סכסוך בין שכנים, על רקע מחלוקות סביב חצר המוצמדת לדירת התובעים ומחסן שבבעלותם. התובעים עתרו לקבלת צווי מניעה קבועים, שימנעו מהנתבעים מלהסיג גבול לחצר ולמחסן. רקע עובדתי התובעים, מר אבי וגב' מירב מור, הינם בעליה של דירת מגורים בת שני חדרים, בשטח רשום של 36 מ"ר עם חצר צמודה בשטח רשום של 11 מ"ר, הידועה גם כחלקה 87, חלקת משנה 2, בגוש 7092, הממוקמת בבית משותף ברחוב עין חרוד 5 בתל-אביב. הדירה מושכרת על ידם לשוכרים. הנתבעת 1 היא נציגות הבית המשותף הנ"ל. הנתבעים 2 ו-3 משמשים כחברי הנציגות. החצר הצמודה לדירה, ששטחה ההיסטורי היה 11 מ"ר כאמור לעיל, גבלה והשיקה בצידה המזרחי לחצר נוספת, שמהווה חלק מהרכוש המשותף ואשר נתחמת מצדה השני, על ידי גדר אבן, שחוצצת בין החצר המשותפת ולבין המדרכה של רח' עין חרוד. בין החצר הצמודה לחצר המשותפת לא חצץ דבר. דא עקא, הדירה הורחבה לפני שנים רבות (עוד בשנת 1969 והרבה לפני שנרכשה על ידי התובעים, בשנת 2008), על חשבון חלק מהחצר הצמודה, בדמות סגירת מרפסת פתוחה והפיכתה לחדר. כמו כן, בשלב כלשהו, נוספה יציאה מהמרפסת המבונה הנ"ל, ישירות לשטח החצר. שטחה הבנוי בפועל של הדירה היום ובמועד שנרכשה על ידי התובעים, גדול יותר, אפוא, משטחה הרשום בטאבו ואילו שטח החצר הצמודה קטן יותר בהתאמה. חרף זאת, עד היום לא נעשה שינוי מתאים של הרישום בטאבו ביחס לשטחים הנ"ל. התובעים רכשו את הדירה כאמור בשנת 2008 וליתר דיוק בחודש יולי. לפי טענת הנתבעים, בשלב כלשהו לאחר חודש אוגוסט 2008, נטע הנתבע 2 בשם הנציגות, גינה קטנה בחצר המשותפת שגבלה בחצר המוצמדת לדירת התובעים. בחודש נובמבר 2008, התובעים השכירו את הדירה לשוכרים. בחוזה השכירות הוגדר המושכר כדירה ב"קומת קרקע עם יציאה למחצית הגינה" (ר' נספח יא' לתביעה). בפועל, השוכרים של הדירה, השתלטו על יותר ממחצית הגינה ובהעדר כל הפרדה בשטח, בין החצר המשותפת ולבין יתרת החצר הצמודה לדירה, השתלטו הם למעשה כמעט על כל החצר המשותפת (ר' התמונות נ/3). כך נוצר הסכסוך בין הצדדים לגבי החצר. בבעלות התובעים גם מחסן בבניין (חלקת משנה 3), ששטחו הרשום בנסח הטאבו עומד על 4 מ"ר, אם כי שטח רשום זה, גדול משטחו המדוד של המחסן בפועל, כפי שעוד יתואר. בסוף חודש אוקטובר 2008, פנה התובע אל הנתבעת 1 בטענה שעליה לדאוג לפינוי חפצים ממחסן התובעים (נספח ט' לתביעה). ויודגש, לא הנתבעת 1 ולא מי משאר דיירי הבניין, אחסנו חפצים במחסן של התובעים. למעשה, כוונת התובע במכתבו זה (כעולה מסעיפים 23 - 28 לתביעה), גם אם הדברים לא נוסחו בדיוק כך, הייתה כי על הנתבעת 1 לפנות חפצים, משטח רצועה צרה בחדר ההסקה של הבניין, כשיובהר כי חדר זה מהווה רכוש משותף ונעשה בו שימוש על ידי כלל הדיירים כמחסן משותף. דרישה זו של התובע קמה עקב טענתו שלפיה שטחו הרשום של מחסנו בטאבו, משתרע גם על חלק מחדר ההסקה הנ"ל ומאן דהוא בנה כביכול קיר מפריד בין המחסן לחדר ההסקה, שלא על קו הגבול הנכון. כך נוצר הסכסוך בין הצדדים לגבי המחסן. ביום 14.9.10, עת שהה התובע בחו"ל, התקיימה אסיפת דיירים בבניין ובה הוחלט, בין היתר, כי החצר המשותפת שעליה השתלטו השוכרים, תוחזר לרשות הדיירים וכי ביצוע העבודות הנדרשות לכך יעשה תוך שבועיים (סעיף 5ג' לפרוטוקול נספח ה' לתביעה). עוד נקבע כי חדר ההסקה הצמוד למחסן התובעים, שייך לכלל בעלי הדירות (ס' 5ב' לפרוטוקול הנ"ל). בשולי הדברים, אציין כי מעיון בפרוטוקול אסיפת הדיירים הנ"ל, לא ברור האם עמדת הדיירים בזמנו הייתה, שהרחבת דירת התובעים מיצתה את כל שטח החצר הצמודה לה, או שמא נותרה רצועה כלשהי ממנה (ר' מצד אחד את האמור ברישא לסעיף 5א' ומצד שני את הפסקה השנייה לסעיף 5א' לפיה ייבנה קיר הפרדה, בין השטח המשותף לשטח החצר ששייך לדירה של אבי מור; מצד שלישי, בסעיף 6 ניתן למצוא תימוכין לכאן ולכאן). מכל מקום, בתגובה להחלטות אסיפת הדיירים, שלח ב"כ התובע מכתב התראה לנתבעים ביום 20.9.10, בו דרש בין היתר, להימנע מפעולות חד-צדדיות כאמור, עד למינוי מודד מוסכם, שיקבע את תוואי קו הגבול בין הרכוש הפרטי למשותף לעניין החצר וגם לעניין המחסן (נספח ו' לתצהיר התובע). חרף מכתב התראה זה, ביום 12.10.10, החל הנתבע 2 ופועל מטעמו, בפעולות לפירוק האבנים המשתלבות שכיסו את שטח החצר המשותפת (ר' עמ' 34 ש' 16-13 וכן נ/3 ו-נ/4), תוך הותרת שביל מרוצף ברוחב של כ-0.78 מ' בלבד שצמוד לדירת התובעים (ר' תשריט מודד התובעים שצורף כנספח א' לחוות דעתו ואשר סומן במ/1 וכן ס' ב.2 וב.8 לסיכומי הנתבעים). בנוסף, פירק הנתבע 2 או מי מטעמו גדר קש, שהתפרשה לאורך החלק הצפוני של החצר המשותפת והחצר המוצמדת לדירת התובעים, תוך שהיא חוצצת, בין היתר, בין שטחים אלה לבין פילר האשפה (ר' נ/3 ו-נ/4 עמ' 35, ש' 21-19 ועמ' 37, ש' 17-15). אין חולק כי באמצעות המרצפות שפורקו, נחסמה דלת היציאה הצפונית של התובעים מדירתם לחצר (עמ' 35, ש' 11-8) וכן כי סולק ריהוט הגן ששימש את שוכר דירת התובעים ואשר עמד בחלקו על החצר המשותפת (ס' 1 לסיכומי הנתבעים). לטענת התובעים, בהמשך אותו היום ולאחר שבא-כוחם הגיע למקום, הציג מכתב התראה נוסף וביקש לחדול מהפעולות, הוסכם כי החומה בכניסה הצפונית תפורק, כי המרצפות תונחנה במקום אחר וכן כי תקבע ישיבת פישור בין הצדדים. עוד טוענים התובעים כי משנכשלה ישיבת הפישור האמורה, הגישו הם ביום 17.11.10 את תביעתם דנא. במסגרת התביעה, עותרים התובעים לצו מניעה שיימנע מהנתבעים להיכנס לשטח החצר הצמודה לדירתם ואשר לפי מפות המדידה שצורפו לחוות דעת המודד מטעמם (שנשמטו מכתב התביעה, צורפו לאחר מכן וסומנו במ/1), גם לאחר הרחבת הדירה, עודנה קיימת, כשקו הגבול בין החצר הצמודה למשותפת עובר כ-72 ס"מ מקו דירת התובעים וזאת למעט בחלק הצפוני, שם לא נעשתה הרחבה ועל כן קו הגבול שם עובר בכ-2 מטר מקו הדירה. כמו כן, טוענים התובעים כי שטח המחסן שלהם, אשר רשום כ-4 מ"ר, מתפרש גם על חלק ממה שידוע כיום כחדר ההסקה ועל כן, טענו בראשית הדרך כי יש להרוס את הקיר המפריד בין המחסן ולבין חדר ההסקה, כדי לאפשר להם לעשות שימוש במלוא שטח המחסן הרשום שלהם, אולם במהלך בירור התובענה, החליטו התובעים לוותר על סעד זה (ר' עמ' 9, ש' 7-6 לפרוט' יום 29.1.11). הנתבעים מנגד דוחים מכל וכל את טענות התובעים ומלאים כרימון בטענות כנגדם. לטענתם ועל פי חוות דעת של אדריכלית מטעמם, הרחבת הדירה כילתה את כל שטח החצר הצמודה שהייתה לתובעים בעבר. כמו כן, ביחס לחדר ההסקה ומחסן התובעים, נטען בין היתר כי מדובר בשני חדרים נפרדים הבנויים במפלסים שונים וכי יש לדחות מכל וכל את טענות התובעים בעניין זה. במהלך ניהול התובענה ולצורך הכרעה בסוגיות החצר והמחסן, מונה בהסכמת הצדדים, המודד המוסמך ושמאי המקרקעין - מר זוהר עירון, כמומחה מטעם ביהמ"ש ("המומחה"), שנתן את חוות-דעתו ביום 28.6.11. מינויו זה, ייתר את חוות-הדעת שהוגשו עוד קודם, מטעם הצדדים (ר' תקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 - "תקנות סד"א"). לפיכך, בהחלטותיי מיום 31.10.12 ומיום 5.12.12, קבעתי כי הן לא תהוונה ראיות בתיק הנ"ל. ביום 18.7.11 ו-22.9.11 השיב המומחה לשאלות ההבהרה שנשלחו לו מטעם הנתבעים. בישיבת ההוכחות נחקר המומחה על חוות-דעתו ועל תשובותיו הנ"ל וכן נחקרו התובע והנתבע 2 על תצהיריהם. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. דיון החצר סלע המחלוקת בעניין זה, הינו - האם כטענת הנתבעים, שטח ההרחבה מיצה את שטח החצר המקורית שהוצמדה לדירת התובעים, כך שלמעשה, לא נותר כלל שטח שיהווה את אותה יתרת חצר מוצמדת שלקיומה טוענים התובעים - או שמא, כטענת התובעים, נותרה עדיין רצועת חצר צמודה מסוימת. מומחה בית המשפט קבע בחוות דעתו באופן חד-משמעי, כי גם לאחר הרחבת-הדירה נותרה רצועת חצר צמודה לה. שטח זה סומן ע"י המומחה בצהוב, במפה המצבית שצורפה לחוות דעתו (נספח ד' - להלן: "המפה המצבית"), כך שקו הגבול בין החצר הצמודה, לחצר משותפת, באותו חלק של הדירה שהורחבה, מתחיל לאחר 78 ס"מ (כלומר רוחב רצועת החצר הצמודה כאן הנו 78 ס"מ) ואילו בחלק הצפוני היכן שלא הורחבה הדירה, רוחב הרצועה הנו 2.01 מ"ר. מסקנה זו אגב מתיישבת עם חוות דעת המודד מטעם התובעים (שאמנם לא מהווה ראיה לפניי) ומכל מקום, התובעים הסכימו בסיכומיהם לאמץ את מסקנת המומחה מטעם בית המשפט (ר' סעיף 16). למעשה, הנתבעים הסכימו גם הם, במהלך ההליך המשפטי, לאמץ את חוות דעת מומחה בית המשפט (ר' למשל עמ' 8 ש' 24 לפר' מיום 29.1.12, עמ' 11 ש' 14-13 לפר' מיום 20.9.12, ס' 1 ל"תגובת הנתבעים להצעת ביהמ"ש לסיום התיק בעקבות החלטה 26.2.12"). מדוע אם כן לא הושג הסדר בין הצדדים ביחס לחצר, שהיה מייתר את הצורך להתייחס לסוגיה בסיכומים ובפסק הדין? הסיבה היחידה לכך נעוצה מחד, בדרישת הנתבעים, שההסכמה תכלול את זכות הנתבעת 1 להקים גדר בין החצר המשותפת ולבין החצר הצמודה ומאידך, בדרישת התובעים שעניין זה לא יהווה חלק מן ההסכמה (ר' פרוטוקול הדיון מיום 20.9.12). מכל מקום, על רקע טענת התובעים בסיכומיהם, לפיה הם מאמצים את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ועל רקע העובדה שהנתבעים גם הם הסכימו למעשה לחוות דעתו זו, לא רק במהלך המשפט, אלא גם בסיכומיהם (סעיף ב. 8 עמ' 4 ו-5 לסיכומיהם) ורק הצביעו, ואף זאת בצורה לאקונית ובשפה רפה, על חוסר בהירות בתשובות המומחה לשאלות ההבהרה ששלחו לו בנקודה זו (ס' ב. 8 עמ' 5), כמו גם על רקע העובדה שבא כוח הנתבעים לא ביקש כלל לחקור את המומחה ועל כן לא חויב לממן את הזמנת המומחה לחקירה ומשכך גם חקר אותו רק בחקירה חוזרת וגם זאת רק לגבי המחסן, ובהעדר כל סיבה אחרת נראית לעין שלא לקבל את חוות דעת המומחה, אני מאמץ אותה. לבסוף, טענות הנתבעים שלפיהן דין התביעה בנושא החצר להידחות למרות הכל, נוכח העובדה שמדובר בתביעה בת עוולה, משמדובר בתביעה פיקטיבית וכיוון שהתביעה הוגשה תוך שימוש לרעה בהליכי משפט - דינן להידחות. גם אם השוכרים של דירת התובעים, פלשו לשטח הרכוש המשותף וגם אם הדבר נעשה ברשות ובידיעת התובעים, עדין אין בכוחה של עובדה זו, בכדי למחוק את הזכויות הקנייניות של התובעים ביתרת החצר הצמודה והדברים ברורים. הוא הדין אם הייתי מגיע למסקנה כי התביעה שהוגשה בעניין החצר הייתה "פיקטיבית", משלא הייתה כביכול מחלוקת מצד הנתבעים, לגבי זכות התובעים ברצועה הנ"ל של 78 ס"מ. אולם יתרה מכך - ובעניין זה כבר רמזתי לעיל, פרוטוקול האסיפה הכללית כולל אמירות סותרות בנקודה זו, באופן שמחלק מהדברים הרשומים שם, ניתן היה להבין כי הנתבעים מתנגדים לכל חזקה של התובעים, בחלק כלשהו מן החצר. כמו כן, בכתב ההגנה הציגו הנתבעים במפורש עמדה זו. לפיכך, קשה לראות בתביעה שהוגשה כתביעה "פיקטיבית" או כשימוש לרעה בהליכי משפט. אם לא די בכך, הרי שהתובעים הציעו קודם להגשת התביעה, מינוי מודד מוסכם והנתבעים התנגדו לכך והחלו ביצוע עבודות בשטח לשינוי המצב הקיים, שעה שלא היה מדובר כלל בפלישה טרייה. זאת ועוד, הטענה שלפיה הנתבעים היו רשאים לעשות כן, על רקע החלטת האסיפה הכללית, דינה להידחות, משמדובר בסכסוך על זכויות קנייניות ולא סכסוך על הניהול השוטף של ענייני הבית המשותף, שהוא ורק הוא מוכרע ברב קולות. אשר על כן, ניתן בזאת צו המונע מהנתבעים להיכנס ליתרת שטח החצר הצמודה של התובעים, כפי שהיא מסומנת בצהוב במפה המצבית שצורפה לחוות שדעת המומחה. למען הסר ספק, איני מכריע בשאלת זכותם של מי מהצדדים להקים גדר על קו הגבול שבין החצרות. עניין זה לא נדרש להכרעתי במסגרת התביעה שלפניי. כולי תקווה, עבור הצדדים, שישכילו להגיע להסכמות בעניין זה, כדי שיימנע מהם הצורך להתדיין על כך בתביעה נוספת ונפרדת. המחסן כאמור, התובעים זנחו את עתירתם לקבלת צו המאפשר להם להרוס את הקיר החוצץ בין המחסן ולבין חדר ההסקה (ר' עמ' 9, ש' 7-6 לפרוט' יום 29.1.11) נותר, אפוא, לדון בעתירתם לקבלת צו שימנע מהנתבעים מלעשות שימוש בחלקו של חדר ההסקה, אשר לפי טענתם מהווה חלק מהמחסן שלהם. טענה לזכויות נוגדות לטענת התובעים מאחר ומדובר בתביעה להסגת גבול, הרי שעל הנתבעים הנטל להראות שהמעשה שעליו מתלוננים התובעים, היה כדין (ס' 30 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). התובעים ממשיכים וטוענים (27 - 29 לסיכומיהם), כי מקום שהנתבע טוען לזכות בעלות נוגדת במקרקעין, על בית המשפט השלום להכריע בטענה זו מכוח סמכותו הנגררת. דא עקא, כך טוענים התובעים, הנתבעים לא העלו כל טענה לזכויות נוגדות, במקרקעין הרשומים על שם התובע. כלומר, הנתבעים לא העלו כל טענה לזכות נוגדת במחסן ועל כן, אין כל אפשרות משפטית לפגוע בזכויות הקניין שלהם במחסן. דין טענות אלה של התובעים להידחות מכל וכל. לב ליבה של טענת ההגנה של הנתבעים, שהועלתה במפורש בכתב ההגנה (ס' 12), כמו גם בתצהיריהם (ס' 28ג') וכן בסיכומיהם (ס' 9), הנה כי התובעים מנסים להשתלט על חלק מחדר ההסקה, אשר לגביו אין מחלוקת גם מצד התובעים, שהוא עצמו מהווה, בחלקו לפחות, רכוש משותף (אין טענה מצד התובעים כי חדר ההסקה- בחלק שלא מהווה כביכול חלק מהמחסן שלהם - מהווה דירה השייכת למי מהדיירים והרי "רכוש משותף" מוגדר בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ככל חלק של הבית המשותף שלא רשום כדירה). המחלוקת היחידה בין הצדדים, הנה כאמור על אותה רצועה מתוך חדר ההסקה, שהתובעים (הגם שמודים כי מדובר בשני חדרים, שנפרדים פיזית אחד מן השני ואף ממוקמים במפלסים שונים, גם אם יש להם קיר משותף), טוענים כי הנה שייכת למחסן שלהם וזאת על בסיס העובדה, ששטח המחסן הרשום הנו 4 מ"ר ואילו גודל המחסן בפועל הוא לטענתם 2.15 מ"ר בלבד. ברור, אפוא, כי לפנינו טענה לבעלות נוגדת מצד הנתבעים, אשר טוענים כי הבעלות על כל חדר ההסקה הנה של כל דיירי הבית המשותף, כשמנגד טוענים התובעים, כי אותה רצועה מתוך חדר ההסקה שבמחלוקת, ורק היא, שייכת להם, ואינם טוענים כי יתרת חדר ההסקה שייכת להם או שחדר ההסקה עצמו אינו שייך לכלל הדיירים. קונקלוסיביות הרישום טוענים התובעים כי הרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה, ע"פ ס' 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ראיה חותכת לתוכנם (ס' 20 לסיכומיהם) וכי הפסיקה (ע"א 599/77 קורצפלד נ' אדלר, פ"ד לד(2) 29 - "פרשת קוצפלד"), פירשה את ס' 10 לחוק המקרקעין - הקובע כי: "מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון", כמי שמעניק לרישום בפנקסי המקרקעין משקל מכריע, עד כדי הפקעת זכות הקניין מהבעלים האמיתי, אפילו אם מקור הרישום השגוי הוא במעשה תרמית של אחר (ס' 36 לסיכומיהם). לפיכך ועל רקע דברים אלה, בין היתר, נטען כי אין אפשרות לפגוע בזכויות התובעים במחסן. גם טענה זו דינה להידחות. ראשית, אמנם ס' 125(א) רישא לחוק המקרקעין, קובע כי הרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים, מהווה ראיה חותכת לתוכנו, ברם, המשך הסעיף גם קובע: "אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969". סעיפים אלה מעגנים את האפשרויות והדרכים לתיקון הרישום בפנקסי הרישום במגוון סיטואציות. הרלבנטי במיוחד לעניינינו הוא ס' 97, המאפשר גם לאחר רישום הסדר הזכויות, תיקון של הפרשי מדידות. לפיכך וכבר מלשון הסע', ברי כי קונקלוסיביות הרישום אינה מוחלטת וכי קיימים מקרים, שבעטיים גם המחוקק ראה מקום לסטות מהאמור ברישת ס' 125(א) לחוק המקרקעין. תמיכה מפורשת לאמור לעיל עולה גם מספרו של המלומד איזנשטיין ,שקובע מפורשות כי סע' 97-93 מאפשרים לתקוף את הרישום בפנקס הבתים המשותפים, למרות שהרישום מהווה ראיה חותכת לתוכנו, זאת בין היתר, כשזכות נרשמה לא כשורה (ר' איזנשטיין, שם, חלק שלישי - בתים משותפים, 63) בדומה לעניינינו, כפי שעוד יפורט. זאת ועוד, אף הפסיקה כבר הביעה דעתה בעניין זה, וקבעה כי: "קונקלוסיביות הרישום אין משמעה כי בית המשפט נטול סמכות להורות על תיקון הרישום, מקום בו הוא מוצא כי הרישום אינו משקף את המציאות בשטח" (ר' ה"פ 1146/02 פרופסור דוד שרון נ' עזבון מרדכי קליין ז"ל, פורסם באתרים משפטיים, בעמ' 8 פסקה 17 - "פרשת קליין"). שנית, גם התבססות התובעים על ס' 10 לחוק המקרקעין, אין בו בכדי לסייע להם. המלומד אריה איזנשטיין, מתייחס בספרו לפרשנות הנטענת של ס' 10 הנ"ל, בדיוק בראי הנסיבות של המקרה דנא, וקובע כי הפרשנות הראויה אינה זו שהתובעים מנסים לייחס לסעיף [ההדגשות שלי - י.ד.]: "האם אפשר להסיק מהאמור בסעיף 10 לחוק... שמי שרכש קרקע מוסדרת ששטחה במציאות (למשל 1 דונם), אינו תואם לשטח הרשום בפנקס (למשל 10 דונם), תהיה לו זכות על הקרקע כפי שרשום בפנקס"? ברור שלא זו כוונת סעיף 10, כי הרי אדם אינו יכול למכור מה שאין לו ואף המחוקק אינו יכול ליצור יש מאין ולהקנות שטח שאינו קיים במציאות. ההסתמכות על הרישום האמורה בסעיף 10 מתייחסת להסתמכות על מי שרשום כבעל הזכות הנמכרת, ולא על רישומים שמתארים את שטח החלקה". (איזנשטיין שם, חלק ראשון - המרשם ופעולות במקרקעין, 154 וכן חלק שלישי - בתים משותפים, 64). הנה כי כן, אמנם הקונקלוסיביות של המרשם בעניינינו, יכולה לסייע לתובעים לעניין הוכחת בעלותם במחסן, אך הרישום אינו קונקלוסיבי לעניין האפיונים הפיסיים של המחסן כולל תיאור שטחו (ר' גם פרשת קליין, שם בעמ' 10, ס' 17 סיפא לפסה"ד). יתרה מכך, בהמשך דבריו מתייחס איזנשטיין (שם, בעמ' 154), גם לפרשת קורצפלד, ומבהיר כי הקביעות שנעשו במסגרתה (שצוטטו חלקית בסיכומי התובעים), רלבנטיות למצב בו נוכל מכר שטח שאינו בבעלותו, לקונה שנרשם כבעל הזכויות בנכס ולתחרות בין זכותו של הקונה מהקונה הרשום, ובין זכותו של בעל מקרקעין המקורי. במצב כזה, לדברי איזנשטיין, החידוש שבס' 10 הנ"ל ובפרשנות שניתנה לו בפרשת קורצפלד, הוא שזכותו של הבעלים המקורי, נסוגה מפני זכותו של הקונה מהקונה הרשום. טעות במדידת שטח המחסן עתה אדרש לדיון בלב המחלוקת נשוא עניינינו. כאמור, המחלוקת בסוגיית המחסן (חלקת משנה 3), התגלעה לאור הפער בין מידותיו הרשומות בנסח הטאבו מחד, ובין מידותיו הקטנות יותר, שנמדדו בפועל מאידך. התובעים מבקשים להסתמך על הרישום, בכדי לטעון שיש לספח שטח נוסף מחדר ההסקה למחסן האמור, באופן שישווה בין שטחו בפועל לשטחו הרשום. זאת בין היתר, חרף היות חדר ההסקה נמוך בחצי מפלס מהמחסן הנ"ל, חרף העובדה שעסקינן בחדרים נפרדים לחלוטין, שחוצץ ביניהם קיר בטון וחרף העובדה שהמחסן וחדר ההסקה הנם בעלי כניסות נפרדות (האחת מחוץ לבניין והשנייה מתוכו). שטחו הרשום של המחסן בנסח עומד על 4 מ"ר, כשנתון זה אמור לשקף שטח רצפה, כלומר שטח נטו בין קירות (ר' נסח פנקס הבתים המשותפים נספח א' לתצהיר התובעים, צו רישום הבית המשותף - נספח ב' לתצהיר התובעים, וס' 3.ז. בפרק ב' לחוה"ד). עם זאת, יצוין כי שטחו של המחסן לפי המידות הרשומות בתשריט הבית המשותף, ששימש לצורך רישום הבית בטאבו ואשר על בסיסו לכאורה, היה צריך להיקבע השטח הרשום בנסח, הנו 3.82 מ"ר (ר' תשריט הבית המשותף נספח ג' לתביעה, בו רשומות המידות 2.00 מ' על 1.92 מ'). מאידך, קבע המומחה בחוות-דעתו, כי על בסיס מדידה שערך בפועל "כמקובל לרישום זכויות בפנקס הבתים המשותפים", המחסן מתפרש בפועל, על שטח נטו בין ארבע קירותיו (שטח רצפה ללא קירות) של 2.137 מ"ר בלבד (ר' גם את נתוני המפה המצבית, מהם עולה כי שטח המחסן נטו שווה למכפלה של 1.28 מ' על 1.67 מ' הנותנת תוצאה של 2.137 מ"ר). לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטענות הצדדים, סבורני כי קיימות רק שתי אפשרויות שעשויות להסביר את חוסר ההתאמה בין השטח שנרשם בנסח ולבין שטח המחסן בפועל: האחת - כי פערי השטחים נובעים מטעות במדידה שהובילה לרישום מוטעה בנסח, והשנייה - כי מחסן התובעים, תוכנן מראש ונבנה בצורה לא קונבנציונלית, דהיינו, המחסן לכאורה אמור היה לכלול מלכתחילה, חדר אחד וחלק נוסף מחדר סמוך לו, המצוי בחצי מפלס נמוך יותר (כך שגם תקרתו הינה נמוכה יותר מתקרת המחסן), כאשר לכל אחד מהחדרים הנ"ל כניסה נפרדת - האחת מחוץ לבניין והשנייה מתוכו (לעניין הכניסות הנפרדות - ר' פר' יום 26.9.11, בעמ' 5, ש' 17-16 וכן את תרשים המחסן במפה המצבית). מבין שתי האפשרויות לעיל, היתכנותה של האפשרות הראשונה, נראית בעיני כמסתברת וסבירה הרבה יותר מהיתכנות האפשרות השנייה. להלן נימוקיי. ראשית, מסקנותיו של המומחה בעניין זה, תומכות בבירור באפשרות הראשונה: בס' 5 סיפא לפרק ד' לחוה"ד, קבע המומחה ברחל בתך הקטנה, כי: "על-פי הבנתי וניסיוני המקצועי, נראה כי טעות במדידה גרמה לרישום שטח יחידה מספר 3 כגדולה מהשטח המוגדר על-פי הקירות התוחמים". ויוזכר - מדובר במומחה שמונה בהסכמה ואשר רק חוות דעתו מונחת כראיה בפני בית המשפט. מסקנת המומחה בדבר טעות במדידה, לא נסתרה ואף נתחזקה בחקירתו הנגדית, שעה שהמומחה חזר עליה שוב ושוב, בהקשרים שונים. כך למשל, בעמ' 23, ש' 15-13: "ש. כשאתה אומר טעות במדידה נעשתה בעת רישום הבית המשותף, אתה יודע להסביר איזה טעות. ת. שכתבו שטח אחד וחישוב השטח לפי המידות שלו אינו תואם את אותו שטח". כן ר' עמ' 22, ש' 21-17, שם הסביר המומחה כי: "טעות במדידה גרמה לרישום השטח כגדול מהשטח המוגדר עפ"י הקירות התוחמים", וכמו כן ר' עמ' 20, ש' 28 ועמ' 26, ש' 4-1. זאת ועוד, המומחה אף הסביר את טיב הטעות, שעה שקבע בחוה"ד (פרק ב' סעיף ז'), כי מידות המחסן שנרשמו בתשריט הבית המשותף ואשר כאמור יוצרות שטח של 3.82 מ"ר (נספח ג' לתצהיר התובעים), מתאימות בדיוק למידות החיצוניות של המחסן, הכוללות חלק מהקירות, כפי שאלה נמדדו על ידי המומחה וכעולה מן המפה המצבית שהכין בעקבות כך. העובדה שהמידות שנרשמו בתשריט הבית המשותף, מתאימות בדיוק למידות החיצוניות של המחסן, מחזקות את המסקנה כי מדובר בטעות מדידה של המודד שערך את התשריט בזמנו ואשר משום מה, במקום למדוד את שטח הרצפה של המחסן, מדד את שטחו החיצוני (היינו כולל הקירות). לא זו אף זו, בניגוד לטענת התובעים (ס' 33 סיפא לסיכומיהם), המומחה כן סיפק הסברים לעניין היתכנות הטעות האמורה למרות מעורבות גורמים נוספים בהליך הרישום של הבית המשותף. כך למשל, בחקירתו, אחרי שנשאל האם ייתכן שלא נעשתה טעות והשיב בשלילה, הסביר גם כי בפועל: " אף אחד לא בודק כל מידה ומידה" (ר' עמ' 23, ש' 21-16). כמו כן, בהמשך חקירת המומחה (ש' 26-22) ולאחר שנשאל, כיצד ייתכן שהמצב הנ"ל, היה נסתר מעיניהם של הגורמים שטיפלו ברישום הבניין המשותף, כמו גם מעיני המפקח החתום על צו הרישום, השיב כי: "המפקח לא יוצא לשטח לראות כל נכס, מי שטעה זה המודד ואפילו לא יודעים מה שמו של המודד הזה". עובדה נוספת המחזקת לדעתי את המסקנה כי מדובר בטעות מדידה, הנה הפרשי המפלסים בין מחסן התובעים (יחידה 3), המצוי במפלס אחד ובין חדר ההסקה הסמוך לו, המצוי בחצי מפלס נמוך יותר, כשמעל חדר ההסקה ממוקמת אחת הדירות בבניין (יח' מס' 4). למעשה, במצב הנתון, לו היה הקיר שבין המחסן לחדר ההסקה "נעלם" או נהרס, כפי שעתרו במקור התובעים, המבנה הכולל שהיה מתקבל היה מוזר ביותר, כמומחש בחתך הצד ששרטט המומחה במפה המצבית במ/1 ואשר סומן על ידי בעיגול ולידו האות Y (בחתך צד זה, יח' 4, שממוקמת מעל חדר ההסקה, שמוגדר במפה כ"מחסן", מסומנת ב- X). כך גם עולה מחו"ד המומחה, שקבע בעניין זה כי: "יחידה מספר 3 נרשמה, בפנקס הבתים המשותפים, במפלס העליון, בקומה א', וכל השלמת שטח נדרשת אינה מהמחסן המשותף כמפורט בכתב התביעה אלא מיחידה מספר 4. הפרש הגובה שבין המפלסים (2.22 מ') אינו מאפשר שימוש אחיד ביחידה מספר 3 ובחלק מיחידה מספר 4. גם רצפת המחסן המשותף (חדר ההסקה - י.ד.) אינה במפלס הרצפה של יחידה מספר 3 והיא נמוכה ממפלס יחידה מספר 3 ב-89 ס"מ." (ס' 5 לפרק ד' לחוה"ד). המומחה עמד בחקירתו, וגם בתשובה לשאלת ביהמ"ש, על הבדלי המפלסים ע"פ התשריט (עמ' 19, ש' 25-15 ועמ' 20, ש' 10-8) וגרסתו בעניין זה לא נסתרה. אציין כי אל עניין זה, יש לצרף את קיר הבטון המפריד בין חדר ההסקה למחסן, שהופך אותם למעשה לשני חדרים נפרדים. המומחה אישר בחקירתו (ר' עמ' 21 ש' 16-10), כי קיומם של הבדלי המפלסים האמורים, כמו גם קיר המחיצה שבניהם, הם שתרמו למסקנתו הנ"ל בדבר טעות במדידה. עם כל הכבוד לתובעים, הטוענים כי אין מניעה כי יחידת מקרקעין אחת תתפרש על פני מספר מפלסים (עובדה נכונה כשלעצמה), הרי אין זה מתקבל על הדעת כי מחסן, שנבנה בבית המשותף ושנועד להיות שייך לאחת מהדירות, ייבנה, כייצור כלאיים, המורכב מחדר אחד ועוד רצועה צרה מחדר אחר, שנמצא במפלס שונה ואשר הכניסה אליו הנה נפרדת?! מסקנתו זו של המומחה בדבר טעות במדידה של מחסן התובעים, מתיישבת היטב גם עם קביעות נוספות שלו, על-פיהן האופן שבו נבנה המבנה בכלל, אינו תואם חלקית את תשריט רישום הבית המשותף וכן נמצא חוסר התאמה, בין חלק מהמידות הקיימות לבין המידות הרשומות בתשריט (ר' פרק ד', ס' 3 לחוה"ד, פרק ב' סעיף 3ד' ר' עמ' 20, ש' 28). לבסוף נציין כי טענת התובעים שהועלתה בכתב התביעה ובתצהיריהם לפיה לאחר הבנייה של הבניין, מאן דהוא בנה שלא כדין מחיצה בין המחסן של התובעים ולבין חדר ההסקה הסמוך, נזנחה בסיכומים וטוב שכך (ודי בכך כדי לדחותה). טענה זו ממילא אין בה כל היגיון בעיני, על רקע המפלסים השונים של המחסן מחד והמבנים (חדר ההסקה ויח' 4) הסמוכים לו מאידך ובכל מקרה גם לא הוכחה כלל על ידי התובעים. אשר על כן, משהגעתי למסקנה כי מחסן התובעים משתרע על שטח הרצפה שבין ארבעת קירותיו וכי הרישום של 4 מ"ר נובע מטעות במדידה, דין התביעה לגבי המחסן להידחות. פיצול סעדים במסגרת ניהול התובענה, הגישו התובעים בקשה לפיצול סעדים. לטענתם, קודם להגשת התביעה ובאופן ניכר לאחריה, התגבשו ועדין מתגבשים אצלם נזקים ממוניים הולכים ומצטברים, שהיקפם המלא טרם ידוע, כך שלא ניתן בשלב זה לכמתם סופית (ר' ס' 2 לבקשה לפיצול סעדים - "הבקשה"). התובעים תיארו בבקשתם נזקים שונים, כגון: פירוק מרצפות משתלבות מהחצר, הקטנת שטח החצר, יצירת מפגע תברואתי בשל השימוש שעושים חתולים וכלבים במשטח החול החשוף שנוצר לאחר פירוק המרצפות, וכן אילוצם להפחית את שכר-הדירה של שוכר הדירה, לטענתם בכ-740 ₪ לחודש (ס' 5-3 לבקשה). נזק נטען נוסף הינו חוסר האפשרות של התובעים, למכור את דירתם בשווי שוק, שעבר במהלך שנות ניהול התובענה, תמורות משמעותיות, כך שלטענת התובעים: "ייתכן ונוצרה פגיעה" בהם גם בעניין זה (ס' 8 לבקשה). נזק נוסף שטרם התגבש לטענת התובעים, הינו דמי השימוש שהם זכאים לכאורה לקבל מהנתבעים, בשל השימוש שעשו בחדר ההסקה (ס' 12-11 לבקשה). מנגד טענו הנתבעים, לאחר שהותירו את ההחלטה לשיקול-דעת ביהמ"ש, שיש לשקול האם הגשת הבקשה בשלב זה, תהווה פגיעה בזכותם שלא להיות מופתעים רטרואקטיבית, וכן כי מדובר בתביעה שמקורה בעוולה שאינה אמורה להקים זכות תביעה (ר' תגובת הנתבעים לבקשה לפיצול סעדים מיום 10.2.13). הבסיס הנורמטיבי להגשת בקשה לפיצול סעדים נמצא בהוראות תקנות 44 ו-45 לתקנות סד"א. ס' 44 (א) רישא לתקנות, קובע כי תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה, וסעיף קטן ב' קובע שתובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יוכל אחרי כן להגיש תובענה בגין עניין זה. ס' 45 לתקנות קובע כי מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם, כשאם לא תבע את כולם, לא יוכל לתבוע את יתרתם אחרי כן, אלא אם קיבל היתר לעשות כן מביהמ"ש. המבחן לעניין המושג "עילה" לצורך פיצול סעדים הינו: "כל אשר בלשון בני האדם נחשב לסיבה הדומיננטית של התביעה שהוגשה", עם זאת בפסיקה הורחבה הגדרה זו והיא חורגת מעבר למשמעות הרגילה, כשהשיקול המכריע הוא שלא מן הדין להטריד את הנתבע, בתביעות רבות בשל אותו מעשה. לבחינת זהות העילות, נקבע שאין צורך שתהיה חפיפה מוחלטת בין העניינים הנדונים בשתי התביעות, כל עוד השאלה המהותית בשתיהן זהה, כדי שתקבע זהות עילות. עוד נקבע כי עילה נחשבת לעילה זהה, אם הסכסוך בשאלה המהותית הוא זהה (אורי גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", פרק ח' פיצול סעדים בעמ' 126, פורסם באתרים משפטיים - "גורן"). בנסיבותינו מדובר למעשה בהסגת גבול במקרקעין. הפסיקה בעניין זה קבעה כי הסגת גבול במקרקעין היא מעשה נזיקי נמשך, במובן זה שהוא מתחדש מיום ליום. משום כך, יכול בעל המקרקעין לתבוע פיצויים בגין הנזק שנגרם לו, רק עד ליום הגשת התביעה, שכן אין וודאות שהנזק יימשך, משהנתבע יכול בכל רגע לחדול מהסגת הגבול. מכאן, שאם הנתבע ממשיך בהסגת הגבול, גם אחרי הגשת התביעה, נוצרת בכך עילת תביעה נוספת והתובע יכול שוב לתבוע על-פיה בתביעה שנייה (ר' ע"א 477/68 הופמן נ' מיכאלי-לויטל, פ"ד כג(2) 52, 56 - "פרשת הופמן"). כך גם הם פני הדברים בנוגע לתביעה לתשלום דמי שימוש בשל הסגת גבול במקרקעין, ואולם, אם בתביעה הראשונה לא התבקש סעד של דמי שימוש, לא ניתן במסגרת התביעה השנייה, לעתור לסעד שכולל גם את דמי השימוש בגין התקופה הרלבנטית לתובענה הקודמת (ר' גורן, שם בעמ' 128, פרשת הופמן, שם, וע"א 65/89 ד"ר סנגל נ' א.י. אוסבלנסקי בע"מ, בעמ' 21-20, פורסם באתרים משפטיים). בעניינינו, לא הובאה כל סיבה ממשית, מדוע לא התבקשו בכתב-התביעה הסעדים הרלבנטיים שהתגבשו עד למועד הגשת התביעה, בין אם מדובר בדמי שימוש ראויים במחסן ובין אם בפיצוי בשל נזקי התובעים בחצר. הדברים אמורים ביתר שאת, לגבי הסעד של אובדן דמי שכירות, שבנקל ניתן היה לכמתו לפחות עד מועד הגשת התביעה, וזאת על בסיס הנתונים שציינו התובעים בעצמם, בכתב התביעה ובתצהירם (ר' ס' 32 לכתב התביעה וס' 42 לתצהירם - שם מוערך הנזק בסך של 740 ₪ לחודש) ועל בסיס הראיות שצירפו הם בעניין זה (ר' נספח י' לכתב התביעה ו-י"א לתצהירם). לאור כל האמור לעיל ועל רקע הפסיקה, שעה שהתובעים לא ריכזו בכתב התביעה את כל הנזקים שנגרמו להם עד למועד הגשת התביעה, ולא עשו כן גם עד למועד מתן פסק-הדין - הרי שבכל הנוגע לנזקים אלה, מיצו התובעים את עילת התביעה שלהם (ר' רע"א 6239/93 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פורסם באתרים משפטיים). כמו כן, בכל הנוגע לנזקים שנגרמו אם נגרמו, לאחר הגשת התביעה, קמה לתובעים ממילא עילת תביעה חדשה ופתוחה בפניהם הדרך לעתור לסעד בגין נזקים אלה בתובענה נפרדת, וזאת ללא כל צורך בהיתר לפיצול סעדים מצד ביהמ"ש. לפיכך ועל רקע הדיון לעיל - הבקשה לפיצול סעדים נדחית. סוף דבר אשר על כן, התביעה בעניין החצר מתקבלת באופן שנקבע לעיל והתביעה בעניין המחסן נדחית. על רקע התוצאה וכן על רקע הנסיבות הכוללות, כמו גם העובדה שהתנהלות שני הצדדים לא הייתה נקייה מכל רבב, אני מחליט שכל צד יישא בהוצאותיו וזאת מבלי לפגוע בהוצאות שכבר נפסקו לחובת מי מהצדדים לפני פסק הדין, ככל שנפסקו. חצרמקרקעיןסכסוך שכניםסכסוך