עתירה מנהלית כנגד החלטת ועדת ההשגה לזרים שדחתה את פניית העותרים להכרה ראשונית בקשר הזוגי שביניהם, כדי לפתוח בתהליך מדורג לקראת הענקת מעמד בישראל. הנסיבות העותרת, ילידת 1966, אזרחית הפיליפינים, נשואה ואם לשלושה ילדים, נכנסה לישראל באוקטובר 2002 כעובדת זרה. אשרת השהייה שלה (ב/1) הוארכה מעת לעת, עד ליוני 2008. באמצע 2009 התברר ליחידת האכיפה שבמשרד הפנים, שהעותרת שוהה שלא כדין בישראל והיא עוכבה לבירור. בספטמבר 2009 הגישה העותרת בקשה למקלט מדיני ביחידת הטיפול במבקשי מקלט. ביום 19/10/09 נערך זיהוי ראשוני ביחידת מעברי הגבול ובמסגרתו מסרה העותרת כי עזבה את מדינתהּ באוקטובר 2002 כדי להשתכר בישראל ולשלוח כסף למשפחתהּ, כדי שתוכל לשלם לטרוריסטים שסוחטים כסף מדי חודש מן המשפחה שלה. משך זמן-מה הוארכה אשרת השהייה של העותרת כדי לבדוק את בקשת המקלט. ביום 13/12/09 התייצבה העותרת ביחד עם אזרח ישראלי בשם דוד רונן במשרד הפנים, כדי לבקש לעצמה מעמד מכוח נוהל ידועים בציבור (להלן: "נוהל ידועים בציבור" או "הנוהל"). כיוון שעד אמצע ינואר 2010 לא הגישה העותרת מסמכים נחוצים כדי לתמוך את בקשה, החליטה הרשות המוסמכת לסיים את הטיפול בבקשה והוסיפה דרישה ליציאתה של העותרת מישראל בתוך שבועיים ימים. בו-זמנית, המשיך הטיפול בבקשתהּ של העותרת למקלט מדיני ובמסגרת זו נערך לה ראיון ביום 19/1/10. בראיון מסרה שהיא הגיעה לישראל על שום רצונהּ לחסוך כסף כדי לממן את חינוך ילדיה וכדי לבנות בית בארצהּ. היא הצהירה שתחזור לארץ מוצאה אם תינתן לה רשות לשהות עוד שנתיים בישראל, כדי לחסוך את סכום הכסף הנדרש. ביום 24/1/11 נדחתה הבקשה למתן מקלט מדיני והעותרת נדרשה לעזוב את ישראל לאלתר. ביום 20/5/12 פנו העותרים בבקשה להענקת מעמד בישראל לעותרת מכוח נוהל ידועים בציבור. העותר הוא אזרח ישראל, יליד 1955, גרוש ואב לארבעה ילדים. באותו מועד נערך ראיון ראשוני לעותרים, כדי לבחון את כנות הקשר הזוגי הנטען. הרושם שהתקבל אצל המראיינים הוא שהקשר מבוסס על אינטרסים משותפים ואין בינו לבין זוגיות כנה ולא כלום. העותרים התבקשו להמציא מסמכים משלימים. בין היתר, תיעוד בקשר להתרת הנישואים של העותרת מבעלה בפיליפינים. העותרים המציאו מסמכים שונים, אך לא המציאו תיעוד בקשר להתרת הנישואים. ביום 7/11/12 נערך לעותרים ראיון נוסף. עורכי הריאיון התרשמו שוב שהקשר הזוגי אינו כן והוא מבוסס על אינטרסים זרים. החלטה הדוחה את בקשת העותרים נשלחה להם בראשית מרץ 2013. ביום 18/4/13 הגישו העותרים ערר על ההחלטה, וביום 8/5/13 נשלחה לעותר החלטת מנהל לשכת רשות האוכלוסין בתל אביב, שדחתה את הערר. ביום 10/6/13 הגישו העותרים השגה על החלטת מנהל לשכת רשות האוכלוסין בתל אביב אל ועדת ההשגה לזרים, וביום 8/10/13 ניתנה החלטת יושב ראש ועדת ההשגה, אשר דחתה את ההשגה והורתה לעותרת לעזוב את ישראל בתוך חודש ימים למן קבלת החלטת ועדת ההשגה. מכאן העתירה. עיקרי החלטת יושב ראש ועדת ההשגה עיקר תפקידה של ועדת ההשגה הוא בחינת סבירותה של החלטת הרשות המנהלית, היינו, לשכת מנהל האוכלוסין. יושב ראש ועדת ההשגה מצא כי החלטת הרשות נשענת על אדני סבירוּת. שלושה מרכיבים עיקריים לכך: (1) התנהלות העותרת עד להגשת ההשגה; (2) ממצאי ראיונות שימוע שנערכו לעותרים; (3) היעדר הוכחות ראויות מצד העותרים. כאמור למעלה מכאן, קדמו להגשת בקשת העותרים שתי בקשות קודמות; האחת למקלט מדיני, והשנייה למעמד מכוח קשר זוגי. עיון בבקשות הללו מגלה כי העותרת הגיעה לישראל משיקולים כלכליים וכי עוצמת המניעים הללו חזקה כל כך, עד שהעותרת הייתה מוכנה לעשות הכל, לרבות נקיטת הליכי הונאה, כדי להשיג את תכליתהּ. כך התברר שהבקשה למתן מקלט מדיני לא הייתה אלא בקשת סרק, שנועדה "להרוויח זמן" שהות בישראל. שכן בדיקת בקשה כזו מתארכת משך חודשים ואף שנים וכל עוד הבקשה תלויה ועומדת, אי אפשר להרחיק את המבקשת מישראל. עוד יותר חמורה היא העובדה שהבקשה למעמד מכוח קשר זוגי, שהוגשה ביחד עם האזרח הישראלי דוד רונן, לא הייתה אלא מהלך של הונאה פשוטה. העותרת "התוודעה" אל רונן באמצעות משרד תיווך כנגד תשלום כספי. הוא והיא התייצבו במשרד הפנים והציגו עצמם כבני זוג, בעוד שהלכה למעשה לא היה ביניהם כל קשר. הוא מילא את חלקו נוכח התמורה הכספית לה זכה (בהמשך נסוגה העותרת מן הבקשה כיוון שחשה שאותו רונן מבקש לסחוט ממנה כספים). על רקע זה מתעורר ממנו ובו חשד גם כלפי הבקשה הנוכחית וקשר הזוגיות, לכאורה, הניצב בבסיסה. אין תמה, אם כן, שכשהתברר לעורכי השימועים השונים שהעותרים הניחו לפניהם בראיונות תשובות סותרות בענייני דיומא, חשובים למדי לציון קשר הזוגיות, הוסקה מסקנה מתבקשת מאליה, שיש ספק רב מאוד בכנות הקשר הזוגי. עיון בפרטי הרעיונות מגלה סתירות כגון: ציון כתובת המגורים של העותרים, הבדלים בהקשר לביקור במסעדה של אחות העותר ברמת גן, פרטי תבשיל שהכינה או לא הכינה העותרת לעותר זמן קצר מאוד לפני הריאיון, ואף הבדל ביחס לסיבת השהות של העותרת בישראל (העותר הגדיר את העותרת כ"מטפלת בי, יש לי נכות"). יושב ראש ועדת ההשגה ציין שנטל השכנוע בדבר כנות הקשר הזוגי רובץ לפתחם של העותרים. הם הציגו ראיות שונות שמידת השכנוע שלהן אינה גבוהה, אך עיקר הבעייתיות מצוי במה שהעותרים לא הגישו. העותרת טענה שהיא נפרדה מבעלהּ בפיליפינים ומצויה בתהליך גירושים מתקדם. בנקודה זו לא הועילה להציג ולו מסמך מאשר אחד. מכלול זה מהווה תשתית ראייתית מספקת עבור גורמי משרד הפנים, לשם קבלת ההחלטה לסרב לבקשת העותרים. עיקר טענות העותרים העותרים טוענים ששגגה יצאה מתחת לפני גורמי משרד הפנים, ובעיקר יושב ראש ועדת ההשגה, בכך שנתפס להבדלים דקים ופעוטים בין דברי העותרים בראיונות השימוע, בנתינת משקל-יתר לראיונות השימוע, בהימנעות מעריכת בירורים אובייקטיביים (כגון ביקורי פיקוח ומעקב אחר התנהלות העותרים) ובאי מתן משקל כלשהו לראיות שהציגו העותרים (כגון תצהירי חברים, תמונות מאירועים משפחתיים ומשותפים). דיון לרשות המוסמכת שיקול דעת רחב מאוד בהקשר להענקת רשות שהייה ומעמד בישראל למי שהוא נתין זר. שיקול הדעת הרחב הזה אינו בלתי מוגבל. מאחר שמדינת ישראל מכירה בערכים אוניברסאליים שהם בגדר זכויות יסוד של כל אדם, מוגבל שיקול הדעת כך שלא תהיה פגיעה בזכויות יסוד כאלה. הזכות לקיים חיי משפחה וקשר של זוגיות היא בגדר זכות אדם שהמדינה מכבדת אותה. במציאות זו הותקן נוהל ידועים בציבור. תכלית הנוהל היא לאפשר לרשות המוסמכת לסנן מבין מבקשי המעמד בישראל על בסיס זוגיות, את אלה שבקשתם אינה נטועה על אדני אמת. ברור שמקום שמוכחת כנות הקשר הזוגי לכאורה, נפתח תהליך ארוך שנים, שבסופו מתקבלת החלטה להענקת מעמד בישראל לנתין זר שקשר ברית זוגיות אמיתית עם אזרח ישראלי. אם מתברר שאין בקשר כנות, נשמט הבסיס מתחת לפני הזכות לבקש מעמד בישראל. הבירור הראשוני של כנות הקשר הזוגי הוא מהלך לא פשוט. קשת האפשרויות להצגת מצג שיש בו הערמה (מניפולציה) רחבה מאוד. אמצעי הבירור וההבחנה אינם רבים. בסביבה אוטופית ניתן היה לחשוב על עריכת חקירה ובדיקה מפורטת של כל בקשה ובקשה, לרבות על ידי קיום מעקבים, שליחת מפקחים לביקורות פתע, תשאול שכנים, קרובים וחברים, שימוש בפוליגרף ועוד כיוצא באלה. אין שום אפשרות מעשית לבצע את הדברים באופן כזה. יתר על כן, העותרים הם בבחינת "המוציא מחברו" שעליהם נטל השכנוע בדבר כנות הקשר. על כן, אין להטיל על משרד הפנים על שלוחותיו, חובת איסוף ראיות, כאילו נטל השכנוע רובץ לפתחו. אכן, משעה שמבקשים כלשהם מניחים לפני רשויות משרד הפנים בקשה הנתמכת בתצהיר וצרור ראיות נלוות (תצלומים, תצהירי חברים וכיוצא בזה), מתבקש שהרשות המוסמכת תנקוט תהליך מסוים של בירור, כדי לבחון את אותן "ראיות לכאורה". המהלך המקובל שהרשות נוקטת אותו הוא ראיון או ראיונות שימוע. התהליך הזה נבחן ונבדק בערכאות שונות ונקבע שמקום שהשימוע נערך כהלכה באורח הוגן ובדרך שמובנת לנשאלים, אזי יש בו משום אמצעי בדיקה ראוי, המהווה ראיה מנהלית מספקת. עיון בתהליך שננקט כלפי העותרים מגלה תקינות, על פניו. נערכו שני ראיונות מפורטים מאוד. הסתירות שהתגלו בהם אינן קלות ערך [אחרי הכל, עורך השימוע אינו צריך לבחון את השקפות העולם של המרואיינים. עליו להתמקד ב"חיי דיומא". דווקא "פכים קטנים" בחיי יומיום עשויים להוות נקודת הכוון (אינדיקציה) טובה מאוד לאמינות הדברים של הנשאלים]. לדעתי, יש גם השלכה חשובה לעובדה שהעותרת פעם ופעמיים הציגה לגורמי משרד הפנים מצג עובדתי ומערך טענות שאין קשר בינו לבין המציאות (הן בעניין הבקשה למקלט והן - ואולי בעיקר - בעניין הבקשה הקודמת להכרה בקשר זוגי עם ישראלי). מי לידינו יתקע שמי שנכשלה פעמיים, לא נקטה צעד מניפולטיבי גם בשלישית. אין לחשוד בכשרים, אולם העותרת, במו התנהלותה, הציבה סימן שאלה כבד על "כשרות" מהלכיה. לפיכך, הצירוף שבין התנהלות העבר לבין הפרטים שעלו מראיונות השימוע, היווה מסד ראוי להחלטה של הרשויות המוסמכות בכלל, ושל יו"ר ועדת ההשגה בפרט. שאלת פירוק קשר הנישואים שבין העותרת לבין מי שהייתה, או הינה נשואה לו בפיליפינים, איננה חסרת משמעות. אם אכן לא נעשה מצד העותרת דבר לפירוק אותו קשר, כי אז מתגבר החשד הרובץ לפתחה של כנות הקשר עם העותר. אלא שבעניין זה הפרטים אינם ברורים. ייתכן שהעותרת ביצעה פעולות שונות להתרת קשר הנישואים עם בעלהּ, אולם בשל אי שיתוף פעולה של רשויות השלטון בפיליפינים או בשל הריחוק שבין מדינת ישראל לפיליפינים, לא עלה בידהּ להשלים את הפעולות הללו ואפילו להוכיח את מה שעשתה. על כן, בצדק קבע יושב ראש ועדת ההשגה שלעניין זה אינו מייחס משקל רב, שכן גם יציאה מן ההנחה שהעותרת נפרדה מבעלהּ, אינה משמיעה בהכרח שהקשר שנוצר בינה לבין העותר הוא כן ורציני. מן המקובץ עולה שאין יסוד להתערב בהחלטת יושב ראש ועדת ההשגה ולפיכך אני דוחה את העתירה. לא מצאתי מקום להשית על העותרים הוצאות. משרד הפניםועדת ההשגה לזריםעתירה מנהלית