בלט אנולוס תאונת דרכים

הקדמה תובענה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן :"חוק הפיצויים"). התובע, יליד 29.08.57, נפגע בתאונת דרכים, ביום 26.12.98, בשעה שנסע ברכב, שהיה נהוג על ידי הנתבע והשימוש בו היה מבוטח על ידי הנתבעת (להלן:"התאונה"). תובענתו מופנית כלפי שניהם. 3. לא היתה מחלוקת בשאלת חבותה של הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו עקב התאונה והצדדים נחלקו לגובהם. 4. בבית המשפט העיד התובע, שנחקר על תצהיר עדות ראשית שהגיש, וכן המומחית שערכה חוות דעת רפואית בעניינו של התובע. 5. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. הנכות הרפואית 6. לכתב התביעה צירף התובע בקשה למינוי מומחה רפואי על פי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז - 1986. בית המשפט, כב' השופט ר. יעקובי, מינה את ד"ר מיכל עמית - כהן כמומחית בתחום האורטופדיה (להלן:"המומחית"). 7. מחוות הדעת של המומחית עולה, כי התובע נפגע בשעה שישב ברכב מאחור, בלא שהיה חגור בחגורת בטחון, ורכב אחר פגע מימין ברכב בו נסע. בחדר המיון התלונן על חבלת ראש ללא איבוד הכרה, כאבים בצוואר, בגב תחתון ובברך. התובע שוחרר לאחר שלא נמצאו שברים בצילומי רנטגן שנערכו לו ונמצאה אך רגישות מפושטת בגב תחתון עם טווח מוגבל. בבדיקת C.T., שנערכה ביום 06.08.99, נמצא בלט מינימלי של אנולוס בגובה L-4-5 של חוליות עמוד השדרה המותניים ללא היצרות של התעלה. לדבריו, קיבל 4 סדרות של טיפול פיזיוטרפי, טיפול אנלגטי וכן תרופות נוגדות דלקת. התובע המציא תעודות מחלה ממועד התאונה ועד ליום 15.02.99. 8. בעת בדיקתו על ידי המומחית התלונן התובע על כאבי גב תחתון קורנים לרגל שמאל, קוצים בכף הרגל וקושי להרים משקל כבד. בבדיקתו נמצאה הגבלה קלה מאוד לכל הכיוונים של עמוד השידרה המותני. המומחית קבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% למשך ששה שבועות ובגובה 30% למשך ששה שבועות נוספים. כן קבעה כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין ההגבלה הקלה מאוד בתנועות עמוד השדרה המותני לפי סעיף 37(7) א' (מותאם) לתוספת הראשונה לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956, אולם, לדעתה יש לייחס 1% בגין מצב קודם, עקב שתי אפיזודות של תלונות מצידו של התובע על כאבים בגב התחתון, בשנת 1992 ובשנת 1994, כאשר לאחר התלונה האחרונה קיבל טיפול אנלגטי. 9. התובע לא הסכין עם קביעותיה של המומחית וזימנה לחקירה על חוות דעתה, אך המומחית לא שעתה לטענות ב"כ הצדדים לשינוי מסקנותיה שבחוות הדעת והותירה קביעתה, כי נכותו הרפואית של התובע עקב התאונה היא בשיעור 4%. 10. בסיכומים שהגישו ב"כ הצדדים עותרים הם כי בית המשפט יקבע כי נכותו הרפואית של התובע שונה מזו שקבעה המומחית. ב"כ התובע טוען כי יש להעמיד את נכותו הרפואית והתפקודית של התובע בשיעור של 10%, וזאת מארבעה נימוקים עיקריים : הראשון, על פי תאוריו של התובע בעדותו, הגבלתו היא יותר מקלה על פי הסעיף שעל יסודו קבעה המומחית את נכותו של התובע. הנימוק השני, ייחוס הגבלה של 1% בגין העבר פירושו 20% ממה שקבעה המומחית ואין לקבל קביעה זו לאור הזמן הרב שחלף בגין התלונות הקודמות לבין התאונה, ומכל מקום יש להחיל מבחן "הגולגולת הדקה". הנימוק השלישי מבוסס על כך כי במימצאי בדיקת ה- C.T. נמצא בלט דיסק הנוגע בשק התקאלי כנובע מן התאונה, ובלט שכזה מאשר את תלונות התובע ומזכה לנכות של 10%. הנימוק הרביעי מבוסס על כך כי הנתבעת ביקשה לדחות מועד סיום המשפט לאיתור חומר רפואי על התובע שלא הושג. ב"כ הנתבעת טוען לעומתו, כי יש לדחות טענותיו של התובע וכי יש להעמיד נכותו הרפואית של התובע עקב התאונה על 2.5% בלבד וזאת לאור דבריה של המומחית, כי בעקבות תלונתו של התובע בשנת 1994 הועלה חשד כי לתובע "מחלת בכטרב", שהינה מחלה ניוונית של עמוד השדרה המאופיינת בהגבלת תנועה פרוגרסיבית ומשמעותית. 11. אין הצדדים חולקים, כי קביעת הנכות הרפואית, כמו גם זו התפקודית, הינה בסמכותו של בית המשפט, שכן חוות הדעת של המומחה הינה ראיה מני הראיות המובאות לפני (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ ואח', פ"ד מז (5) 170 והאסמכתאות שם; ע"א 1156/92 _דורינה סגל נ' סגל ואח' תק על 65 (1) 1436). עם זאת אין בידי לקבל טענות ב"כ הצדדים לקביעותיה של המומחית. מימצאיה ומסקנותיה פורטו היטב בחוות דעתה וכן במהלך חקירתה בבית המשפט. המומחית נימקה היטב מדוע זה ייחסה לעבר 1%, שכן מדובר בשני מקרים בהם התלונן התובע על כאבי גב תחתון ולו היה מדובר בתלונה בודדת לא היתה מייחסת נכות כלשהי לעבר. עוד ציינה, כי אכן הועלה חשד ל"מחלת בכטרב" אצל התובע, אולם חשד זה לא אומת ולא נמצאו מימצאים לאימותו בבדיקת ה- C.T. (פ' עמ' 20- 21). מקובלים עליי כל נימוקיה של המומחית לקביעת נכותו של התובע, לרבות יחוס 1% בלבד לגבי העבר, אשר מעוגנים במימצאי הבדיקה והמסמכים הרפואיים ולא מצאתי לקבוע אחרת. לפיכך, נכותו הרפואית של התובע עקב התאונה הינה בשיעור של 4%. נזק לא ממוני 12. ב"כ התובע עותר לפסוק לתובע פיצוי לפי נכות בשיעור של 10%, ואילו ב"כ הנתבעת מבקש לפסוק לתובע על פי הקבוע בתקנות. 13. הפיצוי בגין נזק לא ממוני נקבע על פי האמור בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1976. אכן, בסמכותו של בית המשפט לקבוע פיצוי בשיעור של עד 10% מהסכום המקסימאלי לנפגע שנכותו נקבעה לפחות מכך, על פי תקנה 2(ב) לתקנות הנ"ל, אולם, הפיצוי המקסימאלי ייפסק במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה (ע"א 146/87 כץ נ' רוזנברג ואח', פ"ד מג (3) 421; ע"א 583/89 כראדי נ' דן - אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ ואח', פ"ד מה (3) 133, 135). לאחר שנתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים, ובהתחשב בתקופת הנכות הזמנית שנקבעה לתובע ובטיפולי הפיזיוטרפיה שניתנו לו, הנני פוסק לתובע פיצוי בגין הנזק הלא ממוני סך של 8,000 ₪, נכון להיום. עזרה וסיעוד לעבר 14. ב"כ התובע ביקש בסיכומיו לפסוק סך של 20,000 ₪, לתקופת אי הכושר הזמני ולתקופה בה קיבל 4 סדרות של טיפולי פיזיוטרפיה. ב"כ הנתבעת טען כי אין מקום לפסוק פיצוי כלל, שכן על פי עדותו של התובע במהלך התקופות הנזכרות קיבל את עיקר העזרה מאשתו דהיום ולאחר מכן העסיק עוזרת בשכר, ברם, לא הובאה כל עדות לכך. 15. הלכה פסוקה היא, כי יכול בית המשפט להיזקק לטענה בנושא עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך ואף יכול לערוך אומדנא ובלבד שישתכנע כי העזרה שהושטה ניתנה מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה (ע"א 93/73 שושני נ. קראוז, פ"ד כח(1) 277 - 280; ע"א 370/99 פרפלוצ'יק נ. מוטס ואח', פ"ד לד (3) 551 - 553; ע"א 92/83 שמש נ' בר דוד ואח', פ"ד מ (1) ע' 225; ע"א 142/89 גמליאל ואח' נ. אושיות חברה לביטוח בע"מ, תק-על 90 (3) 683, 685). עם זאת היו מקרים בהם היה סבור בית המשפט כי אם העזרה ניתנה כ" עזרה מקובלת הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינה" לא היה מקום לפסוק פיצוי בגין כך (ע"א 327/81 ברמלי נ. חפוז, פ"ד לח (3) 580, 588; ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי ואח', פ"ד לט (1) 477, 493). 16. לאחר שנתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים, לעדותו של התובע ותשובותיו בתצהיר תשובות לשאלון (נ/2) ולתצהיר תשובות משלים (נ/3), בנסיבות הענין, סבורני כי התובע זכאי לפיצוי בגין העזרה שהושטה לו שלא בתשלום על ידי חברתו באותה עת, לתקופה של הנכות הזמנית שבסמוך לאחר התאונה. התובע לא אושפז ולא סבל משברים, אם כי דומה כי עקב כאבי הגב היה מוגבל, לפרק זמן מסוים. הנני פוסק לתובע בגין עזרת הזולת לעבר סך של 2,500 ₪, נכון להיום. הפסדי שכר לעבר ואובדן כושר השתכרות לעתיד 17. בסיכומיו, ביקש ב"כ התובע לפסוק בגין הפסדי השכר של התובע לעבר סך של 50,000 ₪, ואילו לעתיד ביקש לפסוק על יסוד נכות בשיעור של 10%, בשיעור דומה מהכנסה חודשית 17,500 ₪ שעליו הצהיר התובע עד הגיע התובע לגיל 67 בהיוון המתאים. ב"כ הנתבעת טען, כי בהעדר ראיות לעיסוקיו של התובע ולהכנסתו עובר לתאונה, כפי שטען להם, אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו לעבר. אשר לאובדן כושר לעתיד הוצע לפסוק סך של 3,000 ₪ המבוסס על חישוב של הכנסה לפי שכר המינימום במשק, לפי נכות בשיעור של 0.5% עד הגיעו של התובע לגיל 67. 18. בסעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית העיד התובע, כי עובר לתאונה עבד כסוכן ביטוח ונהג מונית עצמאי והשתכר כ- 17,500 ₪ ברוטו לחודש. כן העיד, כי בגין הכאבים בגב וההקרנות לרגל נאלץ להפסיק עבודתו כנהג מונית (סעיף 11 שם), וגם בעבודתו כסוכן ביטוח הפחית את מספר שעות העבודה, תפקודו לקוי ומוגבל, מתקשה לשבת וחייב להחליף תנוחות מידי פעם. 19. ב"כ הנתבעת יצא חוצץ כנגד טענתו של התובע בתצהירו, כי עובר לתאונה עבד גם כנהג מונית, שכן טענה עובדתית זו אינה מופיעה בכתב התביעה, ולפיכך מהווה עילה חדשה, שעניינה הפסדי שכרו של התובע כנהג מונית עצמאי וכן מהווה שינוי חזית שלה התנגד טרם חקירתו הנגדית את התובע. טענות אלו הועלו כבר במהלך עדותו של התובע וניתנה החלטה ולפיה ייחקר התובע על ידי ב"כ הנתבעת גם בנושא זה ותהיה התייחסות לכך בפסק הדין ( פר' עמ' 3 ש' 17 ואילך). 20. מקובלת עליי טענת הנתבעת, כי משלא נאמר בכתב התביעה, וגם תיקונו לא התבקש, כי עיסוקו של התובע עובר לתאונה היה גם כנהג מונית עצמאי, מהווה הדבר משום העלאת עילה חדשה אשר יכולה לקבל משמעות לענין חישוב הפסדי שכר בעבר ובעתיד (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 133 ואילך), ולפיכך לא היה מקום לעשות זאת ולא להתייחס לכך. התובע גם לא פירט בכתב התביעה את בסיס השכר שממנו גזר הפסד השתכרות לעבר כמופיע בסעיף 8(ב) לכתב התביעה. כן מקובלני, כי תצהיר תשובות לשאלון הנמצא בתיק בית המשפט, אינו מהווה חלק מכתבי הטענות או הראיות, אלא אם כן הוגש באורח פורמלי במהלך המשפט ולאותן תשובות שלצרכיהן הוגש (י. זוסמן, שם, עמ' 451; א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 156).עם זאת, לא ניתן לומר, כי הנתבעת הופתעה מהעלאת גירסתו של התובע בתצהירו כי עבד גם כנהג מונית, שכן כבר בתצהיר התשובות לשאלון שניתן ביום 18.03.02 (תשובות לשאלות 29(א),31(ב), 32(ב)- נ/2), הצהיר התובע כי עובר לתאונה עבד כנהג מונית עצמאי. לעומת זאת, תמוהה העובדה כי בתצהיר התשובות הנזכר, על אף שניתן למעלה משלוש שנים ממועד התאונה, לא טרח התובע לציין כי עבד גם כסוכן ביטוח כפי שהעיד בבית המשפט (פר' עמ' 5 ש' 6-18). אף כי לא אוכל לקבוע כי עדותו של התובע היתה מהימנה לכל אורכה ובכל פרטיה, מקובל עלי כי עובר לתאונה עבד כנהג מונית עצמאי ובמקביל עבד גם כסוכן ביטוח בתחילת דרכו. דא עקא, אין בכך כדי לשנות מהתמונה הסופית אשר לפיצוי שייפסק לו בגין הפסדי שכר. ואבהיר. כאמור, התובע הצהיר כי הכנסתו החודשית הממוצעת היתה 17,500 ₪ ברוטו. בחישוב פיצויים לנפגע בתאונת דרכים יש לחשב את ההכנסה נטו (סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים). דברים אלו ידועים ידוע היטב לב"כ התובע, אולם באופן עקבי, גם בסיכומיו, המשיך לעמוד על דרך חישוב לפי ההכנסה ברוטו. אין בכך כל תועלת. התובע לא הגיש לבית המשפט דוחו"ת שומה, וב"כ אף טען, משום מה, כי אין עליו לעשות כן (פר' עמ' 3 ש' 15), ואף לא הגיש מסמך כלשהו לאימות טענתו של התובע להכנסה הנטענת. מבלעדי ראיה בכתובים אין אני נותן אמון בטענת התובע להכנסה האמורה, מה גם שלא ניתן להבין ממנה האם יש לנכות הוצאותיו להפעלת המונית כעצמאי ולעבודתו כסוכן ביטוח עצמאי, ומהי הכנסתו נטו שנותרה מעבודתו כנהג מונית ומעבודתו כסוכן ביטוח. עוד יש לציין, כי בכתב התביעה, שהוגש כשנתיים וחצי לאחר התאונה, ביקש התובע לפצותו בגין הפסדי השתכרות ואובדן כושר השתכרות עד להגשת כתב התביעה בסכום של 35,000 ₪. דא עקא לטענה זו לא נמצאו סימוכין, לא בתצהירו של התובע, ששם לא נאמר מאומה כי לתובע נגרמו הפסדי שכר כלשהן ממועד התאונה ואילך, ולא בעדות או בראיה כלשהי אחרת. לפיכך, אף אם אקבל עדותו של התובע כי בגין התאונה נעדר מעבודתו, לפחות בתקופת אי הכושר שנקבעו על ידי המומחית, אזי בהעדר פרטים כלשהם כי אכן נגרמו לו הפסדים ולהכנסותיו נטו של התובע ולדרך החישוב, אין מקום לפסוק מאומה בגין הפסדי שכר ממועד התאונה ועד למועד מתן פסק הדין (ראה גם החלטת ביניים מיום 01.12.03 - פר' עמ' 4 ש' 1-5). לכאורה לא היתה מניעה מצד התובע לזמן לעדות עדים שיעידו בקשר לעבודותיו ולהכנסותיו, שכן על פי עדותו העסיק בשנת 1998 מנהל חשבונות (פר' עמ' 23-24), אולם כאמור לא עשה זאת, והימנעות זאת מקימה את החזקה כי אילו היה העד מעיד, היתה העדות פועלת לרעתו (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה (4) 651, 658 והאסמכתאות שם). בפסיקת פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר עסקינן ב"נזק מיוחד", שנטל ההוכחה מוטל על התובע להוכיח, ומשלא עשה זאת אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו (ראה והשווה: ע"א (מחוזי - י-ם) 4348/03 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' ארז דורון ואח', לא פורסם). 21. אשר לעתיד. אין כל בסיס לטענה כי התובע הפסיק לעבוד כנהג מונית עקב פגיעתו בתאונה. ראשית, אין בנכות הרפואית המזערית שנקבעה לו משום להשפיע על עבודתו, מה גם שהמומחית שללה טענתו כי הכאבים ברגלו ובקרסולו (ת/1), שנתגלו שנים הרבה לאחר התאונה נובעים מפגיעתו בתאונה (פר' עמ' 15 ש' 14-18; שם, עמ' 18 ש' 11-14). שנית, התובע בעצמו העיד, כי קודם לתאונה, במקביל לעבודתו כנהג מונית, עבד כסוכן ביטוח - "כדי לדעת אם אני ממשיך כסוכן ביטוח או שאני ממשיך בעבודה כנהג מונית" (שם, עמ' 5 ש' 6-7). ואכן, במשך כשנה וחצי לאחר התאונה המשיך לעבוד כנהג מונית ורק לאחר מכן הפסיק עבודה זו כטענתו, והעדיף את עיסוקו כסוכן ביטוח (שם, שם, ש' 23-27). משמע, כי לנכות לא היתה כל השפעה על הפסקת עבודתו כנהג מונית אלא המשיך בתוכניתו המקורית. דומה, כי העדיף עבודתו כסוכן ביטוח גם מפני שההכנסה גבוהה יותר וגם מחמת העובדה שעיסוקה של בת זוגו באותה עת היתה כסוכנת ביטוח בחברת ביטוח ולאחר מכן החלו השניים לעבוד כסוכני ביטוח עצמאיים (שם, עמ' 25 ש' 3-24; נ/3- תשובה לשאלה 6). 22. בתצהירו, כאמור, הלין התובע כי בעבודתו כסוכן ביטוח תפקודו לקוי ומוגבל, כי הוא מתקשה לשבת וחייב להחליף תנוחות מידי פעם. התובע העיד בנוסף, כי כיום הינו עובד כסוכן ביטוח במשך 8-10 שעות ליום ומנהל את סוכנות הביטוח אשר לו ולרעייתו. הכנסתו מעבודתו כסוכן ביטוח התרחבה ועלתה בצורה משמעותית ואיני מתרשם, כי נכותו המזערית יש בה משום השפעה ממשית על כושרו לעבוד ועל הכנסותיו. אין עבודתו כרוכה במאמץ פיזי, ובמהלכה יכול הוא לעשות הפסקות ולנוח מדי פעם. לא למותר לציין, כי נכות מזערית שכזו מטבעה שאינה משפיעה על כושר התפקוד, ואם יש מקום לפסוק פיצוי כלשהו, כי אז יפסק סכום גלובאלי ( ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, , מהדורה רביעית, עמ' 191). בנסיבות הענין ועל מנת שלא לפגוע בתובע, במידה ויפסיק עבודתו כסוכן ביטוח ויחליף מקצוע, ומחמת הספק ושמא ואולי, הנני פוסק לתובע בגין אובדן כושר השתכרות סך של 18,000 ₪. הוצאות 23. התובע צירף לתצהירו קבלות להוצאות רפואיות על סך של 218 ₪, אולם ב"כ ביקש בסיכומיו לפסוק לו גם עבור הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים ולנסיעות במהלך הנכות הזמנית סכום נוסף של 5,000 ₪. ב"כ הנתבעת מתנגד וטוען כי יש לפסוק אך את ההוצאות שהוכחו בפועל. 24. כאמור, התובע טוען כי קיבל 4 סדרות של טיפולי פיזיוטרפיה. ברם, לתצהירו צירף שתי הפניות לטיפולים מהחודשים יוני ואוגוסט 1999 ללא שהמציא אישור כי אכן ביצע טיפולים על פי הפניות אלו. לעומת זאת, ישנו כרטיס טיפולים המאשר לכאורה מתן טיפולי פיזיוטרפיה, בראשיתה של שנת 1999, אם כי סדר המועדים למתן טיפולים אלו אינו ברור כל צורכו. בהתחשב בקבלות שהציג התובע ובטענות ב"כ הצדדים, ומשלא הוכח הסכום המבוקש על ידי ב"כ התובע בסיכומיו, על אף שהמדובר ב"נזק מיוחד", והתובע לא ציין בתצהירו את הוצאותיו, הנני פוסק לתובע בגין הוצאותיו לעבר על דרך האומדן, סך של 700 ₪, נכון להיום. סיכום 25. על יסוד האמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובע בגין נזקיו והוצאותיו עקב תאונת הדרכים מיום 26.12.98 כדלקמן : א. נזק לא ממוני - 8,000 ₪. ב. עזרה וסיעוד לעבר - 2,500 ₪. ג. אובדן כושר השתכרות - 18,000 ₪. ד. הוצאות - 700 ₪ סה"כ - 29,200 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. 26. הנתבעת תישא בהוצאותיו של התובע לאגרת בית משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד ההוצאה ועד לתשלום המלא בפועל. למען הסר ספק מובהר בזאת, כי הנתבעת לא תשיב לתובע הוצאותיו ששילם כשכ"ט למומחית בגין עדותה בבית המשפט. 27. כן תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהסכום הפסוק בצירוף מע"מ כחוק. תאונת דרכים