תביעה לפי חוק איסור לשון הרע בגין פרסומים בנוגע לפעולות כעו"ד

תביעה לפי חוק איסור לשון הרע בגין פרסומים בנוגע לפעולותיו כעו"ד ובהיותו חבר מועצה וסגן ראש המועצה במבשרת ציון, בקשר למרשתו חברת "זמן מבשרת". טענות הצדדים: התובע טוען כי חברת מבשרת תקשורת ועיתונות בע"מ (להלן-"החברה"; "זמן מבשרת") אותה הוא מייצג כעו"ד, רכשה נכס ברח' היצירה 5 במבשרת ציון (להלן-"הנכס") המצוי בסמוך למוסך שבבעלותו של דוד סלמן המיוצג על ידי הנתבע. דוד סלמן ביקש לרכוש את הנכס אך הדבר לא עלה בידו. לאור כישלונו ברכישה, החל הלה במסע השמצות והכפשות כנגד "זמן מבשרת" והעלאת טענות שווא ותלונות לוועדה המקומית לתכנון ובנייה על עבירות בנייה בנכס. במכתב התראה ששלח התובע בשם "זמן מבשרת" ביום 18.11.2010 לדוד סלמן הוא נידרש להתנצל על פרסומיו בהיותם בגדר לשון הרע ולפצות את "זמן מבשרת" כמצוות חוק איסור לשון הרע (נספח א לכתב התביעה, להלן-"המכתב הראשון") . סלמן, דחה את הפנייה במכתבו של הנתבע שכלל השמצות כנגד "זמן מבשרת" וכנגד התובע באופן אישי (נספח ב' לכתב התביעה, להלן-"התגובה הראשונה"; "הפרסום הראשון"). בתגובה הראשונה נאמר כי "זמן מבשרת" שכרה את התובע כעו"ד בהיותו חבר מועצה וסגן ראש המועצה על מנת לפעול בדרך לא חוקית בניסיון להכשיר עבירות בנייה חמורות שבוצעו בנכס תוך גזילת זכויות של אחרים. ביום 22.11.2010 שלח התובע מכתב התראה לנתבע (נספח ג' לכתב התביעה, להלן-"המכתב השני") בו נדרשה התנצלותו של הנתבע וחזרה בו מדבריו שנאמרו בתגובה הראשונה . הנתבע, מאן להתנצל וטען כי לא העלה כל טענה אישית כנגדו כי אם כנגד ההתנהלות של מרשתו, "זמן תקשורת" (נספח ד לכתב התביעה, להלן-"התגובה השנייה"). לאור זאת ביקש התובע מהנתבע , להבהיר את האמור בתגובה הראשונה (מכתבו של התובע, צורף כנספח ה לכתב התביעה). במכתב נוסף של הנתבע לתובע נאמר כי לדעתו ולדעת מרשו, דוד סלמן, התובע נשכר על מנת להכשיר עבירות בנייה ועבירות על פי חוק רישוי עסקים והוסיף כי "קיים קשר הדוק מאוד בין סמכויות המועצה/ כוחה של המועצה , לבין הכשרתן של העבירות הללו" (להלן-"התגובה השלישית", נספח ו לכתב התביעה). בניסיון אחרון ולפנים משורת הדין נדרש הנתבע פעם נוספת להתנצל ופנייתו לא נענתה כלל (מכתב ההתראה , צורף כנספח ז לכתב התביעה). התובע טוען כי הנתבע טען ללא בסיס שהוא מייצג את "זמן מבשרת" מול הרשויות על מנת להכשיר את עבירות הבניה שבנכס . לטענתו, הוא נמנע מייצוג מרשתו מול רשויות התכנון והבנייה בשל חשש לניגוד עניינים . הייצוג שנתן ל"זמן מבשרת" היה רק בנוגע להתנהלות שוטפת של גבייה ומכתבי התראה. אילו טרח הנתבע לבדוק את טענותיו היה מוצא על נקלה כי עו"ד אחר ייצג את חברת "זמן תקשורת" בהליכים מול רשויות התכנון. פרסומי הנתבע אינם אמת ונעשו בזדון על מנת לפגוע בו ובשמו הטוב, במשלח ידו ובתדמיתו הציבורית כסגן ראש המועצה. הפרסום , נעשה בחוסר תום לב, ללא בדיקה ובחינה ומבלי שטרח להתנצל כאמור. מכאן התביעה להתנצלות ולסעד כספי בסך של 100,000₪. הנתבע טען כי התביעה הוגשה על מנת להלך אימים ולמנוע שמירה על זכויות קנייניות של מרשו דוד סלמן ולעשיית הון פוליטי ע"י התובע. במכתביו לדידו, לא היה משום השמצה או הוצאת דיבה כנגד התובע וקמה לו הגנה בשל אמיתות הדברים ולאור מעמדו של התובע , בהיותו איש ציבור. התובע, מייצג את החברה שהיא המפיצה היחידה של עיתון מקומי במבשרת ציון ששמו "זמן מבשרת" . בעיתון היא סוקרת את פעילות המועצה ונבחריה אשר התובע נמנה עליהם. "זמן מבשרת" בעלת אינטרסים כלכליים ובעלת נכסים ומבקשת להכשיר עבירות בנייה בנכס אותו היא מחזיקה ומנהלת. לפיכך לשיטתו, התובע מצוי בניגוד עניינים מובנה בין תפקידו הציבורי כסגן ראש המועצה ובין הייצוג שלו את "זמן מבשרת" בד בבד (לראייה צירף תצהיר בעלים של הנכס שאומת ע"י התובע נספח A לכתב ההגנה ופרסום של התובע, נספח B לכתב ההגנה). "זמן מבשרת " לא הצטרפה לתביעה בהכירה באמיתות טענותיו במכתבו שנשלח בשם מרשו דוד סלמן בנוגע לעבירות שבנכס (נספח C לכתב ההגנה). הנתבע הוסיף וטען כי לאחר משלוח המכתב הראשון שנועד להלך אימים על מרשו דוד סלמן עשתה החברה שימוש לצרכיה הפרטיים בתובע, לאור תפקידיו השונים. לגוף הדברים טען כי לא היה כל פרסום של מכתביו לתובע שלשיטתו גם לא הובנו נכונה ע"י התובע אשר ייחס לו דברים שלא נאמרו על ידו ולא יוחסו לתובע כלל. התובע, מלין על משלוח מכתב ע"י הנתבע לראש המועצה בדבר ניגוד העניינים שלו מבלי שטרח לצרף עותק ממנו לתביעתו. לעניין ניגוד העניינים בו מצוי התובע טען כי קיימת בעייתיות ופגם מוסרי בהיותו זה שאימת תצהיר של "זמן מבשרת" בתמיכה לבקשה להקלה במתן אחוזי בנייה לנכס. מסמכים עליהם מופיע שמו של התובע בשמה של "זמן מבשרת" מגיעים גם הם לעיון הוועדה המקומית לתכנון ובנייה . בהתאם לכך, מי שמטפל בבקשותיה של החברה בנוגע לנכס יודע היטב מיהו התובע ועל כך שהוא מטפל בענייניה השוטפים של החברה. קיים כשל בהתנהלותו של התובע ואין במכתביו אליו משום לשון הרע , אין במכתבים משום פרסום וקיימת לו הגנה של אמת בפרסום בפרט בנוגע לאישיות ציבורית. לפיכך ביקש להורות על דחיית התביעה. התביעה הוגשה כנגד הנתבע וכנגד מרשו, יצחק סלמן , נתבע 2. בהתאם להודעת התובע ובקשתו ניתן פסק דין לפיו נמחקה התביעה כנגד הנתבע 2 ,ללא צו להוצאות. המתווה הנורמטיבי: הזכות לשם טוב ולחופש הביטוי הם ערכי יסוד ויש לחתור קיומם זה לצד זה , מבלי לפגוע בערך אחד על חשבון השני יתר על המידה. יש ונוצר ניגוד מובנה בין שני הערכים בפרט בעת שפרסום מביא לידיעת הציבור מידע הפוגע בשמו הטוב של אדם (ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא , פ"ד מג (3) 840). חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן - "החוק") נועד להגן על שמו וכבודו של אדם וסביבו קיימים הסדרים ואיסורים שיוצרים 'איזונים עדינים' לצורך ההגנה על שמו וכבודו של אדם (ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4) 72, 90 ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, שם, 860-2). החוק, משקף את האיזון בין זכות היסוד לחופש הביטוי לבין זכות היסוד לשם טוב , והדבר בא לכלל ביטוי ברשימת ההגנות וברשימת הפרסומים המותרים לפי החוק (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין -אורבך [ ] להלן-"פרשת דיין"). בחינת תוכן הדברים אם הם בגדר לשון הרע כאמור בסעיפים 1 ו-2 לחוק , תיעשה לפי משמעותם האובייקטיבית לפי מבחנו של האדם הסביר, כיצד היה מתרשם מהם. בשלב השני, במידה וייקבע כי הם בגדר לשון הרע, ייבחנו טענותיו של הנתבע, אם קמה לו הגנה של אמת דיברתי או הגנת תום הלב ולאחריה, שאלת גובה הפיצוי (ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי [ ]; ע"א 4354/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3)558, ,566 להלן-"פרשת הרציקוביץ'"). בכל שלבי הבירור , יש לשמור על האיזון החוקתי בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי. המבחן האובייקטיבי של הדברים הוא כאמור מבחנו של הקורא הסביר (סעיף 7 לחוק) ואין דרישה להוכחת כוונת המפרסם לפגוע בשמו הטוב של התובע. די בבחינה של המשמעות הטבעית והרגילה של הביטוי להבנתו של האדם הסביר שקורא את הדברים בכללותם ובהקשרם הנתון (ע"א 466/83 אג'מיאן שאהה ארכיהגמון בכנסיה הארמנית בירושלים נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, פ''ד לט(4) 734). בע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2)333, נאמר בעמ' 337: "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים" . בפסק הדין בפרשת דיין נקבע כי כאשר בית המשפט צריך לבדוק אם מדובר בלשון הרע, יש לבחון את הפרסום בכללותו ולא רק את המילים המדויקות, אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום. בפרשת הרציקוביץ' נאמר מפי השופט א' ברק בין השאר בנוגע לזהותץ הנפגע : "אם כך, בעת ניתוח פרסום יש לעמוד, כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי; על המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. כאשר בית-המשפט נתקל בקושי פרשני בבחינת פרסום לשון הרע עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו לשון הרע. בשלב שני, יש לברר אם משמעותו של הביטוי מקימה חבות בגין עוולת לשון הרע. שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי. יובהר שגופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. אמנם, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי. ניתן להרחיב סטנדרד זה ולהוסיף ולקבוע כי המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי." בהתאם להוראות החוק ועל פי אותן הלכות בחנתי את הפרסומים כנגדם טוען התובע. הפרסום הראשון מושא התביעה הוא בסעיף 2 במכתב התגובה הראשון (נספח ב לכתב התביעה ) מיום 21.11.2010 . זה לשונו: ניסיון מרשתך, לנצל את קשרי בעליה עם ראש הרשות המקומית, כמו גם קשריה עם גורמים נוספים ברשות, כמו גם מעמדה של מרשתך כמי שמוציאה לאור עיתון מקומי באופן בלעדי, כמו גם את מעמדה כבעלת "הזכיינות" היחידה לפרסומים בתחום המועצה, כמו גם הצורך בשכירת שרותיך כעו"ד בהיותך חבר וסגן ראש מועצה, והכל על מנת לפעול בדרך לא חוקית, לא שקופה, כדי לנסות ולהכשיר עברות בניה חמורות כולל גזל זכויות של אחרים, לא תצלח בידה ודרכי המאבק המשפטיים של הנגזלים ימוצו עד תום. הפרסום השני הוא מכתבו של הנתבע ליו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה הראל, לראש המ"מ מבשרת ציון ולממונה רישוי עסקים (נספח ח' לתצהיר התובע ) מיום 16.11.2010 בו נאמר: "למרות פניותיי הרבות בכתב ובע"פ הרי שעד לרגע זה לא נעשה דבר כדי למנוע הפעלת פאב ללא רישיון, במבנה הכולל חריגות בניה חמורות אגב מכירת משקאות חריפים לאורחיו ומבליו, כדרכו של כל פאב וכל האחראים מגלים אוזלת יד ורשלנות חמורה בתפקידם. יש להניח שהנכם מחכים לאסון שעלול לקרות במקום כדי שתתחילו לאכוף את החוק. עוד אציין כי חבר וסגן ראש המועצה עו"ד אוריאל דיין משמש כעורך דינו של בעלי הנכס נשוא מכתבי זה (ניגוד עניינים כשלעצמו) ואשר הינם גם בעלי העיתון המקומי "זמן מבשרת" והזכיינים לכל פרסום השלטים בתחום המועצה ומי יודע לאיזה "זיכיונות" וטובות הנאה נוספים הם זוכים מהמועצה ו/או מהוועדה המקומית. אשמח להיווכח כי האמור במכתבי הינה טעות מן היסוד". הוכח ואין חולק גם מכתבי הטענות ותצהירו של התובע, כי הוא איש ציבור ונושא בתפקיד ציבורי בהיותו חבר מועצה וסגן ראש מועצת מבשרת ציון וחליפת המכתבים בין בעלי הדין נסובה על שאלת הפעלת עסק פאב ע"י החברה ללא רישיון עסק ובשאלת חריגות בנייה בנכס בו פועל עסקה. על קיומן של חריגות מהיתר הבנייה ובנייה לא היתר כמו גם על הפעלת העסק ללא רישיון כדין אין חולק שכן אף לשיטתו של התובע, פעלה החברה להכשרתם ולא נטען במכתבי התובע או בכתבי הטענות כי לא היו כל עבירות בנכס (עמ' 17 שורה 7 , עמ' 18 שורות 23-25, בהתאמה). בהתאם לכך, טען הנתבע כי התובע מצוי בניגוד עניינים בין תפקידו כעו"ד של החברה ובין תפקידו כחבר וסגן ראש המועצה מבשרת ציון. כפי שמצינו בפרשת הרציקוביץ' מי שנושא בתפקיד ציבורי, נוטל על עצמו מכוח מעמדו ותפקידו סיכונים הקשורים בפגיעה בשמו מבלי שיהא בכך משום היתר לפרסום לשון הרע כנגדו. איש ציבור עשוי להיות מעורב בעניינים מסוימים ולאור מעמדו, תשומת הלב לפעולותיו תתמקד בביקורת עליהן לפי מעמדו כאיש ציבור ולא רק כאדם פרטי (רע"א 3614/97 דן אבי יצחק עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ[ ]. "עניין ציבורי", הוכר כעניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו, אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו (2) עמ' 620-621). משעסקינן בעניין ציבורי ובנוגע להתנהלות של איש ציבור יש לבכר ולהעדיף את עיקרון חופש הביטוי על פני שמו הטוב של איש ציבור . זאת לאור החשיבות החברתית בביקורת על אישי ציבור בממשל דמוקרטי ובצורך להגן על עניינים ציבוריים בשיח חופשי לצורך עיצוב עמדות פוליטיות וציבוריות בחברה (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון , פ"ד נו (2) 607 , 621). חריגות בנייה והעדר רישיון עסק לחברה יש בהם משום עניין ציבורי ואין להתעלם ממעמדו וכהונתו של התובע, ככל שיוכח כי הוא טיפל בעניינינה של החברה לרבות בנוגע לנכס בנוסף לטיפול שלו בענייניה השוטפים, בהיותו עו"ד ונבחר ציבור המכהן גם כסגן ראש הרשות המקומית. בכך ובפרט בשילוב בין השניים, העבירות לגביהן היתה חליפת המכתבים וזהותו של התובע בהיותו גם נבחר ציבור, מביאים למסקנה כי חליפת המכתבים היא בנוגע "לעניין ציבורי". לשון הרע הוא כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הקובע : 1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשחל ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית או מוגבלותו; ... פרסום לפי הוראת סעיף 2 לחוק הוא כדלהלן: (א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע. הפרסום הראשון: התובע טוען כי הנתבע העביר את מכתב התגובה הראשון בפקסימיליה לבית העסק "מוסך הראל" שבבעלות דוד סלמן . בכך לדידו, הוא חשף או עלול היה לחשוף את התוכן הפוגעני גם בפני צדדים שלישיים (סעיפים 30 ו- 34 לסיכומי התובע). הנתבע טען כי לא היה כל פרסום הואיל ודיבר עם דוד סלמן שהוא לקוחו וביקש ממנו לקבל את הפקס באופן אישי, מה גם שלא היה כל אדם אחר במוסך בעת קבלת הפקס (סעיף 1.3 לסיכומי הנתבע; סעיף 25 לתצהירו ). מכאן עולה כי אין מחלוקת עובדתית כי דוד סלמן נחשף למכתב התגובה הראשון ויש לבחון אם בנסיבות העניין, יש בהעברתו ללקוחו בעניין שהוא מייצגו, משום פרסום וכן להכריע אם המכתב הגיע או יכול היה להגיע לצדדי ג'. הנתבע לא נחקר על גרסתו כאמור בסעיף 25 לתצהירו ודוד סלמן, לא הוזמן להעיד גם לא לאחר שניתן פסק דין כבקשת התובע המורה על מחיקת התביעה כנגדו. התובע טען בסיכומיו (סעיף 31 ) כי אין לקבל את טענתו של הנתבע לפיה הוא שלח את התגובה הראשונה כשלוחו של דוד סלמן הואיל והדבר לא ניטען בכתב ההגנה ועסקינן בהרחבת חזית אסורה מכתב ההגנה . לטענתו דוד סלמן , על אף היותו לקוח של הנתבע, הוא צד שלישי לכל דבר ועניין ודי בכך כדי ללמד כי התגובה הראשונה מהווה פרסום לכל דבר ועניין. הטענה בנדון, על היות מר סלמן צד ג' אין בידי לקבל לאור יחסי עו"ד- לקוח היוצרים ישות אחת (ראו סעיפים 22 ו- 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961) ובהיות הנצתבע שלוחו של מרשו לליבון ובירור של המחלוקת בנוגע לעבירות שבוצעו בנכס וכנגד טיפול וייצוג של התובע את החברה. יתירה מכך, מכתב התביעה (סעיף 5) עולה כי לשיטתו של התובע ההשמצות כנגדו היו של דוד סלמן באמצעות הנתבע כאמור בתגובה הראשונה ולא של הנתבע כנגדו באופן אישי. בהתאם לכך, דרש התובע מהנתבע (סעיף 12 לכתב התביעה) שיפרסם התנצלות וישלח עותק למוסך "הראל" שהיה המכותב במכתב הפוגע. הנתבע טען בכתב ההגנה כי לא היה כל פרסום של ההתכתבויות שהתנהלו בין הצדדים (סעיף 15 לכתב ההגנה) כי אם רק בין דוד סלמן ובין הנתבע (סעיף 21 לכתב ההגנה). תימוכין לכך מצאתי במכתב התגובה הראשון בו נאמר: "מר דוד סלמן סמך את ידי להשיב למכתבך מיום 18.11.2010 כדלהלן..." ובדומה לכך, בסיפא של המכתב נאמר כי "מרשי דוחה מכל וכל...". מכל האמור השתכנעתי כי הנתבע פעל כבא-כוחו של דוד סלמן במכתב התגובה הראשון. אין לעשות הפרדה בין הייצוג שלו את דוד סלמן ובין הנתבע כמייצג משהוכח כי פעולותיו היו כמייצג ולא כאדם פרטי. לא נסתרה גרסתו של הנתבע לפיה הוא שלח עותק של התגובה הראשונה למס' הפקסעימיליה של מוסך הראל לאחר שויידא כי מרשו דוד סלמן, הבעלים של המוסך יקבל לידיו בעצמו את הפקס וכי הוא אישר את קבלתו בשיחת טלפון עם הנתבע. הנתבע לא נחקר בנדון ולפיכך, בהיעדר ראייה לסתור מתקבלת גרסתו של הנתבע כאמור בסעיף 25 לתצהירו (ע"א 260/82 שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח(4), 253). למעלה מן הצורך אוסיף, כי הוכח כי התובע בעצמו העביר עותק של מכתב התגובה הראשון למקורביו, חבר המועצה עו"ד דני עזריאל, אשתו ואביו ובכך הביא בעצמו לפרסום המכתב בעת שהנתבע, דאג להעבירו אך ורק לעיון של לקוחו ושולחו, דוד סלמן (עמ' 23 שורות 14-25, על פרסום שנעשה ע"י נפגע ראו בת.א. 77993/04 אליעזר מסר נ' מרום דרור 2.2.2006). בחנתי את תוכנו של מכתב התגובה הראשון אם הוא בגדר לשון הרע. עיון במכתב יוצר רושם בעיני קורא סביר, כי הטענות שהועלו בו הן כנגד החברה"זמן מבשרת" המבקשת לרתום את התובע ולנצל את קשריו עם גורמים ברשות המקומית מבלי שהופנו הדברים כנגד התובע דווקא. בפירוט פעולותיה וקשריה של "זמן מבשרת" נאמר כי אחת האפשרויות היא כי היא שכרה את שירותי התובע כעו"ד , בהיותו חבר וסגן ראש המועצה ללא טענה בנדון כי אם כהצגת עובדה. אין חולק כי החברה שכרה את שירותיו של התובע וכי בעת שנתן לה את שירותיו, הוא כיהן בד בבד כחבר מועצה וכסגן ראש המועצה. האמור במכתב זה בביטויים "לפעול בדרך לא חוקית, לא שקופה, כדי לנסות ולהכשיר עברות בניה חמורות כולל גזל זכויות של אחרים" אינם מיוחסים בדרך כלשהי במכתב לפעולותיו של התובע , בין אם כעו"ד ובין אם כמי שמכהן במועצה, כי אם לפעולותיה של החברה. המכתב יוצר רושם של טענות כבדות משקל כנגד החברה וקשריה במועצה ולא כנגד התובע באופן ספציפי. כך גם עולה מהסיפא של הפסקה במכתב התגובה בו נאמר כי פעולותה של "זמן מבשרת" "לא תצלח בידה". האצבע המאשימה, אינה מופנית במכתב התגובה הראשון כנגד התובע כי אם כנגד רצונה של החברה לנצל את מעמדו של התובע לאור תפקידיו במועצה . ככל שקיים ספק בעיני הקורא הסביר לפי לשון המכתב אם הטענות הן כנגד התובע , למקרה בו התרשמותי בעיני אותו קורא סביר אינה נכונה, יש לפרש את לשון המכתב היכן שהוא נתון לפרשנויות שונות , לטובת שולח המכתב. נכונים הדברים משעסקינן בביקורת של דוד סלמן באמצעות הנתבע כנגד ייצוג של החברה ע"י התובע בהיותו נבחר ציבור ובקשר לעניין ציבורי. במצב דברים זה, יש לבכר את הזכות לחופש הביטוי ולבחינת ההתנהלות הציבורית בשל טענותיו של הנתבע, שלא הוכחשו ע"י התובע, לפיהן תלונותיו במשך פרק זמן ארוך בנוגע לעבירות בנכס, אינן מטופלות ע,י המועצה והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. לפיכך אני קובעת כי האמור במכתב התגובה הראשון, שכאמור לא הוכח כי פורסם ע,י הנתבע, אינו מקים חבות בגין עוולת לשון הרע והרשות בידי הנתבע לעמוד על בירור טענות מרשו בנוגע לעניין ציבורי, במסגרת התכתבות בין בעלי הדין ובהיות הנתבע מייצגו של דוטד סלמן. אכן, יש במכתב דברי ביקורת נוקבים כנגד פעולתה של "זמן מבשרת" אך אין לבכר מניעת בירור של שאלת קיומו של ניגוד עניינים בניצול של החברה את ה'ערך המוסף' שיכול ש'תתברך' בו בייצוגה ע"י התובע , מבלי שיהיה בכך משום הכרעה בשאלה אם התובע עשה שימוש בפועל בתפקידיו במועצה כפי חששו של הנתבע בשם מרשו, או שמא לא נעשה שימוש באותם קשרים (ראו כדוגמא כללים למניעת ניגוד עניינים של חברי מועצה, שפורסמו ע"י שר הפנים). העלאת הטענות כנגד החברה במכתב התגובה הראשון הוא במסגרת השיח הלגיטימי של ביקורת המיועדת לשרת את האינטרס הציבורי בנוגע להתנהלות של המועצה והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בנוגע לעבירות בנייה בנכס וחחשו של מר סלמן משימוש של החברה בתובע לצרכיה. לפיכך, למרות הטחת הביקורת כנגד החברה במכתב זה , בנוגע לייצוג שלה ע"י התובע, בנסיבות העניין יש לתת עדיפות לחופש הביטוי במערכת האיזונים מול שמו הטוב של התובע. אין גם בטענות הנתבע השופכות אור שלילי על התובע בשל גיוסו ע"י החברה לצורך ייצוגה, כדי למנוע את מימוש חופש הביטוי בהתחשב במעמדו כאיש ציבור ולהבטחת קיומו של שיח ציבורי בחברה דמוקרטית שנועד לבחון בין השאר, חששות בנוגע להתנהלות של אנשי ציבור. לאור האמור ומכל הטעמים שהבאתי, דין התביעה להידחות בנוגע למכתב התגובה הראשון משלא הוכח כי עסקינן בפרסום לשון הרע כנגד התובע. הפרסום השני: לעניין המכתב הנוסף, הוכח כי הוא מהווה פרסום(כאמור בסעיף 2(ב) לחוק) משנשלח ליו"ר הוועדה לתכנון ובניה "הראל", לראש המועצה ולממונה על רישוי עסקים. תקיים יסוד הפרסום. האם יש בפרסום השני משום לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק ? במכתב נאמר כי התובע הוא עו"ד של בעלת הנכס, החברה וכי בה בעת, הוא מכהן כחבר מועצה וכסגן ראש המועצה וכי הדבר מהווה ניגוד עניינים כשלעצמו. הוכח ואין חולק כי התובע שימש כיועץ משפטי של "זמן מבשרת". לדבריו בעדותו הוא מייצג את "זמן מבשרת" ב- 85% מהעניינים המשפטיים (עמ' 17 שורה 32 ועל היותו חבר וסגן ראש מועצה ראו בסעיף ב2 לכתב התביעה). לעניין קיומו של ניגוד עניינים העיד התובע כי הוא נמנע מעיסוק מקום שהמועצה היא צד לאור כללי האתיקה וכי הוא מדיר את רגליו משם (עמ' 18 שורות 31-32 וסעיף 6 לתצהיר התובע). מכאן עולה כי התובע היה ער לחשש לקיומו של חשש לניגוד עניינים ופעל לשיטתו בהתאם, בהימנעו מטיפול בענייניה של החברה מול המועצה (ראו גם עדותו של אריה שמם , עמ' 11 שורות 26-27). התובע, לא מכחיש כי קיים חשש לניגוד עיינים בין תפקידיו כעו"ד של החברה ותפקידיו במועצה בנוגע להפעלת הפאב ללא רישיון זאת בנכס שיש בו חריגות בנייה . לטענת הנתבע במכתבו הנדון המועצה , ולא התובע, מגלה אוזלת יד ורשלנות בתפקידה בנוגע לנכס ולהפעלתו. כל שנאמר במכתב בנוגע לתובע הוא כי קיים חשש בנסבות העניין לקיומו של ניגוד עניינים. הביטוי "ניגוד עניינים כשלעצמו" (בתוך סוגריים במכתב) אינו עולה לכדי לשון הרע בעיני הקורא הסביר, כאשר ברקע בדברים יש לתת את הדעת כפי שהרחבתי בנוגע למכתב התגובה הראשון, כי עסקינן בדמות ציבורית ובעניין ציבורי. הביטוי 'ניגוד עניינים' בפרסום זה מהווה אכן ביקורת והסתייגות ממעורבותו של התובע בטיפול בענייניה של החברה (ראו נספחים לכתב ההגנה בתצהירי החברה לרשויות התכנון שאומתו ע"י התובע המעידים על מעורבותו ). הביקורת, היא בגדר הסביר בנסיבות העניין בשל תכליתה לשרת את האינטרס הציבורי בפנייה למי שמוסמך לטפל בטענותיו של דוד סלמן באמצעות הנתבע ובכלל זה ליו"ר הועדה , ראש המועצה והממונה על רישוי עסקים (כאמור בסעיף 15(8) לחוק ). לעניין הביטוי במכתב זה : "ומי יודע לאיזה "זיכיונות" וטובות הנאה נוספים הם זוכים מהמועצה ו/או מהוועדה המקומית" אין ליחס אותם כנגד התובע כי אם כנגד החברה, עיתון "זמן מבשרת" כפי שנאמר במפורש בנוגע לאותם ביטויים המיוחסים לחברה. ההתייחסות לטובות הנאה או "זיכיונות" לגבי הפאב המופעל ללא רישיון ובמבנה בעל חריגות בנייה באו כמחאה על הימנעות מטיפול ע"י המועצה, על גורמיה השונים, בתלונות ששלח מר סלמן באמצעות הנתבע למועצה. בנסיבות העניין, יש לתת עדיפות לחופש הביטוי מול שמו הטוב של התובע בהיותו מכהן גם בתפקיד ציבורי ונתון לביקורת של תושבים ודוד סלמן בכללם. אף שמוטב היה לו לנתבע בשם מרשו, אילו הבהיר ולא גם במכתב תשובה לתובע כי טענותיו הן לחשש לניגוד עניינים גם אם לא היה ניגוד עיניינים בפועל. לפיכך, משעסקינן בביקורת ציבורית ובעניין ציבורי בשל חששו של תושב המועצה מפני קיומו של ניגוד עניינים בעשיית שימוש ע"י החברה בייצוגה ע"י התובע ובשעה שלא נסתרו הטענות במכתבו בנוגע להיעדר טיפול בתלונות של מרשו באופן ראוי והולם שהקים חשש בלבו ודרישה לבחינת הדברים ע"י המכותבים במכתב מטעם מרשו, דין התביעה בנוגע לפרסום השני להידחות לאור תוכנו ותכליתו . מה גם, שהוכח כי התובע טיפל ברוב ענייניה של החברה באופן המקים חשש בלב הנתבע, גם אם לא היה ניצול של התובע את מעמדו במועצה. יפים לענין זה דבריו של הנשיא (דאז) שמגר בע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 557: " הרי מדובר באנשים הפועלים בזירה הציבורית, המצויים בענייני תקשורת וגלויים לביטוייה. לפי גישתי לגבי תביעות לשון הרע שעניינן אנשי ציבור, מן הנכון שאלו יהיו ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר אדם מן השורה. זהו מחיר היחשפותם האישית לציבור והפרסום ברבים , בכתב או בעל פה , של דבריהם". 33. לאור כל האמור, אני קובעת כי דברי הנתבע בפרסום השני אינם מגיעים לכדי לשון הרע כמשמעם בחוק ותכליתם להביא לבירור טענתיו של מרשו, דוד סלמן אל מול הגורמים הרלוונטים במועצה ובוועד המקומית לתכנון ולבנייה. לאור האמור, נדחית התביעה. 34. בנסבות העניין ולאור קביעותיי והערותיי ובהתחשב בייצוג של הנתבע את עצמו, איני עושה צו להוצאות למרות שדחיתי את התביעה. לשון הרע / הוצאת דיבה