פיצויים נפילה באוטובוס

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויים נפילה באוטובוס: התובעת, ילידת 1948, מורה במקצועה, נפגעה ביום 27.6.06 בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, כאשר במהלך נסיעה באוטובוס בטיול בית ספר אליו הצטרפה במסגרת תפקידה, עצר האוטובוס בפתאומיות והתובעת נפלה אחורה ונפגעה בגב, בעצם הזנב וברגליים. במועד התאונה הייתה התובעת כבת 58 שנים, ועבדה כמורה בבית ספר יסודי בקריית-גת, ושמשה גם כרכזת החינוך החברתי בבית הספר, שמתפקידה היה לארגן את טיולי בית הספר, מסיבות וטקסים. התאונה ארעה ימים ספורים לפני תחילת החופש הגדול. תביעת התובעת הוגשה כנגד הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת") אשר ביטחה במועד התאונה את האוטובוס בו הוסעה התובעת בפוליסת ביטוח חובה. הנתבעת הכירה בחבות ובכיסוי הביטוחי והמחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלת גובה הנזק בלבד. הפגיעה והנכות הרפואית בחודשים שלאחר התאונה התלוננה התובעת על כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגליים, ועל רגישות רבה באזור עצם הזנב. צילום עמוד שדרה מתני שבוצע הדגים ליסטזיס ב- L4-5 דרגה 2 וגלישה של חוליהL5 על L4. בדיקת EMG הצביעה על רדילוקופתיה מתנית. התובעת המשיכה לסבול מכאבים קשים והגבלות תנועה, צרכה תרופות משככות כאבים ואף קבלה טיפול פיזיוטרפי ממושך, לטענתה, ללא הטבה במצבה. מאחר והתאונה הינה תאונת עבודה עמדה התובעת לבדיקה בפני ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי. ועדה מדרג ראשון קבעה כי נכותה של התובעת בגין מצב הגב התחתון והקוקסיקס הינה בשיעור 20% כאשר מתוכה יש לנכות 10% בגין מצב קודם. התובעת ערערה על קביעת הועדה מדרג ראשון. ועדה רפואית לעררים קבעה כי אין מקום לניכוי בגין מצב קודם מאחר ובתיק הרפואי לא צוינה הגבלה בתנועות הגב התחתון וקבעה כי נכותה תוצאת התאונה הינה בשיעור 20% לפי תקנה 37(7)(ב). בנוסף קבעה הועדה כי מבחינה נוירולוגית לא נותרה נכות. לאור טענות התובעת בפני הועדה לעררים על הפגיעה בכושר עבודתה, התבקשה המלצת ועדת רשות, שקבעה כי התובעת חזרה לעבודה במשרה חלקית של 50% בלבד, ולאור הירידה בשכר, הופעלה תקנה 15 במלואה, כך שנכותה במל"ל הועמדה על 30%. יצוין כי בקשה שהגישה הנתבעת להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי אשר נדחתה בהחלטה מיום 5.5.09, ועל כן, קביעת המל"ל באשר לנכותה הרפואית של התובעת, בשיעור 20%, מחייבת לענייננו. ראשי הנזק הפסדי השתכרות הפסדי ההשתכרות בתקופה אי הכושר המלא בעקבות הפגיעה בתאונה, אישר המוסד לביטוח לאומי לתובעת תקופת אי כושר בת 90 יום, עד ליום 25.9.06. בתקופה זו, העידה התובעת בתצהירה, כי לא עבדה וקבלה דמי פגיעה. לאחר תקופת אי הכושר לא נקבעו לה נכויות זמניות במל"ל אלא הנכות הצמיתה. לטענתה של התובעת, תקופת אי הכושר המלא בה נבצר ממנה לשוב לעבודה מחמת הפגיעה בתאונה, הייתה ארוכה יותר והשתרעה עד ליום 31.8.2007, ורק בחודש 9/07 חזרה לעבודה, וזאת בהסתמך על המסמכים הבאים: - תעודה רפואית ראשונית לנפגע בעבודה מיום 1.8.06 ערוכה בידי ד"ר יצחק פרס, אורטופד, במסגרתה אושרה תקופת אי כושר מיום 27.6.06 ועד ליום 18.8.06; - תעודה רפואית נוספת לפגיעה בעבודה מיום 29.8.06 ערוכה בידי ד"ר פרס במסגרתה אושרה תקופת אי כושר מיום 19.8.06 ועד ליום 25.9.06; - אישור רפואי מיום 3.10.06 ערוך בידי ד"ר לאור לביו לפיו "כעת אינה יכולה לחזור לעבודה". - אישור רפואי מיום 7.11.06 ערוך בידי ד"ר יצחק פרס לפיו "עדיין מוגבלת בתפקודה". - אישור רפואי מיום 6.2.07 ערוך בידי ד"ר יצחק פרס לפיו "להמשיך חופש מחלה לחודשיים". התובעת העידה כי "הרופאים המטפלים אישרו לי לא לעבוד[ה] בתקופה הזאת, הם נתנו לי את ימי המחלה עד 9/2007. לא הלכתי למל"ל כי לא ידעתי שצריך לגשת ואף אחד לא היפנה אותי". מאידך, עמדה התובעת בפני ועדה רפואית מחוזית אשר אישרה ביום 19.4.07 כי "בשנת לימודים תשס"ז לא עבדה בעקבות תאונה שעברה בעבודה". בהתבסס על מסמך זה טוענת התובעת כי גם משרד החינוך אישר את כל תקופת אי הכושר הנטענת על ידה. הנתבעת, אשר חלקה על תקופת אי הכושר הממושכת לה טענה התובעת, מעבר לתקופה של 3 חודשים שאושרו על ידי המוסד לביטוח לאומי [ראה עמדת ב"כ הנתבעת בעמ' 38 לפרוטוקול מיום 9.9.2012], זימנה לחקירה את הרופאים אשר טיפלו בה, והנפיקו את האישורים הרפואיים עליהם מסתמכת התובעת בתביעתה. במסגרת חקירתו של ד"ר פרס, הוצגו לו מסמכים רפואיים נוספים שהונפקו על ידו. הנקודה המרכזית בחקירתו של ד"ר פרס התמקדה בשאלה, מדוע לאחר חלוף 3 החודשים הראשונים, לא המשיך להנפיק לתובעת תעודות מחלה לנפגע בעבודה. ד"ר פרס הסביר כי לא הוציא לתובעת תעודות אי כושר לנפגע בעבודה לאחר ה- 25.9.06 הואיל ועל פי ההנחיות, לאחר 91 יום יש לפנות לרופא תעסוקתי שייקבע את יכולת הנפגע לחזור לעבודה. לכן, כך העיד ד"ר פרס, צייד את התובעת בהפניה לרופא התעסוקה, בו כתב את מסקנותיו כי התובעת אינה יכולה לחזור לעבודה. גם ד"ר ליביו לאור רופא המשפחה של התובעת, זומן לחקירה. בהתייחס למסמך אשר נערך על ידו ביום 3.10.06, ובו קבע כי התובעת איננה יכולה כעת לחזור לעבודה, הסביר ד"ר לאור את כוונתו: "אם אני שולח אותה לוועדת משרד החינוך אני חושב לפי הערכת רופא תעסוקתי שהיא לא יכולה לחזור... לפי כל האבחנות שלי היא לא היתה יכולה לחזור לעבודה בכלל". אני יכולה להבין את עמדת ב"כ הנתבעת, אשר עמד על זימון הרופאים אשר נתנו לתובעת תעודות מחלה ולחוקרם לגבי כושרה לעבודה, שכן, משנקבעה נכותה על פי דין על ידי ועדה רפואית של המל"ל, שאת חבריה לא ניתן לזמן לחקירה, אין דרך אחרת לחלוק על תעודות המחלה אלא על ידי זימון הרופאים אשר הנפיקו אותם. אך לגופו של עניין, החקירה לא הואילה לנתבעת שכן שני הרופאים נותרו איתנים בדעתם באשר להיותה של התובעת משוללת כושר עבודה מחמת הפגיעה בתאונה, בתקופות אליהן מתייחס התיעוד הרפואי שהוגש. זאת ועוד. התובעת עמדה בפני ועדה רפואית מחוזית, שאישרה עובדתית כי התובעת אינה עובדת בשנת הלימודים תשס"ז וכי אינה יכולה לעבוד מחמת התאונה שעברה. לטעמי, התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את תקופת אי הכושר המלא, אשר השתרעה עד לחודש 9/2007, שאז שבה לעבודה כמורה, ללא ריכוז חברתי. התובעת העידה כי במהלך תקופת אי הכושר, שולמה לה משכורת מלאה על ידי משרד החינוך, על חשבון ימי מחלה צבורים, והפסדה מתייחס לימי המחלה אותם לטענתה, יכולה הייתה לפדות בתשלום בסיום עבודתה. מעיון בתלושים שהוגשו, אכן בחודשים בהם הייתה התובעת באי כושר מלא, קרי: יולי 2006 ועד אוגוסט 2007 שכרה שולם כסדרו. וכך העידה לעניין זה, גב' חווה דניאל, חשבת שכר של מחוז הדרום במשרד החינוך, אשר באמצעות תעודת עובד ציבור שנתנה, הוגשו כל תלושי השכר של התובעת: "תלוש השכר של עובד הוראה מכיל בתוכו רכיבים קבועים ועליהם ניתנות תוספות בגין נשיאת תפקידים שונים. במקרה של המורה, ערב התאונה.. קבלה רכיבי שכר כמו כל עובד הוראה: שכר משולב, מסגרת, [ג]מול איזור פיתוח בגלל שהיא באזור תמריצים, תגבור, תוספת 2001, זה רכיבים קבועים. היא נשאה גם בתפקידים שעליהם קיבלה גמול. החל מספטמבר 2006 .. עד לסוף שנת הלימודים, אותה שנת לימודים תשס"ז, היא נשאה רק בתפקיד אחד, חינוך, ואין לה ריכוז חברתי שזה פחות ששה אחוז בשכר." ואכן, עיון בתלושי השכר של התובעת מעלה, שהשוני ברכיבי השכר השונים בתקופה בה נטען על ידה כי הייתה באי כושר מלא, התמצה בכך, שהחל מתלוש שכר ספטמבר 2006, לא קבלה גמול ריכוז, אותו קבלה בשנת הלימודים הקודמת [עד אוגוסט 2006- כולל] בסך 320 ₪ לחודש. הטענה כי השכר ששולם לה הינו על חשבון ימי המחלה הצבורים אשר עמדו לרשותה, לא באה לידי ביטוי בתלושי השכר. הגב' דניאל אישרה בחקירתה כי לא ניתן לראות בתלושי השכר את העובדה שמדובר בניצול ימי מחלה, כאשר בפועל התשלום נשאר קבוע: "תלושי השכר נראים כמו שהם נראים, כאילו היא עובדת, אבל הצבירה בימי מחלה הולכת ומתקזזת". כאשר נשאלה האם ניצול ימי המחלה פגע בתובעת מבחינה כספית השיבה: "יש מצב שפדיון ימי מחלה יפגע, אבל זה תלוי בשלשה פרמטרים. במספר הימים שעומדים בניצול שלה בזמן הפרישה או בזמן שרוצים לשלם ובאחוזי הניצול ואני לא יכולה לקבוע את זה בוודאות אם זה פגע או לא פגע, כי אני לא יודעת מה היה לה בצבירה". בעדותה בבית המשפט נשאלה גב' חוה דניאל לגבי ימי המחלה הצבורים של התובעת, ולדבריה, אשר התבססו על נתונים שקבלה ממחלקת כח אדם, במועד התאונה עמדו לרשות התובעת 418 ימי מחלה צבורים, מהם נותרו לה בשנת הפרישה רק 104 ימי מחלה [עמ' 57 לפרוטוקול מיום 9.9.12]. עדות זו אינה מתיישבת עם האישור של גף כח אדם במשרד החינוך, מיום 7.2.11, המצורף למכתבה של הגב' חוה דניאל, חשבת מחוז דרום, לפיו סה"כ ימי המחלה אשר עמדו לרשותה של התובעת במהלך כל תקופת שירותה מיום 30.12.1973 ועד למועד פרישתה ביום 31.8.09 הינו 799.69 מתוכם ניצלה 378.29 יום ונותרו לזכותה בעת הפרישה 421.4 יום. מכל מקום, בהתאם לאישור זה, מאחר והתובעת ניצלה 47.3% מימי המחלה שנצברו בכל תקופת השירות, היא זכאית לפיצוי בשיעור שכר של 6 ימים עבור כל 30 ימים שביתרת המחלה, כאשר שוויו של יום מחלה עפ"י שכרה של התובעת בחודש 06/2006 והיקף משרתה הינו 272.3 ש"ח, ונתונים אלו בדבר שיעור הפיצוי ושווי יום מחלה לפדיון, הם הנתונים הרלבנטיים לנו לצורך חישוב הפסדיה של התובעת בגין ניצול ימי המחלה בתקופת אי הכושר המלא. כאמור, התובעת הייתה באי כושר מלא ממועד התאונה 27.6.2006 ועד ליום 31.8.2007. עבור חודשי הקיץ, יולי אוגוסט, זכאים המורים לתשלום, במקום חופשה שנתית, כפי שהעידה גב' חווה דניאל: "מורים לא צוברים ימי חופשה, למורים יש תשלום בעבור קיץ, יולי אוגוסט, זו צבירה שנתית שהם עובדים" [עמ' 58 לפרו' מיום 9.9.2012]. אשר על כן, התובעת הייתה זכאית למלא שכרה בחודשים 7/06-8/06, כפי שאכן קבלה בפועל, ולא היה מקום לנכות לה ימי מחלה בגינם. בשנת הלימודים שתחילתה ב-1.9.2006 התובעת לא עבדה, ועל כן, זכאותה לפיצוי בגין אבדן ימי המחלה שניכו לה משתרעת על חודשים 9/06 - 8/06 [כולל] דהיינו: שנה מלאה - 365 יום. בניגוד לנטען על ידי התובעת בסיכומיה, לתובעת לא נגרם "הפסד שכר" בתקופה זו, שכן שכרה שולם כסדרו, ועל כן דרך החישוב שנקטה בסיכומיה, אינו נכון. ההפסד של התובעת מתמצה באבדן הזכות לפדות בכסף את שווים של ימי המחלה שקוזזו מחשבונה, עבור תשלום שכרה בתקופת אי הכושר. שווי הפיצוי בגין אבדן הזכות לפדות ימי המחלה שנוכו לה בתקופה זו, מחושב ביחס של 6:30 ועל כן זכאית התובעת לפיצוי בגין 73 יום [365 : 30 * 6], אשר שווים ברוטו עומד על 19,878 ₪, ובניכוי מס 14,908 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית [מאמצע התקופה] מסתכמים בסך 20,400 ₪. עוד הוכח כי נגרם לתובעת הפסד נוסף הנובע מאי קבלת גמול ריכוז בתקופת אי הכושר. גמול הריכוז עובר לתאונה הסתכם בסך של 320 ₪ לחודש, כעולה מתלושי השכר. הפסדי התובעת בגין אי קבלת גמול ריכוז בשנת 2006-2007 מסתמכים בסך של 3,840 ₪ ברוטו, ובניכוי מ"ה 2,880 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית [מאמצע התקופה] מסתכמים בסך 3,940 ₪. לפיכך, סך הפסדי התובעת בתקופת אי הכושר [26.6.06 - 31.8.2007] עומדים על סך של 24,340 ₪. ב. הפסדי ההשתכרות בתקופה שלאחר חזרתה לעבודה ועד הפרישה לפנסיה בחודש 9/2007 שבה התובעת לעבודה בהיקף של חצי משרה, בהתאם לקביעת ועדה רפואית של משרד החינוך, כי ישנה סיבה רפואית משכנעת לעבודה בהיקף של חצי משרה בשנת תשס"ח. לטענתה, משרד החינוך המשיך לשלם לה שכר מלא, חרף עבודתה בחצי משרה, כאשר ההשלמה נעשתה על חשבון ימי המחלה הצבורים אשר עמדו לזכותה, עד פרישתה ביום 31.8.2009. גב' דניאל העידה כי בתקופה זו לא נשאה התובעת בתפקיד חינוך ולא ריכוז חברתי, ולא קבלה בגינם גמולים, אך לעומת זאת קבלה גמול הכשרה. שיעור גמול ההכשרה זהה לשיעור גמול הריכוז, והם מתקזזים זה מול זה, ועל כן, הפסדי השכר שנגרמו לתובעת בתקופה זו שעד הפרישה, מתמצים באי קבלת גמול חינוך ששיעורו היה 11% מהשכר [עמ' 51-52 לפר']. בהתאם לתלושי השכר, תוספת החינוך האחרונה שקבלה התובעת בחודש 8/07 עמדה על 644 ₪ ברוטו. זה המקום להעיר, כי העובדה שבשנים שלאחר התאונה חלה עליה נומינלית בשכרה של התובעת, כעולה מטופסי 106, אינה סותרת את העובדה, כי בפועל נגרם לתובעת הפסד כספי. הן התובעת והן גב' דניאל ידעו לעמוד על רכיבי השכר הפרטניים אשר נגרעו משכרה לאחר התאונה, בהשוואה לתקופה שלפי התאונה. את רכיבי השכר הללו [גמול חינוך, גמול ריכוז חברתי ולעומתם גמול הכשרה] קל לחלץ מתוך תלושי השכר שהוגשו. קיומם בתקופה לפני התאונה והעדרם אחריה, בולט וניכר לעין, ולא היה צריך להגיש חוות דעת אקטואריות להוכחתם. התובעת הסבירה מדוע עם חזרתה לעבודה, לא חזרה להיות רכז חינוך חברתי ואף לא מחנכת של כיתה: "הייתי רכזת חינוך חברתי ואז יש גמול, ואת הגמול הזה הפסדתי. כי הפסקתי להיות רכזת להיות רכזת חינוך חברתי, כי לא יכולתי לעשות את העבודה הזאת. לארגן את כל הטיולים, מסיבות, טקסים. צריך ללכת הרגל המון, להסתובב בין הכיתות. המון עבודה... הייתי מחנת כיתה וגם גמול חינוך הפסדתי. כשחזרתי לחצי משרה, הייתי מורה מקצועית לכיתות א-ג בכל מיני מקצועות, מה שסל בית הספר צריך. אני לא בכיתה שלי. לפני התאונה, לימדתי רק בכיתה שלי פלוס חינוך חברתי. אחרי התאונה, לא הייתה לי כיתה משלי, לימדתי כל מיני תחומים שקרובים: סיפורי תורה, סיפר ויצירה בכתות א'". על אי שיבוצה חזרה כרכזת החינוך החברתי וכמחנת, החליטה, לפי עדות התובעת, הנהלת בית הספר. הנימוק לכך שלא יכלה לשמש כמחנכת היה כי "לא יכולתי לשבת בצמוד לילדים, לעבוד איתם. עבודת מחנכת דורשת המון מאמץ... אני לא יכולה להיות מחנכת במשרה חלקית". עדותה של התובעת מסבירה את השיקולים בגינם נבצר ממנה לחזור לתפקידיה הקודמים. שיקולים אלו סבירים, נוכח מהות הפגיעה ונכותה של התובעת. הנתבעת לא הביאה כל ראיה הסותרת עדות זו, ועל כן הנני מקבלת את עדותה של התובעת, כי כתוצאה מן התאונה נבצר ממנה לשוב לחנך ולבצע את תפקידה כמרכזת חברתית. ניתן לסכם ולומר, כי בתקופה שמאז חזרתה של התובעת לעבודה, בחודש 9/07 ועד למועד פרישתה לגמלאות, שנתיים מאוחר יותר, ביום 31.8.2009, נגרם לה הפסד שכר בגין אי קבלת גמול חינוך [כזכור, גמול ריכוז התקזז מול גמול הכשרה]. ההפסד החודשי בגין אבדן גמול חינוך עמד על 644 ₪ לחודש ברוטו, ובמשך התקופה בה חזרה לעבודה, עד לפרישתה, עומד ההפסד על סך 15,456 ₪, ובניכוי מ"ה 11,592 ₪. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית [מאמצע התקופה] מסתכם בסך 14,008 ₪. בנוסף, זכאית התובעת לפיצוי בגין הפסד ימי המחלה שנזקפו לחובתה בתקופה זו, לצורך השלמת השכר לשכר מלא, למרות שעבדה חצי משרה בלבד. כזכור, כל שנה מזכה בפדיון ימי מחלה של 73 ימים, אשר שווים הכספי נטו עמד על 14,908 ₪ [ראה סעיף 23 לפסק הדין]. אמנם עסקינן בשנתיים, אך מאחר ומדובר בהשלמה של מחצית השכר, למעשה הפיצוי בגין הפסד פדיון ימי מחלה בתקופה שמיום 1.9.2007 ועד לפרישתה ביום 31.8.2009 עומד אף הוא על 14,908 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית [מאמצע התקופה] 18,015 ₪. ג. הפסדי ההשתכרות לאחר פרישתה לפנסיה התובעת הסבירה כי כאשר הסתיימה מכסת ימי המחלה אשר יכולה היתה לנצל, בחרה להפסיק לעבוד משיקולי כדאיות כלכלית: "אז חצי משכורת שהייתי מקבלת יותר קטנה מהפנסיה שאני מקבלת... אילו יכולתי לחזור למשרה מלאה הייתי ממשיכה לעבוד ומעלה את הניקוד שמגיע לי בסוף כל שנת עבודה". התובעת העידה כי התכוונה לעבוד עד גיל 67, שכן אהבה את עבודתה ואת הילדים, ואלמלא הפגיעה בתאונה, לא הייתה לה כל סיבה לעזוב את עבודתה. עוד ציינה בהקשר זה כי היה כדאי לה להמשיך ולעבוד בהיקף של משרה מלאה ולשפר את תנאי הפנסיה שלה. כאן המקום לומר מספר מילים על תוכנית "אופק חדש" שהנהיג משרד החינוך. על פי עדותה של גב' חווה דניאל, תהליך ההטמעה של תוכנית "אופק חדש" ערך 3 שנים, בסיומו כל המורים בבתי הספר היסודיים נדרשו להצטרף לתוכנית. על פי התוכנית, המורים היו צריכים לקבל הכשרה אקדמאית, וגובשו מסלולי שכר שונים, וזאת לעומת המצב שהיה קיים עד להפעלת התוכנית ["העולם הישן" כהגדרתו בפי גב' דניאל], שאז הייתה טבלת שכר אחידה לכל המורים. אלא מאי? התובעת, שאינה אקדמאית, לא הייתה יכולה להתקבל לתוכנית "אופק חדש" וכדי שתוכל להמשיך בעבודתה, הייתה צריכה לעמוד בפני ועדת חריגים אשר מוסמכת להעניק פטורים מיוחדים למורים, למשל, כאלו שעומדים בפני פרישה. על שיקולי ועדת חריגים לא יכלה גב' דניאל להעיד, ולמעשה, עתידה המקצועי של התובעת, עם הפעלת תוכנית "אופק חדש" בבתי הספר היסודיים, היה לוט בערפל. זאת ועוד. מתעודת עובד ציבור של ד"ר איתי הדר, מנהל תחום גמלאות ופיצויים במשרד החינוך עולה, כי ממוצע גיל הפרישה לעובדות הוראה בחינוך הרשמי הינו בין הגילאים 55.5-57.2 בין השנים תשס"ו-תש"ע, כאשר הגיל משתנה בהתאם לשנת הלימודים שבסופה היתה הפרישה. בחקירתו הסביר כי גיל 60 נחשב כגיל פרישה ברשות למורים, ורובם פורשים עד גיל זה, אך מי שלא פרש כאמור, מחויב לפרוש בגיל 67, שהוא גיל פרישת חובה במשרד החינוך, למורים ולמורות. עוד ציין, כי התובעת לא נפגעה בגין פרישתה בגיל 61 במקום בגיל 67 ולא נשללו ממנה מענקים כלשהם [עמ' 97 לפרוטוקול]. לאור בקשתה של התובעת לפרוש לקצבה, עמדה התובעת ביום 7.5.09 בפני ועדה רפואית של עובדי המדינה אשר קבעה, כעולה ממכתבו של ד"ר מני מיום 31.5.09, כי "ישנה סיבה רפואית מוצדקת להפסקת עבודתה של התובעת בתפקידה או בתפקיד אחר בשירות המדינה". הועדה גם קבעה לתובעת דרגת נכות לצרכי גמלאות בשיעור 46%. במאמר מוסגר אציין, כי פרוטוקול הועדה הרפואית לא הוגש לי במסגרת הראיות אלא צורף על ידי ב"כ הנתבעת לכתב הסיכומים, דרך פסולה, ועל כן אתעלם מן האמור בה, ואך אעיר, כי גם אם סבלה התובעת מבעיות רפואיות נוספות לפגיעה בתאונה, הרי שלא יכול להיות ספק, כי בעיות בריאותיות אלו, לא הפריעו לתובעת לתפקד כמורה, כמחנכת וכמרכזת חינוך חברתי, כך שברי כי הפגיעה בתאונה היא הגורם המרכזי והעיקרי בגינו הופרשה לפנסיה מטעמי בריאות. התובעת טוענת כי נגרמו לה הפסדים מפליגים בשל יציאתה המוקדמת לפנסיה, ואף הגישה לעניין הפסדיה חוות דעת אקטוארית של גיורא אליגון המצביעה לכאורה על הפסדים בסך 1,148,575 ₪ [!]. על זכויות הפנסיה של התובעת הוגשה תעודת עובד ציבור של גב' רחל ינון, מנהל מחלקת גמלאות במשרד האוצר. גב' ינון זומנה לחקירה. בהתייחס להפסדי פנסיה שנגרמו לתובעת בהקשרים של התביעה, עולות מחקירתה של גב' ינון, העובדות הבאות: אילו המשיכה התובעת לעבוד כמחנכת בשנת הלימודים האחרונה לפני פרישתה, והייתה מקבלת גמול חינוך, היה גמול חינוך חלק מרכיבי השכר לצורך פנסיה. ההפסד החודשי בגין גמול חינוך בפנסיה מסתכם בסך של 265 ₪ לחודש [עמ' 77 לפרוטוקול]. אילו המשיכה התובעת לעבוד במשרה מלאה עד גיל 67, הייתה זכאית לפנסיה בשיעור 64% [ממשרה מלאה] לעומת 56% שהיא מקבלת בפועל [עמ' 79 לפרוטוקול]. אילו המשיכה לעבוד עד גיל 67 בחצי משרה, היו מתווספים לה עוד 6% לפנסיה [עמ' 88]. מורה הפורש לפנסיה לאחר גיל 60, אינו זכאי למענק פרישה [עמ' 80 לפרוטוקול]. הפנסיה למורים מתעדכנת לפי המדד בינואר כל שנה [עמ' 84 לחקירתה]. בנוסף לפנסיה החודשית, התובעת מקבלת פעם בשנה מענקי הבראה, ביגוד ומענק יובל. גובה מענקים אלו לא נפגע בגלל יציאתה לפנסיה. אף שהסיבה ליציאתה לפנסיה הייתה על פי החלטה של ועדה רפואית, הפנסיה של התובעת חושבה לפי ותק ולא לפי דרגת הנכות, שכן לאור הוותק הרב שלה, פנסיה זו גבוהה יותר. מסקנה זו נתמכה גם בעדותו של איתי הדר, עובד אגף כ"א בהוראה בתחום גמלאות ופיצויים במשרד החינוך, שמאשר כי הפרישה הייתה על רקע בריאותי, אך חישוב הפנסיה נערך לפי אורך השירות, אשר נותן לה גמלה גבוהה יותר [עמ' 101]. מאחר והתובעת פרשה לפנסיה לאחר גיל 60, היא רשאית לעבוד ולהשתכר, ללא הגבלה בסכום, מבלי שהדבר יפגע בפנסיה שלה. שוכנעתי, כי יציאתה של התובעת לפנסיה היתה על רקע בריאותי, בהתאם לקביעת הועדה רפואית המחוזית, לאור פגיעתה בתאונה. אמנם, התובעת סבלה מסכרת [מאוזנת בכדורים], ואף נטלה כדורים בשל חומציות בקיבה, על רקע נטילה ממושכת של משככי כאבים, אך פרט לכך, הייתה פעילה, תפקדה ללא הגבלות, אפילו רקדה ריקודי עם. בשל הפגיעה בתאונה, ועל פי הוראת ועדה רפואית של המחוז, לא יכלה לעבוד אלא בחצי משרה בלבד. מאחר והפנסיה לה הייתה זכאית באותה עת עלתה על שכר של חצי משרה, ביכרה התובעת לפרוש מאשר להמשיך ולעבוד, אך אין בשיקול כלכלי הגיוני זה כדי ליטול את העוקץ מן הסיבה האמיתית לפרישתה, הנעוצה במצבה הבריאותי בגין התאונה. ואפילו אם עמדו לזכותה במועד פרישתה ימי מחלה נוספים, כעולה מן האישור שהוגש, המשך העבודה בהיקף חצי משרה, תוך השלמת השכר לשכר משרה מלאה היה גורר אובדן זכות הפדיון של יתרת ימי המחלה, ועל כן, העדפתה של התובעת לפרוש מטעמי בריאות, הינה העדפה הגיונית המקיימת גם את חובתה להקטנת הנזק. תביעתה של התובעת באשר להפסדי הפנסיה, מתבססת על ההנחה הבסיסית כי הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 67 ואף מעבר לכך, בהתבסס על ע"א 209/10 ליה וינברגר נ' אוניברסיטת בר אילן, [6.12.12]. זאת לא אוכל לקבל, בעיקר לאור הפעלת תוכנית "אופק חדש" במשרד החינוך החל מ-10/07. אמנם, לא התובעת ולא הנתבעת טרחו להביא לעדות אנשים אשר אמונים במשרד החינוך על הפעלת התוכנית, אך די לי בעדותה של גב' חוה דניאל כדי להגיע למסקנה, כי התובעת לא הייתה יכולה להשתלב בתוכנית מאחר ואינה אקדמאית ולא הוצגה כל תשתית ראייתית לכך שהתובעת הייתה זוכה לפטור מועדת חריגים. מכאן, שלכל היותר, עם הפעלת התוכנית במלואה בשנת 2010, היה על התובעת לפרוש ממילא, כך שהתקופה שבה נמנע ממנה לעבוד, היא לכל היותר בת שנה אחת בלבד! השלכות שנת עבודה אחת על גובה הפנסיה, הינן שוליות, ומסתכמות לכל היותר ב- 1.6% מהשכר הקובע [2% בהכפלת אחוז המשרה שעמד על 80.3%]. זאת ועוד. לפי חוק גיל פרישה, תשס"ד-2004, מאחר והתובעת נולדה בין מאי 1947 ל- דצמבר 1954, גיל הפרישה שלה כנקוב בחוק הוא 62 שנים, דהיינו: כשנה לאחר פרישתה בפועל. בנסיבות אלה, חוות הדעת האקטוארית שהגישה התובעת, שהתבססה על ההנחה שהייתה עובדת עד גיל 67, הייתה מיותרת, וכך גם חוות דעת הנגדית מטעם הנתבעת. רושם זה מתחזק לאור חקירת המומחים, ואגע בכך בהמשך. השכר הקובע של התובעת במועד הפרישה עמד על 7,665 ₪. הפסד הפנסיה שהיה נגרם לה בנסיבות אלו, אלמלא פרשה לפנסיה בגיל 61 היה מסתכם בסך 123 ₪ לחודש. בנוסף, נגרע מהפנסיה של התובעת המרכיב של גמול חנוך, כאשר התנאי להכללתו בחישוב הפנסיה הוא קבלתו בשנת העבודה האחרונה לפני הפרישה. רכיב זה שוויו 265 ₪ [ראה סעיף 42 לעיל], כך שהפסד הפנסיה של התובעת, כתוצאה מפרישתה מטעמי בריאות הנעוצים בתאונה, מסתכם בסכום חודשי של 388 ₪ לחודש. הפסדי הפנסיה לעבר, מיום 1.9.2010 [מועד הפרישה הצפוי אלמלא התאונה] ועד היום, במשך 33 חודשים מסתכמים אפוא, בסך של 12,804 ₪ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית [מאמצע התקופה] 15,473 ₪. בנוסף, זכאית התובעת לפיצוי בגין פרישתה לפנסיה שנה מוקדם מן הצפוי, בגובה ההפרש שבין הפנסיה שקבלה בפועל [5,290 ₪ - סעיף 112 לסיכומי התובעת] לשכר משרה מלאה, בסך 9,156 ₪. גובה ההפרש החודשי עומד על 3,866 ₪ לחודש, וההפסד לשנה 15,464 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית [מאמצע התקופה] 17,340 ₪. הפסדי הפנסיה לעתיד הפסד הפנסיה לעתיד, עד סוף תוחלת חייה של התובעת, על בסיס הפסד חודשי בסך 388 ₪ מסתכמים בסך 63,330 ₪. 50. עזרת הזולת התובעת העידה בחקירתה כי קודם לתאונה לא העסיקה עוזרת בית וכי לאחר התאונה החלה בכך. כשנשאלה לגבי תדירות העסקתה השיבה בצורה לא ברורה: "אני העסקתי עוזרת בשנה הראשונה פעמיים בשבוע, לקחת עוזרת זה לא משהו רשום ומסודר, חברה מעבירה לחברה, זה לא היה משהו קבוע שהגיעה מישהי קבועה אלי, כשהיה לי לקחתי". מתשובתה של התובעת לא ברור האם בשנה שלאחר התאונה העסיקה עוזרת בתדירות של פעמיים בשבוע כפי שציינה ברישת תשובתה, או אם העסיקה עוזרת באופן לא קבוע, כפי שציינה בסיפת תשובתה והתובעת ציינה כי אין לה תיעוד רשום ומסודר בעניין זה. בהתייחס לתקופה מאוחרת יותר השיבה כי בשנתיים בהם עבדה במשרה חלקית העסיקה עוזרת "מדי פעם כשהצטרכתי... לפני חגים וכל פעם שהצטברה לי עבודה... 20-30 פעם בשנה, בעיקר לפני חגים אבל לקחתי גם כשהצטרכתי". אכן, התובעת סבלה פגיעה בלתי מבוטלת בגבה ובעצם הזנב, בגינם אף אושרה לה תקופת אי כושר ממושכת. ברי, כי במצבה נזקקה התובעת לעזרת צד ג' בטיפול במשק הבית. אף שההיקף המדויק של עזרת צד ג' לא הוכח באמצעות קבלות או עדותה של עוזרת הבית, בית המשפט מוסמך לפסוק לה פיצוי גלובלי, לאחר שנתתי אמון בעדותה לעניין עצם העסקת עוזרת בית לאחר התאונה ובגינה. לאור נכותה של התובעת ברי כי תמשיך ותזקק לעזרת צד ג' גם בעתיד. בנסיבות אלו, הנני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג', לעבר ולעתיד, בסך 80,000 ₪. 51. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד: טוענת התובעת, כי כתוצאה מהתאונה נגרמו ויגרמו לה הוצאות רבות בגין רכישת תרופות, משככי כאבים, רכישת אביזרים אורטופדיים כגון: כרית אורטופדית, נעלי ספורט, וכן נזקקה לטיפולים אלטרנטיביים, אותם קבלה בעיקר בחמי יואב. לכל הטיפולים הרפואיים הוסעה על ידי בעלה, והיא עותרת לפסוק לה פיצוי גם בגין הוצאות נסיעה. פרט לקבלות על נסיעה במוניות, לא הציגה התובעת קבלות על אף אחד מן הצרכים הרפואיים שציינה. לא למותר לציין, כי עסקינן בתאונה שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כ"תאונת עבודה", וככל שנגרמו לתובעת הוצאות רפואיות, היה עליה להפנות דרישתה למוסד לביטוח לאומי, ואין לחייב את הנתבעת בגינם. טיבם ומהותם של הטיפולים האלטרנטיביים לא הוכח די צרכו, וגם לא הונחה תשתית רפואית לצורך להיזקק לטיפולים אלו. הגבול בין טיפול רפואי ממשי, שנועד לצרכי ריפוי ושיקום לבין טיפול שנועד להביא הקלה, ולו זמנית, באמצעות מסאז'ים ושלל טיפולים המכונים "אלטרנטיביים" והמוענקים שלא במוסדות רפואיים אלא במוסדות ספא למיניהם, עשוי לעיתים להיות דק, ואין לפסול על הסף טיפולים אלו רק משום שניתנו לצורך הקלה ולא לצורך ריפוי. בהתחשב במכלול השיקולים, הנני פוסקת לתובעת, פיצוי גלובלי בגין הוצאות רפואיות שונות לעבר ולעתיד, כולל הוצאות נסיעה לקבלת טיפולים אלו, בסך 10,000 ₪. כאב וסבל בהתחשב בשיעור נכותה הרפואית של התובעת, בגילה הנני פוסקת לה בגין כאב וסבל סך של 29,349 ₪. חוות הדעת האקטואריות של אליגון ושל רו"ח חיים כהן לא אוכל לסיים את פסק הדין מבלי להתייחס לחוות הדעת האקטואריות שהגישו הצדדים, ואשר כלל לא נזקקתי להן לצורך ההכרעה. ראשית, הגישה התובעת את חוות דעתו של אליגון, בדבר הפסדיה השכר והפנסיה שנגרמו לה בעטיה של התאונה. חוות הדעת הגיעה לסכום מופרז על פניו בסך 1,213,422 ₪, והתבססה על השערות ונתונים שלא היה להם כל עיגון וביסוס במציאות. מקריאת חוות הדעת לא ניתן היה להבין כיצד הגיע המומחה הנכבד לסכומים המפליגים שציין בחוות דעתו, שכן הוא נקב בסכומים סופיים. לאור נתוני התיק, גילה של התובעת, שכרה עובר לתאונה, העובדה שעסקינן לכל היותר, בהפסדים הנובעים מהקדמת יציאה לפנסיה בת שנים בודדות, הבהרתי לצדדים עוד בשלבי קדם המשפט, כי אינני רואה טעם בהסתמכות על חוות הדעת כפי שהיא, אך הצדדים היו בשלהם, והנתבעת אף הגישה חוות דעת נגדית של רו"ח חיים כהן. כבר בפתח חקירתו של מר אליגון הסתבר, כי הנתון עליו התבססה כל חוות הדעת, בדבר שיעור עליית שכר של 2% לשנה, כלל לא נבדק על ידו לגבי מגזר ההוראה, אלא מהנחיה שקבל מבא כוחה של התובעת. בהמשך חקירתו הסתבר, כי המומחה לא בדק מה סכום הפנסיה שמקבלת התובעת בפועל, ולא ידע לנקוב בסכום ההפסד של הפנסיה בשקלים כל חודש. בבדיקת ההפסדים, העמיד זה מול זה רכיבי שכר שונים, מבלי לדעת את מהותם, התנאים לקבלתם - וכפי שהודה - אלה כלל לא ענייננו אותו, אלא עצם נוכחותם או העדרם. ברי, כי זו לא דרך רצינית לעריכת חוות דעת לבחינת הפסדי רכיבי שכר. עוד הסתבר, כי באומדן שווי זכויות הפנסיה של התובעת, לקח המומחה בחשבון גם את הזכאות העתידית של שאיריה לקצבת שאירים ! אך יותר מכל, המומחה כלל לא ידע להסביר כיצד הגיע לסכומים הנקובים בחוות דעתו, והסתפק באמירה כי הזין את המחשב בנתונים וכל החישובים נערכו על ידי המחשב... מטעמים אלו, שפורטו על קצה המזלג, החלטתי להתעלם לחלוטין מחוות דעתו של מר גיורא אליגון, בעת עריכת פסק הדין. חוות דעתו של רו"ח כהן מטעם הנתבעת הינה חוות דעת פולמוסית, שמתעמתת עם ההנחות שהיו בבסיס חוות דעתו של מר אליגון, ומצביעה על פרכות שבחוות הדעת הנגדית, אך לא היוותה סיוע של ממש בעריכת החישובים להם נזקקתי בעריכת פסק הדין, ועל כן החלטתי להתעלם גם הימנה. בנסיבות אלו, בהן הצדדים הותרו מראש כי חוות הדעת, כפי שהוגשו, לא ערוכות לסייע בידי בית המשפט, והצדדים בחרו להתמיד בדרכם, להגיש את חוות הדעת ולחקור את מומחים, הנני סבורה כי אין מקום לפסוק הוצאות בגין עריכת חוות הדעת ושכר בטלת המומחים. ניכוי המל"ל אין חולק, כי התובעת קבלה ותקבל גמלת נכות מעבודה מן המוסד לביטוח לאומי. שווי הגמלה בהתאם לחוות הדעת האקטוארית עדכנית שהגישה הנתבעת עומד על 318,742 ₪. ויוער, כי לא היה מקום להתנגדות התובעת לצירוף חוות דעת עדכנית של תגמולי המל"ל, שכן בשל אופי הניכוי, המורכב מתשלומי עבר, הצוברים ריבית והצמדה, ותשלומי עתיד מהוונים, לא ניתן לשערך חוות דעת אקטוארית שהוגשה במהלך הגשת הראיות, ויש להסתמך לצורך הניכוי, על חוות דעת עדכנית ככל האפשר. 56. לסיכום התובעת זכאית לפיצויים מן הנתבעת, בגין הפגיעה בתאונה, כדלקמן: הפסד פדיון ימי מחלה בתקופת אי הכושר המלא 20,400 ₪ הפסד גמול ריכוז בתקופת אי הכושר המלא 3,940 ₪ הפסד גמול חינוך בתקופת אי הכושר החלקי 14,008 ₪ הפסד פדיון ימי מחלה בתקופת אי הכושר החלקי 18,015 ₪ הפסדי פנסיה לעבר 15,473 ₪ הפסדי שכר לעבר בגין פרישה לפנסיה 17,340 ₪ הפסדי פנסיה לעתיד 63,300 ₪ עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 80,000 ₪ הוצאות נסיעה וטיפולים רפואיים לעבר ולעתיד 10,000 ₪ כאב וסבל 29,349 ₪. סה"כ הנזק 271,915 ₪. מאחר וסכום ניכויי המל"ל עולה על סכום הפיצויים, זכאית התובעת ל-25% מסכום נזקיה, ובסה"כ 67,979 ₪. על סכום הפיצוי יתווספו הוצאות משפט בגין אגרת בית המשפט ושכר עדים [למעט בגין חוות דעתו של מר אליגון והוצאות חקירתו], וכן שכר טרחת עו"ד תאונות דרכים בסך כולל של 10,000 ₪.נפילהאוטובוסנפילה באוטובוספיצוייםתאונות נפילה