ביום 20.6.06 (להלן - הסכם הפשרה) במסגרת תביעה בת.א. 7114/05 בבית המשפט המחוזי בירושלים שהגיש נגדם הנתבע (להלן - הבנק). 2. על פי כתב התביעה, קול ניהל בבנק בעבר חשבונות שלו ושל חברה בשליטתו, "ביג פאלאס 1994 בע"מ, ותביעת הבנק שבמסגרתה נחתם הסכם הפשרה התייחסה לחוב בסכום של כ- 10 מיליון ₪, נכון למועד הגשת התביעה בשנת 2005. 3. על פי הסכם הפשרה , התחייבו קול לשלם את מלוא סכום התביעה, באמצעות מכירת נכס כמפורט בסעיף 4 להסכם הפשרה, וכן סכום של 573,108$, כמפורט בסעיף 5 להסכם הפשרה, אשר ישולם בתשלומים חודשיים שווים בסך של 8,000$, תוך שסכום זה יישא ריבית שנתית בשיעור ליבור בתוספת 1.5% , החל ביום 1.11.05 ועד לתשלום בפועל (להלן - הריבית). בסעיף 4 רישה להסכם הפשרה נקבע: "מבלי לגרוע מתוקפו של פסק הדין על מלוא סכום התביעה, מוסכם כי אם יעמדו הנתבעים בתשלומים כמפורט בהסכם זה וביתר הוראות ההסכם, יראה בזה התובע סילוק מלא ומוחלט של החוב...". 4. בכתב התביעה נטען , כי הבנק, באמצעות עו"ד יובל בר גיל, פנה בהצעה אל קול, באמצעות בנם עו"ד רוני קול, לפיה יקדימו וישלמו בתשלום אחד ובמזומן את כל יתרת התשלומים שנותרו לפי הסכם הפשרה, והבנק מצדו יוותר על כל הריבית. לטענת קול, לאחר מאמצים רבים הם הצליחו לגייס את כל י תרת סכום הפשרה וקיבלו את הצעת הבנק לשלם במזומן , אך הבנק מצדו סירב לוותר על סכומי הריבית, חזר בו מהסכמות מפורשות, והמשיך לרדות בקול ולגבות מהם סכומים נוספים שאינם מגיעים לו. 5. בתמיכה לטענותיהם מסתמכים קול על מכתבים של בנם, עו"ד רוני קול, מימים 13.5.10 ו - 31.5.10 אל ב"כ הבנק עו"ד בר גיל, שצורפו כנספחים ב' ו - ג' לכתב התביעה, (להלן - המכתבים) , וכן על עדותו של מר ישראל קול, בנם האחר, שהינו נהג מונית, לפיה הוא הסיע באקראי במוניתו את עו"ד בר גיל, אשר חזר באוזניו על ההצעה שהוריו ישלמו את יתרת התשלומים בבת אחת תמורת ויתורו של הבנק על הריבית. 6. במכתב נספח ב' מיום 13.5.10 אל עו"ד ברגיל כתב עו"ד רוני קול, בין היתר, כי בהתאם ובהמשך לשיחותיהם בעניין רישום השעבודים להבטחת הסדר החוב של קול, ובהמשך להצעתו של עו"ד ברגיל לשלם לבנק את כל יתרת הקרן תוך ויתור הבנק על הריבית - גויסה כל יתרת הקרן, והוא ביקש הוראות להיכן להעביר את הסכום. עו"ד קול ציין כי בהעדר הוראות כאמור - יועבר הסכום לאותו חשבון אשר בו הופקדו כל יתר התשלומים על פי הסכם הפשרה. במכתב נספח ג' מיום 31.5.10 הודיע עו"ד רוני קול לעו"ד ברגיל כי מאחר ולא נתקבלו הוראות אחרות - הופקד הסכום לחשבון האמור. 7. הבנק הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה, בין היתר, כי התביעה הינה למעשה תביעה כספית במסווה של בקשה לסעד הצהרתי, שכן מטרת התביעה היא שייקבע כי קול לא מחייבים לשלם לבנק את סכום הריבית לאחר תשלום הקרן. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 17.11.11, ובאותה החלטה נמחקה התובעת 2 ז"ל. 8. בתיק התקיים דיון הוכחות ביום 26.2.13, ובמהלכו העידו מטעם קול, עו"ד רוני קול ומר ישראל קול, ואילו מטעם הבנק העיד עו"ד ברגיל. יצוין, כי התובע עצמו, מר משה קול, אביהם של העדים, מעולם לא הופיע בפני בית המשפט, ולא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. טענות קול 9. קול טוען כי לנוכח הוראות חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן - חוק החוזים), נכרת חוזה בין הצדדים , הואיל וקול קיבלו את הצעת הבנק. לטענתו, הצעת הבנק לוותה במסוימות וגמרות דעת, כנדרש לפי חוק החוזים, והיא נענתה בקיבול מצד קול. 10. לחלופין נטען, כי גם אם קול הם אלה שהציעו את ההצעה לבנק - הרי שבהתנהגות הבנק לאחר קבלת המכתב נספח ב', דהיינו אי מניעת העברת הכסף, יש משום קבלת ההצעה בדרך של התנהגות. לטענת קול, גם אם לבנק לא הייתה גמרות דעת בהצעתו - הרי שבפועל היא התקבלה ועל הבנק לכבדה, במיוחד לאור חובת האמון וחובת תום הלב המוגברת החלה עליו כבנק, ולאחר שקול שינו את מצבם לרעה. טענות הבנק 11. הבנק מכחיש כי הוצעה לקול הצעה כלשהי , וטוען כי מי שהציע הצעות בעניין, תוך ניסיונות להשיג הנחה על התשלומים לפי הסכם הפשרה , היה עו"ד רוני קול, והצעותיו נדחו על ידי הבנק. 12. לטענת הבנק, הואיל ומדובר בטענות בעל פה כנגד מסמך בכתב - מוטל על קול נטל משמעותי להוכיח את טענותיו, והוא לא עמד בנטל זה, כמפורט בסעיפים 21 - 41 לסיכומי הבנק. 13. לעניין המכתבים טוען הבנק, כי כוונתו של עו"ד רוני קול במשלוח מכתבים אלה, הייתה ליצור "תסריט" לפיו הוצעה ההצעה על ידי עו"ד ברגיל, מה שלא אירע במציאות, וכוונתו של עו"ד רוני קול הייתה לכפות על עו"ד ברגיל את ההצעה. כמו כן נטען, גם אם נתעלם מכוונותיו של עו"ד רוני קול במשלוח המכתבים - הרי שגם במכתבים עצמם אין כדי להוות ראיה או "סיוע" לכך שהוצעה הצעה כלשהי על ידי עו"ד ברגיל, כמפורט בסעיפים 56 - 62 לסיכומי הבנק. 14. הבנק טוען כי עדותו של עו"ד ברגיל היא עדות אמינה ואובייקטיבית, לעומת העדויות מטעם קול, שאינן אמינות, והינן עדויות של "נוגעים בדבר" (בניו של קול). לעניין אמינותו של עו"ד רוני קול הועלתה, בין היתר, טענה על ידי הבנק כי הוא חתם כעורך דין על המכתבים, בעוד שחברותו בלשכת עוה"ד פקעה ביום 10.4.05 וחודשה רק ביום 24.10.11, לאחר מועד כתיבתם של המכתבים (ראה סעיפים 28 - 32 לסיכומי הבנק). דיון והכרעה 15. השאלה שעומדת בפנינו בתיק זה הינה עובדתית במהותה - האם נכרת בפועל הסכם חדש בין הצדדים, אשר בו נקבע כי כנגד ביצוע התשלום החד פעמי של יתרת החוב במזומן יוותר הבנק על מרכיב הריבית בהסכם הפשרה. 16. ראשית יצוין, כי אין בהסכם הפשרה כל הסדר לפיו בעת הקדמת התשלומים יוותר הבנק על מרכיב הריבית. ההיפך הוא הנכון - בסעיף 5 (ב) להסכם הפשרה נקבע לעניין סכום הפריסה: "... כל התשלומים ישולמו על ידי החייבים עד ולא יאוחר מהיום ה - 15 בכל חודש וזאת החל מחודש יולי 2006, ואולם החייבים יהיו רשאים בכל עת לפרוע את סכום הפריסה או כל חלק ממנו בצירוף כל הריבית שנצברה עד אותו מועד בלבד, מבלי שיחויבו בקנס שבירה כלשהו". מכאן , שההצעה נשוא התביעה, בין אם הוצעה על ידי קול ובין אם הוצעה על ידי הבנק, הינה בגדר הסכם חדש, והואיל ומדובר, באופן חלקי, בטענות בעל פה כנגד הסכם בכתב (הוא הסכם הפשרה) - הרי שצודק הבנק כי מוטל נטל משמעותי על קול להוכחת טענותיו, ועלינו לבחון האם הוא עמד בנטל זה. (ראה ע.א. 10576/06 בזק בינלאומי בע"מ נ. תדיראן בע"מ מיום 12.8.09). 17. הואיל וכאמור מדובר בשאלה עובדתית במהותה - האם בפועל נכרת ההסכם החדש כפי שנטען על ידי קול, הרי שההכרעה תלויה במידה רבה מהתרשמות בית המשפט מהעדויות שנשמעו בפניו, ומן הראיות שהובאו, ובמיוחד המכתבים של עו"ד רוני קול. 18. כבר כעת יצוין , כי לא ראיתי ליתן משקל כלשהו לעדותו של מר ישראל קול, נהג המונית שהסיע את עו"ד ברגיל. בנוסף לעובדה שהעד, שהינו בנו של התובע, הוא "נוגע בדבר" ועל כן על בית המשפט להזהיר עצמו היטב בעת בחינת עדותו - הרי שמהעדות עולה כי העד לא הכיר את הסכם הפשרה , ואין לו למעשה מושג על מה היה מדובר (ראה פרוטוקול עמ' 3 שורות 11 - 21). ניכר היה מהמשך עדותו (פרוטוקול עמ' 4 שורות 1 - 15) כי העד הודרך מה להגיד לגבי ההצעה , שכביכול הציע עו"ד ברגיל, ולא ראיתי, כאמור, ליתן משקל לעדותו. 19. עוד יצוין, כי לאור העובדה שלפנינו מצויים המכתבים, נספחים ב' ו - ג' לכתב התביעה, אשר יהא עלינו לבחון אותם ולקבוע את משמעותם לעניין השאלה שבמחלוקת - לא ראיתי להתייחס לטענות בדבר חוסר אמינותו של עו"ד רוני קול, כמפורט בסיכומי הנתבע, הואיל ואינני רואה רלבנטיות לטענות אלה לפרשנות תוכנם של המכתבים. 20. לאור האמור, עלינו להתמקד במכתבים ובמשמעותם לגבי הסוגיה שלפנינו. אין מחלוקת כי המכתבים הגיעו לבנק. אין גם מחלוקת כי עו"ד ברגיל לא השיב על המכתב נספח ב' מיום 13.5.10 על אף, שלטענתו, (פרוטוקול עמ' 10 שורות 13 - 14) הוא העביר את המכתב להתייחסות הבנק ביום 23.5.10, ואף טרח לציין כי הוא המליץ לקבל את ההצעה לפרוע את יתרת הקרן כנגד ויתור על הריבית. כאשר נשאל עו"ד ברגיל מדוע לא השיב על מכתבו נספח ב' של עו"ד רוני קול, השיב: "העניין הזה בשל עומס עבודה פרח מזיכרוני". (פרוטוקול עמ' 10 שורה 31). כאשר נשאל עו"ד ברגיל מדוע לא צירף את מכתבו מיום 23.5.10 אל הבנק לתצהיר עדות ראשית מטעמו, השיב: "לא זוכר". (פרוטוקול עמ' 10 שורה 16). וכאשר נשאל עו"ד ברגיל מדוע לא ציין מה הייתה תשובת הבנק - ענה תשובה תמוהה לדעתי - בוודאי אם היא ניתנת מפי עורך דין, כי הוא לא חשב שהדבר רלבנטי למחלוקת (שם שורה 29). 21. בסעיף 20 לתצהירו , מודה עו"ד ברגיל כי הוא קיים שיחות עם עו"ד רוני קול, ובהן נאמר לעו"ד קול כי לאור שער הדולר הנמוך כדאי להם לשקול את האפשרות להקדים תשלומים "ובכך להביא גם לסיום המחלוקת בעניין רישום השעבוד". עו"ד ברגיל מדגיש כי בשום שלב לא הוצע כי כנגד הקדמת התשלום יוותר הבנק על הריבית המגיעה לו לפי הסכם הפשרה , ו"היה זה מר רוני קול שביקש לדעת האם הבנק יסכים לוותר על חלק מהחוב כנגד הקדמת התשלום, ובעניין זה השבתי למר קול כי עליהם להגיש הצעה אשר תועבר להתייחסות הגורמים המוסמכים". בנסיבות אלה, תמוהה טענת הבנק, בסעיפים 44 - 55 לסיכומיו, לפיה עו"ד רוני קול ביצע "תרגיל" בעצם שליחת המכתבים וטווה סיפור כאילו ב"כ הבנק הציע לו הצעה כלשהי והמכתב אמור לתמוך בגרסתו. הרי עו"ד ברגיל עצמו מודה , בסעיף 20 לתצהירו , כי הוא למעשה "הזמין" את קול לשלם את יתרת התשלום, ואף "הזמין" את עו"ד רוני קול להגיש בקשה לבנק לוותר על חלק מהחוב תמורת הקדמת התשלום. נראה שבמכתב נספח ב' עו"ד רוני קול "הרים את הכפפה", אף כי ניתן היה לנסח את המכתב באופן מדויק יותר. אם סבר עו"ד ברגיל כי אין ממש במכתב נספח ב' וכי הבנק לא אמור לוותר על הריבית - היה עליו להודיע בהתאם לעו"ד רוני קול, ולמצער, להודיעו ביום 23.5.10, עת העביר את המכתב להתייחסות הבנק, כי עליו להמתין לתשובת הבנק, דבר שכאמור לא נעשה ולא ניתן לכך הסבר מניח את הדעת. 22. בהקשר זה, יש לדחות את טענת הבנק בסעיף 55 לסיכומיו לפיה כוונתו של עו"ד רוני קול הייתה לכפות על עו"ד ברגיל את ההצעה בתואנה שעו"ד ברגיל הציע אותה. אם אכן זו הייתה כוונתו של עו"ד רוני קול, כפי שהבין אותה עו"ד ברגיל - מדוע זה לא טרח עו"ד ברגיל להעמיד את עו"ד קול במקומו ולהשיב לו בהתאם בכתב? הרי עסקינן בעורכי דין, אשר רגילים להתנהל בכתב, וחשיבותן של אסמכתאות כתובות בוודאי נהירה להם. נראה שהתירוץ של עומס עבודה, כפי שטען עו"ד ברגיל בעדותו, לא יכול להישמע בנסיבות אלה, ואין לעו"ד ברגיל להלין אלא על עצמו כי עו"ד רוני קול הבין מאי מתן תשובה כלשהי מטעם הבנק כי הבנק מסכים ,מכללא, להצעה. עוד יצוין בהקשר זה, כי עו"ד ברגיל לא טרח גם לענות מיד על מכתבו של עו"ד רוני קול נספח ג' מיום 31.5.10, ורק כעבור כחודש, ולאחר שהכסף כבר שולם לבנק ביום 30.6.10 , מצא לנכון להודיע כי בקשת קול לוויתור על הריבית כנגד תשלום יתרת קרן ההלוואה במזומן נדחתה על ידי הבנק. 23. נראה שבהתנהלותו של עו"ד ברגיל, יש כדי לחייב את הבנק ולראותו כמקבל את ההצעה של קול לתשלום במזומן כנגד ויתור על הריבית. 24. אמנם, בדרך כלל לא תהא שתיקה מתפרשת כקיבול הצעה. עם זאת, בפסיקה ובדברי המלומדים נקבע כי בנסיבות מסוימות יכול שאי התנגדות להצעה פירושה קיבול. ראה דברי פרופ' ג. שלו בספרה דיני חוזים עמ' 136-137: "שתיקה כשלעצמה היא אם כן ניטרלית. אך נתונים נוספים המצביעים על גמרות דעתו של הניצע עשויים להעניק לה משמעות פוזיטיבית... יש גם שתהליכי המשא ומתן בין הצדדים אוצלים על פירוש השתיקה וראייתה כ"התנהגות אחרת" כמשמעותה בסעיף 6 (א). כך הוא למשל כאשר בתום המשא ומתן שולח צד אחד אל משנהו מכתב מסכם המפרט את תנאי העסקה, כפי שהתגבשו במהלך המשא ומתן. שתיקת הנמען לאחר קבלת מכתב כזה יכולה להתפרש כאימוץ תוכנו והסכמה לסיכום כפי שהועלה על הכתב. שתיקה אם כן יכולה להוות דרך של קיבול כאשר מצטרפים אליה נתונים נוספים, עובדתיים ומשפטיים." כמו כן, ראה לעניין זה פסק דין ע"א 723/80 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שאול חיים (פ"ד לו (2) 714, וכן ע"א (בית המשפט המחוזי) 32191-06-11 עיזבון ניסים אלבז ז"ל ואח' נ' עו"ד אבירם מי-טל , מיום 17.1.13. בע"א 65/88 אדרת שומרון בע"מ נ' הולינגסוורת ג.מ.ב.ה., פ"ד מד (3) 600 , נקבע כי מאחר ומסמך הגיע לנמענו - יש להניח שהוא עיין במסמך והכיר את תוכנו, ואם הוא נמנע מלהשיג על תוכנו במסגרת ההתכתבויות שהחליפו הצדדים לאחר שליחתו, מעיד הדבר על הסכמתו לתוכן המסמך. גם בעניין ת.א. 3812/05 מבט ראשון פרסום חוצות בע"מ נ' מאיר אזולאי התייחס בית המשפט למקרה דומה וקבע כי לנתבע היו הזדמנויות לא מועטות להודיע לצד שכנגד על כי אינו מקבל את הצעתו אולם הוא בחר שלא לעשות כן, אף שהיה מודע למלוא פרטי העסקה: "ואולם, הנתבע, מצדו, בחר שלא לעשות כן ולא להכחיש בכל צורה שהיא כריתתו של החוזה. אומנם, אף אחד מן הסעיפים 5 ו - 6 לחוק החוזים איננו מזכיר "קיבול" על ידי שתיקה או העדר תגובה. אולם, הפסיקה הכירה באפשרות כי, לעיתים, שתיקה כמוה כקיבול". 25. לאור האמור, הגעתי למסקנה כי גם אם נראה במכתב נספח ב' מיום 13.5.10 כהצעה מטעם קול, לאחר שהתנהל משא ומתן בין הצדדים , ומבלי שקדמה לכך הצעה מפורשת מטעם הבנק - הרי שבהתנהלותו של הבנק, באמצעות עו"ד ברגיל, יש למעשה קיבול ההצעה, ונכרת חוזה בין הצדדים לפיו עם העברת הכסף במזומן (אשר הועבר בפועל ביום 31.5.10) - יוותר הבנק על הריבית. עם זאת, לא ראיתי לקבל את טענות קול, בסעיפים 97 - 110 לסיכומיו , כי התנהגות הבנק עולה כדי חוסר תום לב במשא ומתן. 26. כמו כן, ראיתי לדחות את טענות קול, בסעיפים 111 - 115 לסיכומיו , בדבר שימוש בתואר עורך דין במכתביו בחודש מאי 2010, על אף שחברותו בלשכת עוה"ד פקעה עקב פשיטת רגל. גם אם קיבל עו"ד רוני קול, כטענתו, הפטר מותנה מאת בית המשפט המחוזי בירושלים עוד בשנת 2009 - אין הדבר מצדיק שימוש בתואר עורך דין במכתביו מחודש מאי 2010, דהיינו בתקופה שבה פקעה חברותו בלשכת עורכי הדין וטרם חודשה, כפי שעולה מעמדת לשכת עוה"ד שצורפה להודעת הבנק מיום 10.3.13, וזאת בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 26.2.13 (פרוטוקול עמ' 6 שורות 9 - 19). סוף דבר 27. לאור כל האמור לעיל - התביעה מתקבלת, ומוצהר בזאת כי עם תשלום יתרת החוב במזומן על ידי קול , ויתר הבנק על הריבית על פי הסכם הפשרה, ועל כן אין קול חייב לבנק הפרשי הצמדה וריבית כלשהם בשל הסכומים נשוא הסכם הפשרה. 28. אשר להוצאות - על אף שהתביעה התקבלה, לאור התנהלותו של עו"ד רוני קול, כמפורט בפסקה 26 לעיל - לא ראיתי ליתן צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. חוזההסכם פשרהפסק דין הצהרתי