נכות 30% על פריצת דיסק

1. התובע, יליד 25.03.68 מבקש לחייב הנתבע לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה שאירעה במהלך עבודתו אצל הנתבע ביום 18.03.98. לטענת התובע קיבל מהנתבע שהוא מנהל העבודה הוראה, יחד עם עובדים אחרים, להרים שולחן ברזל כבד ולהעבירו למקום אחר במחסן. כאשר הרים התובע השולחן, הרגיש, לפי טענתו, ב"קליק" בגבו, ולא יכול היה לזוז (להלן: "התאונה"), ולאחר מנוחה קצרה המשיך לעבוד. התובע טוען כי אחר כיומיים בהם סבל כאבים קשים, פנה לקבל טיפולים רפואיים. התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה, ולטענת התובע נפגע בה באופן קשה בגבו וברגלו הימנית. בבדיקה שנעשתה - נתגלו אצלו פריצת דיסק וממצאים נוספים. התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה - הפך להיות מוגבל ואין הוא מסוגל לבצע פעולות הרמה והליכה ממושכת או פעילות אחרת. התובע טוען כי היה באי כושר מוחלט לעבודה וכי לא עבד החל מיום התאונה ועד למועד הגשת התביעה ועפ"י חווה"ד שנתן וקביעת מל"ל - אינו יכול ואינו מסוגל לשוב לעבודתו הקודמת בנהיגת טרקטור. פרופ' דן עטר שנתן חוו"ד מטעם התובע, קבע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בעקבות התאונה היא בשיעור 30%. התובע טוען כאמור כי מאז התאונה לא עבד ומלבד הגמלאות שהוא מקבל ממל"ל - אין לו כל הכנסה אחרת. התובע טוען כי הנזק שנגרם לו בתאונה - נגרם לו מתוך רשלנותו של הנתבע, כי הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת מה היו למעשה הנסיבות אשר גרמו לאירוע שהביא לנזק, ועוד כי הנזק נגרם לו ע"י נכס שלנתבע או שלעובדיו היתה שליטה מלאה בו, ועוד כי אירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבע לא נקט זהירות ראויה, מאשר המסקנה כי נקט כך - ועל כן על הנתבע הנטל להוכיח כי לא גרם לאירוע שגרם לנזק. לחילופין טוען התובע כי הנתבע אחראי לנזקים שנגרמו לו מתוך רשלנותו ו/או רשלנות מי להם הוא אחראי אחריות שילוחית, בין היתר בכך שלא הנהיג שיטות עבודה סבירות ובטוחות, לא דאג לאפשרות הרמת השולחן בדרך אחרת בטוחה ובאמצעות מכשור מכני, לא דאג למספר רב יותר של אנשים כדי שירימו השולחן, לא הזהיר התובע מפני הסכנות הכרוכות בהרמת שולחן, ביקש מהתובע להרים שולחן ברזל כבד בעוד עבודתו היתה נהיגת טרקטור, בכך שהנהיג שיטת עבודה רשלנית ולקויה, לא דאג לתנאי עבודה בטוחים, לא צפה אפשרות קרות התאונה ולא דאג למצב בו יכול היה למנוע אותה ובכך שעשה מעשים שמעביד סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מה שמעביד סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות. 2. הנתבע הכחיש טענות התובע וטען כי התביעה היא קנטרנית, טורדנית ומציקה. עוד טען כי הרמת שולחן במסגרת עבודה הינה מעשה שגרתי רגיל, שאינו מצריך הדרכה או הסבר מיוחד, וגם אם חש התובע בגבו בעקבות הרמת השולחן - מה שמוכחש - אין בכך כדי ליצור עילה בנזיקין, ולכל היותר מדובר בסיכון יומיומי, טבעי וסביר נוכח אופי העבודה. עוד טען הנתבע כי עצם הכרת המל"ל בתאונה כתאונת עבודה - אין בה כדי להעלות או להוריד גבי התביעה כאן . עוד נטען כי לתלונות התובע והממצאים שנמצאו בו אין קשר לנתבע ו/או לעבודה, אלא כי מדובר, אם בכלל, במחלה טבעית והגבלות בתנועות גב ופריצת דיסק שבאו על רקע קונסטיטוציונלי. הנתבע טוען כי אם אירעה התאונה - הרי מקורה ברשלנות התובע ו/או מחדליו, בין היתר בכך שהרים השולחן לבדו, לא נעזר באחרים, לא קרא לעזרה ממעבידו, סיכן עצמו מרצון, הרים השולחן בדרך מסוכנת ולא נהג כפי שעובד מיומן מנוסה כמותו היה נוהג בנסיבות העניין. פרופ' נרובאי שבדק התובע מטעם הנתבע קבע כי נכותו הצמיתה היא בשיעור 10%. לציין כי שיעור נכות דומה נקבע תחילה ע"י המל"ל - אף כי אין הוא נותן כאן. 3. טרם אדון לגופו אציין כי כתבי הטענות אינם מלמדים אודות העובדות הצריכות ויש בהם טענות - המועלות כדרך של שגרה - אף אם אינן מתאימות לנשוא התובענה. כך טוען התובע להחלת הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" (סעיף 9 לכתב התביעה), כאשר ברי מתוך כתב התביעה כי אין להחיל כלל זה כאן, באשר העובדות שגרמו לתאונה - ידועות לתובע והוא אף מפרט אותן - ומתוך כך אין מתקיימים כאן אותם תנאים מצטברים הדרושים להחלת הכלל. גם הנתבע חדל בטענות סתמיות, ככל שהן נוגעות לרשלנות המיוחסת לתובע ו/או למחדליו - שהרי גם אם הוא טוען כי הנתבע הרים השולחן לבדו - הנה מכתב התביעה ברור כי כך לא היה, אלא כי התובע הרים השולחן יחד עם אחרים ונעזר בהם - ומתוך כך אין גם משמעות לטענה כי לא נעזר באחרים. הנתבע מכחיש אירוע התאונה, אך הוא זה שחתם על ההודעה למל"ל המאשרת טענת התובע בדבר אירועה - להודעה זו תבוא התייחסות להלן, ולכל אלה יבוא ביטוי בהוצאות. 4. ב"כ בעלי הדין הסכימו לפצל הדיון באופן שתחילה תידון שאלת חבותו של הנתבע - וכך נעשה. אף שהוריתי על הגשת עדויות ראשיות בתצהירים - לא נתן התובע תצהיר שכזה, ובהסכמת ב"כ הנתבע העיד בביהמ"ש (החלטה בענין זה ניתנה ביום 17.04.00). במחדל נוסף לקה התובע משלא נתן חוו"ד מומחה מטעמו אודות התאונה ונדרש לתיתה רק שלב מאוחר מאוד, שלפי טענתו, מחדלו זה מקורו בסירוב הנתבע ליתן לו ו/או למומחה מטעמו - להכנס ולבדוק השולחן הצריך. ואכן רק אחר הגשת בקשות והחלטת ביהמ"ש שניתנה בענין זה - ניתנה חווה"ד, אלא שהתובע טען אף לאי היכולת להגיש בשל חסרון כיס, שטענתו כאן נתבררה כבדייה - וגם לאלה תבוא התייחסות בהוצאות שתיפסקנה. 5. מטעם התובע העיד הוא עצמו והמומחה מר שטיין - ולאי העדת אחרים, שדרוש ונחוץ היה כי יעידו - משמעות - לה אתייחס להלן, ומטעם הנתבע העיד אך הוא, ואף שניתנה לו אפשרות ליתן חוו"ד מטעמו - מצא לוותר עליה. 6. וסיומו של יום - אחר עיון ושיקול, אני רואה לדחות התובענה לאחר שלא מצאתי כי הנתבע אחראי לנזק שנגרם לתובע, אם נגרם, כתוצאה מהאירוע נשוא התובענה. אני מוצאת לקבל עמדת והתייחסות הנתבע בסיכומי הטענות שנתן, בכל הקשור לאחריות שמנסים לייחס לו, וגם בכל הקשור למהימנותו של התובע. ראוי היה אכן כי התובע ישקול המשך ההליכים, ודאי אחר שנסתיימה הבאת הראיות מטעמו, ואף שוודאי היה ברי לו - בחר להמשיך ולנהל עד לסיום. גם אחר שהעיד המומחה, מר שטיין, שנתן חוו"ד מטעם התובע - לא מצא התובע לשקול שוב עמדתו, והנה בסיכומי טענותיו, משנוכח בחולשת גירסתו ועמדתו - בחר להטיל יהבו על מחדלים שלכאורה לקה בהם הנתבע - שלא נתנו בידיו האפשרות לבדוק ולמצוא כראוי - אך יש לומר לו כי לא כך. רק אחר שנוכח התובע כי התוצאה הצפויה לא תהא כפי שיטתו - בחר להעלות טענה, שזכרה לא בא קודם, שלא באה לה שום תמיכה, לבד מבעדותו הוא - כי הנתבע לא רק שחדל, כאמור לעיל, אלא אף נקט מעשה של ממש וקיצר השולחן אותו הרים התובע יחד עם אחרים, שבגין הרמה זו - הוא טוען לנזק שנגרם לו. הנתבע הכחיש טענה זו ואחר שאני שוקלת עדותו של התובע מול עדותו הוא, בשילוב עם חוות הדעת שנתן המומחה וחקירתו הנגדית, ואחר שיקול המהימנות, ובמיוחד לפי הנטל המונח - אני רואה לדחות טענת התובע גם כאן. לא מצאתי, אגב, לפסוק כפי שיטת התובע - כי הנתבע או בא כוחו הערימו קשיים, שלא לצורך, שתוצאתם - חוסר האפשרות לבדוק השולחן בגינו אירע האירוע, לפי הטענה, במועד רלבנטי, ואכן כפי שיטת ב"כ הנתבע - התובע הוא שחדל גם כאן, שהרי מתוך חקירתו הנגדית הוברר כי לא מיני ולא מקצתי כפי גירסתו. לציין כאן כי ראשית טען התובע כי לא נתאפשר לו ליתן חוות דעת בשל חסרון כיס (עמ' 6 לפרוטוקול), אך בחקירתו הנגדית הוברר כי טענה זו רחוקה מהמציאות, שהרי הוא עצמו אישר כי עשה שימוש, תקופה די ארוכה אחר התאונה, ברכב שכור - במימון שלו, וכאשר נשאל לצורך מה שכר הרכב, כאשר קודם לכן העיד כי מאז התאונה אין הוא עושה דבר, וודאי שאינו עובד (עמ' 15 לפרוטוקול), וזאת אחר שהוברר גם כי עשה, בהזדמנויות שונות, שימוש בקביים - הנה השיב, רק אחר התפתלויות והתחמקויות, אחר שהעיד כאמור באופן חד משמעי כי אין הוא מתעסק בשיפוצים, ורק אחר שהוצגו בפניו מסמכים - כי אכן זהו עיסוקו. דוגמא אחת לחוסר המהימנות בו יש להתייחס לתובע ניתן למצוא באופן מתן תשובתו (והיא הנותנת גבי ההתייחסות הצריכה לגירסתו), להנחה שהוצגה בפניו, אחר שהוברר כי אין שחר למצג שהוא נותן, וכלהלן:- "לבקשתך להציג התמונה השלמה, ואם אתה אומר לי שאני מציג עצמי כקבלן שיפוצים בחודשים האחרונים, שכרתי רכב לצורך עיסוקי, ואני עובד ועוסק בשיפוץ בתים ומציע הצעות מחיר, אני אומר שאם הוא לא היה פונה אלי, לא הייתי פונה אליו כלל. זו התשובה. מה אתה רוצה שאני אגיד לך. אני לא פניתי אליו, הוא פנה אלי, נגמר הסיפור, זו התשובה שקיבלת..." (עמ' 29 לפרוטוקול) - וזאת אחר שכאמור לעיל העיד כי אין הוא עובד, הכחיש הצעות מחיר שנתן - שהוצגו בפניו, וטען כי עם הרכב ששכר נהג לצאת לטיולים, כשהקביים בפנים - ופרוטוקול הדיון מעיד, ואין צורך להכביר ולפרט. ולא רק בחוסר אמון יש להתייחס לתובע אלא שמתוך מה שהוברר יש לקבוע כי בחר לשקר במצח נחושה, שהרי בכתב התביעה הוא מציין כי לא עבד מאז התאונה ולבד מהסכומים שהוא מקבל מהמל"ל - אין לו הכנסה אחרת - כשהנה הוכח והוברר אחרת. ובאשר לאירוע התאונה נשוא התובענה - עלי לקבוע כי ספק הוא אם אכן אירע האירוע, שהרי מה שניתן בידינו הוא גירסתו של התובע בלבד, שמהימנותו בספק רב, שנתמכה, לכאורה, בהודעת המעביד, הוא הנתבע, לקופת חולים מאוחדת, בה מאשר כביכול הנתבע כי התובע נפגע בעת הרמת שולחן ברזל כבד שלאחר הרמתו התלונן על כאבי גב, וכך גם נאמר בטופס התביעה למל"ל. אינני מייחסת חשיבות רבה לדברים אלה שניתנו ע"י הנתבע, לפחות לא אותה חשיבות המיוחסת להם ע"י ב"כ התובע, שהרי הודעות הנתבע באו שלב מאוחר, ובהן אישר לכל היותר כי אכן מה שהורם היה שולחן כבד. אלא שהנתבע סייג, בעדותו בפני, וציין כי התובע אכן התלונן על כאבי הגב רק אחר זמן, ולפחות 20 דקות אחר שהוזז השולחן, שהרי כפי עדותו, לה אני מאמינה:- "אם אתה מפנה אותי לאמור בתצהירי שם אמרתי שהתובע לא התלונן בפני כי נפגע, אני אומר שרק לאחר כ - 20 דקות, אחרי שהזזנו השולחן והוא המשיך לעבוד, הוא התלונן על כאבי גב, אמרנו לו שילך לנוח, זה היה לקראת סיום העבודה, ביום שישי בשעה 12:00. התובע לא אמר לי הסיבה לכאבי הגב. אחרי כ - 20 דקות התובע התלונן ולא מיד כשהרים השולחן..." (עמ' 40). הנתבע אכן מתייחס להיותו של השולחן, אותו הרים התובע יחד עימו ועם אחרים - כבד, אך מסביר כי התכוון לכך כי עבור אדם אחד - הנה הוא כבד, אך כאשר מרימים אותו חמישה - "לא היה קשה. היה קל. הרמנו אותו ולא קרה שום דבר...". 7. קבעתי לעיל כי אינני מאמינה לתובע כי הנתבע קיצר השולחן אחר הגשת התובענה - שהרי לבד מטענתו הוא, לא באה שום ראיה והנה אם תבחן חוות הדעת שניתנה ע"י מר שטיין ובמיוחד מה שהוברר בחקירתו הנגדית - הנה תמצא כי גם מר שטיין אינו מייחס שום רשלנות לנתבע וכתשובתו:- "לשאלתך אם השולחן כפי שצולם על ידי, אין מבחינתו או מבחינתי שום בעיה בטיחותית להרמתו, אני אומר שנכון על ידי ארבעה או חמישה אנשים בוודאי שלא. לשאלתך אם בהנחה שזה השולחן שהיה מעורב בתאונה, הרי שאני לא רואה שום רשלנות, אני אומר שנכון..." - והיא הנותנת - ואין צורך להכביר. 8. ואם לא היה די במה שהוברר לעיל, ובמיוחד אני מדגישה כי בהרמת השולחן היו מעורבים לפחות עוד שלושה אנשים, לבד מהנתבע והתובע - שאף לא אחד מהם הובא להעיד, ובאי העדתם מופעלת החזקה הידועה, כנגד התובע, כי אילו היו מעידים לא היתה גירסתם נותנת לשיטתו, ושוב יש להדגיש כאן את חוסר אמינותו של התובע כפי שעלה בחקירתו הנגדית - גם בכל הנוגע לאירוע התאונה עצמו, גם באשר למצבו אחריו, גם באשר למחדליו גבי חווה"ד, גם גבי השקרים וחוסר הדיוק בעדותו - בכל הקשור לעיסוקיו אחר התאונה, כשבעדותו הראשית ובטענותיו הוא מצהיר ההיפך - הנה יש ליתן משמעות למה שהוברר אודות התובע ומצבו טרם התאונה - שהרי עלה כי עסק שנים קודם לכן בעבודות פיזיות קשות ואצל הנתבע עבד זמן קצר ביותר. 9. כפי שעלה - מנסה התובע לייחס לנתבע אחריות לנזקים להם הוא טוען כתוצאה מהרמת שולחן ברזל כבד והזזתו כמטר אחד - אך אחר שיקול העדויות ועוד יותר אחר שיקול מחדליו של התובע - לא מצאתי לייחס לנתבע אחריות שכזו. התובע נתבקש לבצע עבודה פשוטה וקלה, שאינה דורשת שום הוראות או הנחיות ואינה דורשת שיטת עבודה אחת מסויימת, וגם אם היתה דרושה - הנה לא נתבקש התובע לעשות המלאכה לבד אלא סייע לארבעה אחרים. גם אם טוען התובע כי שמש כנהג טרקטור ואין עסוקו בהרמת שולחנות - הנה בכך אין עוד להטיל על הנתבע אחריות כלשהי. לא מצאנו כי התובע התריע כי השולחן כבד לו, ומתוך עדותו ברי כי הרמת משאות כבדים (אף שעמד על כך כי לא הרים שולחנויות בחייו - עמ' 22) - אינה זרה לו, שהרי הרים גם דודי שמש בעברו. את השולחן נשוא התובענה לא שקל ואף המומחה מטעמו רק העריך את משקלו, וכאמור לעיל, אף שהתובע מעיד כי מיד עם הרמת השולחן, חש בגבו - הנה לא התלונן מיד אלא רק עבור זמן. 10. ומכל המקובץ לעיל וכל אחד ממנו ברי הוא מדוע לא ניתן להשתית הכרעה על עדותו של התובע והמסמכים האחרים שניתנו מטעמו, וכאמור לעיל, סופו של דיון - ספק אם אירע האירוע הספציפי עליו התלונן התובע, שאם אכן אירע - אינני מוצאת לחייב בגינו הנתבע. יש לומר לתובע כי בשקריו, בסתירות ובפירכות שנתגלו בגרסתו - גרם לתוצאה ולהלין אין לו אלא על עצמו. 11. אך גם אם אירע לתובע נזק הנטען על ידו כפי שאירע - אין בכך כדי להצביע, כתוצאה ישירה - על רשלנות מצד הנתבע. ברי כי הנתבע חב כלפי התובע חובת זהירות מושגית - כמעבידו, אך בחובת זהירות קונקרטית - אין הוא חב בנסיבות כאן, שהרי במסגרת קביעתה של זו מתחשב ביהמ"ש בעובדותיו ובנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנידון בפניו, וכפי שנקבע בע.א. 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז (1) 113, 126, כך יש לקבוע גם כאן:- "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו ובמישור הנורמטיבי חיי היום יום מלאים סיכונים אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות אנוש המקובלת ובגינה נקבע, כי ענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת". וראה עוד בע.א. 417/81 מלון רמדה שלום נ. אמסלם, פ"ד ל"ח (1) 72, ובע.א. 5379/90 סימה מתתיהו נ. מדינת ישראל, פ"ד מ"ז (1) 167, בעמ' 170, ובע.א. 371/90 סובחי נ. רכבת ישראל, פ"ד מ"ז (3) 345, שם קבע כב' השופט חשין דברים היפים לענייננו (ולציין כי ב"כ הנתבע התייחס אכן בסיכומיו לאסמכתאות הדרושות והנותנות):- "מעביד אינו מבטח, ואין הדין מחייבו לפצות עובד בגין כל פגיעה שעובד נושא בה במהלך עבודתו... חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת הרשלנות וכך העוולה של הפרת הוראה חקוקה. אכן סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכינו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית...". במאמר מוסגר אציין כי האסמכתאות להן נדרש ב"כ התובע דווקא אינן נותנות - בשל השוני בנסיבות, ובסיומו מצאתי לנכון להדרש לדבריו של כב' הנשיא ו. זיילר, בת.א. 70/94 (מחוזי י-ם), מוחמד אבו סבית נ. אברהם שוויקה ואח' - היפים במיוחד לענייננו:- "יש ובמסגרת הנסיון להטיל אחריות נזיקית על הזולת, הופכים עצמם תובעים שונים כמעט ל"פסולי דין" שאין להם לא תבונה ולא שכל ישר, והם אוטומטים המבצעים הוראות שאינן עוברות אצלם מסננת של תבונה רגילה. כשאומר מעביד לעובדו: טאטא את המדרגות, אין עליו להדריכו בכך, אפילו הפועל לא טיאטא קודם מדרגות. כל בר בי רב מבין שעליו לעמוד במדרגה אחת, להזהר לבל יידרדר, לטאטא את המדרגה העליונה יותר, לרדת מדרגה, לחזור ולעשות כן, וחוזר חלילה. אם יידרדר ויפול לא יוכל לטעון כי לא הודרך כיצד לטאטא, משום שיש הנחת יסוד שאדם הוא בר תבונה מינימלית ומפעיל מינימום של תבונה ונסיון חיים בדברים טריוויאיליים... יש שתנועה "לא טובה" שעושה אדם בגבו גורמת לו לתחושת כאב, ויש שגבו של אדם פגוע וכל רוח מצויה הופכת פגיעה בלי ידיעה לפגיעה ממשית. המבקש להוכיח שאסור היה להורות על הטיית חפץ לצידו צריך להביא ראיות על המשקל...". 12. ומכל המקובץ אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל המונח עליו, לא העמיד תשתית עובדתית מהימנה, לא הוכיח הרשלנות אותה הוא מייחס לנתבע, כשכבר לעיל קבעתי כי אין זה המקום להחיל הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין - כששוב יש לומר כי הסיכון כי יקרה אירוע מהסוג שאירע, על פי טענת התובע, הוא סיכון טבעי ורגיל בפעילות האדם שאין בו להצמיח הוראת זהירות קונקרטית בגינו. נראה כי לא היה אכן מקום ליתן התובענה מלכתחילה, באשר התובע לא נותר ללא פיצוי - שהרי התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה והתובע זוכה בגינה שם. 13. מתוך תוצאת הדיון ומחדליו של התובע כפי שפורטו בהרחבה לעיל - אני רואה לחייבו בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪, כשסכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן ונושא ריבית חוקית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. פריצת דיסקנכותעמוד השדרה