התביעה הוגשה בגין חוב שהוגדר כ"ארנונה עירונית/היטלים על פי חוק" 2. תחילה ניתן פסק דין בהעדר הגנה ונדונה בפני כב' הרשם זיתוני בקשה לביטול פסק דין. הבקשה הוכרעה בהחלטתו של הרשם זיתוני מיום 28.6.11, לאחר דיון שהתקיים באותו יום. מן ההחלטה עלה כי רק בשלב מאוחר יותר הוברר כי התביעה נסבה, בין היתר, בגין היטל סלילה של סמטת השסק. נדחתה טענת הנתבע על פיה אין לחייבו לנוכח טענתו שאין לו גישה מסמטת השסק לביתו. כמו כן נדחו מכלול טענות ההגנה של הנתבע כנגד חיוב הארנונה. נדחתה טענת הקיזוז שלו בגין חיוב זה. בסופה של דרך, כך סיכם הרשם זיתוני, נתקבלה, באופן מסוייג ומתוחם אך טענת הנתבע בהקשר למרכיב של היטל הסלילה לנוכח "טענת הנתבע לפיה שילם היטל סלילה עבור סלילת רחוב הדס שנמצא בחזית הבית ולכן אין הצדקה לחייבו בשנית עבור סלילת סמטת השסק" (סעיף 15). טענה זו משתלבת, כך המשיך והראה הרשם זיתוני, בסעיף 6(א) לחוק עזר לרמת ישי (סלילת רחובות), התשמ"ב-1982, מכוחו "בשל נכס חייב בהיטל, ישולם היטל בעד סלילת כביש אחד ומדרכה אחת בלבד". משעה שנותרה לפנים אך סוגיית היטל הסלילה, ואף זאת במשמעות המוגבלת ההיא, הוצאה לעניין יתרת התביעה פסיקתא מיום 14.7.11 של הרשם זיתוני. 3. אף אני, בסעיף 1 להחלטתי מיום 7.11.11, הבהרתי כי התיק בשל להגשת תצהירי עדויות ראשיות "בהתאם לפלוגתאות שהוגדרו בהחלטתו של כב' הרשם זיתוני מיום 28.6.11". הונחו בפניי, איפוא, תצהירה של גב' זהבה בן-לולו (להלן - "בן-לולו"), מנהלת מחלקת הגבייה במועצה, מטעם המועצה. מטעם הנתבע הוגש תצהירו-שלו. משכל אלו עמדו לנגד עיניי הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. 4. בגדר סיכום טענות ב"כ הנתבע, וחרף האמור מעלה, הוא חוזר וממחזר לעייפה מכלול טענות שאינן צריכות עוד לפנים. וכך הוא חוזר ומתריע על הליכים שאינם מידתיים שפגעו בנתבע. הוא אף חוזר וטוען שהתביעה שהוגשה נגדו, שעה שלא הוגשה כנגד נתבעים אחרים, פוגעת בעיקרון השוויון. הוא חוזר ומפנה לפסק דינה של כב' סגנית הנשיא רובינשטיין, שאינו רלוונטי כל עיקר להליך שבפניי, ושניתן בעת"מ (ת"א) 1006/06 טובה גורפינקל נ' עיריית פתח תקווה. 5. וחרף התנהלות מקוממת זו של ב"כ הנתבע, ככל שעסקינן בפלוגתא הצריכה לפנים בסוגיה שבפניי, נהיר לי שהדין עם הנתבע. כך, ראש לכל, לנוכח התנהלותה הדיונית של המועצה, כעולה מכתבי בי-דין שבפניי. 6. טענתו של הנתבע, כפי שעלתה בחקירתו מיום 28.6.11 לאחר שהובהר לו שבין היתר הוא נתבע לשלם עבור היטל סלילה, הייתה כי הוא שילם לפנים בגין סלילתו של רחוב הדס. 7. בסעיף 8 לתצהירה של בן-לולו, ומן הסתם במענה לכך, היא ציינה כי "מבדיקה שערכתי בתיקי התושב במועצה לא איתרתי כל אסמכתא לתשלום ששילם הנתבע למועצה בעבור סלילת רחוב הדס בעבר". שמא מינה, בן-לולו מודה שהייתה אכן "סלילת רחוב הדס בעבר". 8. מנגד, ובגדר סיכום טענות ב"כ המועצה נטען בסעיף 5, ואף בהדגשה, בתרועת ניצחון ובשלושה סימני קריאה, כי "לא רק שהנתבע לא הוכיח כי הוא שילם בעבר היטל סלילה בגין רחוב הדס, אלא הוא גם לא הוכיח כי בכלל נעשתה סלילה ברחוב הדס ו/או כי המועצה דרשה היטלי סלילה מתושבים ברחוב הדס ו/או וכי בעלי החלקה הספציפית עליה בנוי ביתו נדרשו אי פעם לשלם בגין סלילה ברחוב הדס!!!". שמא מינה, ובסתירה קוטבית לתצהיר האמור, מכחישה המועצה כי "בכלל נעשתה סלילה ברחוב הדס ו/או כי המועצה דרשה היטלי סלילה מתושבים ברחוב הדס". 9. נהיר לחלוטין כי קיימת סתירה ברורה בין הטענה שנעשתה "סלילת רחוב הדס בעבר", שבאופן טבעי חייבה דרישת היטלי סלילה בגין כך, כעולה מן התצהיר, לבין הטענה כי לא נעשתה "בכלל סלילה ברחוב הדס" וממילא לא היה צורך לדרוש "היטלי סלילה מתושבים ברחוב הדס", כעולה מסיכומי הטענות. דיונית, איפוא, גרסתה העובדתית של המועצה לא חזרה ונשנתה בסיכומי הטענות, וממילא נותרה על בלימה. מנגד, טענתה של המועצה בסיכום טענותיה אינה נשענת על תשתית עובדתית שהונחה על ידה, וממילא יש בה הרחבת חזית בוטה שאין להידרש לה כל עיקר. שהרי בן-לולו, בתצהירה, לא טענה שלא נעשתה "בכלל סלילה ברחוב הדס", אלא טענה את ההיפך מכך. 10. ואולם לא רק התנהלות דיונית פסולה עולה מכך, אלא מעבר לכך סתירה מהותית בגרסאות, ובלב המחלוקת. אכן, אלמנטרית, אמורה המועצה לנקוט עמדה ברורה: האם נעשתה סלילה ברחוב הדס, אם לאו. שתי הגרסאות, מעבר לפסלותן הדיונית, הן, מהותית, תרתי דסתרי. 11. בכך לא מתמצה הניתוח. ככל שאניח שנעשתה סלילה ברחוב הדס, כמתחייב מתצהירה של בן-לולו, אך לא נמצאה בתיק הנתבע אסמכתא לתשלום האמור, התחייב שבן-לולו תיתן את הסברה לגרסתו של הנתבע על פיה הטענה האמורה אינה הגיונית. כך, לגרסתו, לנוכח העובדה שהוא בנה את ביתו בשנת 1987, שאז נדרש ושילם היטל סלילה. הוא הוסיף וציין כי אם לא היה משלם את היטל הסלילה, המועצה לא הייתה מנפיקה לו אישור לצורך הבנייה וטופס 4, לא הייתה נמנעת מלשגר לו מכתבי התראה בזמן הרלוונטי, ולא הייתה נמנעת מלנקוט נגדו בהליכים משפטיים. בעניין זה התחייב מענה מפורט בתצהירה של בן-לולו. לא היה קושי לברר האם אכן הנתבע בנה את ביתו בשנת 1987. לא היה קושי לברר, מן הסתם בטופס סטנדרטי שקודם למתן טופס 4, האם חייב היה הנתבע בהיטל הסלילה, אם לאו. ומכל מקום ככל שהנתבע היה חייב בהיטל הסלילה, אמורה הייתה בן-לולו להרים את הכפפה ולהסביר הכיצד אין זכר לדרישות ולהליכים משפטיים, במשך שנים רבות וארוכות. 12. מנגד, ככל שאניח שלא נעשתה סלילה ברחוב הדס, כמתחייב מסיכום טענות ב"כ המועצה, אף אז התחייב הסבר מפורט בתצהיר, אימתי כן נעשתה סלילתו של רחוב הדס. והרי ככל שעסקינן בסמטת השסק, השכילה בן-לולו לצרף מסמכים המעידים על מועד ביצוע סלילת רחוב זה כעולה מנספחים א' וב' לתצהירה. לנוכח החלטתו של הרשם זיתוני ממילא ראיות אלו היו לא רלוונטיות. אך מכל מקום לא היה קושי להמציא ראיות רלוונטיות לעניין סלילת רחוב הדס, ובעיקר המועד לכך, בהקשר לטענתו המפורשת של הנתבע באשר לבניית ביתו בשנת 1987. 13. ועוד: בחקירתו של הנתבע ביום 28.6.11 הוא העיד על שיחה שהוא קיים עם בן-לולו. לנתבע היו טענות רבות כנגד המועצה, בהקשר של ניקוז רשלני נטען שטענת הקיזוז בגינו מול חוב הארנונה נדחתה, כאמור, מכל וכל בהחלטתו של הרשם זיתוני. ואולם בפגישה זו, כך העיד הנתבע, "הם אמרו לי שהם פונים אליי כי אני פניתי אליהם בצורת תביעה מסוימת ולכן הם אומרים שאני חייב לשלם אגרת סלילת כביש" (עמ' 3 לפרוטוקול). מתחייבת מכאן טענה שהוטחה באשר ל"פעולת תגמול", לא משום חוב אמיתי אלא "כי אני פניתי אליהם בצורת תביעה מסוימת". ראוי היה שבן-לולו, שטענה זו הוטחה בהקשר אליה דווקא, תראה ליתן התייחסותה לכך בתצהירה. 14. שקלתי, לחובת הנתבע, את העובדה שבגין היטל הסלילה הוא קיבל שני מכתבי דרישה, ולא טרח לענות להם ולהשיב כי הוא כבר שילם היטל סלילה בגין רחוב הדס. ואולם שיקול זה אינו מאפיל על שורת השיקולים שנימנו עד הנה, לחובת המועצה. 15. משכך נהיר לי שיש לדחות את התביעה. כסבור הייתי שיש לחייב את המועצה בשכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪. ואולם לנוכח העובדה שדחיית התביעה אינה פועל יוצא של טיעונים צריכים לפנים, שלא נטענו בסיכומי ב"כ הנתבעת, שהיה רווי בטיעונים שאינם צריכים לפנים, בדעתי להמעיט בפסיקת ההוצאות ולהעמידם על סך 3,000 ₪ בלבד. 16. לפיכך הנני דוחה את התביעה. הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל אשר ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ הנתבע תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה כאשר פגרת בית המשפט לא תקטע את מירוץ המועדים האמור. ארנונהחוב