פיצויים בגין הפרת הסכם עם העירייה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויים בגין הפרת הסכם עם העירייה: בפניי תובענה לתשלום פיצויים עקב הפרת הסכם. התובעים הינם חוכרים לדורות של חלקה 180 בגוש 4274 בראש העין (להלן: "חלקה 180") ומתגוררים בתחומה. חלקה 180 גובלת בחלקה 187 בגוש 4274 (להלן: "חלקה 187") . הנתבעת הינה העירייה שבתחום שיפוטה מצויות שתי החלקות. חלקה 180 הינה בבעלות רשות הפיתוח ובחכירת התובעים ואילו חלקה 187 בבעלות הנתבעת. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת ביחס לחלקה 187 שעליה בנו התובעים מבנים ועיבדו את אדמתה. לאחר הליך משפטי שנוהל הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 14.4.92 ומכוחו נתבע הפיצוי. להשלמת התמונה אעיר, כי הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה הדיון בתובענה יפוצל כך שבחלקו הראשון תידון שאלת זכאות התובעים לפיצוי, כולל הקריטריונים והפרמטרים בקביעת סכום הפיצוי. ובשלב השני, במידה וייקבע כי הם זכאים לפיצוי, ימונה שמאי מטעם בימ"ש שישום את סכום הפיצוי. ביום 3.10.11 נתתי להסכמה זו תוקף של החלטה וכעת אבחן את שאלת זכאות התובעים לפיצוי. תמצית טענות הצדדים טענות התובעים על פי הנטען בכתב התביעה, התובעים התיישבו ברשות על חלקות 180 ו-187 והקימו עליהן בתי מגורים, מחסנים, דיר, סככות, בית כנסת ומשק חקלאי. עד תחילת שנות ה-90 אושרו מס' תוכניות מתאר שייעדו את חלקה 187 לשטח ציבורי פתוח ובשנת 1991 אושרה תוכנית אפ/במ/2000 /1 לפיה רצועת קרקע מתוך חלקה 187 יועדה לדרך. בשנת 1992 ניסתה הנתבעת לתפוס חזקה ברצועת הקרקע שבחלקה 187, לצורך סלילת כביש ראשי שיוביל לשכונות החדשות שנבנות בעיר. התובעים התנגדו לניסיון זה ונקטו בהליך משפטי למניעת התפיסה במסגרת ת"א (שלום פ"ת) 1033/92. בעקבות צו מניעה זמני שניתן כנגד הנתבעת, נחתם הסכם פשרה בין הצדדים (להלן: "ההסכם"), שקיבל תוקף של פסק דין ביום 14.4.92. בהסכם נקבע כי צו המניעה הזמני יבוטל, התובעים יסירו את התנגדותם לסלילת הכביש, וכן יפנו את השטח בחלקה 187, המיועד לסלילתו של כביש זה. בתמורה, התחייבה הנתבעת ליזום שינוי ייעוד מקרקעין בשטח של 1.5 דונם המצויים בין הכביש המתוכנן בחלקה 187 לבין חלקה 180, משטח ציבורי לייעוד למגורים, שעליו יוכלו התובעים לבנות 3 יחידות קוטג'ים או 6 יחידות דיור דו משפחתיות (סעיף 3 להסכם). עוד התחייבה הנתבעת לפעול אצל מנהל מקרקעי ישראל לצורך החכרת השטח של 1.5 דונם בחלקה 187 לתובעים ללא תמורה או בתמורה מינימאלית, ככל שהדבר ניתן. נקבע, כי במידה והנתבעת לא תעמוד בהתחייבויותיה על פי ההסכם או במידה ולא ניתן יהיה לבצע את האמור בהסכם, יהיו התובעים זכאים לפיצוי כספי שעקרונותיו נקבעו בסעיף 4(ג) להסכם. כמו כן נקבע, כי המועד להפעלת מנגנון הפיצוי הינו בתוך 3 חודשים ממועד חתימת ההסכם, וכי אם יהיו התוכניות באיזה משלבי הדיון בוועדות, ידחה המועד הקובע לתשלום הפיצוי כך, שיחול בתוך 24 חודשים מיום חתימת ההסכם, לכל המאוחר. לטענת התובעים הם קיימו את התחייבותם ופינו את רצועת הקרקע מתוך חלקה 187 ואפשרו את סלילת הכביש, שביתר את החלקה שבחזקתם לשתיים ופגע במשק החקלאי שהיה להם. הם טוענים, כי הנתבעת לא עמדה בהתחייבויותיה ולא הציעה להם פיצוי. התובעים מפרטים כי בשנת 1995 הפקיעה הנתבעת את חלקה 187 כולה מרשות הפיתוח ורשמה את החלקה על שמה וזאת כפועל יוצא מתוכנית מתאר ממ/830 מסוף שנות ה-70. ביום 13.5.97 פורסמה למתן תוקף תוכנית המתאר רנ/10 שהסדירה בין היתר את שינוי ייעודו של השטח בן ה-1.5 דונם משטח ציבורי פתוח לייעוד "מגורים א/1". לטענת התובעים הנתבעת לא רק שלא פעלה כפי שהתחייבה בהסכם אלא היא ניסתה פעמיים להפר אותו ברגל גסה ולתפוס חזקה שלא כדין בחלקים שונים מיתרת חלקה 187 שנותרו בידי התובעים. בזיקה לכך, הוצא צו מניעה כנגד הנתבעת בבש"א 1046 בתיק ה"פ 1047/00 האוסר עליה לבצע כל פעילות או עבודה בשטח שהוגדר בהסכם הפשרה. גם בשנת 2001, לאחר שינוי הייעוד של השטח בן ה-1.5 דונם מתוך חלקה 187 משצ"פ למגורים, הגיש מנהל מקרקעי ישראל תביעה כנגד התובעים לפנות את אותו חלק שבחלקה 187 הצמוד לבתיהם ולהחזירו לידי המנהל ותביעתו התקבלה במסגרת ת"א (שלום פ"ת) 2227/01 ופסה"ד נותר על כנו בערעור שהגישו התובעים. התובעים טוענים, כי בפועל מהווים הדונם וחצי שבחלקה 187 וחלקה 180 שעליה בנויים בתיהם - חטיבת קרקע אחת והנזק שנגרם להם מתוצאות תביעת המנהל לפינויים גבוה ביותר, ואף משפיע על זכויותיהם בחלקה 180. על חלק מחלקה 187 מצוי שביל הגישה לבתי התובעים, בנויות חניות מקורות למכוניותיהם, נטועים עצי פרי שונים וממוקם בו בית הכנסת הישן. בנוסף, מפרטים התובעים כי הנתבעת הגישה נגדם ביום 5.11.06 תביעה לסילוק יד מהחלק הצפוני של חלקה 187 וביום 4.9.07 התקבל פסק דין בת"א 5688/06 בבימ"ש השלום ברחובות, לסילוק ידם של התובעים מחלק זה של חלקה 187. לטענתם הם עשו מאמצים משך השנים לפנות לנתבעת בניסיונות להניעה לקיים את ההסכם אך מאמציהם עלו בתוהו (הם מפנים לתיעוד ביחס לכך סעיף 27 לכתב התביעה). התובעים מפרטים את סעיפי ההסכם לפיו על הנתבעת לפצותם כספית בגין השטח הנותר בחלקה 187 שהוצא מחזקתם על פי העקרונות שנקבעו בהסכם. בסיכומיהם מוסיפים התובעים וטוענים, כי הנתבעת נמנעה מהבאת עדים רלבנטיים שיכלו להבהיר את ההסכם שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין. לעומת זאת לטענתם, מטעמם הובאו הראיות הטובות ביותר בנסיבות העניין ובהן עדותו של משה סיני ראש העירייה שכיהן בעת חתימת ההסכם. לטענתם מדובר בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין ולפיכך אין לקבל היום כל טענה בדבר אי חוקיות ההסכם או ביחס להיותו מנוגד לתקנת הציבור, שכן טענות אלה הן הרחבת חזית. בהסכם לא נזכר מועד לתפוגת תוקף התחייבויות הנתבעת. סעיף הפיצוי הכספי בהסכם (סעיף 4) מורה, כי הפיצויים יחושבו כאילו התובעים הם הבעלים של דונם וחצי בייעוד מגורים וללא הפחתות כלשהן. ביום 24.9.08 פנה ב"כ התובעים לנתבעת בדרישה למנות שמאי מוסכם לקבלת הפיצויים, אך הנתבעת דחתה פנייה זו ביום 2.11.08. השטח לפיצוי בהגדרה הברורה בהסכם הינו השטח שנסלל עליו הכביש שצבוע בכתום בתשריט שצורף להסכם וכן השטח בן הדונם וחצי שנצבע בתשריט בכחול. בתשריט שצורף לא נכללו מידות ולפיכך הוא מלמד על זיהוי כללי של השטח לפיצוי ואילו המידות יקבעו ע"י שמאי לפי השטח שנלקח בפועל. לגבי הכביש - הפיצוי צריך להיות מחושב כאילו התובעים הינם בעלי זכויות בעלות ובייעוד שצ"פ או דרך. בהעדר הגדרת מועד לחישוב הפיצוי בהסכם ובשים לב להקשר הדברים שנוסחו ולהגיונם, המועד הנכון לביצוע הערכת גובה הפיצויים הינו ביום שבו דרשו התובעים את מינוי השמאי, דהיינו 24.9.08, על מנת שיוכלו באותו מועד לרכוש את שהתחייבו כלפיהם בהסכם הפשרה ולהעמיד את התובעים במצב בו יוכלו לרכוש קרקע לבניית 3 קוטג'ים או 6 יחידות צמודות קרקע. לחילופין מציעים התובעים לקבוע את המועד הקובע לתשלום פיצויים ליום אישור תוכנית רנ/10 13.5.97 אשר אפשרה את בניית 3 הקוטג'ים או 6 יחידות דו משפחתיות, הגם שפרשנות כזו תקפח אותם, כך לטענתם. התובעים טוענים כי כתוצאה מהתנהלות הנתבעת, הוצאותיהם בגין ניהול כל ההליכים של התביעה ואלו שקדמו להגשת התביעה הותירו אותם בחיסרון כיס. לכן הם מבקשים שישולם להם הפיצוי בהתאם לעקרונות ההסכם וכן שהנתבעת תחוייב לשלם להם את הוצאות המשפט לרבות בגין הבקשה לסילוק על הסף שהוגשה על ידה וכן לחייבה בשכ"ט עו"ד +מע"מ בגין כל הוצאותיהם בניהול ההליכים הקודמים שהובילו להגשת תביעה זו. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת, כי התובעים הינם בעלי זכות החכירה למגורים בנכס מקרקעין המצוי ברחוב יהודה הלוי 9 ראש העין (בסמיכות למפגש הרחובות יהודה הלוי ודרך בגין) בחלקה 180. היא מפרטת כי מצפון לחלקה זו מצוי חלק מחלקה 187 ששטחה הכולל הוא כ-14 דונם. ייעודה של חלקה 187 היה שטח ציבורי פתוח, המיועד להפקעה ולרישום ע"ש הנתבעות כחוק. ביום 17.10.91 פורסמה למתן תוקף תוכנית אפ/2009/1 שהסדירה בחלקה הרלבנטי, את תוואי דרך בגין, גם בחלקה 187 כך שעפ"י הוראותיה, השטחים הציבוריים יופקעו ויירשמו ע"ש הרשות המקומית כחוק. התובעים הגישו תביעה במסגרת ת"א 1033/92 (שלום פ"ת) במסגרתה ביקשו למנוע מהנתבעת מלסלול את דרך בגין בחלק של חלקה 187 הסמוך לחלקה 180 שבחכירתם ועילת תביעתם נסמכה רק על אי נקיטת הליכי הפקעה כחוק ע"י הנתבעת מכוח תוכנית אפ /2009/ 1. זה היה הרקע לגיבוש ההסכם ושניתן לו תוקף של פסק דין ואשר נועד להסדיר את זכות החזקה הנטענת של התובעים בחלק של חלקה 187 עליו היה אמור להיסלל כביש. ביום 13.5.97 פורסמה למתן תוקף תוכנית רנ/10 שהסדירה, בין היתר, את שינוי הייעוד של אותו חלק מחלקה 187 הכלוא בין דרך בגין מצפון ובין חלקה 180 מדרום, משטח ציבורי פתוח למגורים, כמוסכם וכמובטח. ייעוד השטח מצפון לדרך בגין עד וכולל תוואי נחל רבה, נשמר כשטח ציבורי פתוח, שיש להפקיעו ולרושמו ע"ש הנתבעת כחוק. ביום 12.11.98 פורסמה למתן תוקף תוכנית רנ/95 שהסדירה את הקמתה של קריית חינוך בואדי רבה. תוכנית זו קבעה, כחלק מסדרי התחבורה את הרחבת דרך בגין מ-21 מ' ל-27 מ'. הליכי הפקעה פורמליים ביחס למקרקעין הושלמו, עם פרסומה ברשומות ביום 21.12.97 ומכוח זה נרשמה הנתבעת כבעלים של חלקה 187 כולה. הנתבעת מוסיפה ומפרטת, כי עקב טעות, הודעת ההקנייה פורסמה ביחס לכל שטחה של חלקה 187 מבלי להחריג את תא השטח הכלוא בין דרך בגין מצפון וחלקה 180 מדרום שייעודו שונה למגורים במסגרת תוכנית רנ/10. על רקע שינוי הייעוד של תא השטח למגורים במסגרת תוכנית רנ/10, קיבלה ביום 24.5.10 מועצת העיר החלטה בדבר ביטולה הפורמלי של ההפקעה בתא שטח זה והשבתו לבעלות ממ"י. החלטה זו אושרה ע"י משרד הפנים ביום 24.5.11. לטענת הנתבעת השבת הבעלות בשטח שייעודו שונה למגורים, מחויבת עפ"י הדין ואינה תלויה ברצונה הטוב של הנתבעת. הנתבעת מפרטת, כי משך השנים נוהלו בין הצדדים הליכים משפטיים ומגעים רבים (ס' 12 לסיכומים) ולטענתה עובדת היות התביעה מופרכת, עולה מקביעותיו של בימ"ש השלום בפסק דין בת"א 2227/01 במסגרתו נדונה תביעת פינוי שהגיש המנהל נגד התובעים ביחס לשטח שייעודו שונה למגורים. במסגרת פסק דין זה הובהר, כי הזכויות היחידות שנרשמו על שם התובעים הינן זכויות חכירה בחלקה 180 ולא ניתנה כל זכות בחלקה 187. בפסק דין זה נקבע , בין היתר, כי מההסכם עולה כי התובעים ידעו היטב שזכויותיהם במקרקעין תלויות בהסכמת מנהל מקרקעי ישראל. גם בפסק דין שניתן בערעור על כך בע"א 1424-08-07 נקבע כי הזכות המירבית של התובעים במקרקעין הינה זכות החזקה ולא כל זכות אחרת. לטענת הנתבעת עילת התביעה היחידה שיש לתובעים הינה מכוחו של ההסכם ופרשנותו הינה הסוגייה המרכזית השנויה במחלוקת בתיק זה. לטעמה, התובעים החתומים על ההסכם יכולים לבסס את אומד דעתם ובכלל זה את נסיבות החתימה עליו ולמרות זאת הם בחרו שלא להעיד והעידו את מר אילן נגר שהינו בנו של תובע 2 ואחיינו של תובע 1 שעדותו היא בגדר עדות שמועה ופרשנות. באשר לטענת התובעים בדבר זכאות לפיצוי, טוענת הנתבעת כי לתובעים לא היתה מעולם כל זכות בחלקה 187 או הרשאה כלשהי להחזיק בה. התובעים הם פולשים לכל דבר ועניין. ההליך המשפטי נשוא ת"א 1033/92 בא לעולם על רקע אי נקיטת הליכי הפקעה ע"י הנתבעת מכוח תוכנית אפ/2009 /1 טרם ביצוע עבודת הסלילה לכביש. פינוי השטח ע"י התובעים אמנם חסך זמן אולם עם נקיטת הליכי הפקעה נורמליים ע"י הוועדה המקומית, היה נסלל הכביש גם ללא הסכמתם, בהתאם לחוק, ובמצב דברים זה היו זכאים התובעים לקבל פיצוי זניח בגין השבחותיהם, ככל שיוכחו, וביחס לתוואי הדרך בלבד. הנתבעת טוענת, כי היא עמדה במלוא התחייבויותיה עפ"י ההסכם משנת 1992. עם שינוי ייעוד, כמוסכם, של השטח המצוי מדרום לכביש, הפך מנהל מקרקעי ישראל להיות בעל הזכויות היחידי בו והוא אמור לשווקו ולאפשר בנייה למגורים עליו. מובן, כי עם שינוי הייעוד פקעה ובטלה מאליה חובת הפיצוי מכוח ההסכם, אם וככל שעמדה לתובעים. בנוסף טוענת הנתבעת, כי היא עשתה ככל יכולתה להביא למצב בו יסכים מנהל מקרקעי ישראל להחכיר את השטח שייעודו שונה למגורים לתובעים, אם כי ברור שתוצאתם הסופית של מאמציה אינה בשליטתה. הנתבעת לא התחייבה להצליח להשיג את הסכמת המנהל ביחס להחכרת השטח לתובעים בפטור ממכרז ולא ביחס לתנאי ההחכרה אלא לפעול להשגת מטרה זו ככל הניתן בנסיבות העניין. נוכח עמידת הנתבעת במלוא התחייבויותיה עפ"י סעיף 3 להסכם הרי שאין כל תחולה לסעיף 4 להסכם, קרי, לפיצוי. התובעים היו מודעים לכך כי עם שינוי הייעוד למגורים, בעל דינם היחיד הוא מנהל מקרקעי ישראל ובהמשך לכך הם דרשו ממנו פיצוי בגין השבחותיהם את המקרקעין, כתנאי לפינויים במסגרת ת"א 2227/01 הנ"ל. הנתבעת טוענת, כי תיתכן תחולה לפיצוי בהתאם לסעיף 4 להסכם רק אם לא שונה הייעוד כמוסכם. ללא שינוי הייעוד, נותר בעינו הייעוד הציבורי של המקרקעין (שטח ציבורי פתוח) והנתבעת אמורה היתה לתפוס בהם חזקה ולממש את בעלותה לאחר הפקעתם, וממילא לשאת בחובת פיצוי עפ"י ההסכם. סעיף 4ג להסכם הסדיר פיצוי כספי בגין השטח הנותר בחלקה 187 שהוצא מחזקת התובעים. הואיל ולא הוצא ע"י הנתבעת השטח המצוי בחזקתם של התובעים בחלקה 187 שייעודו שונה למגורים, שכן עפ"י דין מחויבת השבתו למנהל וכך אכן נעשה, הרי שלא עומדת לתובעים כל זכות לקבלת פיצוי בגין תא שטח זה. בנוסף טוענת הנתבעת כי כל הוראה בהסכם שמתיימרת להעניק זכות לפיצוי כספי אף בגין שטח שלא פונה ו/או לא אמור להתפנות ע"י התובעים לטובתה ולצורכי ציבור ושהבעלות בו הושבה למינהל, היא טענה בלתי חוקית ו/או סותרת את תקנת הציבור. לטענתה, גם אם ייפסק כי התובעים זכאים לפיצוי, הרי שהדברים אמורים לכל היותר בתא השטח שהוצא מחזקתם לצורך סלילת הדרך בלבד. למעשה טוענת הנתבעת, כי התובעים אינם אלא פולשים שלא קיבלו מעולם הרשאה או היתר לפעילות חקלאית בחלקה 187 ומעולם לא טרחו לשלם דמי שימוש. מעמדם של התובעים עפ"י ההסכם יכול וינוע לכן בין פולשים סתם לברי רשות לכל היותר כפי שגם העיד יגאל יוסף שהעיד מטעם התובעים. הזכויות בהן הכירה הנתבעת במסגרת ההסכם הינה זכות חזקה בלבד. מסקנה זו מתבקשת ומתחייבת מהרקע לחתימת ההסכם, מלשונו, מתכליתו ומהקשרם הכולל של הדברים. גם בימ"ש מחוזי ובימ"ש שלום קבעו במסגרת תביעת הפינוי של ממ"י נגד התובעים, כי מדובר בזכות החזקה וקביעות אלה מהוות השתק פלוגתא. זכות החזקה מגלמת בתוכה לכל היותר זכאות לקבלת פיצוי בגין השבחותיהם של התובעים את המקרקעין אם וככל שיוכחו. דרישת התובעים לקבלת פיצוי על בסיס ייעוד השטח למגורים, נעדרת כל איזכור בהסכם עצמו. לחילופין, אף אם תוכר זכאות התובעים לקבל פיצוי על בסיס הייעוד החדש למגורים, כי אז יש להפחית משווי זה את הוצאותיהם הכרוכות בשינוי הייעוד ובכלל זה תשלום דמי חכירה לממ"י ותשלום היטל השבחה לנתבעת. באשר לטענת התובעים בדבר פיצוי בגין תוואי הדרך, טוענת הנתבעת כי לפי ההסכם התובעים היו אמורים לוותר על פיצוי זה בתמורה לחכירת שטח שייעודו שונה למגורים ומכל מקום האמור בחוו"ד שמאי שצורפה לתביעה ביחס להערכת שווי שטח הדרך, שגוי מבחינת הנתונים עליהם התבסס השמאי. הנתבעת טוענת כי המועד הקובע לכל הערכת שווי הוא יום חתימת ההסכם בלבד. מועד אפשרי אחר הוא בתום 3 חודשים מיום חתימת ההסכם או שנתיים לאחר חתימתו (סעיף 5 להסכם). לפיכך עותרת הנתבעת לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד. דיון והכרעה לב לבה של המחלוקת שבפניי הינו הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ביום 14.4.92 (ת/1 נספח 3) וקיבל תוקף של פסק דין במסגרת ת"א (שלום פ"ת) 1033/92. לאור הסכם זה יש לבחון את טענות הצדדים וזו צריכה להיות נקודת המוצא לדיון במחלוקת שבפניי. אקדים ואומר כי טענות הנתבעת בדבר היות התובעים בגדר פולשים לחלקה 187 דינן להידחות שכן אם אכן זו היתה עמדתה ביחס לתובעים הרי שהיא לא היתה חותמת עמם על ההסכם הטומן בחובו הקניית זכויות במקרקעין. כך גם נדחית טענת הנתבעת לפיה ההסכם שנחתם אינו חוקי ונוגד את תקנת הציבור. בשל חשיבות ההסכם אביא את עיקריו. בהסכם נכתב באשר לנתונים הבסיסיים, כי התובעים הם בעלי זכות החכירה של חלקה 180 והם מחזיקים מאז שנת 1953 בשטח נוסף בחלקה 187, עד לואדי נחל ראבה. מדובר בחלקות שמהוות רצף טריטוריאלי אחד. התובעים הסכימו לכך שהנתבעת תסלול כביש בשטח חלקה 187 ולצורך זה הוסכם כי התובעים יפנו את השטח. בתמורה לכך, הנתבעת התחייבה ליזום שינוי תוכנית מתאר ו/או שינוי ייעוד שטח של כ-1.5 דונם שבין גבול חלקה 180 עד לכביש המתוכנן, משטח ציבורי למגורים, שעליו יוכלו התובעים לבנות 3 יחידות קוטג'ים או 6 יחידות דו משפחתיות צמודות לכל הפחות, וכן ליזום צירוף שטח זה לחלקת התובעים. כמו כן, התחייבה הנתבעת לפעול לאישור התוכניות ע"י הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ולכל רשות אחרת, ולהמליץ בפניהן על אישור התוכנית ולפעול בכל דרך שתידרש לאישור התוכניות בוועדות, תוך השקעת כל מאמץ ואמצעי שיידרש לשם אישור התוכניות. בנוסף התחייבה הנתבעת ליזום חתימת הסכם חכירה בין מנהל מקרקעי ישראל ובין התובעים, לפיו יוחכר לתובעים השטח בן כ-1.5 דונם שבין גבול חלקה 180 לכביש ולפעול אצל מנהל מקרקעי ישראל על מנת שהשטח יוחכר ללא תמורה או בתמורה מינימלית, ככל שהדבר ניתן בנסיבות העניין. סעיף 4 (ג) להסכם מסדיר את נושא הפיצויים וקובע את אופן הפיצוי במידה ולא יאושרו התוכניות כפי שפורט לעיל בתוך 3 חודשים מיום חתימת ההסכם. במידה והאמור לא יהיה ניתן לביצוע מסיבה כלשהי, התחייבה הנתבעת להותיר את החזקה בשטח 1.5 דונם המסומן בתשריט שצורף בחזקת התובעים ולהימנע מלהיכנס לשטח זה ו/או להפריע לתובעים להחזיק בשטח זה. כל הנתונים שהבאתי לעיל מההסכם אינם שנויים במחלוקת . הנושא שטעון בירור הוא טענות התובעים לפיהן הנתבעת לא פעלה לקיום ההסכם בהתאם להתחייבויותיה. בסעיף 3(ד) בהסכם הפשרה נכתב במפורש, כי הנתבעת מתחייבת ליזום את הסכם החכירה בין מינהל מקרקעי ישראל לבין התובעים לפיו יוחכר השטח בן ה-1.5 דונם. משמע, שלשני הצדדים במועד חתימת ההסכם היה ידוע שהנתבעת מתחייבת בהתאם למה שסוכם בכפוף להסכמת מנהל מקרקעי ישראל.כך גם נקבע בפסק דין שניתן בתביעת הפינוי שהגיש המנהל כנגד התובעים בת"א 2227/01 (שלום פ"ת) ביום 20.10.02, בו התקבלה תביעת המנהל לפינוי חלקה 187 בה החזיקו התובעים (נספח יא 1 לכתב התביעה). התובעים ערערו על פסק דין זה ע"א (מחוזי מרכז) 1424-08-07 והערעור נדחה אולם נקבע, כי המנהל היה מודע לישיבתם של המערערים במקרקעין ולא עשה לפינויים (ת/1 נספח 5). נתונים נוספים הנדרשים להשלמת התמונה ושאינם שנויים במחלוקת הינם - ביום 13.5.97 פורסמה למתן תוקף תוכנית רנ/10 שהסדירה את שינוי הייעוד של חלק מחלקה 187 הכלוא בין דרך בגין מצפון ובין חלקה 180 מדרום, משטח ציבורי פתוח למגורים. ביום 21.12.97 פורסמה ברשומות הודעה מטעם הוועדה המקומית בהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 וחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, לפי הנתבעת הינה הבעלים של חלקה 187 כולה (נ/1 נספחים ד'-ד1). ביום 12.11.98 פורסמה למתן תוקף תוכנית רנ/95 שהסדירה את הקמת קריית חינוך בוואדי רבה ובין היתר קבעה את הרחבתה של דרך בגין מ-21 מ' ל-27 מ'. ביום 24.5.10 קיבלה מועצת העיר החלטה פורמלית בדבר ביטול ההפקעה בחלקה 187 במסגרת תוכנית רנ/10 והשבת השטח למנהל מקרקעי ישראל. החלטה זו אושרה ע"י משרד הפנים ביום 25.4.11 (נ/1 נספח ה). מהנתונים שבפניי עולה איפוא, שהנתבעת מילאה אחר התחייבותה הראשונה עפ"י ההסכם כך שייעוד חלק מחלקה 187 שונה משטח ציבורי פתוח למגורים, במסגרת רנ/10 בחודש מאי 1997. אמנם בשנת 2010 בוטלה ההפקעה והשטח הושב למנהל, אולם כל הטענות הנטענות והפעולות שבוצעו ע"י הצדדים נבחנות ביחס למועדים שקדמו להגשת התביעה, קרי עובר לשנת 2009. בהתחייבות השנייה על פי ההסכם, היה על הנתבעת לפעול להחכרת השטח לתובעים לאחר שינוי הייעוד. מטענות התובעים עולה כי הנתבעת לא עמדה בהתחייבות זו ולכן קמה הזכות לפיצוי מכח ההסכם. הנתבעת טוענת כי פעלה לקיום התחייבות זו ובסופו של יום לא יכלה לאלץ את המנהל לפעול להחכרת השטח לתובעים. ב"כ הצדדים הביאו ראיות התומכות בכך שהנתבעת נקטה בפעולות מסוימות על מנת להוציא אל הפועל את ההתחייבות להחכרה. מטעם התביעה העיד אילן נגר שהוא בנו של תובע 2 וכן יגאל יוסף ששימש ראש עיריית הנתבעת בין השנים 1983-2003. עדותו של נגר לא תרמה באופן ממשי לביאור הראייתי של המחלוקת שבפניי שכן העד לא היה שותף להליכים הרבים שהתנהלו בין הצדדים במהלך השנים (עמ' 13 לפרוט') ובעיקרו של דבר בהסכם הפשרה (עמ' 14 לפרוט'), ומרבית התשובות שהשיב התבססו על נתונים שהבין מאביו ודודו - התובעים (עמ' 9, 16 ו- 17 לפרוט'). כאשר נשאל העד לפשר היעדרותם של התובעים מדוכן העדים הוא נימק זו באמתלה בריאותית (עמ' 14 לפרוט'), אבל התובעים לא תמכו זאת ראייתית במועד שהיה עליהם לעשות כן, באישור רפואי כלשהו המבסס את היעדרם של אלה מעדות בפניי. נגר אישר בעדותו כי הנתבעת ניסתה פעמים מספר לפעול לכך שהמנהל יחכיר לתובעים את השטח אך הדגיש כי "במבחן התוצאה הוא נכשל" (עמ' 15 לפרוט'). יגאל יוסף (ע"ת2) שכיהן כראש המועצה המקומית ראש העין ואחר כך כראש העיר ראש העין בין השנים 1983-2003, הצהיר (ת/2), כי היה מעורב אישית באירועים המתוארים בכתב התביעה כולל בשלבי חתימת ההסכם. יוסף ציין כי עד שסיים את כהונתו בעירית ראש העין בשנת 2003, לא הצליחה הנתבעת לשכנע את המנהל לוותר על השטח של דונם וחצי, ולא בוצעה החכרת אותו שטח בן כ-1.5 דונם בחלקה 187 הצמוד לבתי התובעים והגובל בחלקה 180. עוד פירט העד בתצהירו, כי בשנת 2003 ולאחר שהמנהל הגיש נגד התובעים תביעה לפינוי הדונם וחצי, הוא הלך עם התובעים ובא כוחם לפגישה במנהל במטרה לשכנע את מנהל המחוז במנהל מקרקעי ישראל, לוותר על הקרקע אך הדבר לא הסתייע (ת/2 סעיף 18). מתצהירו עלה, כי הוא נפגש מספר פעמים עם התובעים לאחר חתימת ההסכם ושלח מכתבים למנהל ולאחרים על מנת לסייע להם (ת/2 נספחים 2, 3 ו-4). מכתב שנשלח ביום 2.9.03 בו ציין, כי לאור התחייבות הנתבעת בהסכם הרי שהיא לא תוכל להחזיר את החלקה לבעלות מנהל מקרקעי ישראל או כל גורם אחר למעט התובעים (ת/2 נספח 4). העד נשאל בחקירתו הנגדית האם הנתבעת קיימה חובתה להשתדל אצל המנהל ככל יכולתה על מנת שהמנהל יחכיר את הקרקע לתובעים בחינם או בתמורה מינימאלית, והוא השיב על כך בחיוב (עמ' 24 לפרוט'). כמו כן הוא העיד כי באמצע שנת 2011 היתה אפשרות שהתובעים יקבלו את הקרקע במכרז של הקרקע ועד מועד זה למעשה הנתבעת עמדה בהתחייבויותיה (עמ' 25 לפרוט'). בהמשך חקירתו הוברר, כי הרבה לפני תום כהונתו סבר העד כנציג הנתבעת כי הוא פעל באופן מספק בניסיונותיו שהקרקע תוחכר לתובעים. יוסף עומת עם תצהיר שנתן ביום 29.5.00 (נ/1 נספח י1) במסגרת המרצת פתיחה שהגישו התובעים למניעת סלילת כיכר תנועה בצומת הרחובות יהודה הלוי ודרך בגין, ובו הצהיר שהנתבעת עמדה בכל התחייבויותיה וכן שלסעיף 4 להסכם יש תחולה רק אם הנתבעת לא עומדת בכך. הוא השיב ביחס לכך שבאותו רגע הצהיר שמיצה את האפשרויות והתובעים יכולים לתבוע את הפיצוי שמגיע להם לפי ההסכם (עמ' 26 לפרוט'). בחקירתו החוזרת הבהיר, כי הוא הצהיר בתצהיר הנ"ל שהנתבעת עמדה בכל התחייבויותיה "לעשות שינוי ייעוד, להשביח את הקרקע ולפעול אל מול המנהל" (עמ' 29 לפרוט'). כך גם עלה בחקירתו בהמשך כאשר עומת עם העובדה שגם בתביעה שהגישו התובעים כנגד הנתבעת בשנת 2001 עפ"י פקודת ביזיון ביהמ"ש במסגרתה הם תבעו את הפיצוי מכוח חתימת ההסכם, נכתב בכתב ההגנה כי הנתבעת עמדה במלוא התחייבויותיה לפי ההסכם ולכן אין תחולה לסעיף 4 להסכם. יוסף השיב על כך תוך שמבין את טעותו "אני לאורך השנים טענתי שיש מנגנון של פיצוי, לא הייתי מודע לזה ששוללים את סעיף 4, זו דעה שסותרת את כל מה שטענו עד היום ואת ההסכם, יכול להיות שמשה כהן הוביל מהלך מסוים אליו לא הייתי מודע. לא זוכר אם קראתי את כתב ההגנה הזה טרם שהוגש. זה סותר את כל מה שהיה בתצהירים האחרים" (עמ' 26 לפרוט' ש' 22-25 ). יוסף העיד כי הוא הכיר בזכאות התובעים גם מתוקף היותם ברי רשות (עמ' 28 לפרוט') והם זכאים לדרוש פיצוי כאילו שונה הייעוד (עמ' 29 לפרוט'). מטעם הנתבעת העיד משה סיני שמכהן כראש הנתבעת מחודש נובמבר 2003. הוא אישר בחקירתו כי מרבית מהאמור בתצהירו אינו ידוע לו מידיעה אישית (עמ' 31 לפרוט'). מעדותו הוברר, כי אין בידיו אסמכתאות לכך שהנתבעת פנתה למנהל כדי שיצרף את השטח של דונם וחצי שבחלקה 187 לחלקה 180 ואמר "אני לא יודע על צירוף אני יודע רק על זה שלמעשה פנינו למנהל בקשר לשינוי ייעוד לא לעניין צירוף השטח הזה לחלקה 180" (עמ' 32 לפרוט' ש'15-16 ). כשנשאל מדוע הנתבעת לא פעלה לאחד את חלקה 180 יחד עם הדונם וחצי שכלוא בחלקה 187 הוא השיב כי "מאחר והעירייה מעולם לא הכירה בזכות הבעלות של התובעים על הקרקע אין שום הגיון בהליכים כמו שאתה מדבר עליהם, על אחת כמה וכמה אנו מדברים על רשות ממשלתית המחזיקה בבעלותה את הקרקע והיא בעליה" (עמ' 32 לפרוט' ש' 30-32). בהמשך בעדותו הוא דיבר בגנות ההסכם שנחתם ואמר "...מכל המסמכים שקראתי אני יכול לומר שהעירייה ניסתה ועשתה כמיטב יכולתה כדי לממש את חלקה בהסכם שהיום אף ראש עיר רציני לא היה חותם עליו" (עמ' 33 לפרוט' ש'10-12). הוא טען, כי נמנע מלשלם את הפיצוי מאחר והוא סבור שהעירייה עמדה בהסכם. לצד זה העיד כי החל מכניסתו לתפקיד הוא לא עשה דבר לקיים את התחייבות הנתבעת עפ"י ההסכם שכן כל הדברים שנועדו לקדם זאת היו "בתקופת קודמי" וכן אמר "אתה לא מצפה שאנו יכולים לכפות על המנהל להוציא שטח מסוים למכרז כזה או אחר או להחכיר ללא מכרז" (עמ' 33 לפרוט' ש' 27-30). לדבריו הוא לא מצא לנכון לפנות למנהל לשקול מחדש את עמדתם כשהם התנגדו להעברת השטח לידי התובעים מבלי לקיים מכרז. ובהמשך הסביר את סירוב הנתבעת להגיע לגישור עם התובעים כי "העברנו את הכדור למנהל. אני חושב שאנו לא צריכים לשכנע את המנהל מעבר למהלכים שנעשו עד לאותו מועד" (עמ'35 לפרוט' ש' 26-28). לתצהירו של סיני צורף מכתב מיום 2.10.00 ששלח ב"כ העירייה למנהל על מנת שיחכיר את השטח של כ-1.5 דונם מחלקה 187 לתובעים (נ/ 1 נספח ח') והוא נענה על כך ע"י המנהל בו ביום, בשדר פקסימליה בו נכתב כי הקצאת שטחים נעשית רק בכפוף לכל דין ולקיום מכרז (נ/1 נספח ט). מהמקובץ לעיל עולה כי היו ניסיונות אחדים מטעם הנתבעת לפנות אל המנהל שיחכיר לתובעים את הקרקע. נראה לי, כי הנתבעת אכן פעלה אצל המינהל וביקשה כי המינהל יחכיר את הקרקע לתובעים ללא תמורה או בתמורה מינימלית. העירייה לא היתה אמורה להציף את המינהל בדרישות חוזרות ונישנות לאורך כל השנים, מקום בו המינהל היה נחרץ בתשובתו. העירייה פעלה גם מעבר לנדרש, כאשר ראש העירייה, מר יגאל יוסף נפגש בעניין זה עם נציגי המינהל. לפיכך, אני סבור שהעירייה יצאה ידי חובתה ולא הפרה את ההסכם. לאור האמור, אני דוחה את התביעה. בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון להורות על תשלום הוצאות. עירייהפיצוייםחוזההפרת חוזה