פיצוי בגין עיכוב ומעצר בשלושה אירועים שונים מדובר בשני תיקים אשר החלו דרכם בבית משפט בקריית ארבע והועברו לבית משפט בירושלים ואוחדו בפניי. הרקע לאירועים אשר בבסיס התביעה, הוא המחלוקת הכואבת בדבר זכויות היהודים לעלות להר הבית, להתפלל שם ולקיים פולחנים יהודיים, בהר הבית או בסביבתו. למרות שמדובר ברקע טעון וסבוך, אינני נזקקת להתייחס לרקע זה, כלל ועיקר, זאת בשל העובדה שגם התובע אינו תוקף בפניי, גם לא על דרך של התקפת עקיפין, את הנוהלים וההנחיות על פיהן פועלת הנתבעת. טענות התובע הן כי עיכובו ומעצרו היו שלא כדין, גם בהתבסס על אותם נוהלים והנחיות. לפיכך בפניי מחלוקות ספציפיות הנוגעות לנסיבות עיכובו ומעצרו של התובע בשלושה אירועים מסויימים. על התובע התובע מוכר כפעיל בתחום זכויות היהודים בהר הבית. הוא מעיד על עצמו כמי שהיה מנכ"ל של ארגון הנקרא "מכון המקדש", שהוא מכון העוסק בענייני בית המדרש וכיום התובע עצמאי ויש לו גוף הנקרא "מורשת לבית המקדש" (עמוד 12 שורה 2 לפרוטוקול מיום 24.1.11). אין מחלוקת כי התובע מרבה לעלות להר הבית. לטענתו, בין היתר, כמדריך. הוא גם פעיל בנושא פולחנים שונים אשר היו נהוגים בבית המקדש. על רקע פעילותו זו נוצר הסכסוך נשוא התביעות שבפניי, כאשר התובע טוען כי מעצריו ועיכוביו על ידי הנתבעת היו שלא כדין מתוך כוונה להתנכל בו על פעילותו האמורה. במסגרת פעילותו של התובע למען עליית יהודים להר הבית, הגיש התובע עתירה לבית המשפט העליון ובה טען כי הנתבעת מפלה לרעה יהודים דתיים בכניסת מבקרים להר הבית (עתירה 4852/09). אותה עתירה נדחתה לאור טענת הנתבעת כאן, המשיבה שם, כי לא קיימת הפליה כאמור, תוך שבית המשפט העליון קבע כי העתירה מוקדמת כיוון שהעותר, התובע ד'כאן, לא הראה כי קיימת הפליה שכזו. בשל קביעה זו, התובע פועל כדי להוכיח את טענתו בדבר הפליות יהודים דתיים בבידוק בעליה להר הבית, מן הסתם כדי להגיש עתירה נוספת ולהגדיל את סיכויי הצלחתו בה. בתוך כך ניסה התובע לצלם ולתעד את עמדת הבידוק בכניסה להר הבית. על רקע זאת שני האירועים הראשונים למעצרו. האירוע השלישי הוא על רקע נסיונו של התובע לקיים ולשחזר את פולחן הקרבת קורבנות שהיה נהוג בימי בית המקדש. הרקע שמביאה הנתבעת הנתבעת מבהירה את הרגישות והנפיצות הגבוהות בכל אשר קשור לאירועים דתיים בעיר העתיקה בכלל ובהר הבית במיוחד והיא טוענת כי לעיתים, די בפרסומים של דברים, אף מבלי שתבוצע בפועל פעולה כלשהי, כדי להצית את הזירה באופן שעלול לסכן חיי אדם. כמו כן מצביעה הנתבעת על הרגישות הרבה בתהליך הבידוק בעליית המבקרים להר הבית וכי התנהגות חריגה עלולה להוות הפרה של איזון עדין. הנתבעת טוענת כי היא פעלה מתוך שיקול דעת ואחריות במסגרת הסמכות הנתונה לה בהיותה מופקדת על הסדר הציבורי. הנתבעת עוד מוסיפה וטוענת כי התנהגות התובע לאחר עיכובו, בעת שהותו בתחנת המשטרה, תוך פגיעה בציוד משטרתי והפרעה לחקירה, אף היא, כשלעצמה, מקימה עילה למעצרו (סעיף 23(א)(ד) לחוק סדר הדין הפלילי). לסיום טוענת הנתבעת כי על פי החוק (חוק הנזיקין האזרחי (אחריות המדינה), תשי"ב-1952) היא אינה אחראית בנזיקין על פעולות שעשתה במסגרת ההרשאה החוקית והפעלת סמכויותיה. מסקירה כללית זו אעבור לדיון בכל אחד מן האירועים. האירוע הראשון מיום 14.12.109 בכניסה להר הבית לפי גירסת התובע בכתב התביעה ובתצהירו, הוא הגיע ביום 14.12.09 בשעות הבוקר אל סמוך לעמדת הבידוק בכניסה להר הבית ונעמד מחוץ לתור כדי שלא להפריע את התנועה בתור. עוד בטרם החל לצלם את עמדת הבידוק הוא נעצר על ידי המשטרה ללא כל שאלה או הערה. בפרוטוקול וכן בסיכומיו, מפרט התובע את העובדה כי בטרם נעצר הוא פנה לאדם כלשהו שיעביר אליו כיסא, נעמד על הכיסא מחוץ לתור ואז נעצר (ראש עמוד 12 לפרוטוקול מיום 17.1.11 וסעיף 7 לסיכומים). דומה כי אין מחלוקת שצילום התור יכול להתבצע רק מנקודה מוגבהת, הן כדי לקבל פרספקטיבה של התור כולו והן בשל העובדה שהתור עובר בין שתי גדרות. בחקירות עדי הנתבעת נטען כי עמידתו של התובע על הכיסא, כמו גם כוונתו לצלם את עמדת הבידוק, כשלעצמם יכולים להוות הפרת סדר, תוך ציון העובדה כי לתובע יש עבר בתחום הפרות סדר ולפיכך יש לנקוט זהירות יתר (עמוד 23 שורה 5 ועמוד 26 שורה 21). אולם, בסיכומים, מגלה הנתבעת גישה מרוככת יותר ממנה עולה כי אין לה התנגדות לצילום עמדת הבידוק ממרחק סביר מבלי ליצור פרובוקציות (סעיף 120 לסיכומים). השאלה הראשונה היא, על כן, האם התובע יצר פרובוקציה בעת שעמד על כיסא כדי לצלם. לא שוכנעתי מטיעוני הנתבעת כי כך היה. כאמור, כדי לצלם את התור נדרש התובע לעמוד על הגבהה, לפיכך, העובדה שהתובע עמד על כסא, כשלעצמה, אינה יכולה להוות פרובוקציה. לא ראיתי בכל טענות הנתבעת כאילו התובע פעל בדרך פרובוקטיבית באופן אחר. למעלה מן הנדרש אציין כי גם אם הכיסא הועבר אל התובע מאיזור אחר, מעבר לגדר (הדו"ח של מר מלחי שצורף לתצהירו), אין בכך כדי לשנות את מסקנתי. התובעת, ככל הנראה מודעת לכך והיא מתמקדת בסיכומיה בטענה כי התובע ניסה להכשיל שוטר במילוי תפקידו בכך שבאותו המועד הוא הכניס אדם דתי לתוך קבוצת תיירים כדי שיוכל להוכיח את ההפליה שנוקטת הנתבעת (סעיף 114 לסיכומים). על אירוע זה הגיש מר רפי מלחי, מפקד הכותל, תצהיר מפורט מטעם הנתבעת ונחקר על כך על ידי התובע (עמוד 97 ואילך לפרוטוקול). חקירתו לא הביאה לשינוי בגירסתו כפי שהיא מתועדת על ידו במזכר שצורף לתצהירו. התובע מכחיש את האירוע וכל קשר שלו לאיזה אדם דתי כאילו הוא הוכנס על ידו לתור בתוך קבוצת תיירים. בין שתי הגירסאות העובדתיות אני מעדיפה את גירסת הנתבעת. המסמך שהגיש מר מלחי, שהוא דו"ח מפורט ביותר על התנהלותו של התובע עת שהגיע למקום, נראה לי אמין ומדוייק. כך גם חקירתו של מר מלחי מעידה על אמינותו. הוא ענה תשובות ברורות, עמד על גירסתו העובדתית ולא ניסה להתחמק או להתחכם. אני קובעת על כן, עובדתית, כי התובע ליווה אדם כלשהו אל תוך התור מקום שהיתה קבוצת תיירים, במקרה או שלא במקרה. כהערת אגב אעיר כי קביעתי העובדתית האמורה מעוררת תהייה - מדוע טרח התובע להסתיר ולהתכחש לעובדה זו. השאלה הרלוונטית היא, מה הנפקות של פעולה זו של התובע והאם היא הצדיקה מעצרו. הנתבעת טוענת כי אותו אדם הוכנס לקבוצה של תיירים כדי להכשיל את עבודת השוטרים, בכך שהתערבב מין שאינו במינו (עמוד 51 שורה 11 עדות מר שומר, עמוד 77 שורה 16 עדות מר גבאי, סעיף 116 לסיכומים ועוד). אולם, טענה זו של הנתבעת אינה מתיישבת עם עדותו של מר מלחי, ממנה עולה כי האדם היה חבוש כיפה ונשא בידיו טלית ותפילין (עמוד 101 שורה 9). מכאן ניתן להבין כי אותו אדם לא ניסה להתחזות לתייר ולא ניסה להיטמע בתוך קבוצות התיירים. לפיכך החשש הבטחוני שמעלה הנתבעת שמא אותו אדם יצליח להיכנס חלק מקבוצת התיירים (סעיף 116 לסיכומים), אינו חשש של ממש. למעשה, הנתבעת עצמה מודה כי חשש זה אינו חשש ממשי, מעצם טענתה כי התובע הכניס את אותו אדם בתוך קבוצות התיירים כדי להוכיח את ההפליה (סעיף 194 לסיכומים). כלומר, גם הנתבעת עצמה מודה בכך שאותו אדם היה מזוהה ומופרד מן הקבוצה. העובדה כי אותו אדם היה בעל סממנים חיצוניים של אדם דתי, שומטת את הקרקע גם מטענת הנתבעת כאילו התובע ניסה להכשיל את השוטרים בעת מילוי תפקידם. המסקנה היא כי גם אם פעל התובע כפי שפעל לא היתה עילה למעצרו. העד, מר מליחי, אשר עדותו, כאמור, אמינה בעיני, הבהיר לשאלתי (עמוד 100 שורה 15) כי הפגם הוא בכך שהאדם נכנס באמצע התור. מר מלחי הוסיף וציין כי אין שני תורים (עמוד 100 שורה 22) ואף מכך ניתן להסיק כי כל הפגם בהתנהלות התובע הוא בכך שאותו אדם נכנס באמצע התור ולא בסופו. גם אם התובע "הכניס" אדם אל תוך התור באמצעו ולא בסופו, אינני רואה בכך עילה מוצדקת לעיכובו או מעצרו של התובע. בשולי דברים אלה ראוי לציין כי, גם אם קיבלתי את עדותו של מר מלחי, בכל מקרה, חלקו של התובע במעשה הוא החלק הקטן וככל שיש פגם בכך, הוא פגם מינורי. עיקר האחריות לפגם, ככל שיש כזה, נופלת על כתפיו של אותו אדם שנכנס לתור שלא במקום הראוי, שהרי אותו אדם, בראש ובראשונה, אחראי למעשיו שלו. התובע מוסיף ומפנה את תשומת לבי לעדותו של מר מלחי, כי הוא עקב אחרי התובע על פי הוראה שקיבל מראש בעת שהתובע נצפה באיזור, מכאן מנסה התובע ללמדני כי הנתבעת החליטה להתנכל לו מראש (סעיף 13 לסיכומים). אינני מקבלת הערה זו של התובע. אין מחלוקת כי בין התובע לבין הנתבעת היו כבר עימותים בעבר על רקע פעילותו של התובע, ואף מבלי לקבוע ולהכריע מי הצד הצודק בעימותים אלה, הרי שהחלטת הנתבעת לעקוב אחרי התנהלות התובע בבואו למקום, היא החלטה סבירה ובתחום שיקול הדעת של הנתבעת. מאידך, על רקע קביעותיי שלעיל, אני מקבלת את עמדת התובע כי מעצרו, או עיכובו, בנסיבות האמורות, לא היה ראוי. האירוע השני מיום 15.12.09 בכניסה להר הבית למחרת האירוע הראשון הגיע התובע שוב למקום העליה להר הבית והחל לצלם את תהליך הבידוק. כמו לעניין האירוע הראשון, גם לעניין אירוע זה מודה הנתבעת כי אין מניעה שהתובע יצלם, אלא שעליו לעשות זאת מבלי להפריע לתהליך הבידוק והתנהלות התור (סעיף 126 לסיכומים). בתוך כך וכדי להצדיק את מעצרו של התובע, טוענת הנתבעת כי התובע ביצע פרובוקציות והפריע לעבודתה (עמוד 23 שורה 5 עדותו של מר גבאי). השאלה היא, על כן, האם במקום שעמד התובע ובאופן שבו הוא צילם את התור ואת תהליך הבידוק, היתה משום הפרעה. מסקנותי לגבי האירוע הראשון טובות ונכונות גם לגבי האירוע השני. אין כל פגם בעובדה שהתובע עמד בסמוך לתור וצילם אותו ואין כל פגם בעובדה שהתובע עמד על כסא כדי לקבל תצפית טובה יותר על התור. התובע הגיש את הצילומים שביצע במקום וכן את תיעוד מעצרו (כנספח ה' לתביעה). התבוננתי בסרטונים ושוכנעתי כי התובע לא היווה כל הפרעה, לא לקהל ולא לאיזה אדם אחר. התובע עמד על כיסא וצילם את התור של העולים להר הבית - זאת ותו-לא. לא ראיתי כל פרובוקציה מצד התובע או איזו פעולה אחרת שהיה בה להצדיק את התנהלות הנתבעת. ראוי לציין כי השוטרים שפנו אליו ומתועדים בסרטונים, לא העלו כל טענה כנגדו כאילו התובע עשה איזו פרובוקציה שהיא או שהפריע לסדר, זולת עמידתו על הכיסא וביצוע הצילום. לא קיבלתי כל הסבר מניח את הדעת מדוע החליטה הנתבעת למנוע מן התובע לבצע את הצילום ומדוע עיכבה אותו. יתר על כן, בסרטונים של התובע נראית התנהגות בלתי נאותה של חלק מן השוטרים, תוך חסימת המצלמה, ניסיון למשוך את הכיסא והתטאויות תקיפות. התנהלות זו של הנתבעת חמורה פי כמה לנוכח העובדה שאך יום קודם לכן, בעת ששוחרר התובע מן המעצר, הורה כב'ה שופט פולוק לנתבעת לאפשר לתובע לבצע את הצילומים. אני ערה לכך כי בפרוטוקול של הישיבה מיום 14.12.09 הוראה זו של כב' השופט פולוק לא קיבלה ביטוי, אולם בדיון שלמחרת, כאשר שוב הורה השופט פולוק על שחרורו של התובע, הוא מצא לנכון לציין במילים אלו: "בהחלטתי אתמול שחררתי את המשיב בערבות עצמית של 1,000 ₪ והוריתי שיש לאפשר למשיב לצלם במקום..." מכאן כי אכן ניתנה הוראה שכזו לנתבעת, עוד ביום 14.12.09, גם אם הדבר לא תועד בפרוטוקול. בשולי עניין זה אעיר כי טיעוני הנתבעת (סעיפים 119-117 לסיכומים) אינם ראויים בהיותם מתעלמים מן הציטוט המובא כאן. המסקנה היא כי התובע לא ביצע כל פרובוקציה ולא היתה כל הצדקה למעצרו. סיכום שני האירועים הראשונים שני האירועים הראשונים היו סביב כוונתו של התובע לתעד את העליה להר הבית. הנתבעת מציגה את התובע כמי שידוע כפרובקטור וכמי שעושה פעולות בלתי חוקיות או מפריע לסדר הציבורי בהקשר עם העליה להר הבית (סעיף 17 לכתב ההגנה וכן עדויות עדי הנתבעת) ומנסה, על סמך זאת לשכנעני כי היה מקום לעצור את התובע באירועים המתוארים. אינני מכריעה דבר וחצי דבר לעניין האירועים הקודמים, אולם ברור לי כי לגבי שני אירועים אלה, הנתבעת הלכה "צעד אחד רחוק מדי", גם אם אקבל את גירסתה בדבר התנהגויותיו הקודמות של התובע. כבר הערתי לעיל כי הנחת הנתבעת כי התובע עלול ליצור פרובוקציות מצדיקה את המעקב שהיא החליטה לשים עליו באירוע מיום 14.12.09, אולם אין משמעות הדבר כי לנתבעת יש חופש לעצור את התובע גם ללא עילה. כל אירוע מעצר עומד בפני עצמו וצריך להיבדק על פי אמות מידה ראויות אם הוא היה מוצדק אם לאו. גם אם התובע ביצע בעבר פעולות פרובוקטיביות, אין משמעות הדבר שכל פעולה שהוא עושה יש לפרשה ככזו. במקרה דנן שוכנעתי כי לו אדם אחר היה עושה את אותן הפעולות לא היתה הנתבעת ממהרת לעצרו. התובע נעצר לא בשל הפעולות הספציפיות שעשה בכל אחד מן האירועים, אלא בשל העובדה שהוא מסומן אצל הנתבעת (וייתכן כי בצדק) כפרובוקטור. היטיב להסביר זאת העד גבאי (עמוד 23 שורה 6): "הוא מפריע לנו, מצלם ועושה פרובוקציות עם אנשים. אני מכיר את התובע מבפנים ומבחוץ..." שיקול זה אינו יכול להיות שיקול לעיכוב או מעצר של אדם ללא בסיס עובדתי המצדיק את העיכוב או המעצר באותן נסיבות. מעצרו או עיכובו של אדם ללא סיבה עכשווית ראויה, אלא בשל פעולות שביצע בעברו או בשל דיעותיו, הינה פעולה שלטונית המאפיינת שלטונות אפלים ולא את השלטון הדמוקרטי של מדינת ישראל. התוצאה היא שהתובע ראוי לפיצוי בגין שני עיכובים אלה. האירוע השלישי מיום 29.3.10 - אירוע הגדי לגירסת התובע הוא התכוון לערוך מצוות הקרבת קורבן פסח בהר הבית והדבר לא אושר לו על ידי המשטרה וגם בג"צ דחה את עתירתו בעניין. לפיכך, הוא הודיע למשטרה כי בכוונתו לפעול רק במסגרת החוק ולטענתו הוא התכוון לקיים תפילת קורבן ברובע היהודי ותו לא. התובע עוכב על ידי הנתבעת בדרכו לאירוע המתוכנן כשברשותו גדי. הנתבעת מציגה תמונה שונה, על פיה התובע או מי מטעמו פירסם, מבעוד מועד, באתר במרשתת, הזמנה להקרבת קורבן פסח בהר הבית כאשר מקום המפגש נקבע ברובע היהודי. מלכתחילה התובע הכחיש כל קשר לאותו האתר (סעיף 20 לתצהירו, עמוד 13 לפרוטוקול). אולם, בסיכומיו, התובע אינו חוזר על הכחשה זו, כפי הנראה בשל הקלטה שהגישה הנתבעת בה מתועד חשבון הבנק לתרומות באופן הקושר את התובע אליו. התובע לא הציג בפניי פרסום, באותו אתר, על ביטול האירוע של ההקרבה והפיכתו לאירוע תפילה בלבד. התובע אומנם הפנה אותי לראיון שנתקיים בערוץ 7, שם הוא הבהיר כי מתוכננת תפילה בלבד, אולם אין די בכך, שכן הפרסום המתקן והמבהיר צריך היה להתבצע בדיוק באותו אתר בו נתפרסמה ההודעה הראשונה. מה עוד שספק אם אותו ראיון בערוץ 7 הגיע לכל אותם אנשים אשר קראו את הפרסום באתר. הנתבעת עוד הבהירה כי הגדי אשר התובע הביא עמו היה גדי רך שאינו מסומן, כיוון שגדי מסומן אינו ראוי להיות קורבן (עמוד 12 שורה 15). כאן המקום להזכיר כי בשנים קודמות קיים התובע טכסים שונים הקשורים עם העלאת קורבן פסח. בשנת 2007 נתקיימה תהלוכה בלבד ובשנת 2008 בוצעה גם שחיטה של קורבן. במקרה דנן, התובע הודיע למשטרה (נספח ה' לכתב התביעה) כי בכוונתו לקיים אירוע שאינו דורש היתר, אולם התובע לא פירט ולא פירש מה אותו אירוע שמתוכנן, כפי שהוא טען בפניי כי הכוונה היתה לערוך תפילה בלבד. כאשר בידי המשטרה לא היה מידע מהו טיבו של אותו אירוע שמתכנן התובע, וכאשר התובע לא טרח לשנות את המידע שפורסם באתר המרשתת בדבר הכוונה להקריב קורבן פסח בהר הבית, ועוד התובע הגיע למקום כשהוא נושא אתו גדי הכשר וראוי להיות קורבן - היתה לנתבעת סיבה טובה ומוצדקת לעכב את התובע. ברקע האמור יש לזכור כי מדובר באיזור רגיש ביותר אשר הנתבעת ממונה על שמירת הסדר והשקט. אינני יודעת מדוע סירבה הנתבעת במקרה דנן לאשר את הקורבן או תהלוכה כפי שהיה בשנים קודמות ועניין זה אינו חלק מן ההליך בפניי, אולם העובדה שהתובע לא ערער ולא ניסה לחלוק על האיסור לערוך טכס הקרבת קורבן או תהלוכה, מעידה על כך כי גם התובע היה, ככל הנראה, מודע לכך שכדין מנעה זאת הנתבעת ממנו, במקרה דנן, בניגוד לשנים קודמות. לעניין זה אני מקבלת את עדותו של מר רואיף מטעם הנתבעת, כפי שהיא מופיעה בתצהירו (סעיף 18 ואילך). אכן הסיטואציה היתה רגישה וטוב עשתה המשטרה שמנעה אותה. גם הדרך בה התנהלה הנתבעת עם הגדי אשר נתפס היתה הדרך הראויה. עם תפיסת הגדי זומנה היחידה האמונה על טיפול בבעלי חיים, יחידת הפיצו"ח, והגיע מר חיים ממן. התובע טוען כי הוא לא נחקר על ידי נציג היחידה למרות שביקש להיחקר כדי להביא לשחרור הגדי. דבריו של התובע אינם תואמים את עדותו של מר חיים ממן אשר תיאר התנהגות מוזרה של התובע בתחנת המשטרה וסרובו להיחקר (עמודים 59 ו-60 לפרוטוקול). מר ממן נחקר בחקירה נגדית וגירסתו לא התערערה. זאת ועוד, מתברר כי באותו המועד נחקר גם מר פדרמן שהיה אף הוא עצור ולא התעוררה כל בעיה בחקירתו (עמוד 59 שורה 29). הנתבעת צירפה הקלטות של התנהגות התובע במהלך עיכובו וחקירתו, לא הצלחתי לצפות בשלושה דיסקים שהוגשו, לא במחשב בימ"ש, לא במכשיר DVD של בית משפט וגם לא במחשב בבית. גם איש המחשוב של בית המשפט לא הצליח לעזור. בנוסף צירפה הנתבעת גם מיני-דיסקט אשר אין בהישג ידי איזו חומרה מתאימה לצפייה בו. אולם, במהלך הדיונים הוקרנו בפניי סרטונים המתעדים את התנהגות התובע בתחנת המשטרה וזכור לי כי גם אני התרשמתי כי מדובר בהתנהגות חריגה ויוצאת דופן שאינה על דרך של שיתוף פעולה. לאור האמור אני מקבלת את גירסת הנתבעת כי התובע הוא זה אשר סירב להיחקר לעניין הגדי על ידי יחידת פפיצו"ח ולפיכך אין לו להלין אלא אצל עצמו על כך ששחרור הגדי התעכב. קיימת מחלוקת נוספת בנושא הובלת הגדי וסימונו. אינני מוצאת לנכון להעמיק במחלוקות אלה משום שהן חסרות נפקות. אין מחלוקת כי בסופו של יום, לאחר שהתובע נחקר על ידי הגורמים המוסמכים לעניין הגדי, הגדי שוחרר והוחזר לתובע. היה זה לאחר שהגדי הוחזק מספר ימים. יש לזכור כי האירוע דנן היה בערב פסח ובתקופת החג הדברים מתנהלים בעצלתיים. הנתבעת טענה כי לו היה התובע משתף פעולה ביום הראשון לחקירה ומוסר את גירסתו היה יכול למנוע את העיכוב בשחרור הגדי ואני מקבלת טענה זו התואמת את החומר שבפניי. אחזור ואבהיר, כאשר נתפס בעל חיים, על הנתבעת לפעול על פי הדין לבירור מוצאו, דרך הובלתו לשם מניעת מחלות. כך עשתה הנתבעת גם במקרה דנן. כיוון שהתובע לא שיתף פעולה בחקירה זו, התעכב הבירור עד לאחר החג. סיכומו של דבר, לא ראיתי כי נפל פגם בהתנהלות הנתבעת לגבי האירוע השלישי עם הגדי. סיכום אני מקבלת את התביעה לעניין שני האירועים בעת שהתובע צילם את תור העלייה להר הבית. התובע תובע סך כולל של 29,700 ₪ כשהוא מחלק את הסכום לפי 3 ראשי נזק - עוגמת נפש, לשון הרע ופגיעה בזכויותיו. בהתחשב בעובדה שמדובר בשני אירועים נפרדים, אני מקבלת את התביעה במלואה ומורה לנתבעים לשלם לתובע סך של 29,700 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 21.7.10, ועד מיום התשלום בפועל. אני דוחה את התביעה לעניין האירוע בו היה מעורב הגדי. בנסיבות העניין ולאור התוצאות - אין צו להוצאות. מעצרפיצויים