רשלנות רפואית של הצוות הרפואי בפגיה

התובע ביסס את תביעתו על עוולת הרשלנות על פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). על פי הנטען, רופאי הנתבעת ועובדיה התרשלו במהלך הטיפול הרפואי שהעניקו לתובע לאחר לידתו, התרשלות שמקורה במעקב ובהשגחה אחר מצבו הרפואי כפג. כן נטען, כי הנתבעת כשלה בכך שלא שמרה מסמכים רפואיים שנכתבו במהלך אשפוזו של התובע בפגייה, דוגמת גיליון מעקב יומי המשקף את מועדי ביקורי הרופאים והאחיות, רישומים בדבר לחץ דמו של התובע, ריכוזי החמצן והגזים בדמו, סוגי התרופות ודרכי נתינתם, הפסקות נשימה ומועדי הטיפול עקב כך, גיליון שחרור ילוד, פקודות רופא, דו"חות טיפולים, דו"חות פיזיותרפיה וטיפולים משלימים, רישום פעולות פולשניות בזמן אמת, כגון החדרת הצנטר, נקזים, קטיעת איברים ועוד. לטענת התובע כישלונה זה של הנתבעת בשמירת המסמכים האמורים בטרם חלפו 25 שנים ממועד לידתו, גרמה לתובע לנזק ראייתי בלתי הפיך, המצדיק העברת נטל הראייה על הנתבעת כי הטיפול וההשגחה הכוללים שניתנו לו בפגייה נעשו כנדרש וכמצופה מהצוות הרפואי בפגייה. ##מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא רשלנות רפואית בטיפול בפגים:## תובענתו של התובע בעילה של רשלנות רפואית המיוחסת לצוות הרפואי בפגייה של בית החולים "סורוקה" בבאר שבע (להלן: "בית החולים"), בקשר לנזקים שנגרמו לתובע בעת אשפוזו שם בסמוך לאחר לידתו. הנתבעת היא הבעלים של בית החולים. רקע עובדתי 1. התובע נולד בבית החולים בניתוח קיסרי, בשבוע ה - 28 להריון, במשקל של 960 גרם. יחד עם התובע נולדה אחות תאומה, אשר למרבה הצער נפטרה יום לאחר לידתה. בסמוך לאחר לידתו הועבר התובע להשגחה וטיפול בפגייה והושם באינקובטור פתוח בסמוך לתחנת האחיות. לאחר קבלתו לפגייה הוכנס לטבורו של התובע קטטר עורקי (להלן: "קטטר" או "צנטר"). על פי הרשום בסיכום האשפוז (עמ' 4), נוצרה "חסימה עורקית מקטטר עורקי שהוכנס לטבור שגרמה לאיסכמיה של שריר הגלוטאוס משמאל ושל קצות האצבעות של כף רגל שמאל". בסיכום האשפוז מצוין שהקטטר הוצא, אולם האיסכמיה היתה "קשה ביותר", וגרמה לאטרופיה של שריר הגלוטאוס והשוק משמאל ונמק של קצות האצבעות שנשרו בהמשך. כתוצאה מאותה איסכמיה גם נותרה "רגל נפולה" (Droppod footׂ( וקיצור רגל שמאל. 2. על פי סיכום האשפוז שהוגש לבית המשפט, שוחרר התובע מהפגייה לאחר יום 2.3.82 כאשר האצבעות בכף רגלו השמאלית קטועות בדרגות שונות, מקטיעה מוחלטת ועד חסך בגליל או בגלילים מסוימים. רגלו השמאלית אף נותרה קצרה באופן משמעותי מרגלו הימנית ומכופפת לכיוון ראשו. מבית החולים הועבר התובע לבית החולים "קפלן" שברחובות לפני יום 20.6.82. 3. ביום 11.9.06 הגיש התובע תובענתו זו ואליה צרף חוות דעת של פרופ' פרנסיס מימוני (להלן: "פרופ' מימוני"), מומחה למחלות ילדים ופגים, לתמיכה בטענותיו לאחריות בית החולים לנזקיו. כן צרף חוות דעת של אורתופד פרופ' נרובאי שקבע לתובע אחוזי נכות בתחום האורתופדי. 4. הנתבעת מטעמה הגישה כתב הגנה וחוות דעת חולקת בתחום החבות של פרופ' לאה סירוטה (להלן: "פרופ' סירוטה"), מומחית לנאונטולוגיה ומנהלת מחלקת פגים בבית החולים "שניידר" בפתח-תקווה, וכן חוות דעת של ד"ר מיכה רינות, מומחה בתחום האורתופדי, לנכותו של התובע. 5. התובע הגיש חוות דעת משלימה של פרופ' מימוני בתגובה לחוות דעתה של פרופ' סירוטה, וכן חוות דעת משלימה של פרופ' נרובאי בתגובה לחוות הדעת של ד"ר רינות. הנתבעת הגישה אף היא חוות דעת משלימה של פרופ' סירוטה. 6. בית המשפט (כב' השופט (כתוארו אז) י' עדיאל) מינה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי את פרופ' מאיר ליברגל, מנהל מחלקה אורתופדית בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, לעניין נכותו של התובע. 7. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית שלו ושל הוריו והשלושה נחקרו על תצהיריהם. כן נחקר פרופ' מימוני על חוות דעתו. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית והעיד כעד עובדתי פרופ' אוהד זמורה (להלן: "פרופ' זמורה"), שהיה במועד האירוע רופא בכיר במחלקת הפגים בבית החולים, וכן נחקרה פרופ' סירוטה על חוות דעתה. 8. בסיום שמיעת העדויות מטעם הצדדים מונה בהסכמתם כמומחה מטעם בית המשפט לשאלת החבות פרופ' ארתור אידלמן, אשר הגיש חוות דעת לבית המשפט ולצדדים. התובע ביקש לפסול את חוות הדעת על יסוד הטענה כי הנתבעת העבירה לפרופ' אידלמן מסמכים שאסור היה להעבירם. הבקשה נדחתה בבית משפט זה ואולם במסגרת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נפסלה חוות הדעת של פרופ' אידלמן (רע"א 7098/10 מיום 31.1.11). משנפסלה חוות הדעת האמורה, לא ראיתי מקום למנות מומחה אחר תחת פרופ' אידלמן. 9. כבר בשלב זה אני מתנצל לפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין אשר נבע מעומס עבודה יוצא דופן. 10. יצוין, כי ניסיון להביא את הצדדים לידי פשרה נכשל למרבה הצער, ולפיכך יינתן פסק הדין על יסוד הראיות שהוגשו וטענות הצדדים בסיכומיהם בכתב. עיקרי טענות הצדדים 11. התובע מבסס את תביעתו על עוולת הרשלנות על פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). על פי הנטען, רופאי הנתבעת ועובדיה התרשלו במהלך הטיפול הרפואי שהעניקו לתובע לאחר לידתו, התרשלות שמקורה במעקב ובהשגחה אחר מצבו הרפואי כפג. כן נטען, כי הנתבעת כשלה בכך שלא שמרה מסמכים רפואיים שנכתבו במהלך אשפוזו של התובע בפגייה, דוגמת גיליון מעקב יומי המשקף את מועדי ביקורי הרופאים והאחיות, רישומים בדבר לחץ דמו של התובע, ריכוזי החמצן והגזים בדמו, סוגי התרופות ודרכי נתינתם, הפסקות נשימה ומועדי הטיפול עקב כך, גיליון שחרור ילוד, פקודות רופא, דו"חות טיפולים, דו"חות פיזיותרפיה וטיפולים משלימים, רישום פעולות פולשניות בזמן אמת, כגון החדרת הצנטר, נקזים, קטיעת איברים ועוד. לטענת התובע כישלונה זה של הנתבעת בשמירת המסמכים האמורים בטרם חלפו 25 שנים ממועד לידתו, גרמה לתובע לנזק ראייתי בלתי הפיך, המצדיק העברת נטל הראייה על הנתבעת כי הטיפול וההשגחה הכוללים שניתנו לו בפגייה נעשו כנדרש וכמצופה מהצוות הרפואי בפגייה. 12. הנתבעת טוענת מנגד כי תביעתו של התובע הוגשה בשיהוי רב, לאחר 25 שנים חסר חודש ממועד לידתו, היינו על גבול ההתיישנות. על פי הנטען, שיהוי זה הביא לשינוי לרעה במצבה של הנתבעת ולנזק ראייתי, כאשר הנתבעת נאלצה להתגונן מפני אירועים שהתרחשו לפני שנים רבות, שיהוי ונזק המצדיקים דחיית התובענה. עוד נטען על ידי הנתבעת כי הטיפול שניתן לתובע היה טיפול מציל חיים. הנתבעת מאשרת כי נגרם נזק איסכמי לרגלו של התובע, אך לטענתה זו תוצאה של הצנטר הטבורי העורקי, שהוחדר כדי לשמור על חייו. על פי הנטען, נזקיו של התובע אינם נובעים חלילה מטיפול רשלני או הזנחתי, אלא מעצם הפגות הקיצונית בה נולד, והמטרה העיקרית בהכנסת הצנטר הטבורי העורקי היא טיפול בריכוזי חמצן גבוהים וטיפול תרופתי לייצוב לחץ דמו של התובע, שאם לא כן, לא היה שורד כלל. הטיפול המסור, כך נטען, הוא שהציל את חייו. עיקרי חוות הדעת מטעם הצדדים בתחום האחריות 13. המומחה מטעם התובע, פרופ' מימוני, דן בחוות דעתו בשתי שאלות עיקריות: האחת - מהו מקור הסיבוך האיסכמי בגפה התחתונה השמאלית של התובע; והשנייה - האם מתן טיפול אחר היה מונע את הנזק. אשר לשאלה הראשונה, מסכים פרופ' מימוני כי הסיבה הסבירה ביותר לסיבוך האיסכמי הייתה נוכחותו של הצנטר בעורק הטבור. על פי המפורט בחוות הדעת, אבחון מוקדם והוצאת הצנטר באופן מיידי היו מונעים את האירוע האיסכמי, בפרט כאשר מדובר ביילוד שהוא פג ומנגנוני הקרישה שלו אינם בשלים ועורקיו קצרים. לדעת פרופ' מימוני, הכנסת צנטר הוא הליך שאינו שגרתי, הדורש את הסכמת ההורים, הסכמה שלא התבקשה. עוד נאמר, כי הצנטר הוכנס ללא אינדיקציה אבסולוטית, ולא הוצא באופן מיידי עם הופעת שינויי צבע הגפה, דבר שאם היה מתבצע עשוי היה למנוע את הנזק שנגרם לגפה השמאלית של התובע. עוד נכתב בחוות הדעת, כי לא הוצעו להורים חלופות רפואיות אחרות, וכי לא ניתן לתובע טיפול מונע קרישה, כמו גם האפשרות של חימום הגפה האחרת בצד ימין. 14. המומחית מטעם הנתבעת, פרופ' סירוטה, כתבה בחוות דעתה כי הקטטר הוכנס על מנת לנטר את הגזים בדם העורקי וכי הקטטר הוצא שעה שאובחנה האיסכמיה, אך התהליך האיסכמי היה בלתי הפיך וגרם לאטרופיה של שריר הגלוטאוס ולנזקים בגפה השמאלית. פרופ' סירוטה הוסיפה בחוות דעתה, כי גם כיום, למעלה מ - 25 שנים לאחר האירוע, כאשר מתקבל פג בנתונים של התובע למחלקת הפגים, מצנטרים את העורק הטבורי ללא הסכמת ההורים, וכי היא אינה מכירה מחלקת פגים במדינת ישראל אשר דורשת את הסכמת ההורים לצינטור עורק טבורי במצב זהה למקרה של התובע. על פי הנאמר בחוות הדעת, התובע התקבל למחלקת הפגים במצב קשה ונזקק לטיפול בריכוזי חמצן גבוהים וטיפול תרופתי לייצוב לחץ הדם. מצב זה היווה הורייה חד משמעית להכנסת צנטר עורקי טבורי. עוד נאמר בחוות הדעת, על יסוד מכתב סיכום האשפוז, כי הצנטר הוצא לאחר הופעת הסימנים האיסכמיים. אשר לאי מתן טיפול בממיסי קרישה, נכתב בחוות דעתה של פרופ' סירוטה כי טיפול זה לא היה כלל מוכר ב - 1985 וכי הנחיות רפואיות לטיפול בממיסי קרישה בפגים פורסמו רק ארבע שנים לאחר לידתו של התובע. גם היום טיפול בתרופות ממיסי קרישה אינו פרקטיקה רפואית מקובלת ביילודים ובעיקר בפגים, שכן אצל האחרונים קיים סיכון של דמם למוח בגלל מבנה עשיר בכלי דם העוטף את חדרי המוח ונוטה לדמם בכל אי יציבות קלינית. בסיכום חוות הדעת נאמר, כי התובע זכה לטיפול והשגחה מסורים במחלקת הפגים לאחר לידתו, כי על פי מכתב סיכום האשפוז גילה הצוות הרפואי ידע רפואי מעמיק בהתמודדות עם טיפול בפגים והסיבוכים הכרוכים בטיפול זה, וטענותיו של פרופ' מימוני בחוות דעתו חסרות כל ביסוס, בהתייחס לכך שהתובע נולד לפני למעלה מ - 25 שנים. על פי הנאמר, התובע נולד כפג מאוד לא בשל ונותר בחיים למרות מצבו בלידתו וסיכוייו הקלושים לשרוד, וזאת הודות לטיפול המקצועי והמסור של הצוות הסיעודי והרפואי בפגייה של בית החולים. לדעת פרופ' סירוטה, התובע נותר נכה כתוצאה מאחד הטיפולים השגרתיים שנעשו במטרה להציל את חייו. דיון בשאלת החבות 15. כאמור, שני המומחים מטעם הצדדים, פרופ' מימוני ופרופ' סירוטה, נחקרו על חוות דעתם. לאחר ששבתי ועיינתי בחוות הדעת שהוגשו וכן בעדותם בבית המשפט, מעדיף אני את מסקנתו של פרופ' מימוני על פני מסקנותיה של פרופ' סירוטה, ואבהיר. כאמור, אין בידינו את המסמכים הרפואיים ואת התרשומות הרפואיות היום-יומיות מהפגייה שבבית החולים. כל אשר נותר והובא לעיון הם שבעה עמודים (שצורפו לכתב התביעה, לתצהיר התובע וכן לסיכומי הנתבעת וסומנו ד/1 - ד/7), כאשר חמשת העמודים הראשונים הינם בכתב יד אחד, ושני העמודים האחרונים (כאשר הכותרת של עמוד מס' 6 היא "המשך סיכום אשפוז בתאריך 7.1-2.3.82"), נחזים להיות כתובים בכתב יד אחר ושונה מחמשת העמודים הראשונים. יצוין כי שתי האסופות של המסמכים הללו אינם חתומים ולא ידוע מי כתבם ומתי, ואין מודבקת עליהם מדבקה עם פרטיו של התובע (למעט על עמוד אחד). לא זו אף זו, בתחתית עמוד ד/7 רשום "א.ז", כאשר, לכאורה, ראשי תיבות אלו תואמים את שמו של המצהיר מטעם הנתבעת פרופ' אוהד זמורה, ברם, העד הכחיש כי המדובר בכתב ידו ובראשי התיבות של שמו (פרוטו' עמ' 302 ש' 1 ואילך; שם, עמ' 307 ש' 8 ואילך). 15. כאמור, שני הצדדים טוענים לנזק ראייתי שנגרם להם ומטילים את האשמה לכך על הצד השני. ב"כ התובע טוען כי פנה עוד בשנת 2004 לנתבעת בבקשה לקבל את תיקו הרפואי המלא של התובע, ואולם תיק זה, על פי טענת הנתבעת, לא נמצא וכל שהועבר אליו הוא סיכום האשפוז האמור, וכן מספר עמודים מתקופת אשפוזו של התובע בבית החולים "קפלן", לשם הועבר מ"סורוקה". הנתבעת מצידה מטילה את האשם לנזק הראייתי שנגרם לה על התובע בכך שהשהה את הגשת התביעה קרוב ל - 25 שנה. 16. על פי תקנות בריאות העם (שמירת רשומות), תשל"ז-1976, על בית חולים לשמור תיק רפואי של חולה למשך 20 שנה לאחר האשפוז או הטיפול האחרון, ואם אין בתיק גיליון סיכום מחלה יש לשמור על התיק 25 שנה (סעיף 1 לתוספת לתקנות הנ"ל). 17. כידוע, על פי הדין, לתובע קיימת זכות להגיש תובענה בעניינו עד הגיעו לגיל 25, מכיוון שתקופת ההתיישנות של 7 שנים נמנית מהגיעו לגיל 18. פניית בא כוחו של התובע לנתבעת לקבל את התיק הרפואי של התובע הייתה לראשונה בשנת 2004, היינו, בחלוף כ - 23 שנים מיום היוולדו, ולפיכך לא ניתן לומר כי הנתבעת הופתעה מהגשת התובענה קרוב למועד ההתיישנות. עם זאת, לכאורה, על פי התקנות הנ"ל לא חלה חובה על הנתבעת לשמור את תיקו הרפואי של התובע בחלוף 20 שנים, למעט גיליון סיכום מחלה שחובה לשמור עליו עד 100 שנה. לפנינו קיים סיכום אשפוז, על כל חסרונותיו שפורטו לעיל ובסיכומי ב"כ התובע, וניתן לומר, אף אם בדוחק, כי המדובר בגיליון סיכום מחלה, שאליו מכוונת התקנה. עם זאת, לאור העובדות שלפנינו, כאשר תיקו הרפואי של התובע לא נמצא כ - 23 שנים ממועד שחרורו מהפגייה, וכאשר אין חולק כי זכותו של התובע להגשת התובענה לא התיישנה, דומה כי קיימת "לקונה" בנושא זה, ויש מקום כי מתקין התקנות יערוך התאמה בין תקופת הזמן הקבועה בתקנות לשמירת התיק הרפואי לפרק הזמן של ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958. שכן כפי שאירע כאן, נמנע מהתובע, הזכאי להגיש תביעתו עד גיל 25, מלקבל את תיקו הרפואי החייב בשמירה על ידי הנתבעת רק 20 שנה. 18. מכל מקום, בענייננו, על אף שלכאורה קיים נזק ראיית לשני הצדדים, כפי שנטען על ידם, איני סבור כי יש הצדקה לקבל את טענת התובע ולהעביר את נטל הראייה לכתפי הנתבעת, או בדבר "הדבר מדבר בעד עצמו", או לדחות את התביעה עקב השיהוי הניכר בהגשתה, כטענת הנתבעת. אין חולק, כי הגורם לנזק ברגלו של התובע, על פי סיכום האשפוז הנמצא בידינו, וגם על פי חוות דעתו של המומחה מטעם התובע, הוא הצנטר שהוכנס לטבור של התובע. המחלוקת בין הצדדים מצטמצמת, איפוא, לשאלות - האם היה הכרח להשתמש בצנטר זה, כטענת הנתבעת, אם לאו, כטענת התובע, והאם ניתן היה למנוע את הנזק לרגלו של התובע. על כך יתקיים הדיון בהמשך דברינו. 19. מעיון בסיכום האשפוז אין בידינו לדעת אל נכון מה היו שיקולי הצוות הרפואי בהחדרת הצנטר והאם נשקל טיפול חלופי. (במאמר מוסגר יודגש, כי בכל מקרה מן הראוי היה ליידע את הוריו של התובע על הצורך בהכנסת הצנטר ולאלו שימושים, אם אמנם היה צורך בכך, אף כי יש להניח כי לא היו מסרבים להתיר הכנסתו. יש לקוות כי היום מיידעים הורים בפרוצדורה זו, בניגוד לדברי פרופ' סירוטה כי לא נוהגים כך). ברם, גם אם אקבל את טענת הנתבעת, על סמך עדותו של פרופ' זמורה ועדותה של פרופ' סירוטה, כי המדובר בצורך להחדיר את הצנטר בסמוך לאחר לידתו של התובע, בניגוד לדעת פרופ' מימוני שבמידת הצורך ניתן להכניס את הצנטר גם בתקופה יותר מאוחרת, לא נאמר בסיכום האשפוז מאומה מתי אובחנה האיסכמיה ברגלו השמאלית של התובע ומתי הוצא הצנטר, ואילו פעולות נעשו לצורך טיפול באיסכמיה שנוצרה. הנתבעת גם לא זימנה לעדות מי מהצוות הרפואי של הפגייה להעיד על כך. להזכיר, התובע הושם באינקובטור פתוח בסמוך לתחנת האחיות, במגמה כי הצוות הרפואי בפגייה ישגיח על התובע מקרוב. לדעתי היה מקום לצפות כי במצב דברים זה כאשר מאובחנת תחילת האיסכמיה, היינו העדר אספקת דם לרגל השמאלית והתחלה של שינויי צבע ברגל, יוצא הצנטר באופן מיידי. אמנם פרופ' סירוטה כותבת בחוות דעתה כי - "המטפלים הוציאו את הקטטר העורקי הטבורי עת אובחנה האיסכמיה" (ש' 13 בפסקה "פרשת המקרה בחוות דעתה"), ואולם ממשיכה וכותבת כי "התהליך האיסכמי היה בלתי הפיך וגרם לאטרופיה של שריר הגלוטאוס שוק וכף רגל שמאל עם נמק של קצות האצבעות בכף רגל שמאל..." (שם). מכאן משמע, לדעתי, כי האבחנה באיסכמיה הייתה באיחור משמעותי, יחסית, ואף הצנטר הוצא באיחור. זאת ועוד. פרופ' זמורה מעיד בתצהירו (סעיף 5(ח)), כי "מייד עם הופעת סימני האיסכמיה (שכן בשל היותו פג קטנטן הוא היה תחת השגחה וטיפול תמידיים) הוצא הקטטר". אכן, כך היה צריך לנהוג, גם על פי פרופ' מימוני. עם זאת, בכל הכבוד, לא ניתן לקבל העדות שכך נהג צוות בפגייה בפועל, שכן פרופ' זמורה אינו מעיד שנכח במקום בעת האבחון של האיסכמיה והוצאת הצנטר, או כי הוא בעצמו איבחן את האיסכמיה, או כי הוא זה שהוציא את הצנתר. אם כן, לא ברור כיצד ועל יסוד מה מסיק פרופ' זמורה כי הצנטר הוצא "מייד". ועל כן עדותו שהצנטר הוצא "מייד עם הופעת סימני האיסכמיה" הינה עדות סברה בלבד. למעלה מכך יודגש, כי בסיכום האשפוז (עמ' 4/ד), שעל פי הרשום שם חיוו המומחים מטעם הצדדים את דעתם ועל האמור שם ביסס פרופ' זמורה את עדותו, נאמר כי "הקטטר הוצא אך ורק כנראה שהאיסכמיה היתה קשה ביותר...". אף מכאן משמע, לדעתי, כי ההבחנה באיסכמיה הייתה באיחור משמעותי, יחסית, ואף הצנטר הוצא באיחור. 20. לסיכום הדיון בשאלות האחריות. בסיכום האשפוז וכן בתצהירו של פרופ' זמורה (סעיף 5(ח)) נאמר, כי לטבורו של התובע הוכנס צנטר עורקי והוא הגורם לאיסכמיה. מהרשום בסיכום האשפוז עולה כי הקטטר הוצא אך ורק כאשר האיסכמיה הייתה כבר קשה ביותר. דברים אלו מהווים משום "הודאת בעל דין" לגורם שגרם לנזק לרגלו של התובע, היינו, כי הנזק נגרם על ידי הצנטר האמור, וכן למועד הוצאת הצנטר - רק לאחר שהנזק כבר נגרם. כנזכר לעיל, הנתבעת לא זימנה עד כלשהו שיעיד לעניין זה - לא מי מבין האחיות או האחים שטיפלו בתובע בעת שהותו בפגייה, ולא רופא שטיפל בתובע. אמנם פרופ' זמורה היה רופא בכיר בפגייה עובר לאשפוז של התובע שם, ברם, כאמור, עדותו להוצאת הקטטר "מייד" עם הופעת סימני האיסכמיה היא עדות סברה. הלכה פסוקה היא, כי אי הבאת עדים מטעם בעל דין שיכלו לתמוך בגירסתו, פועלת לחובתה ומחזקת את טענותיו של בעל הדין האחר, ובענייננו - אי זימון מי מאשי הצוות הרפואי, שפרטיהם ידועים או היו יכולים להיות בידיעת הנתבעת, פועל לחובת הנתבעת ולטובת התובע (ראה לדוגמא: ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4), 658, 657 (1991)). 21. לאור התוצאות הקשות שנגרמו כתוצאה מהחדרת הצנטר הטבורי העורקי לתובע נגרמו לו נזקים לרגלו השמאלית. הנתבעת לא השכילה להפריך את טענות התובע כי לא הייתה אינדיקציה להכנסת הצנטר. ברם, גם אם היה מקום לכך, לא שוכנעתי כי הצנטר הוצא מייד ובסמוך לאבחון לשינויים בצבע רגלו השמאלית של התובע, כפי שניתן היה לצפות שייעשה על ידי הצוות בפגייה. איסכמיה ושינויי צבע הרגל מתפתחים באורח הדרגתי יחסית. על הצוות הרפואי, ובמיוחד כאשר התובע נתון באינקובטור בסמוך אליו, היה לאבחן מוקדם יותר את האיסכמיה, הניתנת לאבחנה עם תחילת שינויים בצבע הרגל. אבחון מוקדם יותר היה מביא להוצאת הצנטר, והוצאת הצנטר מוקדם יותר הייתה, קרוב לוודאי, מונעת את הנזקים הקשים לרגלו של התובע, או את מרביתם. מסקנתי היא, אפוא, כי הצוות הרפואי בפגייה - האחיות והרופאים המטפלים - איחר משמעותית באבחנה של האיסכמיה ושינויי הצבע, ועל כן הוציא את הצנטר באיחור יחסית, בשעה שלא ניתן היה כבר למנוע את הנזקים לרגלו של התובע. בכך הפר הצוות את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית בהן הוא חב כלפי התובע וגרם ברשלנותו לנזקיו של התובע. לשיטתי די בכך, וזאת מבלי להביע עמדה במחלוקת שניטשה בין המומחים מטעם הצדדים, האם באותה תקופה ניתן היה להשתמש בממיסי קרישה בפגים, כטענת פרופ' מימוני, אם לאו, כטענת פרופ' סירוטה. אבהיר, כי אין בדברים אלה כדי להמעיט מעבודת הצוות בפגייה שנדמה שטיפולו המסור בתובע במשך החודשים בהם שהה התובע בפגייה הביאו להצלת חייו. 22. התוצאה הינה שאני מחייב את הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו. בסיכומיהם היפנו ב"כ הצדדים לשאלת הנזק לתחשיבי הנזק שהגישו בשלב מוקדם יותר. הנזק נכותו של התובע 23. פרופ' נרובאי, המומחה מטעם התובע בתחום האורטופדי, קבע לתובע נכות משוקללת בשיעור 66.52%, ואילו המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר רינות, קבע לתובע נכות משוקללת בשיעור של 30% לפי פריט 35(1)(ד) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן:"התקנות"). 24. פרופ' מאיר ליברגל, אשר כאמור מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, סוקר בחוות דעתו את ממצאי בדיקתו את התובע: בולטת הליכה עם צליעה אנטלגית משמאל עם אלכסוניות אגן וקיימת עקמת קלה. בולט דלדול שרירי הגף השמאלי לכל ארכה. בכף רגל שמאל ניתן לראות עיוות ברור באצבעות עם קטיעת קצה בכל האצבעות ברמות שונות. צלקת ניתוחית לאורך הגף השמאלי התחתון. כף רגל שמאל קצרה בכ - 6 ס"מ לעומת כף רגל ימין. רגל שמאל קצרה ב - 1 ס"מ מרגל ימין. בולטים הבדלי אורך בירכיים, כאשר אורך ירך ימין ארוך משמעותית מירך שמאל. גם היקף השרירים ברגל שמאל קטן מאשר ברגל ימין. קיימת גם חולשה של רגל שמאל, וקיימת ירידה בתנועת קרסול שמאל. בסיכום חוות הדעת קובע פרו' ליברגל כי מדובר בהפרעה תפקודית קשה של הגף השמאלי התחתון על כל מבניו ויש לקבוע נכות לצמיתות בשיעור של 50% לפי סעיף 35(ה) לתקנות, כאשר בנכות זו משוקללים כל הפגיעות המקומיות והמשניות, כולל הפגיעות האסטטיות והתפקודיות. 25. אשר לימי האשפוז, טיפולים וניתוחים שעבר התובע מאז היוולדו ברגלו הפגועה. בגיל 8 חודשים, הועבר התובע מהפגייה בבית החולים לבית החולים "קפלן" שברחובות, שם בוצע ניתוח להארכת גיד האכילס של רגל שמאל ורגלו גובסה. התובע שהה בבית החולים 5 ימים. מגיל צעיר משתמש התובע במדרס מיוחס שתואם לרגלו השמאלית, שהינה קטנה יותר מזו של רגל ימין. כשמלאו לתובע 10 שנים נותח התובע בפעם נוספת והועבר גיד לרגלו הפגועה כדי לתמוך בה. התובע אושפז למשך 10 ימים ונאלץ להשתמש בקביים תקופה מסוימת. כעבור כשנה הותאם לתובע בפעם נוספת מדרס מיוחד וכעבור מספר שנים בוצעה גם הגבהה. התובע עבר גם טיפול של הארכת עצם ירך שמאל, שבוצע על ידי החדרת מסמרי הארכה ושימוש במקבע חיצוני למשך 4-3 חודשים. לשם כך אושפז התובע בשנת 1998 כאשר בוצע ניתוח להארכת הרגל ב - 4 ס"מ. התובע גם נזקק תקופה ארוכה לטיפולי פיזיוטרפיה. בחודש מרץ 1999 הוסר המקבע החיצוני בניתוח בהרדמה כללית. מספר ימים לאחר מכן נשברה הרגל באופן פתאומי והתובע אושפז פעם נוספת והפעם לצורך קיבוע של עצם הפמור עם לוח. סך כל ימי האשפוז שנמנו על ידי התובע הגיעו ל - 70 ימים מהמועד שלאחר שחרורו מבית החולים סורוקה, וסך כל ימי אשפוזו הגיע ל - 143 ימים. נזק לא ממוני 26. ב"כ התובע ביקש בתחשיבי הנזק מטעמו לפסוק לתובע בראש נזק זה פיצוי בגובה שילוש הפיצוי שנפסק על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הסכום שהתבקש לפסוק עלה על 1.1 מיליון ₪. עוד נטען, כי יש לפצות את התובע בנפרד בגין עגמת נפש בסכום של 800,000 ₪, כיוון שהתובע היה 40 פעמים בבית החולים לביקורות, וכן אושפז במשך 29 ימים וזאת נוסף לטיפולים תרופתיים וטיפולי פיזיותרפיה מכאיבים שלהם נזקק. ב"כ הנתבעת מצידה טענה, כי יהיה נכון לקבוע את הפיצוי בגין ראש נזק זה מקסימום לפי שילוש הסכום שנפסק לנפגע תאונת דרכים, והציעה סכום של 150,000 ₪. הלכה פסוקה היא, כי פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעת נזיקין לא תחושב במכפלה של הפיצוי שנפסק לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. עמד על כך כב' השופט ת' אור (כתוארו אז) בע"א 398/99 קופת חולים הכללית של ההסתדרות הכללית נ' דיין, פ"ד נה(1) 765,768 (1999), באומרו דברים אלה: "ראשית, סכומי הנזק הלא ממוני הקבועים בדין לעניין תשלום פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ראו סעיפים 4(א)(3) ו-4(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים) וכן תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976 (להלן - התקנות) אינם רלוונטיים לעניין שיעורו של הנזק הלא ממוני הנפסק בתביעות בשל נזקי גוף אשר נגרמו בגין רשלנותו של המזיק. בתביעות האחרונות שיעור הנזק הלא ממוני צריך להיקבע בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, בכאבים ובסבל של התובע במקרה הנדון (ראה ע"א 357/80 נעים נ' ברדה [1], בעמ' 776). סכום הפיצויים שייפסק אינו צריך להיות מושפע מסכומי הנזק הלא ממוני הנפסקים על-פי הסטנדרטים של חוק הפיצויים והתקנות, אשר אינם עונים, ואינם מתיימרים לענות, על נסיבותיו המיוחדות של מקרה אינדיווידואלי. נזכיר, שסטנדרטים אלה נקבעו, בין היתר, בשל קיום אחריות מוחלטת לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, בלי שהתובע נדרש להוכיח קיום עוולה מצד הנתבעים. שנית, על-אף האמור לעיל, קיימת פרקטיקה, שעל-פיה נקבע שיעור הנזק הלא ממוני בתביעות לפיצוי על נזקי גוף, שאינן לפי חוק הפיצויים, בהשפעת סכום הפיצויים הנפסק בתביעות לפי חוק הפיצויים, כמכפלה של סכום אחרון זה. פרקטיקה זו זכתה לא אחת לביקורת (ע"א 180/88 עוזרי נ' שרופי [2]; ע"א 3843/90 אוחיון נ' מדינת ישראל [3]). היא גם גורמת במקרים רבים להפחתה בשיעור הפיצויים הנפסק בגין נזק לא ממוני בתביעות שאינן לפי חוק הפיצויים. הפרקטיקה האמורה גורמת לכך ששיקולים החשובים לקביעת גובה הפיצויים נשכחים, או מתעלמים מהם. אכן, על בית-המשפט להקפיד שתובעים לא יקופחו בשל הפרקטיקה האמורה, וכי הפיצוי הנפסק על נזק לא ממוני ייתן ביטוי לנזק האמיתי שנגרם לתובע בנסיבותיו של כל מקרה". (ראו גם: ע"א 3843/90 אוחיון נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון (לא פורסם, 5.8.1993). גם אין מקום לפסוק סכום נפרד בגין עגמת נפש, שכן המדובר בנזק לא ממוני שאינו מצדיק פיצוי נפרד והוא נכלל במסגרת הפיצוי הכולל הנפסק בראש נזק זה (ראו: ע"א 4022/08 אגבבה נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור (לא פורסם, 21.10.10); דיון נרחב בסוגיית הנזק הלא ממוני מצוי במאמרו המקיף של כב' השופט (בדימוס) אליעזר ריבלין "פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק לא ממוני - מגמות הרחבה", ספר שמגר - מאמרים, חלק ג', עמ' 21 - 67 (2003); ראו גם סקירה נרחבת של המשפט העברי בסוגיית הנזק הלא ממוני בפסק דינו של חברי, השופט משה דרורי, ב-ת"א (מחוזי - ירושלים) 5412/03 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 22.8.2011). בשים לב לאחוזי הנכות שנקבעו לתובע על ידי המומחה מטעם בית המשפט, הטיפולים הרבים והניתוחים שנדרשו לצורך טיפול ברגלו של התובע, מספר ימי האשפוז (ללא חישוב התקופה של ימי הפגות עקב הלידה המוקדמת), ובגין הסבל הרב שהיה ועדיין מנת חלקו של התובע בגין רגלו הפגועה, וחלוף כשלושים ואחד שנים מעת היוולדו, אני פוסק לתובע בגין נזק לא ממוני, על דרך האומדן, כולל ריבית, נכון להיום, סך של 800,000 ₪. הפסדי שכר בעבר 27. על-פי עדותו של התובע, על אף מצבו הרפואי ביקש להתגייס לצה"ל על אף שלא היה חייב לעשות זאת עקב נכותו, ואולם לאחר שלושה חודשים של שירות שוחרר מהצבא בשל מצבו הבריאותי. לאחר השחרור ועידוד מצד בני המשפחה, פנה ללמוד טכנאות מחשבים ורשתות מחשבים. לדבריו, עקב נכותו, חזותו ופחדיו, לא הצליח להשתלב במעגל העבודה במשרות הדורשות תנועה, שעות עבודה, ריכוז ותגובות מהירות, מיומנויות ויכולות שנפגעו אצלו. על אף זאת, התגייסו הוריו לטובתו והקימו עבורו בית מלאכה לתיקון מחשבים בביתם שבישוב מיתר, בית מלאכה אשר מאובזר ומצויד לטיפול במחשבים ולהתקנתם. ממסמכים שצרף התובע לתצהירו (דין וחשבון על הכנסות למס הכנסה), עולה כי במהלך השנים משנת 2003 ועד 2007 השתכר כדלקמן: בשנת 2003 הכנסה שנתית של 4,848 ₪; בשנת 2004 הכנסה שנתית של 19,099 ₪; בשנת 2005 הכנסה שנתית של 63,010; בשנת 2006 הכנסה שנתית של 18,757 ₪; ובשנת 2007 הכנסה שנתית של 19,393 ₪. 28. בתחשיב הנזק שהגיש התובע התבקש לפסוק בית המשפט בגין הפסדי שכר לעשור הראשון לפי השכר הממוצע במשק, בעשור השני כפל השכר הממוצע, ובעשות השלישי שילושו של השכר הממוצע במשק. ב"כ הנתבעת טענה לעומת זאת כי מוצע לחשב הפסד של 1,000 ₪ לחודש לעבר ולעתיד. 29. המומחה מטעם בית המשפט קבע בסיכום חוות דעתו, כי מדובר בהפרעה תפקודית קשה של הגף השמאלי התחתון על כל מבניו, ולמעשה קיים קושי לתובע להתנייד ולעסוק בעבודה הדורשת עמידה ממושכת. זאת, בשים לב גם לקיצור של רגלו השמאלית וכן לצורך להשתמש במדרס מיוחד לכף רגלו השמאלית הקצרה משמעותית מזו הימנית. 30. מדבריו של התובע עולה, כי עשה מאמץ ניכר לרכוש לעצמו מקצוע בו יכול הוא לעסוק במעבדה, עבודה שאינה דורשת בהכרח עמידה והליכה ממושכים, ויש להעריכו על כך. יחד עם זאת, אין כל ספק כי חוסר היכולת להתנייד הביאה להקטנה משמעותית בהכנסותיו. הכנסתו החודשית הממוצעת בשנים 2003 עד 2007 הגיע לסך של כ - 2,088 ₪ לחודש בלבד. יש להניח כי בתקופה שמשנת 2007 ועד להיום עלתה הכנסתו במידת מה, עם זאת אין בידינו נתונים באשר לכך. לפיכך, סבורני כי יש מקום לפסוק פיצויים בגין הפסדי שכר לעבר על דרך האומדן, בשים לב לנכותו ובהתייחס לפרק זמן של כ - 9 שנים (משנת 2003 ועד היום), ובהתייחס לגובה השכר הממוצע במשק כיום (8,500 ₪ מעוגל). אני מעמיד את גובה הפיצוי על סך של 450,000 ₪. אובדן כושר השתכרות 31. כאמור, המומחה מטעם בית המשפט קבע לתובע נכות כוללת בשיעור של 50%. עם זאת, אין להתעלם מכך כי נכות זו כוללת גם נכות אסטטית בגין הצלקות שברגלו השמאלית של התובע עקב הניתוחים הרבים שעבר. נכות אסטטית זו הועמדה על ידי המומחה מטעם התובע, פרופ' נרובאי על 10%. אני קובע כי נכותו התפקודית של התובע, היינו, השפעת הנכות על כושר השתכרותו, ללא הנכות האסטטית אשר דומה כי אינה מפריעה לתפקודו, תעמוד על שיעור של 45%. אין מקום לקבל את טענת ב"כ התובע כי יש לערוך חישוב של כפל השכר הממוצע במשק, או של שילושו, ויש להעמיד את בסיס כושר השתכרותו של התובע על השכר הממוצע במשק. חישוב אובדן כושר ההשתכרות בהיוון המתאים (8,500 ₪) X 45%X 263.9786 = 1,009,718 ₪. הוצאות בגין מדרסים ונעליים לעבר ולעתיד וכן הוצאות כלליות 32. בתחשיב הנזק שהוגש מטעם התובע נטען כי בגין מדרסים ונעליים מיוחדות נגרמו לו (להוריו) הוצאות בעלות שנתית של 1,500 ₪ החל משנתו השנייה, ומבוקש לפסוק סכום זה הן לעבר והן לעתיד. הנתבעת מצידה טענה כי בגין הוצאות אלה זכאי התובע לקבל החזר מקופת חולים ואולם לצרכי פשרה ניתן לפסוק סך של 10,000 ₪. 33. מקובלת עליי עדותו של התובע כי נגרמו לו הוצאות בגין מדרסים ונעליים מיוחדות בעבר, כעולה אף מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט וכן כי זכאי הוא לפיצוי בגין כך גם לעתיד. על דרך האומדן הנני פוסק לתובע בגין הוצאות העבר והוצאות העתיד הצפויות בגין מדרסים ונעליים מיוחדות סך של 80,000 ₪. 34. אשר להוצאות הכלליות המבוקשות, נאמר בתצהירי העדות הראשית של התובע והוריו וכן בתחשיבי הנזק, כי לתובע נדרש אוכל מיוחד וכן ביגוד מיוחד המותאם להופעתו. לא ברור לי איזה אוכל מיוחד נדרש לתובע ונושא זה לא הובהר ולא נתמך כלל ועיקר במסמכים שהוגשו לבית המשפט. כמו כן לא ברור איזה ביגוד מיוחד נדרש לתובע, לבד מכך שיתכן ואינו חש בנוח להתהלך עם מכנסיים קצרים ונדרש הוא ללכת עם מכנסיים ארוכים על מנת להסתיר את הצלקות שעל רגלו, וכן נדרש הוא ללכת עם נעליים ובתוכם המדרס המיוחד לרגלו השמאלית ואינו יכול לעשות שימוש בסנדלים. אשר לצורך בשימוש במדרסים ונעליים מיוחדות, נפסק סכום לעיל ואיני רואה לפסוק סכום נוסף. הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד 35. בתחשיב הנזק שהגיש התובע התבקש לפסוק בגין הוצאות נסיעה שנגרמו להוריו לצורך ביקורו בבית החולים "קפלן" בזמן שהיה מאושפז שם מספר פעמים עקב הניתוחים ברגלו, אובדן ימי עבודה של ההורים, השתתפות במימון רכישתן של שלוש מכוניות, וכן עבור הוצאות ביטוח, אחזקה ודלק, וכן בגין השלמה להלוואת ניידות בסך של 50,000 ₪ אחת לארבע שנים בגין רכישת רכב. הנתבעת נמנעה מלהתייחס להוצאות אלה בתחשיב הנזק שהוגש מטעמה. 36. אין חולק, כי בגין נכותו של התובע נפגעה ניידותו בצורה משמעותית, וזכאי הוא לקבל פיצויים בגין הוצאות נסיעה שנגרמו להוריו בעת אשפוזיו של התובע בבית החולים "קפלן". נוסף על כך זכאי התובע לפיצוי בגין הוצאות נסיעה עודפות לעבר ולעתיד עקב נכותו, מכיוון שיזקק לנסיעות במקום הליכה רגלית. התובע לא צרף קבלות להוכחת ההוצאות בגין העבר וכן לא ראיות כלשהן, או חוות דעת, בקשר לצרכים בעתיד. על אף זאת, לאחר ששוכנעתי כי אכן נגרמו הוצאות לצרכי נסיעה בעבר וכי יזדקק להוצאות נסיעה עודפות בעתיד, אפסוק לתובע על דרך האומדן, לעבר ולעתיד, סך של 100,000 ₪. הוצאות רפואיות וטיפולים 37. במסגרת תחשיבי הנזק שהוגשו נטען על ידי ב"כ התובע כי יש לפצות את התובע בגין הוצאות רפואיות וטיפולים שאינם בסל הבריאות בסך של 150,000 ₪. הכלל והפסיקה הנוהגים בקשר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות וטיפולים הוא כי על קופת חולים אליה משתייך התובע לשאת בהוצאות אלה, ואין לחייב את המזיק בהוצאות, אלא אם כן המדובר בהוצאות שאינן מכוסות על ידי קופת חולים. התובע לא ציין אלו הוצאות רפואיות נגרמו לו ולא הביא שום ראייה להוצאות שכאלה. גם לא הופניתי למסמך כלשהו לטיפולים בעתיד להם יזדקק התובע ואשר אינם מכוסים על ידי קופת חולים. לפיכך לא ניתן להיעתר לבקשה לפסוק פיצוי בגין כך. הוצאות בגין בניית המעבדה בבית הוריו 38. לתחשיב הנזק שהגיש התובע צורף זיכרון דברים שנערך בין אביו לבין קבלן לבניית מחסן שישמש למעבדה ולנקודת מכירה לצרכיו של התובע לאחר לימודי המחשב שלו. הסכום הכולל ששולם בשנת 2003 עמד על סך של 18,000 ₪, וסכום זה מבוקש כי יפסק לטובתו של התובע. לאחר שנתתי את דעתי לטענות התובע בנושא זה ושוכנעתי כי הבנייה נעשתה לצורך ייצור הכנסה לתובע, וזאת לאחר שלא הצליח להשתלב במקומות עבודה חיצוניים, ועיינתי במסמכים שצורפו לתחשיב הנזק, שכללו זיכרון דברים, תשלום אגרות בניה וכן קבלות לרכישת דלת, קרמיקה ועוד, דעתי כי יש להיעתר לבקשה. הסכום האמור כאשר הוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מחודש אוגוסט 2003 (מועד זיכרון הדברים) מגיע לסך של 28,830 ₪, וסכום זה אני פוסק לתובע. עזרת הזולת 39. על-פי האמור בתצהירי ההורים, היה התובע מאושפז בבית החולים סורוקה לאחר לידתו ועד ליום 2.3.82 במשך כ - 143 ימים, כאשר במשך כל הימים הללו נעדרה אמו של התובע מעבודתה והאב נעדר מעבודתו במשך כ - 80 ימים. נוסף על כך, לאחר אשפוזו בבית החולים "קפלן" ובמסגרת ביקורות חוזרות ונשנות שם, נעדר אביו של התובע מעבודתו במשך 69 ימים, והאם נעדרה במשך 54 ימים (לתצהיר האב צורפה טבלה המפרטת את המועדים בהם נעדרו ההורים מעבודתם). לטענת ההורים שווי יום עבודה של שניהם מגיע לסך של 1,200 ש"ח נכון למועד הגשת התצהיר (31.8.08). 40. מטעם התובע לא הוגשה כל ראיה לאובדן ימי עבודה של ההורים ושוויים. יחד עם זאת, יש מקום לקבוע כי הוריו של התובע טיפלו בו וסעדו אותו בתקופת אשפוזו הארוכה בפגייה, ולאחר מכן משהועבר לטיפול בבית החולים "קפלן", וכן במהלך ימי האשפוז הרבים שנדרשו בעת הניתוחים השונים שעבר התובע ברגלו. אשר לחישוב של ימי אשפוזו של התובע בפגייה (143 יום), אין מקום לפסוק לתובע בגין עזרת הזולת עבור כל התקופה הזאת, שכן, העובדה כי נולד לידה מוקדמת בשבוע ה - 27 להיריון אינה נזקפת לחובת הנתבעת, ובגין תקופה זו אין התובע זכאי לפיצוי בגין עזרת הזולת. הפיצוי בגין ראש נזק זה מגיע אך ורק בקשר לימי האשפוז והסיוע שניתנו על ידי ההורים עקב נכותו של התובע, כאשר יש להתחשב גם בכך שההורים היו מטפלים בתובע כבכל ילד אחר שנולד. 41. בשים לב לימי האשפוז בגין הניתוחים שנדרשו לתובע במהלך השנים מסמוך לאחר לידתו, העזרה שהושטה לו על ידי הוריו עקב נכותו לאחר מכן, והעזרה מצד ג' אשר יידרש לה בעתיד, אני פוסק לתובע בגין עזרת הזולת בעבר ולעתיד סך של 150,000 ₪. סיכום 42. על יסוד האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. נזק לא ממוני (סעיף 26 לעיל) - 800,000 ₪ ב. הפסדי שכר בעבר (סעיף 30 לעיל) - 450,000 ₪ ג. אובדן כושר השתכרות (סעיף 31לעיל) - 1,009,718 ₪. ד. הוצאות בגין מדרסים ונעליים (סעיף 33 לעיל) - 80,000 ₪. ה. הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד (סעיף 36 לעיל) - 100,000 ₪. ו. הוצאות בגין בניית מעבדה (סעיף 38 לעיל) - 28,830 ₪. ז. עזרת הזולת לעבר ולעתיד (סעיף 41 לעיל) - 150,000 ₪. 43. מסכום זה יש לקזז את התקבולים שקיבל ויקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי, בגין נכותו שנקבעה שם על 50%. 44. עד ליום 14.10.12 תגיש הנתבעת חוות דעת אקטוארית מעודכנת לגבי הסכומים שקיבל ויקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי ואשר יקוזזו מהסכום האמור. 45. הנתבעת תישא בהוצאותיו של התובע לאגרת בית משפט, בהוצאותיו בגין חוות הדעת שהוגשו על ידו, וכן בחלקו בשכר טרחתו של המומחה שמונה על ידי בית המשפט, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההוצאה ועד ליום התשלום המלא בפועל. 46. הנתבעת תישא בשכ"ט עו"ד של התובע בשיעור של 20%, כמקובל. רשלנותתביעות רשלנות רפואיתרפואה