התובעת טוענת כי פינו את הדירה ללא הודעה מוקדמת מראש כקבוע בהסכם. כן טוענת התובעת, כי הנתבעים לא שילמו את דמי השכירות גם עבור התקופה בה התגוררו בדירה וכי חובם בגין אי תשלום דמי השכירות עומד על סך של 13,000 ₪. טענות הנתבעים ראשית, טוענים הנתבעים, כי התובעת הגישה בעבר לביצוע את השיקים שמסרו לה עבור תשלום דמי השכירות, ובהמלצת בית המשפט נמחקה תביעתה. לגופה של התביעה טוענים הנתבעים, כי עם כניסתם לדירה נאלצו להתמודד עם תקלות קשות במושכר. כך, במהלך שנת השכירות היו תקופות בהן לא היו מים בדירה כתוצאה מתקלה במשאבת המים בבניין. פניותיהם של הנתבעים לתובעת על מנת לטפל בבעיה נדחו. בהמשך לא היו מים חמים בדירה והנתבעים נאלמו לפנות ביוזמתם לקבלן על מנת שישלח שרברב מטעמו. עם הגיע החורף החלו דליפות מים במטבח, מה שגרם נזק רב למוצרים שונים של הנתבעים. הנתבעים פנו לתובעת וזו הבטיחה לטפל בבעיה. נשלחו פועלים אשר ערכו תיקונים קוסמטיים בלבד אשר לא מנעו את הדליפה. קבלן הדירה שהוזמן על ידי התובעת טען כי הדליפה נוצרה בשל בנייה בלתי חוקית שביצעה התובעת והתובעת מצידה גלגלה את האחריות לפתחו של הקבלן. אביה של התובעת נהג להכניס פועלים לדירה ללא תיאום עם הנתבעים תוף פגיעה בפרטיותם. לאור המתואר לעיל, ביקשו הנתבעים לעזוב את המושכר, אך התובעת הבטיחה כי עם בוא הקיץ והפסקת הגשמים, תדאג לטפל בבעיות הדליפה ביסודיות ואף תצבע את המטבח וכתמי העובש שנוצרו בו בשל הדליפות במהלך החורף. לפיכך, הסכימו הנתבעים להישאר בדירה. בחורף הבא חזרה בעיית הרטיבות והדליפות אף התגברו. הרטיבות התפשטה לחדר הילדים. הנתבעים פנו לתובעת וביקשו כי תטפל בבעיה, שאם לא כן ייאלצו לעזוב את הדירה. התובעת הבטיחה כי הנתבעים לא יצטרכו לשלם דמי שכירות כל עוד הבעיה לא תבוא על פתרונה. בסיכום עם התובעת, פנו הנתבעים לרב השכונה אשר הורה לנתבעים לא לשלם דמי שכירות כל עוד בעיית הרטיבות אינה נפתרת. חרף האמור, החל אביה של התובעת לדרוש מהנתבעים את תשלום דמי השכירות ואז הוסכם בין הצדדים כי הנתבעים ישלמו עבור שני חודשי שכירות בלבד וכי לא ישולמו עוד תשלומים בגין דמי שכירות עד לקבלת החלטת רב השכונה. התובעת אף חתמה על הסכמה זו. בחודש פברואר 2012 התגלתה רטיבות בחדר השינה אשר גרמה נזק לרהיטי הנתבעים. אז הודיעו הנתבעים לתובעת כי הם מחפשים דירה חלופית וכי יעזבו את הדירה עם מציאת דירה חלופית כאמור. בהתאם לכך, פינו הנתבעים את הדירה ביום 3.4.12 ומסרו את מפתחות הדירה לאביה של התובעת. לטענת הנתבעים, התובעת ידעה כי הנתבעים עומדים לעזוב את הדירה וכי ביטלו את הסכם השכירות. ביום 24.4.12 שלח אביה של התובעת מכתב ובו דרישה לתשלום דמי שכירות עבור ארבעה חודשים. הנתבעים השיבו כי אינם חייבים בתשלום, נוכח הפרת הסכם השכירות. חרף האמור הגיש אביה של התובעת לביצוע את שיק הבטחון שניתן לתקופה שמיום 21.3.12 ועד 21.6.12, אף כי הדירה פונתה ביום 3.4.12 ואף הושכרה לאחר ביום 21.5.12. כן הוגש לביצוע שיק הבטחון ע"ס 2,000 דולר שנועד לכיסוי חובות מסים ותשלומים בלבד. בהמלצת בית המשפט, נמחקו התובענות שהוגשו על ידי התובעת. במסגרת התביעה שכנגד דורשים הנתבעים פיצוים על הנזקים שנגרמו להם עקב ליקויי הרטיבות. נזקים אלה כוללים: 16 ימי עבודה בהם נאלצו הנתבעים להיעדר ממקום עבודתם שעה שהגיעו פועלים לתיקון הדירה בסכום של 4,251 ₪; נזק לכלי המיטה בסכום של 14,000 ₪; בגדים שהעלו עובש בסכום של 1,000 ₪; תשלום בגין שירותים רפואיים בשל הרטיבות בסכום של 1,370 ₪; עלות הובלת הדירה והתקנת מזוזות בסכום של 2,800 ₪; תשלום לחברת הגיחון ולחברת החשמל לתקופה שאחרי פינוי הדירה; הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד וכן פיצוי בגין עגמת נפש. דיון והכרעה השאלות שבמחלוקת הן אלה: האחת, האם היו הנתבעים רשאים לבטל את ההסכם עם התובעת ולסיים את תקופת השכירות לפני תום המועד החוזי; השניה, האם על הנתבעים לשלם את דמי השכירות עד לתום התקופה בה התגוררו בדירה; השלישית, האם זכאים הנתבעים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם בשל הרטיבות בדירה. אדון בשאלות אלה כסדרן. מעדות הנתבעת והתמונות שהוצגו בפני עולה כי בדירת התובעת היתה רטיבות באופן שלא אפשרה מגורים סבירים בדירה. כך העידה הנתבעת כי בשל הרטיבות הילדים לא היו יכולים לישון בחדר הילדים. כך גם העיד מר משה קהאן שהינו חבר של הנתבעים אשר ביקר בדירה כי בדירה היתה רטיבות וכתמי עובש רבים. רטיבות זו הופיעה במטבח, בחדר השינה, בחדר הילדים ובמרפסת השירות. כן העיד מר קהאן כי למיטה נגרם נזק בשל העובש. התובעת לא הכחישה כי היתה רטיבות בדירה, אך טענה כי מדובר ברטיבות סבירה, כי ניתן היה להמשיך ולהתגורר בדירה, כי הרטיבות תוקנה על ידי פועלים מטעמה וכי הנתבעים סירבו להסכים כי פועלים ייכנסו לבית. הנתבעת הכחישה כי סירבה לאפשר כניסת פועלים לבית והבהירה כי רק בחודש מרץ 2012 לאחר שהודיעו הנתבעים כי הם עוזבים את הדירה, סירבו לאפשר כניסת פועלים לאחר שפועלים שהו בדירה משך זמן כה רב בנסיון לתקן את הרטיבות. בעניין זה אני מעדיפה את גרסת הנתבעת והעד מטעמה אשר היו אמינות עלי על פני עדות התובעת. יתר על כן, מהמסמך שצירפה התובעת עצמה עולה כי הרטיבות תוקנה רק בחודש מאי 2012, וזאת לאחר שהנתבעים עזבו את הדירה וכי רק בחודש מרץ 2012 נעשה נסיון רציני להביא לתיקון הליקויים. בנסיבות אלה, משהדירה היתה במצב שאינה ראיה למגורים סבירים ומשהתובעת לא הצליחה להביא לתיקון הליקויים בהתאם לחובתה על-פי סעיף 4 להסכם במשך כל התקופה חרף הבטחותיה, רשאים היו הנתבעים להודיע על סיום תקופת השכירות. כך גם אני מקבלת את גרסת הנתבעת כי הודיעה לתובעת כי בכוונתה לעזוב את הדירה בשל בעיות הרטיבות וכי התובעת נתנה הסכמתה לכך. לפיכך, אני קובעת כי סיום הסכם השכירות לפני המועד החוזי נעשה בידיעת התובעת ובהסכמתה, ולפיכך, אין מקום לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שכירות לאחר פינוי הדירה ביום 3.4.12. אשר לתשלום דמי השכירות לתקופה שעד למועד פינוי הדירה, הרי משהמסמכים שצורפו והעדויות עולה כי הנתבעים שילמו דמי שכירות לתקופה שעד ליום 21.2.12, למעט 400 ₪ שהוחלט כי אלה לא ישולמו עד שתתקבל החלטת רב השכונה. יחד עם זאת, מעדות הנתבעת עצמה עולה כי רב השכונה ביקש להידבר שני הצדדים, אך התובעת סירבה להיפגש עמו עמו לא ניתנה החלטה בעניין. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעים לא הוכיחו את טענתם כי הוסכם שיהיו פטורים מתשלום דמי השכירות עד למועד הפינוי ועל כן על הנתבעים לשלם לתובעת את סכום דמי השכירות לתקופה שמיום 21.2.12 ועד ליום 3.4.12 בצירוף 400 ₪ שלא שולמו, ובסה"כ 6,000 ₪. אשר לתביעה שכנגד, הרי שיש לקבלה בחלקה. הנתבעים הציגו קבלות לפיהן נאלצו להחליף את כלי המטה בעלות של 10,850 ₪. עדותה של הנתבעת והעד מטעמה כי הנזק לכלי המיטה נגרם בשל הרטיבות והעובש שפשט בעקבותיה היתה אמינה עלי ועל כן ועל כן על התובעת לשאת בנזק זה. אשר ליתר הנזקים הנטענים, הרי שאלה לא הוכחו. לא הוכח נזק לבגדים בסכום של 1,000 ₪ ולא צורפו קבלות. אשר לתשלום חשבון החשמל, הרי שאין מדובר בתשלום עבור צריכת החשמל, כי אם בתשלום ששילמו הנתבעים לחברת החשמל על מנת להעביר את המונה על שם התובעת, ועל כן אין מקום לחייב את התובעת בסכום זה. אשר להוצאות רפואיות, הרי שבהעדר חוות דעת מומחה בדבר הקשר הסיבתי בין העובש והרטיבות לבין ההוצאות שהוצאו, אין מקום לחייב את התובעת לשאת בכך. כך גם אין מקום לחייב את התובעת לשאת בהוצאות הובלת הדירה והתקנת מזוזות, הוצאה שממילא היו הנתבעים מוציאים בתום תקופת השכירות אשר עמדה להסתיים ביום 28.6.12. אשר לפיצוי בגין אובדן ימי עבודה שדורשים הנתבעים בשל העובדה שנאלצו לשהות בדירה לשם תיקון הנזקים, הרי שאלה לא הוכחו במסמכים ולא נתמכו בראיות כלשהן. כך גם אין מקום לחייב את התובעת בתשלום שכ"ט עו"ד בגין הוצאות בהליכים קודמים, אך יש להביא בפסיקת סכום ההוצאות בהליך זה את העובדה שהתובעת הגיש תביעה קודמת לתשלום דמי השכירות, אשר נמחקה. לאור האמור, אני מקבלת את התביעה בחלקה וקובעת כי על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 6,000 ₪ בגין דמי השכירות. כן אני מקבלת את התביעה שכנגד בחלקה וקובעת כי על התובעת לשלם לנתבעים סך של 10,850 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לחפצים שברשותם בשל הרטיבות שלא תוקנה על ידי התובעת או מי מטעמה, חרף הבטחותה וחובתה לעשות כן. לאחר קיזוז הסכומים, יוצא אפוא שעל התובעת לשלם לנתבעים סך של 4,850 ₪. בהתחשב בעובדה שהתובעת נקטה בהליכים קודמים לתשלום דמי השכירות כנגד הנתבעים, אני מחייבת את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעים בסכום של 1,000 ₪. הסכומים שנפסקו ישולמו בתוך 30 יום. פסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום. חוזה שכירותחוזההודעה מוקדמתפינוי מושכרמקרקעיןשכירותפינויפינוי דירה