נזקים לרכב שנמצא לאחר שנגנב

  1. תביעה הנדונה בסדר דין מהיר לתשלום כ-.19,000 ₪, אשר הוגשה נגד מבטחת השימוש במכונית התובע, לשיפוי נזקים אשר נגרמו למכונית לאחר שנגנבה מהתובע ועד שהוחזרה לידיו.   התביעה עברה מספר גלגולים:   בראשית, בעקבות גניבת המכונית וסרוב הנתבעת לשפות את התובע, הוגשה תביעה לתשלום מלוא ערך המכונית הגנובה (ת"א 9340/01);   לאחר הגשת אותה תביעה נמצאה המכונית, כשהיא נזוקה. התובע ביקש לתקן תביעתו ולהמירה בתביעה לשיפוי בגין הנזק שנגרם למכונית במהלך גניבתה. עמיתי כב' השופט י. צור אשר דן באותה תביעה סבר שמדובר ב"תיקון מהותי" על כן לא ניתן לתקן את כתב תביעה ויש להגיש תביעה אחרת. כך נעשה - וב-16/04/02 הוגשה התביעה שבפני.   גם אז טרם התגבשו כתבי הטענות כהלכה ובהסכמת הצדדים הוגש ב-06/08/02 כתב תביעה מתוקן כאשר בו בין היתר - בניגוד לקודמו - מגוללת פרשת "בדיקת פוליגרף" אשר לטענת הנתבעת חוסמת דרכו של התובע מפני תביעה זו. נושא זה היווה ציר מרכזי בדיון ומקומו לא יפקד בהמשך פס"ד זה.   2. עיקר טענות הצדדים :   (א) לטענת התובע נגנבה מכוניתו (מסוג קרייזלר מס' רשוי 19-906-66 - להלן: "המכונית") בלילה שבין 12/03/01 ל-13/03/01, בחניה באזור שכונת מוסררה, שם הוחנתה ע"י אחי התובע ובן-דודו להם השאיל את המכונית.   כשנה ויותר לאחר הגניבה התקשרו אנשים זרים, תושבי הכפר ראם, אל אבי התובע והציעו להשיב לו את המכונית תמורת תשולם -.2,000 ₪. התובע הסכים, שילם את הנדרש והמכונית הושבה לידיו. אלא שנמצא כי במהלך תקופת גניבתה ניזוקה - כמפורט בדו"ח השמאי מר בראנסה.   (ב) אין מחלוקת שהנתבעת ביטחיה את המכונית מפני נזקי גניבה. חרף זאת איננה מוכנה לשפות את התובע בגין נזקיו, ומספר טעמים לסירובה: לבד מהכחשת כל טענות התובע, לרבות עצם גניבת המכונית, טוענת היא שלא קויימו תנאי חוזה הביטוח ביחס למערכות ההגנה, כי הנזקים שנמצאו במכונית אינם תוצאת הגניבה (המוכחשת), כי אותם נזקים מוגזמים וכי התובע לא עשה די להקטנת נזקיו. עוד נטען כי המכונית "וגם/או" פוליסת הביטוח משועבדים לחברת "אלבר שירותים פיננסיים"על כן היה ויפסוק בית המשפט פיצוי יש לשלמו לאותה חברה ולא לתובע.   (ג) ציר ההגנה המרכזי בכתב ההגנה המקורי היה הטענה שהתובע חתם על "הסכם פוליגרף" ובו הסכמה להיבדק ע"י פוליגרף ולכך שאם יימצא בבדיקה שאינו דובר אמת תהא הנתבעת פטורה מתשלום תגמולי הביטוח. "התובע" אכן נבדק ונמצא דובר שקר ועל כן פטורה הנתבעת מכל חובת תשלום. והנה בכתב ההגנה המתוקן אין הנתבעת חוזרת עוד על טיעון זה. חרף זאת חזרה אל הנושא במהלך הראיות - הראיות שהגישה נסבו רובן ככולן סביב נושא זה ובסיכום טענותיה.   3. אדון להלן בנושאים הדרושים להכרעה;   (א) בעלות התובע במכונית: אף שהנתבעת מודה בכתב ההגנה (סעיף 14) בבעלותו הרשומה של התובע מבקשת היא לקבוע כי לא הוא אלא אחיו הוא בעל המכונית [לטעון זה חשיבות לדידה של הנתבעת שכן, כמסתבר, מי אשר חתם על הסכם הפוליגרף אף מי שנבדק בפוליגרף לא היה התובע אלא אחיו].   לא מצאתי ממש בטענה זו. לא זו בלבד שהתובע הוא, עפ"י כל המסכמים, בעל המכונית והוא אף המבוטח עפ"י הסכם הביטוח אלא שהן התובע והן אחיו העידו בפני - ועדותם לא נסתרה ומקובלת עלי - שכך הוא. התובע הוא שקנה את המכונית, הוא שלווה כספים למימונה מאותה חברת אלבר והוא שמשלם החזרי ההלוואה. הוא שמשתמש בה - ולעתים (כבערב הגניבה) משאילה לאחיו.   אכן בהודעות למשטרה ולחברת הביטוח הצהיר האח על עצמו כי הוא הבעלים, על כן אף נחקר ע"י חוקר הנתבעת ונבדק במכשיר הפוליגרף ואולם הוא הסביר זאת בכך שהמכונית נגנבה בעת שהיתה בחזקתו. הוא ראה עצמו מחוייב לטפל מיד בכל הנדרש כתוצאה מן הגניבה, הן מול המשטרה, שם הגיש תלונה והן מול המבטחת. משנאמר לו שהמתלונן צריך שיהיה בעל המכונית הציג עצמו כבעלים.   שני האחים העידו שמאז אותו אירוע השתבשו יחסיהם, הם בקושי מדברים איש עם אחיו, כל זאת בשל טענת התובע שהאח, במעשיו הנמהרים ומשהציג עצמו כבעלים, שלא עפ"י האמת, גרם לכל התסבוכת המיותרת וסירוב הנתבעת לשאת בנזקים.   לסיכום סוגיה זו - לא נותר בלבי כל ספק שהתובע הוא אכן בעל המכונית.   (ב) אירוע הגניבה: אף שהנתבעת לא הדגישה בכתב הגנתה מפורשות כפירתה בקיום "מקרה הביטוח" קרי: הגניבה, לבד מהכחשה סתמית של סעיף 3 של כתב התביעה, והיא אף מסייגת ההכחשה: "למעט העובדה כי הרכב אותר לאחר שנה לערך ממועד גניבתו הנטענת" סייג הטומן בחובו למעשה הודיה באירוע הגניבה - עולה מסיכום טענותיה כי היא אכן כופרת באירוע הגניבה.   אין כל יסוד לכפירה זו משלא נסתרו עדויות התובע ואחיו בדבר נסיבות הגניבה. הגם בחקירה נגדית הן של התובע והן של אחיו לא נעשה נסיון של ממש לערער (או להרהר אחר) עדותם.   (ג) "שותפות" התובע (או אחיו) במעשה הגניבה: שוב, אף שאין בכתב ההגנה כל טענה כי היתה למי מהם יד במעשה הגניבה טוענת הנתבעת בסיכומיה (סעיף 12) "כי הראיות שהובאו די בהן כדי לקבוע כי התובע או מי מטעמו היו מעורבים במעשה בצורה השוללת את הפיצוי". חיפשתי ולא מצאתי לאילו ראיות הכוונה. לא זו בלבד שאין ראיות מהן ניתן ללמוד על שותפות האחים או מי מהם במעשה הגניבה ולא זו בלבד ששניהם לא עומתו עם טעון זה ולא נשאלו בעניין זה בחקירה הנגדית אלא, מתקשה אני למצוא את ההגיון בטענת השותפות לגניבה - כאשר בסופו של דבר נמצאה המכונית כשהיא ניזוקה. בעל מכונית יכול להפיק רווח מגניבת רכבו אם הוא מוכר אותה או מעלים אותה ופונה למבטחת בתביעה לשפותו במלוא ערכה בשל שנעלמה ואיננה עוד. אך איזה רווח יוכל להפיק מכך שיגרום לה נזק וכל תביעתו היא שיפוי בעבור תיקון אותו נזק ??   אני קובע איפוא כי התובע הוכיח את "מקרה הביטוח" - גניבת המכונית, בין עפ"י הגדרתו לדעת הפוסקים המחמירים הרואים ביסוד השלילי - אי השתתפות בגרימת מקרה הביטוח - מרכיב של האירוע שחובת הוכחתו מוטלת על התובע [ע"א 391/89 ויסנר נ' אריה פ"ד מז(1) 837] ובין לפי אסכולת הפוסקים המקילים המסתפקים בהוכחת עצם המעשה (הגניבה בענייננו) ורואים בגרימת האירוע ע"י המבוטח חריג שהוכחתו מוטלת על המבטחת הנתבעת [ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל פ"ד מז(5) 678].   (ד) העדר או אי הפעלת אמצעי מיגון: משהוכח מקרה הביטוח מועבר אל הנתבעת נטל ההוכחה שהמבוטח לא קיים תנאי מתנאי הביטוח ובמקרה זה העדר אמצעי המיגון המחוייבים עפ"י חוזה הביטוח [ע"א 678/86 חניפס נ' סהר בע"מ פ"ד מג(4) 177 בעמ' 184ד; ת"א (י-ם) 1114/85 מזרחי נ' כלל פסקים (מחוזיים) תשמ"ז 221].   לא רק שלא הוכח בענין זה כל מאומה (ומשנמצאה המכונית יכולה היתה הנתבעת לבדוק קיומם של אמצעי המיגון) אלא, עפ"י עדות אחי התובע הופעלה האזעקה כאשר הוחנתה המכונית קודם שנגנבה (עמ' 8 ש' 28 - וכן ר' עמ' 10 ש' 17-16) ואילו התובע עצמו לא נחקר כלל בנושא זה בחקירה הנגדית. בנוסף על כך - הנתבעת היא שהגישה את המסמך נ/1 "הצהרת הבעלים על פרטי הרכב" הכולל הצהרה כי כל אמצעי המיגון שנדרשו אכן הותקנו.   (ה) הסכם הפוליגרף: אין מחלוקת שמי אשר חתם על הסכם הפוליגרף היה האח אימן קרש ולא התובע אמין קרש. די בכך כדי לשלול כל ערך ונפקות להסכם ולבדיקה, ככל שמדובר בתובע, שהרי איננו יכול להתחייב בשל מעשי אחיו שנעשו - כך הוכח (ובניגוד לטענת הנתבעת) - בלא ידיעתו ובלא הסכמתו.   מעבר לזאת סבור אני כי הטיפול בנושא זה ע"י נציגי הנתבעת היה לקוי מיסודו, על כן לא הייתי מייחס להסכם ולתוצאות הבדיקה כל נפקות ואפילו היה זה התובע עצמו אשר חתם ונבדק !   ההתחבטות וסימני השאלה ביחס ליעילות ואמינות בדיקות הפוליגרף ידועות ואין צריך להרחיב את הדיבור על כך. "השורה התחתונה" - עפ"י ההלכה הפסוקה אין תוצאות מבחני הפוליגרף קבילים כראיה - אלא בהסכמת הנבדקים ואף אז נקבעו הגבלות מחמירות !   כלל הבסיס הוא כי לא די בכך שבעל דין מביע את הסכמתו להיבדק; המבקש להכשיר תוצאות בדיקת פוליגרף מצווה להבהיר לנבדק את משמעות ומגבלות הבדיקה ולהדגיש בפניו כי אין הוא חייב להיבדק וכי סירובו לא יוכל לפגוע בזכויותיו ולהזיק לעניינו ! חייב הוא להבהיר גם כי אם יימצא בבדיקת הפוליגרף כי גירסתו איננה מדוייקת עלול הדבר לפגוע בזכותו לתגמולי הביטוח ! יש אף הסבורים כי ראוי להסכמה כזו שתינתן במעמד עורך-דין שהסביר לנבדק את משמעות הסכמתו ! [ע"א 551/86 מנורה בע"מ נ' סדובניק פ"ד מו(3) 158 בעמ' 164 ה; ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי פ"ד מד(1) 446; ע"א 678/86 (חניפס) הנ"ל (בעמ' 181 א); ת.א. (ת"א-שלום) 116/89 ותירי נ' אליהו פסקים נב(4) 221];   בענייננו אישר עד ההגנה מר יצחק ויצמן, הוא החוקר אשר החתים את האח על הסכם הפוליגרף, כי קודם לחתימה הקריא לו את כתב ההסכמה (עמ' 20 ש' 27). כתב ההסכמה שהוגש לביהמ"ש איננו כולל את הנדרש כמפורט לעיל ובעיקר אין בו הדגשה כי הבדיקה איננה חובה וסירוב לה אינו יכול לפגוע בזכות לתגמולי הביטוח.   גרוע מכך, התברר כי הוצג לאח קודם חתימתו נוסח ההסכם בערבית, משאין הוא קורא עברית - אך הוא הוחתם על נוסח בעברית - ומסתבר שאין זהות בין שני הנוסחים בנושא היורד לשורשו של עניין !   אופן פעילות החוקר מטעם הנתבעת מעורר תמיהה (לשון המעטה): הוא מאשר כי דברי והתנהגות האח הנחקר עוררו בו חשד של חוסר אמינות, בין השאר ובעיקר בשל ההבדל בין הבעלות הרשומה לבין טענת האח שהוא ולא אחיו הוא בעל המכונית. והנה דווקא את שורש החשד אין הוא מנסה כלל לחקור ומסתמך על דברי האח - הבלתי אמין לסברתו - להוצאת מסקנותיו ?! ומכל מקום כיצד ניתן לנתבעת לטעון כי סברה בתום לב שהתובע הוא מי שזיהה עצמו כבעל המכונית (סיכומיה ס' 5.4)?   ולבסוף - כל נושא בדיקת הפוליגרף לא נועד אלא כדי לאמת או לשלול אפשרות שלתובע המבוטח היתה יד במעשה הגניבה (ר' השאלות אשר נשאלו בבדיקת הפוליגרף). והרי,כפי שפרטתי לעיל, האפשרות שהתובע גרם לגניבת המכונית על מנת שתוחזר כשהיא ניזוקה נראית בעיני בלתי סבירה בעליל.   4. אני קובע איפוא, על יסוד כל האמור,שהתובע הוכיח את "מקרה הביטוח" ואילו הנתבעת לא הוכיחה כל חריג הפוטר אותה מחיוביה עפ"י חוזה הביטוח ועל כן מוטל על הנתבעת החובה לשפות את התובע בגין הנזקים אשר נגרמו למכונית עקב גניבתה.   5. אשר לשיעור הפיצוי: מצויה בפני חוות דעת שמאי מר בראנסה אשר אמד הוצאות תיקון נזקי המכונית בסך -.16,978 ₪ (שכ"ט השמאי -.1,653 ₪) השמאי נחקר בחקירה נגדית וחוות דעתו לא עורערה כהוא זה.   הנתבעת לא הגישה חוות דעת מומחה מטעמה. המכונית אמנם נבדקה ע"י מומחה מטעמה אך היה זה ימים ספורים קודם לדיון ועפ"י הנטען לא היה סיפק בידי השמאי להכין חוות דעתו.   טענת הנתבעת כאילו נקלעה לדוחק זמן זה באשמת התובע משוללת כל בסיס.   כתב התביעה - אליו צורפה חוות הדעת מטעם התובע - הוגש באפריל 2002. הנתבעת אמנם עתרה בכתב הגנתה לפצל את הדיון באופן שתחילה תידון שאלת החבות ורק לאחר זאת שאלת שיעור הפיצוי - אולם לא ניתנה החלטה כזו ומשנדונה התביעה בסדר דין מהיר אף אין זה סביר שייעשה פיצול כזה.   הנתבעת ידעה איפוא מאז קרוב לשנה קודם מועד הדיון שעליה להצטייד בחוות דעת נגדית. אם לא דאגה לעשות כן אין לה להלין אלא על עצמה.   זאת ועוד, משנקלעה הנתבעת לדוחק זמן ולאחר שנעתרתי ב-22/12/02 לבקשה לדחות המשך הדיון ל-29/01/03 בעיקר על מנת לאפשר לנתבעת הגשת חוות דעת נגדית, עמדו לרשותה כחודש ומחצה לבדיקת המכונית והכנת חוות דעת נגדית. אפילו נבדקה בסופו של דבר רק ימים ספורים קודם הדיון האחרון - ניתן היה להאיץ בשמאי על מנת שיכין חוות דעת שלהערכתי די בשעות ספורות להכנתה.   6. שיעבוד המכונית: בכתב ההגנה טוענת הנתבעת עוד, כאמור לעיל, כי המכונית משועבדת לטובת חב' "אלבר" ועל כן זו, ולא התובע, זכאית לקבלת הפיצוי. לא הוכח בעניין זה כל מאומה ועל כן אין צורך להתייחס לטענה זו. למעלה מן הדרוש - הבנתי כי השיעבוד (ככל שקיים) הוא להבטחת תשלומי החזר ההלוואה אותה נטל התובע ואותם הוא משלם כסידרם. אין איפוא כל מקום להעביר לאותה חברה פיצוי אשר נועד לאפשר לתובע להחזיר את המכונית למצבה קודם שניזוקה.   לטענת הנתבעת (בסעיף 16 של סיכום טענותיה) כאילו "היו לתובע בעיות עם תשלומים עבור הרכב" לא הונחה תשתית עובדתית מספקת ותמהתי על סמך מה נטענה.   7. בשולי הדברים רואה אני להקדיש מספר מלים לסיכומים אשר הוגשו ע"י הנתבעת;   בהחלטת עמיתי כב' השופט ד. מינץ מ-14/11/02 ועפ"י מצוות תקנות סדר הדין בתובענות ב"סדר דין מהיר" (תקנה 214 ט"ו של תקנות סד"א) נקבע שהסיכומים יישמעו בעל פה במועד הקבוע לשמיעת הראיות. ואכן בישיבה שהתקיימה ב-29/01/03 בתום פרשת הראיות סיכם ב"כ התובע טענותיו, בעל פה. לאחר שסיים טעונו, ורק אז, ביקשה הנתבעת כי יותר לה לסכם טענותיה בכתב תוך ימים ספורים. טעמי בקשה זו: "בית המשפט נעתר רק לבקשות של התובע" [בחנתי היטב את הפרוטוקול ולא מצאתי, בכל הכבוד, מה פשר טענה זו] וכן כי יש צורך להביא בפני בית המשפט את כל אי הדיוקים והגרסאות הסותרות של התביעה "קשה לעשות זאת בעל פה". אף שבקשה זו איננה מתיישבת עם מצוות התקנות ועם ההחלטה הנ"ל של כב' השופט מינץ ואף שמידת ההגינות חייבה לפחות להעלותה קודם שסיכם ב"כ התובע טענותיו על מנת שלא ליצור מצב של אי שיוויון בין הצדדים, משלא התנגד ב"כ התובע לבקשה, נעתרתי לה ואיפשרתי סיכום טענות הנתבעת בכתב.   לסיכום טענותיה צירפה ב"כ הנתבעת שורה של מסמכים, אשר לא הוגשו כדבעי במסגרת פרשת הראיות בלא ליטול אישור לכך - מעשה אשר מקומו לא יכירנו בהליך משפטי נאות ! אם לא די בכך פרטה ב"כ הנתבעת באותם סיכומים הצעת כב' השופט מינץ בקדם המשפט - אף זאת שלא כמקובל ובניגוד לעיקרון שביסוד סדר הדין בהליך המהיר שעיקרו הפרדה בין השופט המקיים את ההליכים המקדמיים לשופט השומע את הראיות ומכריע במחלוקת [תקנה 214 י"א(ג)].   מעבר לכל זאת - וכפי שכבר ציינתי לעיל נכללו בסיכומים שפע טענות אשר אינן נטענות כלל בכתב ההגנה ואחרות שאין להן כל אחיזה בחומר הראיות.   חבל על כל אלו !!   8. סוף דבר: אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע -.16,978 ₪ הוצאות תיקון המכונית ועוד -.1653 ₪ שכ"ט השמאי ובניכוי השתתפות עצמית -.1,658 ₪, סה"כ -.16,973 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מ-16/04/02 ובתוספת אגרת התביעה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום וכן שכ"ט עו"ד בסך -.5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. נזק לרכברכב