רשלנות רפואית בטיפול עיניים

פסק דין תביעה על רשלנות רפואית בטיפולי עיניים. התובעת סבלה בילדותה מפזילת עין שמאל כלפי חוץ. בגיל 4.5 נותחה להסרת הפזילה, הניתוח הצליח, הפזילה הוסרה, העין "התיישרה" ומאז נותרה ישרה. לטענת התובעת איבדה כליל את חדות הראיה בעין, כתוצאה מטיפול שגוי או מהיעדר טיפול של הנתבעים. הנתבעים מכחישים, לטענתם לא איבדה את החדות, לחילופין לא במידה הנטענת, הם נתנו לתובעת טיפול נכון בזמן אמת והאחריות להיעדר טיפול לאחר מכן נעוצה במחדלי התובעת. מושגים רפואיים לפי חוות דעת המומחים פזילה של העין אקסוטרופיה – פזילה כלפי חוץ. איזוטרופיה - פזילה כלפי פנים. הטיפול להסרת פזילה – ניתוח על ידי רופא עיניים. לענייננו, החלשת שריר החלשת שריר ישר חיצוני וחיזוק שריר ישר פנימי. לא ניתן לטפל בפזילה באמצעות תרגול של העין. עין עצלה - אמבליופיה עין עצלה - ירידה בחדות הראיה. אחד הגורמים לכך הוא פזילה בגיל הילדות. הטיפול למניעת התפתחות עין עצלה – אימוץ של העין באמצעות כיסוי העין הטובה. היעדר טיפול מביא לתוצאות שליליות. בדיקת חדות ראיה – מבוססת על תשובות הנבדק. הבודק מציג לנבדק צורות בגדלים שונים והנבדק אומר לו האם ובאיזו מידה הוא רואה אותן. נכון להיום, אין בדיקה אובייקטיבית. אורטופטיסט – מקצוע פרה – רפואי. האורטופטיסט אינו מטפל פיזית בעין. תפקידו למדוד את מידת הראיה של העין ולסייע לרופא העיניים לגבי הטיפול : הוא מתאים משקפיים לבעיות של מיקוד, קוצר או רוחק ראיה ומאתר פזילה. האורטופטיסט אינו מטפל ואינו יכול לטפל בבעיית פזילה, שהרי הטיפול היחיד הוא הסרתה בניתוח. מאחר שפזילה עלולה לגרום לעין עצלה, האורטופטיסט יכול לתת את הטיפול למניעתה. רקע ועובדות שאינן במחלוקת 1. התובעת נולדה ב – 19.6.83, ללא פזילה. בעת הרלוונטית הייתה מבוטחת אצל הנתבעת 2 – קופת חולים כללית - הקופה. 2. בשנת 1985, בהיותה כבת שנה וחצי – שנתיים הביאה אותה אימה לקופה עם פזילת עין שמאל כלפי חוץ. הקופה הפנתה אותה לרופא עיניים שבדק אותה. לאחר הבדיקה הפנתה אותה הקופה לנתבע 1, אורטופטיסט רם אורון. התובעת מכנה אותו "ד"ר רם". למען הנוחות ועל מנת לאפשר לקורא להבחין בינו לבין נתבע 3, אכנה אותו אורון. בהוראתו של אורון כיסו ההורים את העין הטובה. הם הגיעו אליו למעקב ולביקורות, לטענת האם, אחת לשבועיים ולאחר מכן אחת לשבוע. לטענתו הוא עורך ביקורות בממוצע, אחת לשלושה חודשים. 3. בהיותה כבת 4.5 המליץ אורון לאמה לנתח ולהסיר את הפזילה אצל נתבע 3, ד"ר יעקב רום, מומחה בניתוחי פזילה אצל ילדים. ד"ר רום בדק את התובעת ובהמלצתו הסכימו ההורים לניתוח. 4. ביום 27.12.87 ניתח ד"ר רום את התובעת בבית חולים אסותא. למחרת השתחררה מבית החולים. גורם שזהותו שנויה במחלוקת הסיר את התחבושת מהעין. הניתוח הצליח, הפזילה תוקנה והעין "התיישרה". לאחר ההחלמה מהניתוח לא הגיעו עוד התובעת והוריה לאורון ולא פנו לרופא עיניים כלשהו. 5. במועד כלשהו השנוי במחלוקת, גילו התובעת והוריה שהתובעת איבדה במידה זו אחרת את חדות הראיה בעין. 6. ב – 2.11.2006 נפגעה התובעת בתאונת דרכים. היא אושפזה בבית החולים קפלן. היא סיפרה לצוות הרפואי שנחבלה בין היתר בראשה וסובלת מסחרחורת. המל"ל הכיר בנכות כללית, החל משנת 2007 שילם ומשלם לה קצבה. 7. במועד כלשהו סמוך להגשת התביעה, פנתה אמה של התובעת לקופה וביקשה את התיק הרפואי שלה. הקופה מסרה לה תיק הכולל לענייננו גיליונות רישום שוטף בלתי קריאים מ – 1982 ועד 1985. בנוסף גיליונות עם רשימת תאריכים וטיפולים בלתי קריאים מ – 1986 ועד 1988 ולאחר מכן גיליונות קריאים משנת 1992 ואילך. 8. ב – 18.6.08 הגישה התובעת את תביעתה נגד אורון, הקופה, ד"ר רום ובית החולים אסותא. לטענתה איבדה באופן מוחלט את הראיה בעין;היא אינה יודעת ואינה יכולה לדעת את הסיבות לכך; הנתבעים העלימו את הרשומות או לא שמרו עליהן; בכך קמה לה עילת רשלנות עצמאית; בנוסף הנתבעים טיפלו בה באופן לא מקצועי או לא נתנו לה טיפול נכון על ידי הגורם הנכון. אין ביכולתה לפרט ולהוכיח את התרשלותם ואת הקשר הסיבתי בינה לבין עיוורונה לאור שליטתם המלאה של הנתבעים בטיפול ובפרטיו ובהיעדר רשומות. נטל ההוכחה התהפך ועבר אל הנתבעים מכוח "הדבר מדבר בעדו" ו / או אי שמירה על רשומות. הנתבעים לא הרימו את הנטל. גם אם לא עבר הנטל, יש לקבל את טענתה לפיה התרשלו כלפיה. 9. הקופה ואורון התגוננו במשותף. תחילה טענו שהתביעה התיישנה. לגופה, הכחישו את מצבה הנטען של התובעת, את התרשלויות המיוחסות להם ואת היפוך הנטל עליהם; בתקופה לאחר הניתוח אין ולא היו רשומות משום שהתובעת לא קיבלה אצלם טיפול כלשהו ; פרק מרכזי בכתב ההגנה מוקדש לאחריותם של ד"ר רום ואסותא; הם אחראים על הניתוח ועל הטיפול לאחריו. אין בידי הנתבעים רשומות משום שהתובעת טופלה על ידי ד"ר רום ואסותא. 10. אסותא התגוננה בנפרד; ב – 31.1.12 הסכימה התובעת לדחות את התביעה נגדה. 11. ד"ר רום לא הגיש כתב הגנה; ב – 4.9.12 הודיעה ב"כ הקופה ואורון שהתברר שד"ר רום עבד עבור הקופה בעת הרלוונטית והיא נוטלת עליה את ייצוגו. היא לא תיקנה את כתב ההגנה. במהלך המשפט עלו גם טענות הגנה של ד"ר רום: הוא בדק את התובעת לצורך הניתוח בלבד; הניתוח נועד להסרת הפזילה בלבד ומטרה זו הושגה; הוא לא עקב אחר התובעת לאחר הניתוח ואין זה מתפקידו. המחלוקות העולות מסיכומי הצדדים מחלוקות עובדתיות 12. האם ידעה או הוטעתה האם לחשוב שאורון הוא רופא; האם ידעה או הוטעתה לחשוב שהתרגול אצלו יפתור את בעיית הפזילה; האם ידעה או הוטעתה לחשוב שהניתוח הקוסמטי נעשה משום שהטיפול של אורון נכשל; האם חשבה או הוטעתה לחשוב שהסרת הפזילה בניתוח מסדירה או מונעת את כל בעיות הראיה של התובעת אחת ולתמיד ולכן אין צורך בביקורות ובטיפולים נוספים; מה הסיבה להיעדרן של רשומות רפואיות; 13. מחלוקות שגורות על הנזק. מחלוקות אלה תפורטנה לפי הצורך בפרק הערכת הנזק. מחלוקת משפטית 14. התובעת זנחה בסיכומיה את הטענה על היפוך הנטל לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין; לטענתה הפרו הנתבעים חובות שמירה חקוקות; תקנות בריאות העם [שמירת רשומות] תשל"ז – 1976 וחוק זכויות החולה תשנ"ו – 1996 מחייבים לשמור על רשומות לפחות למשך 20 שנה, מה שלא נעשה כאן. לחילופין הנתבעים גרמו להיזק ראייתי ולא הרימו את הנטל שעבר אליהם. 15. הנתבעים זנחו את טענתם להתיישנות, אך טוענים לשיהוי בלתי סביר בהגשת התביעה ואשר פגע משמעותית ביכולתם להתגונן; לטענתם תקנות בריאות העם חלות על בתי חולים ועל מוסד ממוסדות המדינה אך לא עליהם; התקנות אינן מחייבות את הקופה להחזיק רשומות על טיפולים רפואיים וכרטיס טיפולים למשך 22 שנה. המישור הרפואי 16. התובעת הגישה את חוות דעתו של פרופ' יסעור. הנתבעים הגישו את חוות דעתו של פרופ' מרין שנפטר בינתיים. פרופ' לבנשטיין מסרה חוות דעת כמומחית בית המשפט. 17. בתמצית, שלושת המומחים מסכימים בכמה נושאים: פזילה הינה אחד הגורמים לעין עצלה. הטיפול למניעת עין עצלה הוא כיסוי העין הטובה. השנים הקריטיות לטיפול, עד הגיע הילד לגיל 6 – 7. הם חלוקים לגבי חדות הראיה של התובעת וככל שיימצא ליקוי, האם מדובר בעין עצלה ומה הגורמים למצבה. הראיות 18. התובעת ואמה העידו מטעמה. אורון וד"ר רום העידו מטעם הנתבעים. 19. הצדדים הגישו את חוות דעת שלושת המומחים ללא חקירות. דיון ממצאים עובדתיים תצהירי התובעת תצהיר האם 20. האם הצהירה שהפזילה הופיעה לראשונה בגיל שנתיים לערך. מיד כאשר גילתה אותה הזעיקה את בעלה לבוא ולקחת את התובעת לקופה. עוד באותו יום פנו לקופה והופנו לרופא עיניים מטעמה, למיטב זיכרונה, ד"ר גולדמן. לאחר כשבועיים פנתה שוב לקופה, ביקשה הפנייה לרופא מומחה והומלץ לה לפנות לד"ר אורון וכך עשתה. ד"ר אורון ביצע לתובעת בדיקה מקיפה, נתן לה לראות צורות קטנות וגדולות ואמר שהיא סובלת מפזילה בלבד ואין לה כל בעיה בראיה. עוד אמר לה שהפזילה נגרמה משריר חלש בעין ושהתובעת צריכה טיפול פיזיותראפי כדי להחזיר את השריר למקום. הוא המליץ לכסות את העין הטובה כדי לאמץ את הראיה בעין הפוזלת עם תרגילים לחיזוק השריר . אורון פעל כרופא עיניים. הם הגיעו אליו לטיפולים פעמיים בשבוע, לאחר מכן אחת לשבוע, עד הגיעה של התובעת לגיל 4.5. בתקופה זו ערך ד"ר אורון בעיקר מעקבים. הם מצדם כיסו את העין הטובה עם תחבושת ופלסטר וכאשר התובעת נהגה להסיר את הכיסוי הזה, עברו לכיסוי במשקפי פלסטיק. 21. לאחר שסגירת העין לא הועילה לחיזוק השריר, המליץ ד"ר אורון לבצע אצל ד"ר רום ניתוח קוסמטי להסרת הפזילה כדי למנוע חשיפתה ללעג של ילדים. בעקבות המלצתו פנו לד"ר רום, הוא בדק את התובעת בנוכחות ד"ר אורון וקבע תאריך לניתוח. ב – 27.12.87 לאחר שהגיעו עם טופס 17 מהקופה, ניתח ד"ר רום את התובעת בבית חולים אסותא. היא יצאה מהניתוח עם עין חבושה. נאמר להם להגיע למעקב אצל ד"ר אורון. אחרי כשבוע הגיעו אל ד"ר אורון, הוא הוציא את התחבושת ואז ראו שהעין אדומה כמו דם. ד"ר אורון טען שהכל בסדר, השריר חזר למקום ושטף הדם יעבור בהמשך. אחרי מספר שבועות עבר שטף הדם, הגיעו שוב לד"ר אורון, הוא אמר להם "יופי הכל בסדר" "עשו עבודה טובה" וקבע לביקורת לעוד חצי שנה, שנה. 22. במשך שנתיים – שנתיים וחצי חשבו שהכל בסדר והעין בריאה ורואה, לכן לא פנו לקבל טיפול בעין. 23. ב – 1990 כאשר החלה התובעת ללמוד בכתה א' התלוננה על כאבי ראש. האם פנתה לקופה ושם הפנו אותה לבדיקה נוירולוגית. יום אחד התלוננה התובעת שאינה רואה את הלוח היות והיא יושבת בצד וצריכה לסובב את הראש כדי לראות את הלוח. אז התברר להם שאינה רואה בעין. בינתיים קבעו להם בדיקות אצל נוירולוג בבית חולים וולפסון. התובעת אושפזה בבית החולים וולפסון לאבחון כאבי ראש. לאחר בדיקות מקיפות בבית החולים נאמר להם שאין בעיה נוירולוגית. התובעת הועברה למחלקת עיניים. לאחר שסיפרה לרופא עיניים על ההיסטוריה הרפואית של התובעת ועל הניתוח, אמר לה שמשהו בניתוח לא היה תקין "מניתוח פזילה לא מאבדים ראייה". ועוד נאמר לה שהגורם לכאבי הראש הוא חוסר ראייה והטיפול היחיד הוא משככי כאבים. התובעת שוחררה לביתה ומאז הייתה בטיפול בקופה. 24. לפני שנתיים שלוש צלצלה לד"ר אורון וביקשה ממנו לקבל את התיק הרפואי של התובעת כולל הטיפולים שעברה אצלו לבקשת הרופא שמטפל בתובעת כיום. ד"ר אורון אמר לה שיבדוק. הוא חזר אליה לאחר תקופה קצרה ואמר שאין לו מסמכים מהטיפולים, הכל נמצא בגנזך הקופה. ועוד אמר לה שאינו קשור לעבר, הוא לא ניתח את התובעת, הניתוח הצליח וכנראה הבעיה נגרמה מפני שלא טיפלה טוב בילדה. 25. מאז שהתגלתה הפזילה ומשך שנתיים עד לניתוח, ראתה התובעת מצוין בעין הפוזלת ולמעשה תפקדה רק איתה שכן העין הטובה הייתה מכוסה. זכור לה מקרה אחד שחיפה מחט על הרצפה והתובעת ראתה אותה. באותה תקופה הם עשו לתובעת תרגילים לחיזוק השריר שכללו מעקב אחר אצבעות כסוג של פיזיותראפיה. תצהיר התובעת 26. היא אינה זוכרת הרבה, אלא שהאם נהגה לסגור לה את העין הטובה בפלסטר כדי לחזק את השריר בעין. הילדים בגן צחקו עליה כשהרכיבה משקפיים. עם העין ראתה ותפקדה רגיל. היא אינה זוכרת מתי איבדה את הראיה בעין. היא כן זוכרת שכאשר הושיבה אותה המורה רחוק, אמרה לה שאינה רואה, המורה קירבה אותה. אז בדקו אותה בבית הספר ומצאו שאינה רואה בעין. זכור לה שאמרה לאמה שאינה רואה בעין. מאז שהייתה ילדה סבלה כל הזמן מכאבי ראש, בכתה ולא רצתה ללכת לבית הספר כי לא תפקדה ולא הבינה למה. 27. מהניתוח היא זוכרת רק שהתעוררה ורצתה את אביה. היא זוכרת באופן מעומעם שלקחו אותה מדי פעם לבדיקות אצל רופאי עיניים ושנהגו לשים לה טיפות עיניים ששרפו לה מאוד. לפעמים אנשים מתקשים להאמין שאינה רואה משום שהעין נראית בסדר. 28. מאז הניתוח היא סובלת כל השנים מכאבי ראש בגלל העין הפגועה, כאבים שגורמים לה לחוסר תפקוד מוחלט, חשה לחץ ברקות, לא רואה טוב מקרוב ומרחוק. בעין הטובה היא סובלת בשנים האחרונות לחצים וטשטוש בראיה באופן שהיא נזקקת למשקפיים. תצהירי הנתבעים תצהיר אורון 29. כאשר מגיעים אליו לבצע בדיקה מדויקת נהוג לתת סגירה חלקית בעין הטובה על מנת למנוע עין עצלה. הדרך היחידה לתקן פזילה שמפריעה קוסמטית היא באמצעות ניתוח. לכן הפנה את התובעת לד"ר רום, מנתח פזילה מוכר. 30. הטיפול שנתן לתובעת, סגירת העין הטובה, אינו טיפול פיזיותראפי ואינו בא לחזק את השריר, אלא מטרתו למנוע אפשרות של התפתחות עין עצלה. הוא לא אמר שסגירת העין הטובה תתקן את הפזילה כי הדבר אינו נכון. 31. המעקבים הרפואיים אצלו אחר פזילה נעשים בהתאם לצורך ובממוצע אחת ל – 3 חודשים ואין זה נכון שראה את התובעת פעמיים או פעם בשבוע. הוא המליץ את הניתוח הקוסמטי אצל ד"ר רום גם משום שד"ר רום היה מנתח פזילה מצוין ואכן הניתוח בוצע. 32. הוא לא היה זה שהוציא את התחבושות מעינה של התובעת ואינו קשור לסוג הניתוח שביצע ד"ר רום. ד"ר רום. בית חולים אסותא הם האחראים לניתוח ולהמשך הטיפול. 33. הטענה שהוא כביכול הסתיר מהתובעת מסמכים אינה נכונה משום שאינו זוכר שטיפל בה לאחר הניתוח. בזמן הרלוונטי ערך רישומי ביקורים בכרטיסיות ולאחר מספר שנים, במידה והמטופל לא היה בטיפול, הועברו הכרטיסיות למיטב ידיעתו לגנזך על ידי הקופה. האם אמרה לפרופ' יסעור שהתובעת לא קיבלה כל טיפול לאחר הניתוח אצלו וזאת הסיה שלא נמצאים מסמכים רפואיים בתיק הקופה. תצהיר ד"ר רום 34. נוכח השנים הרבות שחלפו מאז האירוע בשנת 1985 אינו יכול לזכור את הפרטיםי ולכן נעזר ברשומות הרפואיות של אסותא שם ניתח את התובעת במסגרת עבודתו כרופא הקופה. 35. לפי הרשומות אובחנה הפזילה ב – 1985, בהיותה כבת שנה וחצי. האורטופטיסט אורון טיפל בה על מנת למנוע תוצאה של עין עצלה באמצעות סגירת העין הטובה. ב – 1987 הגיעה אליו עם אמה בעקבות המלצות שקיבלה על מנת לבדוק דרכי טיפול בפזילה שמהווה בעיה קוסמטית. לאחר שבדק את התובעת המליץ על ניתוח לתיקון הפזילה שמטרתו קוסמטית. האם קיבלה את כל ההסברים לפני הניתוח וחתמה על טופס הסכמה. 36. הניתוח עבר בהצלחה, לא סיבוכים והעין התיישרה. לאחר הניתוח לא הייתה התובעת במעקב אצלו. המצב המשפטי נזק ראייתי 37. הפסיקה הקיימת מכירה בפן הראיתי בלבד של הדוקטרינה. נזק ראייתי אינו מקים עילת רשלנות עצמאית. בהקשר הרפואי - נמצא נזק ראייתי, עובר על הנתבע הנטל להביא ראיות ולהוכיח שלא התרשל, למשל במתן טיפול לא נכון, באי מתן טיפול בכלל ובהטעיית התובע לחשוב שהטיפול שניתן מספק ואין צורך בטיפול נוסף. שלילת ראיה חשובה הגורמת לחוסר יכולת של התובע להוכיח את טענותיו עשויה במקרים המתאימים להעביר את הנטל אל הנתבע ועליו להעלות הסבר המנקה אותו מאחריות. [ע"א 6330/96 בנגר נ' בית החולים הלל יפה, פורסם בנבו]. 38. לא כל מחדל טיפולי או חסר ברשומות מעבירים מיידית את הנטל אל הנתבע. הנטל יועבר רק כאשר נוצר תיקו ראייתי בנקודות הרלוונטיות לשאלות שבמחלוקת [ע"א 6696/00 פינטו נ' קופת חולים כללית ואח', פורסם בנבו]. 39. הועבר הנטל אל הנתבע אין זה סוף פסוק. הנתבע, ככל בעל דין הנושא בנטל, עדיין יכול להרים אותו אם ישכנע שטענותיו והראיות שהביא מסתברות יותר מאלו שהביא התובע [ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו ואח', פורסם בנבו]. שיהוי 40. נסיר את הטענה כבר עתה. התביעה הוגשה ב – 18.6.08, יום אחד לפני התיישנותה. לטענת התובעת גילתה את עיוורונה בשנת 1990 או בסמוך, כאשר הגיעה לגיל 6. אין ספק שמדובר בשיהוי משמעותי. ככלל, השיהוי מחליש את פועלו של היזק ראייתי. תנאי לכך הוא שהנתבע שינה כתוצאה מכך את מצבו לרעה [ע"א 8684/11, שלומי אלקיים נ' עזבון המנוח יבור, פורסם בנבו]. החסר ברשומות במקרה כאן אינו מוחלט. הנתבעים כן שמרו רשומות, אלא הן חסרות, במובן שאינן קריאות, ביחס לשנים הרלוונטיות לתביעה, 1985 – 1990 לכל המאוחר 1991. בנסיבות אלו, לא התקיים התנאי של שינוי מצב לרעה. טענת השיהוי נדחית כבר עתה. שמירת רשומות 41. תקנות בריאות העם [שמירת רשומות] תשל"ז – 1976 אינן חלות על קופות חולים ועל רופאיהן, אלא על בתי חולים ומוסדות מדינה. רק חקיקתו של חוק זכויות החולה תשנ"ו – 1996 הרחיבה את חובת השמירה לקופות חולים ולרופאים אחרים. במישור הצר הזה, הקופות והרופאים מטעמן אשר הפרו חובות שמירה עד 1996, אינם "נתפסים" במסגרת החקיקה. בכך אין לשלול היזק ראייתי המבוסס על טענות אחרות. נבחן כל אחת מהתחנות במסלול התביעה. אמינות התובעת ואמה 42. כפי שנראה בהמשך, קשה לבסס ממצאים עובדתיים על עדויות האם והתובעת כשהן לעצמן, הן בנושאים עובדתיים טהורים והן בנושאים עובדתיים – רפואיים. גילוי הפזילה לראשונה - 1985 43. התשובה לשאלה זו כמו גם לגורמים לאותה פזילה אינה משליכה על שאלת החבות. אפילו התגלתה לפני גיל שנתיים, ניתן וצריך היה לנסות לאתר את הגורמים לה ובמידה שנשללו גורמים מוחיים, לטפל בה על מנת למנוע התפתחות של עין עצלה. האם הוטעתה האם לחשוב שאורון רופא עיניים 44. האם הצהירה פוזיטיבית שכאשר ביקשה בקופה הפנייה לרופא מומחה הומלץ לה לפנות "לד"ר רם אורון". בחקירתה הוסיפה נופך " אמרו לנו שיש רופא עיניים טוב בתל אביב .... [עמ' 16]. בהמשך העידה " אני בדקתי את התעודות שלו אם הוא רופא או לא? זה מה ששלחו אותי לשמה ... אני הסתמכתי על המילה שלהם" [עמ' 16 – 17]. היא העידה שביקרו במרפאתו פעמיים ובהמשך פעם בשבוע. אורון הצהיר שהביקורים אצלו נעשים אחת לשלושה חודשים בממוצע. האם לא טענה שאורון הציג את עצמו כרופא. העובדות מצויות בידיעתה של האם בלבד והיא הנושאת בנטל השכנוע מתחילת המשפט ועד סופו. היא לא פירטה מי בקופה אמר לה שאורון הוא רופא עיניים או מה היה תפקידו. הנסיבות כמו גם "ההרחבה" בשלב החקירה הנגדית, אינן תומכות בלשון המעטה בגרסתה. תמוה שהמשיכה לכנות את אורון "ד"ר" גם בסיכומיה. התובעת לא הוכיחה את טענתה. הטיפול אצל אורון עד לניתוח 45. אורון הצהיר שטיפל בתובעת באמצעות סגירת העין הטובה [סעיף 4]. בחקירתו העיד שאינו זוכר אם טיפל בתובעת לפני הניתוח ואינו זוכר ששלח אותה לניתוח [עמ' 42]. הוא הצהיר " כשמגיעים אליי לבצע בדיקה מדויקת נהוג לתת סגירה חלקית בעין הטובה על מנת למנוע עין עצלה. כשיש פזילה שהיא מפריעה קוסמטית, הדרך היחידה לתקנה הינה בעזרת ניתוח. ולכן הפניתי אותה לד"ר רום יעקב שהינו מנתח פזילה מוכר. הטיפול שנתתי לתובעת בסגירת העין הטובה איננו טיפול פיזיותרפי ואינו בא על מנת לחזק שריר, אלא, כדי למנוע אפשרות של התפתחות עין עצלה. אני אף פעם לא אמרתי שסגירת העין הבריאה תתקן את הפזילה. דבר זה אינו נכון כי סגירת העין נעשתה לטיפול במניעת התפתחות העין העצלה." [סעיפים 2 – 5]. 46. האם זוכרת ש"ד"ר רם עשה לאלינור בדיקת עיניים מקיפה במסגרתה נתן לה לראות צורות קטנות וגדולות ולאחר מכן אמר לנו שאין לאלינור כל בעיה בראייה; הבעיה לטענתו הייתה פזילה בלבד שנגרמה משריר חלש בעין והיא צריכה טיפול פיזיוטרפי בעין בכדי להחזירה את השריר למקום. ד"ר רם המליץ על טיפול שכלל סגירת העין הטובה בכדי לאמץ את הראיה בעין הפוזלת עם תרגילים לחיזוק השריר, וטען שבטיפול זה עין יסתדר". [סעיף 7]. אין מחלוקת שאלו הבדיקה והטיפול הנכונים על מנת למנוע התפתחות עין עצלה ולא על מנת להסיר פזילה. התובעת אינה יכולה לטעון להיזק ראייתי באשר לעצם הבדיקה והטיפול. 47. נחדד – גם כאן מסרה האם גרסה פוזיטיבית. היא לא טענה עובדתית חלופית, האסורה על פי דין, ולפיה "שתק" אורון ובכך הטעה אותה לחשוב שהטיפול אצלו נועד לחזק שריר ולתקן את הפזילה. לפיכך נטל השכנוע מוטל עליה והיא אינה יכולה להיבנות מחסר ברשומות. בית המשפט אינו רשאי ל"המציא" לה טענה משפטית שלא נטענה [ע"א 2813/06, קופת חולים לאומית נ' זליג, פורסם בנבו]. התובעת לא הוכיחה את טענתה. 48. אני מוכנה להניח לטובת האם שאורון אמר לה שאין לתובעת בעיה בראיה. אך אפילו לגרסתה אמר לה אורון את האמת. היא והתובעת גם יחד הצהירו פוזיטיבית שהתובעת ראתה מצוין עד הניתוח. לדבריה " זכור לי מקרה שבו יום אחד, לפני הניתוח, כשהעין הבריאה של אלינור הייתה סגורה ונפלה לי מחט מהיד על הרצפה, כשאני חיפשתי את המחט אלינור ראתה את המחט על הרצפה, כדי ללמד על חדות הראיה שהייתה בעין שמאל" [סעיף 17]. הצהירה שראתה מצוין "בעין הפוזלת תפקדתי וראיתי רגיל; כילדה ראיתי טלוויזיה, שיחקתי ציירתי ועשיתי כל דבר רגיל ושיגרתי עם העין הפוזלת" [סעיף 3]. לאור גרסת התובעת, אין התרשלות של אורון או של הנתבעים כולם. 49. האם הצהירה "לאחר שהניסיון לחזק את שריר עין שמאל באמצעות סגירת עין ימין לא הועילה, הציע ד"ר רם שהעשה ניתוח קוסמטי בכדי להחזיר את השריר למקום. אני פחדתי ואמרתי לו שאני מעדיפה שהיא תהייה פוזלת מאשר לעשות ניתוח בעין. ד"ר רם אמר לי שאין מה לפחד, מדובר בניתוח קטן ועדיף לעזור לה אחרת היא תהיה חשופה ללעג של ילדים, הוסיף ואמר שאם אני דואגת לעתיד של הילדה כדאי לעשות ניתוח שיסיר את הפזילה". [סעיף 9]. 50. אורון הצהיר "אני אף פעם לא אמרתי שסגירת העין הבריאה תתקן את הפזילה. דבר זה אינו נכון כי סגירת העין נעשתה לטיפול במניעת התפתחות העין העצלה" [סעיף 5]. בחקירתו השיב שאינו זוכר שטיפל בתובעת לפני ניתוח ואחריו [עמ' 44]. זיכרונו או היעדר זכרונו או הסתירה האפשרית לגביו אינו יכול לסייע לתובעת. גם כאן, עליה לשכנע בגרסתה הפוזיטיבית. והיא לא שכנעה. ראשית, מדובר בנקודה חשובה לתביעה והיה מקום להביאה לידיעת המומחים, על מנת לאפשר להם להתייחס לנכונותה. היא לא אמרה זאת לאיש מהם, גם לא לפרופ' יסעור המומחה מטעמה. שנית וזה העיקר, אין היגיון בכך שאורון ייתן לתובעת את הטיפול הנכון למניעת עין עצלה ויאמר לאם אמירה שגויה לפיה הטיפול נועד להסיר פזילה. שלישית, וזאת אראה בהמשך, עדותה של האם לגבי מפגשים עם אורון אינה מדויקת בלשון המעטה. אפילו אקבל שהיעדר רשומות הקים היזק ראייתי, הנתבעים הרימו את הנטל שהוטל עליהם והוכיחו שגרסת האם מסתברת פחות מגרסתם. בסופו של יום, לא נוצר תיקו ראייתי. התובעת לא הוכיחה את גרסתה, ההיפך, גרסת הנתבעים מסתברת יותר. הניתוח ב – 27.12.87 והטיפול אחריו 51. ד"ר רום הצהיר שבדק את התובעת לפני הניתוח ולצורך הניתוח בלבד. הוא לא עקב אחר תוצאות הניתוח ולא טיפל בתובעת לאחר מכן. [סעיפים 6 ו – 9, עמ' 45]. לדבריו בדק אותה כמה פעמים. אשר למעקב לאחר הניתוח, העיד שהמחלקה האוטופטית במרפאת הקופה היא זו שעוקבת אחר הניתוח ו"מקובל שיש מקרים בהם אוטופטיסטים מטפלים ואם יש צורך, אז הם חוזרים לניתוח. הוא אינו יודע אם היה טיפול אוטופטי "זה לא מופיע בתיק שלה. אין תיק" [עמ' 47]. פרופ' מרין ז"ל, מומחה הנתבעים, כתב שבתקופה המוקדמת לאחר הניתוח עוקב הרופא המנתח אחר תוצאות הניתוח ומטפל במנותח. הוא אינו מכיר מקרה אחד שבו היחיד שעוקב אחר תוצאות הניתוח הוא האורטופטיסט. כאן נוצר "חור". ד"ר רום לא טיפל בתובעת לאחר הניתוח ולא עקב אחר תוצאותיו, למעט הסרת התחבושת בה אדון בהמשך. 52. ואולם, התובעת עצמה מצהירה [וכך קבעתי] שעד לניתוח ראתה מצוין. שלושת המומחים מסכימים שהניתוח הצליח ולא פגע בראייתה של התובעת. פרופ' לבנשטיין כותבת במפורש שניתוח כזה אינו יכול לפגוע בראייה. מכאן, שגם אם היה ד"ר רום או רופא אחר בודק אותה ועוקב אחר תוצאות הניתוח בתקופה המוקדמת לאחריו, לא הייתה מתגלה בעיית ראיה. התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין זהות העוקב והמטפל לבין מצבה. הסרת התחבושת בסמוך לאחר הניתוח 53. ממצאיי בפרק הקודם יפים גם לזהותו של מסיר התחבושת. אך לאור גרסתה הפוזיטיבית של האם, עלי לקבוע ממצא. האם הצהירה שהיה זה אורון שהסיר את התחבושת [סעיף 12, עמ' 19 - 21]. אורון שלל זאת. בנוסף הצהיר שהוא אינו קשור לסוג הניתוח שביצע ד"ר רום [סעיף 8]. אורון נשאל אך ורק האם טיפל בתובעת לאחר הניתוח והשיב שאינו זוכר [עמ' 44]. הוא לא עומת עם גרסת האם. 54. ד"ר רום לא התייחס לכך בתצהירו. הוא נשאל בחקירה חוזרת מי הסיר את התחבושת והשיב "כן. כתוב וזה אני" [עמ' 47]. בגיליון טיפולים באסותא, נרשם שביום הניתוח, 27.12.87, יש לתת לתובעת תרופה כלשהי ולמחרת, בשעה 6.00 "להוריד תחבושת ולנקות עיניים עם ...[לא ברור, י.ה.]..". על גבי הפעולה האחרונה מסומן V. גרסתה של האם נותרה לבדה. היא אינה מתמודדת עם הרשומה. לאור התרשמותי ממנה, איני רואה להעדיף אותה על פני גרסת הנתבעים. התובעת לא הוכיחהשאורון הסיר את התחבושת. ההיפך, הנתבעים הוכיחו שהיה זה ד"ר רום שהסיר אותה. ביקורים לאחר הניתוח הביקור הראשן 55. האם הצהירה על שני ביקורים אצל "ד"ר" אורון לגרסתה בביקור הראשון כשבוע לאחר הניתוח, הוא הסיר את התחבושות, והוא זה שאמר לה שהכל בסדר, השריר חזר למקום ומדובר בשטף דם שיעבור בהמשך [סעיף 12]. כאמור, אורון לא נכח במעמד הסרת התחבושת וממילא לא ראה שטף דם בעין ולא יכול היה לומר לה את מה שהיא מייחסת לו. אני דוחה את גרסתה בשתי ידיים. התובעת לא הוכיחה שהביקור הראשון היה אצל אורון ושכך נאמר לה באותו ביקור. הביקור השני 56. האם הצהירה שכעבור מספר שבועות הגיעו שוב למעקב אצל "ד"ר" אורון והוא אמר להם "יופי הכל בסדר" "עשו עבודה טובה". במעמד זה קבע לביקורת כעבור חצי שנה, שנה. אורון כאמור אינו זוכר דבר. בידי הנתבעים אין רשומה לסתור. גרסת האם על ביקור לצורך מעקב אחר תוצאות הניתוח מתיישבת עם הנהוג בקופה. ואולם, אני מתקשה לקבוע שהביקור התקיים אצל אורון ושאורון היה זה שאמר את המיוחס לו. התובעת לא הוכיחה שהביקור השני היה אצל אורון והוא זה שהזמין אותה לביקורת. 57. מוסכם שההורים לא הביאו את התובעת לביקורת או לטיפול בכלל. האם מצהירה ו"כך חלפו שנתיים, שנתיים וחצי, בהם חשבנו שהכל בסדר ועין שמאל בריאה ורואה. בתקופה זו לא פנינו לקבל שום טיפול בעין" [סעיף 15]. לפרופ' יסעור מסרה שלאחר הניתוח נאמר לה שהתובעת אינה זקוקה למשקפיים והיא לא קיבלה כל טיפול. לפרופ' לבנשטיין הוסיפה ומסרה שנאמר לה שהתובעת אינה זקוקה לטיפול נוסף. היא לא חזרה על נקודות אלה בתצהירה. לא נותר אלא לקבוע שההורים לא הביאו את התובעת לביקורת או לטיפול משום שחשבו ש"הכל בסדר" ולא משום שנאמר להם שאין צורך בכך. הגילוי 59. האם הצהירה שרק בהגיע התובעת לגיל 6 וכאשר החלה ללמוד בכתה א', התחילה להתלונן על כאבי ראש. היא פנתה לקופת חולים ושם הפנו אותה לבדיקה נוירולוגית. יום אחד התלוננה התובעת שאינה רואה את הלוח היות והיא יושבת בצד וצריכה לסובב את הראש כדי לראות ואז התברר להם שאינה רואה בעין [סעיף 15]. לעומתה מצהירה התובעת שכבר לאחר הניתוח החלה לסבול מכאבי ראש [סעיף 14]. לעומת זאת, לאחר התאונה ב – 2006, ייחסה את כאבי הראש שלה לתאונה. כך או כך, התובעת נתפסת על עדותה. 60. מאחר שהאם קושרת בין כאבי ראש של התובעת לבין מועד הגילוי, עדותה של התובעת עומדת לה לרועץ. לא ניתן לקבל שעל אף כאבי הראש הנטענים הייתה יכולה לחשוב או להמשיך ולחשוב ש"הכל בסדר". פועל יוצא, היא לא הוכיחה שהסיבה שלא הביאה את התובעת לביקורת שנקבעה נעוצה בכך שחשבה ש"הכל בסדר". התובעת לא הוכיחה את טענתה. 61. האם מסרה גרסה פוזיטיבית. לגרסתה נבדקה התובעת על ידי נוירולוג, אושפזה לבדיקות נוירולוגיות בבית חולים וולפסון , שם נשללה בעיה נוירולוגית ונמצא שאינה רואה בעין. לגרסתה אמר לה רופא העיניים שמשהו בניתוח לא היה תקין כי מניתוח פזילה לא מאבדים ראיה, שכאבי הראש נגרמים עקב חוסר ראיה ואין טיפול לבעיה חוץ ממשככי כאבים [סעיף 15]. האם לא הגישה מסמכים כלשהם, לדבריה משום שלא ביקשו ממנה. לדבריה אינה זוכרת איפה שמה אותם אבל היא יכולה להוציא אותם מהארכיון של בית החולים [עמ' 22]. התובעת לא הגישה אותם עד עצם היום הזה. גם כאן אין רלוונטיות להיעדר רשומות. התובעת לא חזרה על הטענה בסיכומיה. אך בכך אין כדי למנוע מהנתבעים לטעון להיעדר מהימנות ולהטיל ספק במכלול עדותה של האם ובאמינותה. 62. אפילו הייתי מקבלת את הגרסה שנזנחה, ספק גדול בעיניי האם נאמר לאמה בבית חולים וולפסון שהתובעת עיוורת. לו הייתה מתגלה שם בעיה בראיה או עיוורון, חזקה על האם שהייתה מביאה אותה לבירור רפואי, חזקה עליה שלפחות הייתה דורשת מהקופה הסברים. היא לא העידה שעשתה זאת. אגב, מדובר עדיין במסגרת השנים הקריטיות, בהן ניתן היה לטפל בעין עצלה. 63. האם הצהירה שלאחר השחרור מבית החולים, משמע בסביבות גיל 6, הייתה התובעת בטיפול בקופה. היא לא הגישה אסמכתאות כלשהן לכך ולא טענה שהדבר נובע מחסר ברשומות. בחקירתה הנגדית השיבה "לא חשבתי על זה" [עמ' 22]. אמנם לא חזרה על הטענה בסיכומיה, אך שוב, אין בכך למנוע התרשמות מאמינותה. לא אוכל לתת אמון בעדות האם. חוות הדעת 64. חוות דעתה של מומחית בית המשפט נהנית ממעמד אובייקטיבי. כך בפרט כאשר המומחים לא נחקרו על חוות הדעת שלהם. כאשר חוות הדעת מבוססות על נתונים עובדתיים, הן כפופות לממצאים של בית המשפט. כאמור, שלושת המומחים מסכימים שעד לניתוח קיבלה התובעת טיפול מתאים למניעת אפשרות של עין עצלה. בית המשפט קבע ממצא לפיו עד לניתוח ראתה התובעת מצוין ושהניתוח עצמו לא פגע ולא יכול היה לפגוע בראייתה. פועל יוצא מכך, שאם התפתחה בכל זאת עין עצלה, לא היה זה בגלל הטיפול והניתוח, אלא נבע מגורם אחר, שפעל לאחר הניתוח. 64. פרופ' יסעור מצא שהתובעת סובלת מעין עצלה בדרגה עמוקה. הוא מצא שהאמצעים השוברים תקינים, הרשתית תקינה, בדיסקת עצב הראיה יש פגם זעיר מולד עם חיוורון קל באספקט טמפורלי . בשתי העיניים אין פזילה כלשהי ותנועות גלגלי העיניים מלאות. הוא הסיק שחדות הראיה בעין שמאל היא של תנועות יד בלבד והרפרקציה [תשבורת אור] נמוכה מזו שבעין הטובה ושיעורה +1 בלבד. ממצאי החדות שלו מבוססים על תשובות התובעת בבדיקת חדות, כאמור במבוא לפסק הדין, ללא אפשרות לבדיקה אובייקטיבית. 65. שני המומחים האחרים, פרופ' מרין ז"ל ופרופ' לבנשטיין לא היו יכולים לדעת אילו ממצאים עובדתיים יקבע בית המשפט. על אף זאת, התרשמו מהיעדר אמינות של התובעת ומגרסתן שלה ושל אמה במישור הרפואי. חדות ראיה 66. מאחר שמדובר בבדיקה המבוססת על תשובות הנבדק בלבד, יש חשיבות להשוואה בין התשובות לכל אחד מהבודקים. התובעת אמרה למומחים שאינה רואה בעין למעט תנועות יד. אין בידי המומחים אפשרות לבחון את דבריה. לכן בדק כל אחד מהם בנפרד את חדות הראיה בעין הטובה. והנה התובעת מסרה להם תשובות שונות לחלוטין. פרופ' יסעור קבע על סמך תשובותיה חדות של 6/7; פרופ' מרין – 6/30, משתפר עם חריר ל – 6/18 ופרופ' לבנשטיין והאופטומטריסט מטעמה, 6/12. פרופ' לבנשטיין מסכימה עם פרופ' מרין שיש בתשובות התובעת "חוסר אמינות בעייתי". 67. התובעת הצהירה "בעין הטובה בשנים האחרונות יש לי לחצים, טשטוש בראייה, כאמור באופן שאני נזקקת למשקפיים" [סעיף 15]. פרופ' יסעור אינו כותב שכך אמרה לו התובעת ובכלל. לפרופ' מרין אמרה שהיא מאמצת את העין הטובה ולכן סובלת מכאבי ראש. הראיה בעין הזו נחלשה עם הזמן, היא מרכיבה משקפיים לקריאה בלבד אך לא הביאה אותן לבדיקה. לפרופ' לבנשטיין אמרה שחדות הראיה בעין הטובה נמוכה וכעת חדות הראיה בעין שמאל נמוכה ביותר. לדבריה, גם העין הטובה "מתאמצת ונחלשת" . פרופ' מרין הסביר לה שזה לא סביר והוא כותב שהודתה שהיא רואה 6/18 עם חריר, מה שמתגבר על הצורך במשקפיים. פרופ' לבנשטיין הייתה בוטה יותר. היא כתבה שהיא בטוחה שברור לשני המומחים כמו גם לכל רופא עיניים, ש"אין כל מצב בו עין יחידה טובה "מתעייפת" או "נחלשת" עקב היותה עין יחידה. כך שטענה זו בוודאי משוללת בסיס וגם היא מעלה בספק את אמינותה של התובעת". 68. ברור שבית המשפט אינו כבול לקביעות מהימנות של המומחים הרפואיים, אך כאשר מדובר במחלוקות עובדתיות – רפואיות, אפילו בסיטואציות המחייבות לקבוע ממצאי אמינות בהתייחס לעדות סובייקטיבית של הניזוק, כגון התחזות בתחום הנפשי, על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות ולקבוע האם עלה בידי התובע להוכיח את טענתו ברמת ההוכחה המקובלת של מאזן ההסתברות. בעניין זה מייחסים משקל משמעותי לעמדתו של מומחה בית המשפט [השוו - ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פורסם בנבו]. אמנע משימוש בביטויים קשים, קביעותיהם של פרופ' לבנשטיין ושל פרופ' מרין תומכות בהערכת המהימנות של בית המשפט. התובעת לא הוכיחה ירידה בחדות ראיה של העין. די בכך על מנת לדחות את התביעה כבר עתה. מעבר לנדרש, אקבע ממצאים ביתר המחלוקות. ממה סובלת התובעת כיום 69. פרופ' יסעור קבע שהתובעת סובלת מעין עצלה, "אמבליופיה עמוקה, קיצונית מאד". לדעתו אם ניתנים טיפולים מתאימים עד גיל 6 – 7, יש הטוענים עד גיל 10, יכולה העין להישאר עין עצלה, עם ראיה כלשהי, אך לא בדרגה כל כך עמוקה. השינוי האנטומי שמצא, כשלעצמו, אינו יכול להיות אחראי למצבה של התובעת, כדי ראיה של תנועות יד בלבד. בהיעדר תיעוד רפואי האפשרות היחידה הינה לשייך את מצבה לאי – קבלת טיפול מתאים נוגד עין עצלה בשנים הקריטיות. אם כך, קביעתו אינה שוללת גורמים אחרים לעין עצלה. אלא לדעתו ניתן היה להפחית מדרגתה, מ"עומקה" באמצעות טיפול בשנים הקריטיות. 70. פרופ' מרין כותב שהסיבה העיקרית והשכיחה לעין עצלה אצל ילדים, היא פזילה כלפי פנים, בייחוד כזו המופיעה בלידה, ולא כלפי חוץ, כפי שהיה אצל התובעת. גם במצב נדיר של פזילה כלפי חוץ, מופיעה עין עצלה קלה בהרבה מזו הנגרמת על ידי פזילה כלפי פנים. לדעתו יש לבדוק האם פעלו כאן גורמים אחרים ולא פזילה. 71. פרופ' לבנשטיין מסכימה עם פרופ' מרין באשר לנדירות התופעה אך לדעתה "כנראה שאכן עין שמאל היא עין עצלה [אינני בטוחה שעד כדי חדות ראיה של תנועת יד בלבד] וסיבת עין עצלה היא פזילה מגיל צעיר". ה"כנראה" הרפואי נשלל עובדתית ואינו רלוונטי יותר לאור הממצאים שקבעתי על סמך עדויות התובעת ואמה: על אף הפזילה ראתה התובעת מצוין לפני הניתוח, הניתוח הסיר את הפזילה אחת ולתמיד והפזילה לא חזרה לאחר מכן. לכן אין גם צורך לקבוע איזו מבין חוות הדעת עדיפה, זו של פרופ' יסעור או זו של פרופ' מרין. התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי עובדתי – רפואי בין ירידה בחדות הראיה שלה, ככל שקיימת, לבין הפזילה. דין התביעה להידחות. מעבר לנדרש, אפנה להערכת הנזק. נזק נכות רפואית 72. שלושת המומחים מסכימים שבהינתן עיוורון של התובעת, יש להעמיד את נכותה הרפואית על 30% לפי סעיף 52 [1] לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז – 1956. נכות תפקודית 73. אכן כטענת התובעת, קיים קושי בהערכת פגיעתה התפקודית כתוצאה מאובדן עין אחת ולפי כלל "אצבע", בהיעדר נתונים אחרים, יש לזהות את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית [ע"א 354/12 פלונית נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פורסם בנבו]. הכלל נקבע ביחס לקטינה שטרם השתלבה בשוק העבודה וטרם התאפשר לה למצות את נתוניה הקונקרטיים. נקודת המוצא - הנכות התפקודית של תובע שאיבד את הראיה בעין אחת, מגיעה ל – 30%. היסטוריית התעסוקה של התובעת 74. התובעת סיימה לדבריה 11 שנות לימוד. היא התחתנה חודש לפני הגיעה לגיל 18 [כלומר בסביבות שנת 2001] ולא התגייסה לצה"ל. בשנתיים הראשונות לאחר נישואיה, ילדה שני ילדים ולא עבדה משום שטיפלה בהם. לאחר מכן ילדה 2 ילדים נוספים. לגרסתה השתלבה לאחר מכן בשוק העבודה [כלומר בשנת 2003], עבדה מספר חודשים כמורה מחליפה ולאחר מכן כקופאית במרכול. ככל הנראה מדובר בשכר זעום, אם כי התובעת לא הגישה אסמכתאות. 75. בשנת 2006 נפגעה בתאונת דרכים. בשנת 2009 התגרשה. היא לא הגישה אסמכתאות כלשהן על השתכרות. הפסדי השתכרות לעבר 76. "נכות תפקודית" אינה מילת קסם. התובעת נדרשת להוכיח שלא עבדה כתוצאה מפגיעתה נשוא התביעה ולמצער, שהפגיעה היא זו שגרמה לפיחות בהשתכרותה. בנתוניה של התובעת קשה לקבוע שנכותה היא הגורם, אפילו בשיעור של 30%, להימנעותה מהשתלבות בשוק העבודה עד לשנת 2003. 77. לאחר שנת 2003 ועד לשנת 2006, התובעת לא הוכיחה היכן עבדה, אם בכלל עבדה ולא אפשרה לבחון, אפילו במישור תיאורטי, מה ההשלכה הקונקרטית של הנכות, במכלול נתוניה, על יכולת ההשתכרות שלה. 78. בשנת 2006 נפגעה כאמור בתאונת דרכים. בעקבות תביעתה למל"ל, הכיר המל"ל בנכויות ובמגבלות בשיעור 65%, כל זאת על בסיס פגיעות שאינן קשורות לעיוורון וכאשר התובעת לא ביקשה בכלל להכיר בנכות הנובעת לשיטתה מעיוורון. מעבר לנדרש, התובעת תיארה את מצבה עובר לתאונה כתקין ומתפקד, הן בבית והן בכלל, ושייכה את כל בעיותיה, לרבות כאבי ראש, לתאונה. יתר על כן, היא תיארה תמונת תפקוד אידילית עובר לתאונה. 79. הפסדי השתכרות לעבר, הינם בגדר נזק מיוחד. נקודת המוצא שעל התובע להוכיחם ב"רחל בתך הקטנה". התובעת לא עמדה בנטל. הפסדי השתכרות לעתיד 80. התובעת אינה יכולה בנתוניה ליהנות מחזקות חישוביות כגון שכר ממוצע במשק וזיהוי הנכות התפקודית עם נכות רפואית או עם נגזרת שלה. לגרסתה גילתה את עיוורונה בהגיעה לגיל 6. היא לא פירטה במה פגע אותו עיוורון נטען ביכולותיה לממש את הפוטנציאל שלה. על פניו נראה שעד כה, פעלו גורמים אחרים על יכולת ההשתכרות שלה. ואדגים, עיוורון, בכל הכבוד, אינו כשלעצמו פוגע בפוטנציאל של התובעת לעבוד כמורה, כקופאית ובכל עיסוק אחר שאינו דורש הפעלה של שתי עיניים. התובעת לא שכנעה בטענה זו. כאב וסבל 81. זו למעשה טענתה היחידה של התובעת. לתובעת לא נגרם "כאב" במובן הצר. יש לאמוד את הסבל עד היום ולעתיד. התובעת בעצמה מעידה שאינה סובלת במישור החברתי, שכן אנשים אינם מאמינים בעיוורונה. מדובר אם כך בסבל אישי של התובעת, שיכולת הראייה שלה בעין נפגעה כליל, הגם שאין בכך להגביל אותה מבחינה פיסית. לו נדרשתי, הייתי פוסקת לה 100,000 ₪. סוף דבר התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ + מע"מ ובנוסף הוצאות משפט. הנתבעים יגישו נוסח פסיקתא תוך 30 יום, לאחר שיעבירו אותה לתגובת ב"כ התובעת תוך 10 ימים. רשלנותתביעות רשלנות רפואיתרפואהעיניים