בקשה לשחרור בגלל איחורים בהבאה לדיונים של ביקורת תקופתית על מעצר

בקשה לשחרור, שנסמכה על איחורים בהבאתו לדיונים של ביקורת תקופתית על מעצרו בפרקי זמן שעלו על 30 יום בין דיון לדיון כנדרש בחוק. זאת, בנימוק שאי-הבאה במועד לדיון עתי אינה מולידה עילת שחרור, להבדיל מאי-הבאה לביקורת שיפוטית לדיון ראשון תוך 96 שעות מהוצאת צו המשמורת. עוד הוזכר בהחלטה מיום 24.10.13, כי מתחילה התכחש המערער לזהותו האתיופית וניסה להציג עצמו, ללא הצלחה, כנתין אריתריאה, עד אשר ביום 10.7.13 נתן את הסכמתו להרחקתו לאתיופיה וחתם על מסמכי נסיעה בהתאם. בהחלטה מיום 23.10.13 (אליה היפנה כב' הדיין בהחלטה מיום 24.10.13) נקבע על-ידי בית-הדין, כי בנסיבות המקרה ייבחן שחרורו של המערער לגופו עם קבלת מכתב מאת בן-דודו באתיופיה. בדיון שהתקיים ביום 24.11.13 דיווח המערער לבית-הדין אודות ניסיונותיו ליצור קשר עם בן-דודו, וכאמור, בית-הדין לא ראה לנכון לשנות מהחלטותיו על רקע שינוי בנסיבות ואישר את צו המשמורת. 2. ב"כ המערער טוען כי יש לבטל את החלטת בית-הדין מיום 24.10.13 ולהורות על שחרור מרשו, היות ושגה בית-הדין שעה שלא הורה על שחרורו של המערער נוכח עיכובים רבים ומשמעותיים בהבאתו לביקורת שיפוטית, כמתחייב מסעיף 13טו(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952 [להלן: חוק הכניסה] ומהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 1.2400. לחילופין, מבוקש להורות על שחרור המערער לנוכח פרק הזמן הרב בו הוא מוחזק במשמורת מבלי שננקטו הליכים להרחקתו, בהתאם לסעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה. רקע 3. עסקינן במערער, אשר הסתנן לישראל ביום 29.11.2009, נעצר על-ידי כוחות הבטחון, הובא בפני הממונה על ביקורת הגבולות והושם במשמורת מכוח חוק הכניסה. במשך למעלה משנה הובא בפני בית-הדין, שקבע שהמערער אינו משתף פעולה עם הרחקתו. 4. כשנה ומחצה לאחר שהוחזק במשמורת, הורה בית-הדין על שחרורו ביום 14.4.2011, על-מנת שיוכל להתייצב בעצמו בשגרירות אריתריאה בישראל ולהציג שם את מסמכיו. לטענת ב"כ המערער נדרש הוא לשלם סכום גבוה להוצאת דרכון, בו לא עמד. ביום 17.5.2011 נערך למערער שימוע נוסף בפני המשיב, במסגרתו עמד המשיב על כך כי הינו אתיופי ודחה את בקשתו למקלט מדיני בישראל, תוך הוצאת צו משמורת לפי חוק הכניסה. מאז, למעט אותו חודש במהלכו היה משוחרר, מוחזק הוא במשמורת, למעלה מארבע שנים. התנהלותו המעלה כי סיכל הליכי הרחקה לאורך התקופה מפורטת בפרק ד' לעיקרי הטיעון של ב"כ המשיב. 5. בחודש אוקטובר 2011 הגיש המערער עתירה כנגד דחיית בקשתו למקלט וזיהויו כאתיופי (עת"מ (מחוזי תל-אביב) 3822-10-11). בפסק-דין מיום 24.10.2012 דחה בית-המשפט את העתירה תוך שקבע כי העותר לא הוכיח כי חזרתו לאתיופיה כרוכה בסכנה בשל מוצאו האריתראי. עוד צויין, כי אין חולק כי שהה באתיופיה מאז ינקותו, איננו קשור בקשר כלשהו לאריתריאה, אינו דובר את השפה - וכי אין ספק כי מירב זיקותיו הן לאתיופיה. מאז שניתן פסק-הדין בעתירה, נעשו נסיונות מספר להרחקת המערער מישראל, אשר סוכלו על-ידי המערער (ראו נספח ה' לעיקרי טיעון ב"כ המשיב), כאשר הנסיון להרחקתו לאריתריאה נעשה לבקשתו ועל-פי העדפתו. לבסוף, הנסיונות להרחקתו לאריתריאה כשלו (ראו מכתב הממונה מיום 10.6.13, נספח ז' לעיקרי טיעון ב"כ המשיב). 6. בדיון שהתקיים בבית-הדין ביום 10.7.13, שינה המערער את טעמו, וכפי שפירט כב' הדיין, הודיע לראשונה כי הוא מעוניין לצאת לאתיופיה. מאז, נפגש המערער עם נציגי אתיופיה בישראל, אשר סירבו לזהותו כנתין מדינתם (כפי שמפורט בפרוטוקול בית-הדין מיום 23.10.13 - וכנראה על רקע העובדה שזיהה עצמו כאריתראי), והתקיימו מספר דיונים תקופתיים בפני בית-הדין, כשברקע עמדת נציגי המשיב כי על המערער להמציא מסמכים המאמתים זהותו. בישיבת יום 23.10.13 (שהתקיימה על רקע בקשת ב"כ המערער להורות על שחרורו מהטעמים העומדים בבסיס ערעור זה), כאשר המסמכים טרם הומצאו על-ידי המערער, הסביר כב' הדיין למערער מה עליו לבקש מבן-דודו אשר נמצא באתיופיה - ואף נפתח הפתח לבחינת שחרורו על-ידי בית-הדין עם קבלת מכתב מאת בן-דודו של המערער באתיופיה. 7. בדיון שהתקיים ביום 24.11.11, טען המערער כי בן-דודו לא יוכל להמציא את המסמכים הדרושים לקונסול אתיופיה, וכי הוא מבין כי עליו לאתר אדם אחר שישלח פקס בעניינו לבית-הדין. כאמור, בית-הדין קבע כי יש להותיר את המערער במשמורת על בסיס הנימוקים שניתנו בהחלטות קודמות. דיון והכרעה 8. בכתב הערעור, טוען ב"כ המערער כי חרף החובה להביאו בפני בית-הדין מדי 30 יום, במשך תקופת כליאתו הממושכת היו 12 עיכובים בהבאתו לביקורת תקופתית בפני בית-הדין המצטברים ללמעלה מ - 14 חודשים, הכל כמפורט בסעיף 13 לכתב הערעור. מעיקרי הטיעון של ב"כ המשיב עולה, כי ב"כ המערער לא דייק במועדים אותם ציין, כפי שפורט בסעיפים 22 - 23 לעיקרי טיעון של ב"כ המשיב הנתמכים בפרוטוקולים. עם זאת, אין מחלוקת כי אכן היה צבר של אירועים, במהלכם הובא המערער לביקורת תקופתית לאחר שחלפו 30 יום מהדיון האחרון במהלך שנות החזקתו במשמורת. 9. סעיף 13טו, המפרט את סמכויות בית-הדין לביקורת משמורת, קובע בס"ק (א), כי: בית הדין רשאי: (1) לאשר את צו המשמורת, בשינויים או בלא שינויים ורשאי הוא להורות כי עניינו של המוחזק במשמורת יובא לפניו לבחינה נוספת בהתקיים תנאים שקבע או בתוך פרק זמן שקבע, ובלבד שפרק הזמן עד לקיום הבחינה הנוספת לא יעלה על 30 ימים..." 10. ייאמר, כי החוק נוקט בלשון "רשאי" ככל שהדברים אמורים לגבי ביקורת תקופתית. זאת, בהבדל מההסדר החד-משמעי החל בעניינו של מוחזק אשר אינו מובא לביקורת שיפוטית לדיון ראשון תוך 96 שעות מאז הוצאת צו המשמורת - מחדל מחייב את שחרורו ממשמורת על-ידי הממונה על ביקורת הגבולות (סעיפים 13יד' (א), (ד)). 11. על כן, צדק בית-הדין כשקבע כי במישור העקרוני אי-הבאה לדיון עיתי אינה מולידה עילת שחרור אוטומטית, וזאת להבדיל מאי-הבאה לביקורת שיפוטית לדיון ראשון תוך 96 שעות מהוצאת צו המשמורת. 12. ב"כ המערער היפנה להנחיית היועץ המשפטי לממשלה משנת 2005 (הנחייה מספר 1.2400) העוסקת בסוגיית ביקורת תקופתית על החזקה במשמורת. בהנחיה מצויין, כי על אף לשון החוק והשימוש במושג "רשאי", הרי שמהקשר הדברים ותכליתם ברור כי בית-הדין מחוייב לערוך בחינה חוזרת תוך פרקי זמן שלא יעלו על 30 ימים. עוד היפנה לפסיקת בית-המשפט העליון המדגישה את החשיבות הרבה של קיום ביקורת שיפוטית תקופתית על מעצר מכוח חוק הכניסה לישראל. ואכן, אין חולק, כי נדרשת ביקורת מנהלית קפדנית, רצופה ועקבית על אופן הפעלת הסמכות של הארכת משמורת לגבי מוחזק המונע את הרחקתו מן הארץ, תוך בחינת הנתונים הפרטניים של המקרה (בר"מ 696/06 אלקנוב נגד בית-הדין לביקורת משמורת, מיום 18.12.2006). 13. בטרם בחינת הנתונים הפרטניים של עניינו של המערער ייאמר, כי בדיון הבהיר ב"כ המערער כי למיטב ידיעתו, אין המדובר בתופעה שכיחה אשר חוזרת על עצמה (ואכן לא איתר פסיקה רלבנטית בנסיבות זהות). עניינו של המערער הוא ייחודי בכך, שהמדובר בצבר איחורים אשר התרחשו במהלך השנים, המחייב, לגישתו, התייחסות ברורה בדמות שחרור המערער. 14. אכן, על בתי-הדין להקפיד על קיומם של דיונים תקופתיים בפרק הזמן הקבוע, בהתאם לקבוע בחוק ולהנחיות היועמ"ש. לאור דברי ב"כ הצדדים והעדרה של פסיקה מתאימה, נראה כי אכן כך הוא הכלל, ועניינו של המערער הוא החריג. בכל מקרה, שוכנעתי בסופו של יום, שיש מקום לבחון את עניינו של המערער באופן פרטני, על רקע נסיבותיו המיוחדות, תוך התייחסות לפגיעה הקונקרטית שהתרחשה, אם בכלל, כתוצאה מהאיחורים בהבאה לדיונים התקופתיים. ייאמר, כי על רקע העובדה שהמחוקק נוקט בלשון "רשאי" בסעיף הרלבנטי, והחלתה של תורת הבטלות היחסית בפלילים - בכלל, ובדיני מעצרים - בפרט, איני מקבלת את טענת ב"כ המערער כי אין מקום להחיל את עקרון הבטלות היחסית במקרים של פגיעה בחירות הפרט כבענייננו. 15. בחינת נסיבותיו של המערער מביאות לכך, שאין בפגם האמור כדי להביא לשחרורו. האיחורים בהבאה לדיונים התקופתיים החלו עוד באוגוסט 2011, כאשר המערער היה מיוצג כל העת על-ידי עורכי-דין, ולמצער ממאי 2011 (כפי שהדברים מתועדים בפרוטוקולים). הטענה מעולם לא הועלתה לפני כן על-ידי עורכי-דינו, לא בהזדמנות הראשונה עם גילוי הפגם ולא לאחר מכן (לרבות לא במהלך העתירה שהתנהלה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב). 16. בסופו של יום, עניינו של המערער נבחן בצורה שוטפת וקפדנית, כאשר עינינו הרואות, כי המערער לא שהה במשמורת יום אחד נוסף בשל העיכובים בהבאתו, ולא נגרם לו כל נזק בגין התקלות שהתרחשו. במצבו של המערער לא חל כל שינוי אשר עשוי להוביל לשחרורו במהלך השנים. עם זאת, בעת האחרונה - ועל אף התקלות הנטענות, פתח בית-הדין פתח אפשרי לשחרורו עם המצאת מסמכים מזהים מקרוב משפחה. 17. על כן, בהתאם לעקרון הבטלות היחסית, כאשר בוחנים את מהות הפגם (איחור בהבאה לביקורת תקופתית לעומת אי-הבאה לדיון ראשון לאחר 96 שעות); חומרת הפגם ותוצאותיו - כשלא מדובר בתופעה שכיחה, דיונים תקופתיים רבים התקיימו מייד בסמוך לאיחור בהבאה, ובמצב שלא נגרם למערער כל נזק - הרי שאין בתקלה החוזרת כשלעצמה כדי להביא לשחרור המערער. 18. ובאשר לטענתו החלופית של ב"כ המערער - השתלשלות העניינים המפורטת בעיקרי הטיעון של ב"כ הצדדים ובפרוטוקול של בית-הדין מצביעים על כך, כי אמנם המערער שוהה זמן רב במשמורת, אך נעשו מספר נסיונות להרחיק את המערער מישראל, אשר חלקם סוכלו על-ידו (כאשר התנהלותו הכוללת שקרים ושינוי גירסאות מקשה ליתן בו אמון). כיום, בעקבות ההתפתחויות האחרונות, בית-הדין פתח את האפשרות לבחון את שחרורו עם קבלת מסמכים מזהים מאתיופיה, וחזקה כי כך ייעשה. 19. בנסיבות אלו, החלטת בית-הדין סבירה ונכונה על כל חלקיה - ועל כן, דוחה את הערעור. מעצר