הכפלת מספר יחידות הדיור המותרות מכוח ההיתר המקרה שבפנינו הוא, כאמור, מקרה קיצוני. ראשית, מדובר על עבירת בניה חמורה, כך שהעורר הכפיל את מספר יחידות הדיור המותרות מכוח ההיתר. שנית, מדובר בעבירה כלכלית טהורה. אין מדובר בעורר שנקלה למצוקת דיור ובצר לו עבר עבירת בניה, או לעורר אשר לאור סבך הבירוקרטיה נאלץ לבנות ללא היתר עקב העדר תכנון במקום. העורר בנה בניין חדש, ובמודעות מלאה, ועל מנת להשיא רווח כלכלי, הוסיף יחידות דיור ושטחים שאינם כלולים בהיתר. מובן, כי העורר בניגוד לכל אזרח אחר לא שילם אגרות והיטלים בגין הדירות והשטחים הנוספים. אכן העורר הגיש בקשה להיתר להכשרת עבירות הבניה, אך גם העורר מודה כי אף לאחר שתאושר הבקשה להיתר עדיין יוותרו עבירות הבניה שבוצעו והבקשה להיתר אינה מכשירה את כל העבירות. למרות זאת, עבירות בניה אלו לא נהרסו ולא נאטמו. העורר במקום למהר ולהרוס עבירות בניה אלו שלא ניתן להכשירן, מתנה את הריסתן בהחלטת וועדת הערר וזאת במסגרת התצהיר שצורף לערר. כלומר, העורר מפעיל איום סמוי על מוסדות התכנון בבחינת: "אם תאשרו לי את הבקשה להיתר אהרוס את העבירות שלא בקשתי להכשיר, אך כל עוד אין החלטה אמשיך ליהנות מהן". דוגמא להתנהגותו הבוטה של העורר וזלזולו במוסדות התכנון ובחוק הינה הבנייה מעץ בקומה האחרונה שנבנתה. העורר יודע היטב וזאת לכל המאוחר מהחלטת המשיבה 1 מיום 26.7.2006 (ולטעמנו ידע זאת עוד מההחלטה מיום 30.4.2003), כי בניה מעץ אסורה במבשרת ציון, וכי יש להחליפה בבניה מאבן. למרות זאת, הבניה מעץ שרירה וקיימת עד היום הן בבקשה להיתר והן בפועל. העורר טען בפנינו, כי מוסדות התכנון "מתעללים" בו כבר שנים, החל משנת 2003 המועד בו לכאורה אושרה הבקשה להיתר ועד היום. איננו מקבלים טענה זו, ונבאר: במישור הכללי, לא מוסדות התכנון הם אלו אשר "מתעללים" בעורר, אלא דווקא העורר הוא זה "שמתעלל" (בהשאלה כמובן) במוסדות התכנון. אילו היה העורר פועל כדין ולא מקדים בניה להיתר, כך שהיה מגיש בקשה להיתר, או תכנון מראש ל- 4 יחידות דיור, היו מוסדות התכנון יכולים וחייבים להתייחס לתכנון זה, ובין היתר, היו מתייחסים לקווי הבניה, פתרונות החניה, הביוב וכיוצ"ב. אם במקרה כזה היו מוסדות התכנון מושכים את העורר שנים, אכן היה מקום למתוח עליהם ביקורת בדבר "התעללות" באזרח. אולם העורר במקום לבנות את אשר הותר לו בהיתר, או לבקש את אשר הוא אכן מתכוון לבנות, כך שניתן יהיה ליתן לכך התייחסות תכנונית נכונה ורצינית, הוסיף על דעת עצמו, ללא כל תכנון מאושר, 2 יחידות דיור נוספות ב"מרתף" וביצע עוד עבירות בניה נוספות ללא היתר כקביעת עובדות בשטח. עכשיו לעמדת העורר כל מוסדות התכנון צריכים להתיישר לפי הבניה בפועל שהוא ביצע. כך, בעיות שמראש היו ניתנות לפתרון פשוט, כגון ביוב או חניה, הופכות לבעיות מורכבות המצריכות פתרונות מורכבים, רק בגלל האילוץ שיצרה כבר הבניה הבלתי חוקית בפועל. והנה מוצאים עצמם מוסדות התכנון שבים ונדרשים לבקשות העורר ולפתרונות ביוב, חניה וכו' וכן לפרשניות פתלתלות של התכניות ושל דיני התכנון והבנייה, והכול במטרה לאפשר לעורר את אותה בניה בלתי חוקית שבוצעה בפועל, בניה אשר היא זו שיצרה את הבעיות הללו, וכאשר בכל אותה עת בה דנים מוסדות התכנון בניסיונות ההכשרה עושה העורר שימוש מלא באותם חלקים שנבנו ללא היתר. לכן, איננו סבורים כי יש התנהגות לא הולמת של מוסדות התכנון כלפי העורר ובוודאי שאין כאן "התעללות" בו. במישור המשפטי נציין ראשית, כי ההחלטה משנת 2003 עליה מסתמך העורר, אכן מאשרת עקרונית את הבקשה להיתר. אולם אישור זה ניתן בכפוף לפתרונות ביוב, חניה סימון שטחי שירות ועוד תנאים רבים. שנית, אף אם ההחלטה משנת 2003 הייתה לאשר באופן מלא את הבקשה להיתר, הרי משנתגלה בשלב מאוחר יותר כי הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, לא ניתן לאשר אותה רק לאור אינטרס ההסתמכות. אינטר ההסתמכות יכול להוות משקל מכריע כאשר קיימת מחלוקת פרשנית ואז אכן יש להעדיף את הפתרון הפרשני ששומר על אינטרס זה, או כאשר מדובר בנושא של מדיניות וסטייה ממנה. אולם, לא ניתן על סמך אינטרס ההסתמכות להנפיק היתר שאינו תואם תכנית. ר' גם ערר (ירושלים) 286/09 תאופיק נ. הועדה המקומית ירושלים (). לאור האמור לעיל ועדת הערר סבורה, כי די במתואר לעיל בדבר בקיומן של עבירות הבניה בכלל ואי הריסת עבירות הבניה שכלל לא ניתן להכשירן (ואף לא מבקשים להכשירן) על מנת לדחות את הערר, וכך אנו עושים. כאמור אנו סבורים, כי מן הראוי היה שלא לדון כלל בבקשה להיתר, לכל הפחות, עד שלא יוחזר המצב לקדמותו ביחס לעבירות שלא מבוקש להכשירן, או עד להשבת המצב לקדמותו בשלמותו, וכך השיקולים של המשיבה 1 יהיו שיקולים תכנוניים טהורים ולא שיקולים אשר נובעים מהרצון להכשיר עבירת בניה. עם זאת, ולמרות האמור לעיל, החלטנו לכבד את האוטונומיה של הועדה המקומית ולא מצאנו להחמיר עם העורר מעבר לקביעות הועדה המקומית. לכן, היה ותתוקן הבקשה להיתר בהתאם להערות הועדה המקומית בהחלטתה, הערות אשר הינן סבירות ומקובלות, ניתן יהיה לאשר את הבקשה להיתר ואת ההיתר. סיכום: לאור האמור לעיל אנו דוחים את הערר. עם זאת, היה והעורר ייתקן את הבקשה להיתר בהתאם להנחיות המשיבה 1, אין מניעה כי המשיבה 1 תאשר לו את הבקשה להיתר. יחידת דיור