שטר חוב שהוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. שטר החוב על סך 50,000 ₪ והוא ניתן כערובה לשכירות נכס ששכרה חברת מרחב אבטחה שמירה וניקיון בע"מ (להלן: "מרחב") מהתובעת. הנתבע הגיש התנגדות שנדחתה על ידי כב' הרשם פוני ואולם בערעור ההתנגדות התקבלה. טענות הנתבע הינן כי השטר נחתם לחוזה ישן יותר שנחתם בין מרחב לתובעת. השטר היה תקף רק לחוזה של 3 שנים ולא להארכות על החוזה. כיוון שהחוב הנטען אינו חוב בגין 3 שנים אילו לא ניתן לתבוע אותו. לא הוכח כי נותר חוב של מרחב כלפי התובעת ותנאי להפעלת השטר הוא חוב של השוכר - מרחב. הנתבע שלח הודעה לצד ג' למר דני יעקבי בה נטען כי הצד השלישי חתום אף הוא על שטר החוב ולפיכך אם וככל שימצא שהנתבע חייב לשלם את סכום השטר החוב, חיובו הוא ביחד ולחוד עם צד ג' ולפיכך יש לחייב את צד ג' בסכומים בהם יחוייב הנתבע. צד ג' שלח הודעה לצד ד'. ההודעה נשלחה לנתבע עצמו ולמר גרשון חכים ובה נטען כי הנתבע ומר חכים קיבלו את כל מניותיו של צד ג' בחברת מרחב בשל אירוע מוחי שארע לצד ג'. במסגרת זו הם התחייבו לשלם את כל התחייבויותיו של הצד השלישי ככל שהם נובעים מפעילותו במרחב. הם אף היו אמורים לחתום על שטר אחר לטובת התובעת ולא עשו כן. צדדי ד' הגישו כתב הגנה להודעה זו ובהם הכחישו הן את הנסיבות שהביאו להעברת מניותיו של צד ג' אליהם והן את הסכמתם לקבל על עצמם את כל חובותיו של צד ג'. לטענתם, העברת המניות אליהם נעשתה עוד לפני האירוע המוחי שאירע לנתבע 3 והיא נעשתה בשל חובות שהיו לצד ג', ועל מנת שמרחב לא תועבר לשליטה של אחרים. לטענתם מדובר היה בהעברה בנאמנות לתקופה מסויימת עד שיפתרו הבעיות הכספיות של צד ג' והם לא קיבלו על עצמם כל חוב של צד ג' כלפי התובעת או כל חוב אחר שנבע מפעילות למרחב. העידו בפני מטעם התובעת מר אהוד יצחקי (תחילה ניתן תצהיר של מר מיכאל מטאטוב שניהל את המבנה מטעם התובעת ואולם לבסוף בשל כי יכולתו להתייצב ניתן תצהיר מחליף של מר יצחקי). מר יצחקי העיד כי ההסכם הראשון שנחתם בין הצדדים היה בשנת 2000. לדבריו לא נמצא הסכם קודם במשרדי התובעת (עמוד 12 שורות 11- 12) . על פי ההסכם משנת 2000 היו אמורים להינתן 5 שטרי ביטחון על סך 150,000 ₪ אך לבסוף ניתן רק שטר אחד על סך 50,000 ₪ ושטר זה לא ניתן במועד חתימת ההסכם אלא מאוחר יותר. כמו כן, לא ניתנו ביטחונות נוספים שהיו אמורים להינתן לפי ההסכם. לדבריו בתום תקופת ההסכם נעשו פניות למנהלי מרחב על מנת שיפנו את הנכס, ומשמונה לחברת למרחק מפרק, נעשו הפניות אליו. הפניות למנהלים היו בעל פה והפניות למפרק בכתב. באשר לאי הפעלת השטר נגד צד ג' העיד העד כי עקב מחלתו הוא פנה למר כדורי (מנהל התובעת) וזה החליט לא לפעול נגדו בשלב זה. העד העיד עוד כי עד ליום 15/10 שולמו דמי השכירות לאחר מכן למרחב עזבה את המקום ולא פינתה אותו לכן עליה לשלם לפי ההסכם קנס מוסכם של פי 3 מדמי השכירות הרגילים לחודש. בנוסף, היה צורך לפרק ולפנות את הכספת שהושארה במקום על ידי מרחב. אי תשלום דמי השכירות לעלות הפירוק והפינוי של הכספת הם מקור החוב של מרחב כלפי התובעת ולפיכך פעלה התובעת לגביית שטר החוב. הנתבע מר שקד העיד כי נחתם חוזה ראשון של שכירות בשנת 93 - 94 והשטר ניתן בקשר להסכם זה. לא מדובר בשטר שניתן בשנת 2002 או בשטר שניתן בקשר להסכם השכירות משנת 2000. לדבריו, בשעת חתימת התצהיר התומך בהתנגדות לא היו בידיו מסמכים לכן הוא הניח שמדובר בשטר שנחתם עבור החוזה משנת 2000 ואולם לאחר שראה שעל החוזה משנת 2000 יש חותמת התקבל משנת 1998 הוא הניח שמדובר בחוזה ישן יותר ששונה ונעשו בו התאמות. לדבריו מרחב החזיקה בנכס משנת 93 - 94 עד 2009 עת נסגרה. שטר החוב נועד רק לתקופת השכירות לפי ההסכם שלגביו ניתנה ומאחר ובתקופת הסכם זה לא היה כל חוב של מרחב כלפי התובעת, לא ניתן לגבות ממנו את סכום שטר החוב. באשר להודעה לצד ג' טענתו של מר שקד היא כי השטר חתום גם על ידי צד ג' ולפיכך חיוביהם הם ביחד ולחוד וכל סכום שהוא יחוייב, אם יחוייב צריך לחול גם על צד ג'. באשר להודעה לצד ד' ששלח לו הצד השלישי העיד מר שקד כי צד ג' אמנם העביר את מניותיו אליו ולצד ד' הנוסף ואולם הדבר לא נעשה בנסיבות המפורטות על ידו, אלא בשל חובות שהיו לו כלפי אחרים. המניות הועברו בתמורה לרכב והחזקת טלפון שהמשיך צד ג' לקבל, והסיכום היה שהמניות יישארו בנאמנות עד שמצבו יסתדר. צד ג' העיד כי לא נערך הסכם בקשר לכך שצדדי ד' ייקחו את חובותיו. לדבריו, צד ד' באו לבקר אותו בביתו, לאחר האירוע המוחי שהוא עבר, ואמרו לו שהוא ידאג לבריאותו והם ידאגו לחובות. גם צד ג' העיד כי החוזה משנת 2000 אינו החוזה הראשון שנחתם עם התובעת (עמוד 25 שורות 4 - 5 ). בחקירתו הנגדית אישר צד ג' כי לא היה קשר בין האירוע המוחי שעבר לבין העברת המניות שנעשתה קודם לכן (עמוד 25 שורות 21 - 22 ושורה 24). העד העיד כי בעת העברת המניות לא הובטח לו שהוא יופטר מהחובות והדבר נעשה רק באותו ביקור של צדדי ד' בביתו לאחר האירוע המוחי. צד ד' 2 העיד כי הוא לא טיפל בסניף בירושלים של מרחב. בענין השכירות ומועדה הוא מסכים לעדותו של הנתבע שהיה המוסמך להחליט על כך. צד ד' העיד שבתקופת השכירות שולמו כל דמי השכירות. הוא הכחיש את טענות צד ג' לפיהן הוא והנתבע (צד ד' 1)הסכימו לקחת את כל חובות צד ג' . בעדותו הוא תמך הגירסת הנתבע לפיה המניות הועברו כדי להימלט מנושי צד ג' ולפני הארוע המוחי שזה עבר. צד ג' קיבל גם תמורה בכך שהוא המשיך לקבל רכב והחזקת טלפון. בתום החקירות הוריתי על הגשת סיכומים. לאחר מכן הגיש הנתבע בקשה להבאת ראיה נוספת. הראיה שביקש הנתבע להביא נועדה להוכיח שנחתם הסכם קודם להסכם משנת 2000, וזאת על מנת לחזק את טענתו לפיה השטר לא נחתם להבטחת החוזה משנת 2000, אלא לחוזה מוקדם יותר, ולכן לא ניתן לחייב אותו לשלם את שטר החוב בגין חובות שמקורם בהסכם משנת 2000. הראיה שביקשו לצרף הינה מכתב ששלחה התובעת לחברת מרחב מיום 25.8.98 ביחס להפרשי שכירות לתקופה קודמת. מסמך זה מלמד שההסכם הראשון שנחתם בין הצדדים לא היה ההסכם משנת 2000. לאחר שאפשרתי לצדדים האחרים להגיב, קיבלתי את המסמך כראיה. לאחר עיון בטענות הצדדים מסקנתי היא כי התובעת לא הצליחה להוכיח שמדובר בשטר חוב שניתן להבטחת ההסכם משנת 2000 ולפיכך לא ניתן באמצעות לגבות חובות שמקורם בהסכם משנת 2000. ראשית, להסיר טענה שטענה התובעת לפיה טענה זו שהיה הסכם מוקדם יותר הינה הרחבת חזית אסורה, מעיון בתצהיר התומך בהתנגדות לביצוע שטר ניתן להבין שהנתבע טען שהשטר נחתם עבור הסכם ישן יותר. אמנם הנתבע בשלב זה סבר שהשטר נחתם להסכם משנת 2000, ואולם הוא טען גם שמדובר בשטר שניתן להסכם ישן שתוקפו פג. בנוסף לאמור ,חלקים ניכרים מחקירת הנתבע התייחסו לטענה בדבר הסכם קודם, היינו, גם אם לא נטענה טענה זו בבירור בהתנגדות עצמה, מנימוקים שהנתבע הסביר בחקירתו, עצם ההתמקדות בחקירה בהסכמים קודמים מכשירה טענה זו. לא זו בלבד אלא שבמסגרת הראיה הנוספת התברר כי אין ספק שהיה הסכם קודם להסכם משנת 2000 שכן במכתב משנת 1998 כבר נכתב על חוב בגין הפרשי שכירות. התוצאה היא איפוא שלא הוכח שהשטר נחתם בקשר להסכם שממנו נובע החוב של למרחב כלפי התובעת ולפיכך לא ניתן לגבות באמצעותו חוב זה. בנוסף לאמור, התברר כי אין למעשה מחלוקת בין הצדדים שמרחב שילמה את כל דמי השכירות עבור התקופה שעד אליה היא החזיקה בפועל במושכר. למעשה תביעת דמי השכירות הינה עבור התקופה שלאחר שמרחב עזבה כבר את המושכר. בקשר לתקופה זו לא הוכח מדוע התובעת חיכתה זמן כה רב בו היא דורשת פי 3 מדמי השכירות הרגילים על מנת לפנות את הכספת שהושארה במקום. לא ברור מדוע התובעת לא פנתה לסילוק הכספת מהמקום עוד קודם לכן ובכך היתה מקטינה את נזקיה. לא ברור גם מדוע לא הוגשה בענין זה תביעת חוב למפרק דבר שעשוי היה להקטין את חובה של מרחב כלפי התובעת. בנוסף לאמור לא הובאו על ידי התובעת למתן עדות מי שטיפל בפועל מטעמה בשכירות של הנכס הספציפי הזה. המדובר במר מטאטוב ולמצער מר כדורי שלפי עדותו של העד מטעם התובעת טיפלו בנכס בירושלים ולא הוא. הנטל להוכיח את התביעה מוטל על כתפי התובעת ומשזו נכשלה לקשר בין שטר החוב לבין ההסכם שבגינו נוצר החוב ומשהוכח כי היה הסכם קודם ויתכן שהשטר ניתן בגין אותו הסכם, לא ניתן לחייב בגין השטר. התובעת אמנם טוענת כי גם אם השטר ניתן בגין הסכם קודם הוא חל גם על ההסכם משנת 2000 ואולם לא ניתן לקבל טענה זו. כל ביטחון ניתן להסכם שבגינו הוא נחתם ולא כביטחון לכל הסכם עתידי. הדבר לא עולה לא מההסכמים ולא מהשטר. בנוסף לאמור, עולה מהעדויות כי הנתבע לא ראה כלל את הסכם השכירות אליו מתייחס שטר החוב, לפי טענות התובעת. הנתבע לא חתום על הסכם זה. לפיכך אף אם שטר החוב נחתם כביטחון להסכם זה יש לקבל את טענת הנתבע לפיה הוא סבר שמדובר בהסכם שנחתם לשכירות של 3 שנים והשטר נועד לביטון לאותם 3 שנים. אין ספק שבגין 3 שנים אלה לא נותר חוב לפיכך לא ניתן לחייב את הנתבע בגין חובות מאוחרות יותר. כיוון שהתביעה נגד הנתבע נדחית אין צורך לדון בהודעה לצד ג' ולצד ד' ואולם למעלה מהצורך אעיר כי אם וככל שהתביעה היתה מתקבלת היה מקום לחייב את צד ג' להשתתף עם הנתבע במחצית הסכום. אין ספק שגם צד ג' חתום על השטר ומשכך חובותיהם של הנתבע ושל צד ג' הינם ביחד ולחוד ולפיכך על צד ג' היה להשתתף עם הנתבע במחצית של כל סכום שזה היה מחוייב בו. אין לקבל את ט ענות צד ג' לפיהן צדדי ד' התחייבו לשלם את חובותיו. לא הובאה כל ראיה שהיתה הסכמה כזו וגם לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע שצדדי ד' עשו זאת. ההיפך הוא הנכון, התברר שהעברת המניות של צד ג' לצדדי ד' לא היתה קשורה כלל למצבו הרפואי אלא נעשתה בשל חובות שהיו לו כלפי צדדים אחרים. התברר שצד ג' קיבל תמורה עבור המניות (אחזקת רכב וטלפון) והתברר שאין כל מסמך המעביר את חובותיו לצדדי ד'. כל טענתו מסתמכת על אימרה שלטענתו נאמרה לו בעת ביקור חולים שעשו אצלו צדדי ד' ואמרו שהוא ידאג לבריאותו והם ידאגו לחובות. גם אילו היתה אימרה כזו נאמרת לא ניתן לראות בה התחייבות ליטול את כל חובותיו של צד ג'. מה שנאמר, אף אילו היתה מתקבלת טענת צד ג', הוא שהנתבעים יטפלו בענין חובות החברה אך אין משמעות הדבר שהם נוטלים על עצמם את חובות צד ג'. התוצאה היא איפוא שהתביעה נדחית יש לסגור את תיק ההוצל"פ 03-09487-10-6 ואני מחייב את התובעת בהוצאות הנתבע ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ (סכום זה נקבע גם בהתחשב בהוצאות בהן יחוייב הנתבע לצד ג'). הנתבע ישלם לצד ג' הוצאות בסך 3,000 ₪ וצד ג' ישלם הוצאות לצדדי ד' בסך 1,000 ₪ לכל אחד. ערובהשטר חובשכירותחובהוצאה לפועלשטר