף את העתירה, כאמור. בנוסף ציינה: "...ערעור על ערכאות השיפוט המשמעתיות של לשכת עורכי הדין נתון רק ביחס לפסקי הדין, להבדיל מהחלטות ביניים. העותרת מבקשת לערער, הלכה למעשה, על החלטת ביניים שניתנה בהליך המשמעתי המתנהל נגדה. מקומן של טענותיה אלה להישמע ולהתברר הוא במסגרת הערעור על פסק הדין ואין בית המשפט הגבוה לצדק מהווה הזירה המתאימה לבירורן...". 8. בנוסף ובמקביל לעתירתה לבג"ץ, פנתה המערערת לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב יפו בעת"מ 51866-08-10 ֹֹבבקשה למתן צו ביניים, לפיו יעוכבו עד להכרעה בעתירה, ההליכים בקובלנה. בקשה זו נדחתה על ידי סגנית הנשיאה כב' השופטת ש' גדות ביום 16.9.2010. גם עתירתה המנהלית של המערערת נגד ההחלטה להעמידה לדין משמעתי, נדחתה, על פי בקשה שהגישו הצדדים בהסכמה. 9. לאחר מתן פסק דינו של בית הדין המחוזי, ערערה המערערת לבית הדין הארצי, כפי שיפורט להלן. ההליך בבית הדין הארצי 10. בערעורה לבית הדין הארצי, לא תקפה המערערת את ממצאי העובדה שנקבעו על ידי בית הדין המחוזי, ואף לא ההרשעה לגופה ואת העונש שנגזר עליה. טענתה היחידה היתה שהקלטות הדיונים בבית הדין המחוזי על פיהן תומלל הפרוטוקול "בושלו" ולפיכך יש לבטל את ההליך כולו. 11. בהחלטה של בית הדין הארצי מיום 29.2.2012, נדחתה בקשתה של המערערת להורות על הקלדת הדיון בפרוטוקול חלף הקלטתו. בהחלטה צוין כי, "יימשכו נהלי ההקלטה של הדיונים כפי שהם מקובלים בבתי-דין משמעתיים של הלשכה עד היום". 12. בית הדין הארצי בפסק דינו מיום 4.3.12 דחה את הערעור. מפאת חשיבותם של הדברים והשלכתם על תוצאת הערעור שבפניי, אביא את עיקרי הדברים שנקבעו בפסק הדין כלשונם: "6. הודעת הערעור, וכך גם טיעונה הארוך של המערערת בפנינו, הותירו את טענתה בדבר בישול ההקלטות - עלומה לחלוטין. המערערת לא הניחה כל תשתית לטענתה זו ואפילו לא ציינה מקרה אחד שבו יש, לטענתה, פער חשוד (או פער בכלל) בין הדברים שנשמעו במהלך הדיון בתיק ובין האופן שבו מצאו ביטויים בהקלטות. 7. במהלך הדיון בערעור שאלנו את המערערת כיצד ניתן להעלות טענה כי ההקלטות בושלו, מבלי להצביע ולו על מקרה אחד שבו מתקיים פער חשוד (או פער בכלל) בין הדברים שנשמעו בדיון ובין אופן ביטויים בהקלטות? 8. שאלנו גם את המערערת מה הטעם בהעלאת טענה כי ההקלטות בושלו, בשעה שהערעור איננו כולל טענות לגוף הכרעת הדין או גזר הדין ומשכך נראה כי טענת הבישול איננה משרתת דבר לגופו של עניין (קרי, איננה מראה כיצד קביעות מסויימות בהכרעת הדין או בגזר הדין יכולות להשתנות עקב כך). 9. לכל אלה השיבה המערערת, כי הפסיקה קבעה תנאים לקבילותן של הקלטות...וכי נטל הוכחת תנאים אלה איננו מוטל עליה ולפיכך היא יצאה ידי חובתה בעצם העלאת הטענה ותו לא. 10. אנו סבורים, כי המערערת נקלעה בעניין זה לכלל טעות. אכן, כאשר בעל דין מעוניין להגיש הקלטה כראיה מטעמו עליו לעמוד בתנאים שנקבעו בפסיקה ביחס לקבילותה של ראיה כזו, אך לא זה המקרה שלפנינו. כאן אין מדובר בהקלטה אשר בעל דין ביקש להגישה כראיה מטעמו, אלא בפרוטוקול הדיון שנערך על ידי בית הדין בכבודו ובעצמו. 11. פרוטוקול הדיון יכול להערך בכתב יד, בהדפסה של קלדנית, או בהקלטה. בכל המקרים הלל זהו מעשה של בית הדין ולא מעשה של אחד מבעלי הדין המנסה להגיש ראיה מטעמו. אם בעל דן סבור כי נפלו טעויות כלשהן בדרך שבה תועד הדיון על ידי בית הדין, בין בשגגה ובין במכוון ("בישול", כלשון המערערת) הרי שעליו לעתור בבקשה לתיקון פרוטוקול ולהניח בה את התשתית המתאימה (קרי, לטעון לפחות לפער בין הדברים שנאמרו ובין ביטויים בפרוטוקול). ... 13. לא זו בלבד שתשתית כזו איננה, אלא שברור כי גם אם היתה כזו לא היה בכוחה לשרת דבר, שהר אין כאמור בערעור שלפנינו כל טענה ביחס לגוף הכרעת הדין, או גזר הדין...". טענות הצדדים תמצית טענות המערערת 13. גם בערעורה לפניי, כמו בערעור לפני בית הדין הארצי, המערערת כלל אינה תוקפת את פסקי הדין של בית הדין המחוזי ובית הדין הארצי לגופם, אלא מתמקדת בטענת הזיוף של קלטות הדיונים בבית הדין המחוזי, שהיוו את הבסיס לפרוטוקול שנוהל על ידי בית הדין. לטענתה, זהותו של המזייף אינה ידועה לה, וכן לא ידוע לה אם פעל לבדו ומה היו מניעיו להביא להרשעתה בדין. לטענתה, הכרעתו של בית הדין המחוזי ניתנה על בסיס הקלטות, לרבות תמליליהן, אשר מעולם לא התקבלו וסומנו כראיה ולכן ההכרעה חסרת תוקף משפטי. עוד לטענתה, ההקלטות המקוריות יצאו את בית הדין עם המקליט, עברו מיד ליד ללא תיעוד ובעצם, אין בנמצא אדם שיצהיר על היות העתקי ההקלטות נכונים וזהים למקור. 14. המערערת הוסיפה וטענה, כי ההקלטה המהווה את הפרוטוקול, היא "מסמך" ולא "תעודה" ואינה יכולה להוות "תעודה ציבורית". לכן, בניגוד לתעודה ציבורית, לא ניתן להגישה ע"י המחזיק בה ובהעדר הסכמה, יש להגישה באמצעות עדות מתאימה. 15. המערערת הוסיפה וטענה כי הקלטת הדיון, ככל ראיה חפצית, חייבת לעמוד בשלושה מישורים של קבילות, כפי שנקבע בפסיקה: הקבילות החפצית, הקבילות של אותנטיות של המסמך והקבילות של תוכן של המסמך או הקבילות מהותית. 16. עוד לטענתה, על המשיבה רובץ הן נטל השכנוע והן נטל הבאת הראיות, להפריך את טענת הזיוף אותה העלתה. זאת, משום שטענת "זיוף" שונה מטענת "מרמה". 17. לאור האמור, ביקשה המערערת לבטל את פסקי הדין של בתי הדין המשמעתיים, ולזכותה משום הפגיעה הקשה בזכותה לדיון הוגן. לחילופין, ביקשה המערערת לבטל את פסקי הדין של בתי הדין המשמעתיים ולקבוע את התיק לשמיעת ראיות מחודשת תוך קביעה, כי על המשיבה רובץ הנטל בעניין טענת הזיוף, כאמור. עוד ביקשה המערערת לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות, שכר טירחת עורך דין ומע"מ לרבות פיצויים, ששיעורם יבטא את עינוי הדין ועיוות הדין הקשים שנגרמו לה. תמצית טענות המשיבה 18. לטענת המשיבה מפי בא כוחה עו"ד חיים שפרן, המערערת מעולם לא טענה באף ערכאה, מבין ארבע ערכאות נוספות אליהן פנתה, לגופו של כתב הקובלנה. כל שעשתה המערערת לטענתו, היא תקיפת כשרותן המשפטית של קלטות בתי הדין, התמלילים שהוצאו בגינן וההתאמה ביניהן, מבלי שהגישה בכל אותן ערכאות בקשה לתיקון פרוטוקולים ולא ציינה מפורשות היכן קיימת אותה אי התאמה. 19. עוד לדברי ב"כ המשיבה, בית הדין המחוזי נעתר לבקשת המערערת לאמת את "שרשרת המסירה" שבין ההקלטות לתימלולים והוגשו תצהירים בעניין זה מטעם מזכירת בית הדין ומטעם עובד הלשכה. בגין כך, גם נתקבלו הפרוטוקולים כראיה בתיק. בנוסף, איפשר בית הדין המחוזי למערערת להאזין לקלטות המקוריות ואף לקבל העתק מהן, אלא שלה הדבר לא הספיק. 20. בנוסף לטענת ב"כ המשיבה בית הדין הארצי קבע שהמערערת לא הניחה תשתית לאי ההתאמה בין הקלטות לתמלילים, וגם אם הייתה כזו, הרי לא הייתה בפני בית הדין הארצי כל טענה ביחס לטעות כלשהי שנפלה בגוף פסק הדין. 21. זאת ועוד, בתי הדין עמדו על כך שפרוטוקול הדיון יכול להיערך בהקלטה, או להירשם בידי אחר, כך שטענות המערערת לגבי כשרות הקלטות ו/או התמלילים, ו/או ההתאמה ביניהם, אינן רלוונטיות. 22. לפיכך ביקש ב"כ המשיבה, לדחות את הערעור ולחייב את המערערת, בשים לב לכך שהיא גררה את המשיבה לחמש ערכאות משפטיות, בהוצאות משמעותיות ובשכר טרחת עורך דין. מהלך הדיון בערעור 23. על אף חריגותו של הערעור, שכאמור אינו מכוון לגוף פסקי הדין של בתי הדין, אפשרתי למערערת לפרוס טענותיה בהרחבה. טענות אלה נפרסו על פני מספר דיונים, וכן ניתנו בעקבותיהן מספר החלטות ביניים. בין היתר, ניתנה החלטה בהקשר לבחינת כשרות ההקלטה שנערכה בבית הדין הארצי. 24. בדיון הראשון בערעור ביום 9.9.2012, לאור הסכמתו של ב"כ המשיבה, הוריתי למזכירות בית הדין הארצי למסור למערערת את העתק קלטת הדיון בעניינה בבד"א 147/11, כמבוקש על ידה. 25. יחד עם זאת בהחלטה מיום 16.10.2012, דחיתי את בקשת המערערת לזמן לעדות את גב' רחל קאולי, מזכירות בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין וכן את ב"כ המשיבה, עו"ד חיים שפרן. 26. ביום 23.9.2012 הוריתי בהחלטה על תיקון פרוטוקול הדיון מיום 9.9.2012, לאחר בקשתם והסכמתם של הצדדים, תוך הוספת מילה שנשמטה ממנו. 27. בדיון השני בערעור ביום 4.11.2012, נדחה הדיון ליום 24.1.2013 לצורך בדיקתו של ב"כ המשיבה את טענת המערערת, כי בקובץ הדיגיטלי של הקלטות בבית הדין הארצי בתיק בד"א 147/11 מיום 7.3.2012, בסיומה של ההקלטה, הופיעה תוספת שלא הופיעה בתמליל מהפרק לפרוטוקול וזה תוכנה: " גבר א: לא לשים קצת פלפל. כשאתן מבשלות לא לשים פלפל אני מבקש. גבר ב: אתם יודעים, אה [נקטע]. גברת: תן לי לצאת, נו ... צריבה של התקליטור. גבר א: לא, אני מבקש בלי פלפל". בנוסף, אפשרתי למערערת להגיב ולהשלים את רשימת האסמכתאות שהגישה. 28. לתגובת ב"כ המשיבה מיום 7.1.2013, צורפה תגובתה של חברת ההקלטה שדחתה מכל וכל את הטענות כי ההקלטה שנערכה "מבושלת" ואינה משקפת נכונה את הדיון תוך מתן הסברים טכניים מתאימים. בנוסף הוסבר כי תמלול הדיון מתייחס לדיון לגופו בלבד ואינו משקף חילופי דברים, ככל שהיו, לאחר סיום הדיון. 29. בדיון השלישי בערעור, ביום 24.1.2013, השמיעו הצדדים את עיקר טענותיהם בערעור בעל פה. 30. ביום 4.2.2013 הורתי בשתי החלטות נפרדות ושונות, על תיקון פרוטוקול הדיון מיום 24.1.2013 לאור בקשתם והסכמתם של הצדדים. תיקון הפרוטוקולים כלל בין היתר, תיקון של מספר מילים שהוקלדו בטעות ותוספת של מספר מילים שנשמטו. דיון והכרעה 31. דין הערעור להידחות. כאמור, המערערת כלל אינה תוקפת את ממצאי העובדה, את הקביעות המשפטיות ואת מידת העונש שנגזרה עלייה, עליהן אף לא ערערה לבית הדין הארצי והטענה העיקרית בערעור עוסקת בזיוף הנטען של הקלטות דיוני בית הדין המחוזי. 32. המערערת ביססה את עיקר טענותיה לגבי מהותו המשפטית של הפרוטוקול כראיה, על סעיף 139 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ") הקובע: "פרוטוקול ישמש ראיה לכאורה למהלך המשפט, אולם בערעור באותו ענין אין לטעון נגד דיוקו של הפרוטוקול ואין להביא ראיות לטעות בו, אלא ברשות בית המשפט שלערעור". זאת, בתוספת סעיף 81 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשכ"ב - 1962 (להלן: "כללי סדרי הדין"), הקובע: "בכל ענין של סדרי דין שאין עליו הוראה בחוק, בכללים אלה או בחיקוק אחר, ינהג בית הדין המשמעתי בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק". 33. אעיר כי בדיון בערעור מיום 24.1.2013, עת ציטטה המערערת את הסעיף הנדון, עיוותה את הכתוב בו וציטטה כדלהלן: "פרוטוקול ישמש ראיה במהלך המשפט" (עמ' 6 לפרו', ש' 11-12). בנוגע לדיון זה, הוגשו שתי בקשות לתיקון הפרוטוקול, האחת מטעם ב"כ המשיבה והשנייה מטעם המערערת. בקשתה של המערערת לתיקון הפרוטוקול, כללה לא פחות מאשר 11 תיקונים מבוקשים, אך לא כללה כל התייחסות לתיקון הסעיף שצוטט באופן שגוי. עובדות אלו, מובילות למסקנה המצערת, שככל הנראה, ציטטה המערערת את הסעיף באופן מטעה. 34. בנוסף, כידוע, סעיף 137 לחסד"פ, קובע את הפרוצדורה לתיקונו של פרוטוקול הדיון ולפיו: "בית המשפט רשאי, לבקשת בעל דין ולאחר שנתן ליתר בעלי הדין הזדמנות להשמיע את דבריהם, לתקן רישום בפרוטוקול כדי להעמידו על דיוקו; בית המשפט ייזקק לבקשת תיקון כאמור גם אם הוגשה לאחר מתן פסק הדין וכל עוד לא עברה התקופה לערעור עליו". 35. מקריאה מקובצת של הסעיפים 137 ו-139 לחסד"פ עולה כי הפרוטוקול בהליך פלילי משמש "ראיה לכאורה" למהלך המשפט ולא ראיה במשפט עצמו וכי הדרך הנכונה והיחידה להשיג עליו היא באמצעות בקשה לתיקונו לערכאה הדיונית. 36. לטענת המערערת באשר לדיונים המתנהלים בבתי הדין למשמעת של הלשכה מתווה סעיף 23(א) לכללי סדרי הדין, הסדר פרטני לגבי אופן ניהולו ועריכתו של הפרוטוקול ולפיו: "אב בית הדין ינהל פרוטוקול של הדיון, אולם רשאי הוא להורות שהפרוטוקול יירשם בידי אחר, או שינוהל בדרך אחרת". סעיף 23(ב) לאותם כללים מוסיף וקובע: "הקובלנה, מסמכים שהוגשו ונתקבלו על ידי בית הדין וכל תעודה הנוגעת לאותו דיון יצורפו לפרוטוקול ויהוו חלק ממנו". 37. לדברי המערערת, קריאה של שני סעיפי המשנה במקובץ מלמדת כי גם הפרוטוקול עצמו הופך ל"ראיה" בהליך. אין בסיס לטענה זו. סעיף 23(ב) לכללים מבהיר אמנם, כי הקובלנה וכן המסמכים או התעודות הנוגעים לאותו דיון יצורפו לפרוטוקול ויהוו חלק ממנו. אולם, אין בכך כדי להפוך את הפרוטוקול עצמו לראיה עצמאית הנדרשת לעמוד בתנאי קבילות טכניים ומהותיים לצורך הסתמכות על תוכנה בערכאה הדיונית ובהמשך בערכאת הערעור. עצם צירופם של מסמכים, בין כאלה שהוגשו כראיה במסגרת ההליך ובין כאלה שצורפו מטעמים אחרים, כגון בקשות דחייה ובקשות אחרות שצורפו אליהן מסמכים שונים שלא בגדר ראיה, אינם הופכים את הפרוטוקול עצמו ל"ראיה". כאמור, על פי סעיף 139 לחסד"פ אשר לטעמי נשאב אל תוך כללי סדר הדין מכוח הוראת סעיף 81 לכללי סדר הדין, הפרוטוקול מהווה "ראיה לכאורה למהלך המשפט" ולא "ראיה חלוטה" או כזו שאין עליה מחלוקת. זאת ועוד, הראיה היא "למהלך המשפט". אין המדובר בראיה שהוגשה לתיק על ידי הצדדים ונבחנת לצורך ההכרעה, ומכאן שאיננה ראיה "במשפט", היינו "בהליך" עצמו. 38. זאת ועוד, אין כל פגם בניהולו של הפרוטוקול על ידי הקלטתו באופן מכני או דיגיטלי, כאשר אותה הקלטה מתומללת בהמשך. התנהלות כזו תואמת לחלוטין את הוראת כלל 23(א) לפיו אב בית הדין רשאי להורות כי הפרוטוקול "יירשם בידי אחר או ינוהל בדרך אחרת". השיטה של הקלטה מכנית או הקלטה דיגיטלית של מהלך הדיון ותמלולה אחר-כך באמצעות חברה חיצונית המיומנת בכך היא שיטה מקובלת הנוהגת בכל הערכאות המשפטיות ועדיפה, במידה רבה, מבחינת היכולת לתעד באופן מלא את מהלך הדיון, על פני רישום ידני או הקלדה במחשב. על פי דין, בעל דין המבקש לחלוק על הרישום המתומלל, יכול ורשאי לבקש את תיקונו של הפרוטוקול, תוך הצבעה על טעויות נוספות או השמטות. במקרה כזה, דווקא שיטת ההקלטה היא עדיפה שכן היא מאפשרת תיעוד אובייקטיבי מלא של הדברים שנאמרו בזמן אמיתי והשוואת התמלול להקלטה, ואינה נשענת רק על זכרונם של הצדדים ושל בית המשפט. יתרה מכך, המערערת עצמה ביקשה לא אחת, לאחר שמיעת הדיונים בפניי, את תיקון הפרוטוקול שהתנהל בהקלדה. היינו, המערערת מודעת לנוהל ולהליך לפיו, אם קיימת סתירה כלשהי בין מה שהתרחש בדיון, לבין מה שנכתב בפועל בסופו של דיון, ולבטח אם קיים שוני במהות הדברים, ניתן לבקש מבית המשפט לעיין בפרוטוקול, לבחון אם יש ממש בטענות ולתקנו אם יימצא לנכון. 39. זאת ועוד, די בנימוקים הענייניים שהביא בית הדין הארצי, שעיקרם הובאו לעיל, בפסק דינו, כדי לייתר את הדיון בערעור שבפני. בנוסף המערערת לא הצביעה על כל טענה נוספת, לגופו של פסק הדין שניתן בבית הדין המחוזי, המעידה על פגם שנפל בו ואשר היתה ראויה להתערבות מצדו של בית הדין הארצי. טענה כזו, לו היתה קיימת, יכולה היתה המערערת להעלות בפני בית הדין הארצי, במקביל לטענת הזיוף, ולהסביר איזו שגיאה עובדתית או משפטית אחרת נפלה בפסק הדין של הערכאה הדיונית. המסקנה המתבקשת הינה כי בפי המערערת אין כל טענה של ממש לא כלפי הרשעתה בדין ולא כלפי העונש שנגזר עליה. לפיכך היא מבקשת לפיכך למצוא מפלט בטענות סרק בנושא ההקלטות והתמלול של הפרוטוקול. 40. בעניין האחרון, כפי שנקבע בפסק הדין של בית הדין הארצי, המערערת לא הצביעה על כל שוני או פער בין התמלול להקלטה. כל שמבקשת המערערת, הוא לקבוע קביעה שאינה סבירה כלל בנסיבות העניין ולבטח לא אליה כיוון מחוקק המשנה, בהתקינו את כללי סדרי הדין. לפי קביעה נטענת זו, הפרוטוקול עצמו מהווה ראיה בדיון, הטעונה הגשה ככל ראיה אחרת, ולפיכך ככל שהוא מבוסס על הקלטה, עליו לעמוד בכללים הנוגעים לקבילותה של ראיה מוקלטת ובכללם הוכחה של תקינות הציוד ששימש להקלטה ושל אי התערבות בתוכנה. כפי שהוסבר לעיל, זוהי קביעה שאין לה כל בסיס בדין או בהגיון ודינה להידחות. 41. לא-זו-אף-זו, ראוי גם לדחות על הסף את טענותיה של המערערת לגבי "זיוף" ההקלטות וכן את עמדתה, כי בעצם העלאת הטענה בדבר "זיוף" ללא כל הנמקה ופירוט, עובר הנטל אל המשיבה להפריך את אותה טענה. כלל היסוד הינו ש"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות" ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי ( 11.4.13). לכלל זה קיים חריג, לפיו מקום שבו נתבע על פי שטר טוען לזיוף חתימתו עובר הנטל אל התובע להוכיח כי החתימה לא זוייפה. אולם זהו כאמור חריג שאינו מבטל את הכלל לגבי טענת זיוף של מסמך בכלל. כל פסקי הדין שהובאו על ידי המערערת התייחסו אך ורק לטענת זיוף חתימה בנסיבות האמורות ולא לטענת זיוף מסמך באופן כללי. יתר על כן, הפרוטוקול, כפי שהובהר לעיל, איננו ראיה חפצית מוקלטת המוגשת על ידי צד מן הצדדים להליך שניתן להתנגד לקבילותה ולפיכך הנטל להפריך את טענת הזיוף בענייננו, אינו יכול ואינו צריך לחול על המשיבה. זאת ועוד, אין להעלות על הדעת שהערכאה המשפטית המנהלת את ההליך ומורה על ניהול הפרוטוקול בדרך של הקלטה ותמלול, היא שתצטרך להדוף טענות מפי הצדדים לגבי "זיוף" או "בישול" שנעשה בהקלטה, בין בדרך של הוספה או בדרך של השמטה, בוודאי כשמדובר בטענה סתמית, שאינה נשענת על עיגון עובדתי כלשהו ונטענת בחלל ריק. 42. בנוסף נדחית בזה טענתה של המערערת לגבי תמליל הדיון של בית הדין הארצי בתיק בד"א 147/11 ,מיום 7.3.2012. טענה זו התבססה על העובדה שבגוף קובץ ההקלטה שנמסר למערערת, לצורך השוואה לתמליל הדיון ,הופיע מלל נוסף שלא נכלל בתמליל. בהקשר לטענות אלו, קיבלתי, כאמור, את תגובתה המפורטת של חברת ההקלטה, והגעתי לכלל מסקנה כי עיקרה של התוספת משקף חילופי דברים שהיו בסיום הדיון בין כמה מהנוכחים במקום. ככל הנראה, המדובר בהתבדחות סרת טעם של המקליטים, לאחר סיום הדיון ובטרם נסגר מכשיר ההקלטה, ביחס לטענותיה של המערערת במהלך הדיון לגבי "בישול" ההקלטה. אולם, אין בכך כדי לפגום באמינות ההקלטה עצמה או באמינות התמלול. לא בכדי, בחרה המערערת להציג את טענתה העיקרית לזיוף "בעמימות מכוונת", כפי שהגדיר זאת גם בית הדין הארצי בפסק דינו. המערערת לא הצביעה על דברים שנאמרו בדיון, אך לא הוקלטו או נמחקו בדיעבד מן ההקלטה או לחילופין, על דברים שהוספו להקלטה למרות שלא נאמרו בדיון . מכאן שגם טענותיה של המערערת בעניין זה הן טענות סרק. 43. ארבע ערכאות ובכללן ערכאות המשמעת, בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב ואף בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ הקדישו זמן רב לדיון בטענותיה של המערערת בסוגיית ההקלטות ולא מצאו בהן ממש. בסופו של יום, המערערת הורשעה בדין בעבירות משמעת, כשאין בפיה טענות כלשהן לא לגבי גוף ההרשעה ולא מידת העונש שהוטל עליה, כשאינו חורג בחומרתו ואף מקל, בהתחשב בסוג העבירות בהן הורשעה ובנסיבותיהן. 44. גם ההליך שלפניי הינו הליך סרק, שגרם למשיבה להוצאות מיותרות. דייני בתי הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין למחוזותיהם ולערכאותיהם פועלים אומנם בהתנדבות וללא שכר ועל כך הם ראויים לכל שבח. אולם, גם את זמנם אין להשחית לריק. מנגד, עובדי מנגנון בית הדין וכן עובדי מנגנוני התביעה של הלשכה למחוזותיה, כולל הקובלים המופיעים בבתי הדין למשמעת ובערכאות הערעור האזרחיות, מקבלים שכר עבור עבודתם. שכר זה ממומן מדמי החבר שמשלמים כלל חברי הלשכה. הליכי הסרק שניהלה המערערת גרמו ללשכה להוצאות מיותרות, המוטלות למעשה על שכמם של כלל חברי הלשכה. הוצאות מיותרות אלה נגרמו אך ורק עקב רצונה של המערערת למשוך את ההליכים ככל שניתן ,תוך העלאת טענות סרק בלתי מבוססות. בנוסף, ניהול הליכי הסרק על ידי המערערת גרם גם לגזל זמן שיפוטי ניתן שניתן היה להקדישו לניהול הליכים אחרים ענייניים ומוצדקים, זאת תוך פגיעה באינטרס הציבורי הכללי לפיו ינוהלו כלל ההליכים המשפטיים במהירות ראויה כדי להבטיח את אמון הציבור במערכת המשפט. עמד על כך בית המשפט העליון מפי כב' השופטת מ' נאור (כתוארה דאז) בע"א 3725/04 דיבה נ' עדווין ( 31.8.2006): "הזמן השיפוטי משאב מוגבל הוא והוא שייך לא רק לכל אחד ואחד מבעלי-הדין אלא גם לציבור בכללותו". 45. לאור האמור, ראוי כי בעל דין הנוהג כמעשיה של המערערת יישא בהוצאות משמעותיות, המשקפות את העלויות האמיתיות של ההליך ושל הוצאותיו של בעל הדין שכנגד. 46. אשר על כן, אני מטיל על המערערת הוצאות לטובת המשיבה, בסכום כולל של 7,500 ₪. עורך דיןערעור