ההליך מדובר בעתירה נגד החלטת משרד הפנים, לדחות את בקשת העותרת 2 לפתוח בהליך איחוד משפחות לקבלת מעמד בישראל מתוקף היותה בת זוגו של העותר 1. העותר 1, הינו יהודי, אזרח, אשר עלה ארצה מברית המועצות ביום 28.10.92. העותר יצא ונכנס לישראל בשנים: 1994, 1998, 1999, 2005 ובשנת 2008 נכנס לישראל פעמיים בספטמבר ובנובמבר. העותרת 2, הינה אזרחית רוסיה, נכנסה לישראל באפריל 2008 בשם יוליה מילסקיה באמצעות דרכון רוסי N628181260 , למשך שבועיים באשרת תייר. כעבור חודש הגיעה העותרת לביקור תיירותי נוסף למשך כשלושה שבועות ומסרה כי בכוונתה לטייל באילת, ירושלים ונתניה. בירור של משטרת הגבולות העלה, כי העותרת 2 הזמינה מלון בנתניה לכל שלושת השבועות, בניגוד לגרסה שמסרה, ובלי שמסרה הסבר לכך. בתשאול שנערך לעותרת בביקורת הגבולות, לא הזכירה העותרת כלל את קשריה עם העותר 1. לאור האמור, קבעה משטרת הגבולות שמטרת כניסתה של העותרת לישראל בפעם השנייה תוך חודש ימים מעידה על כך שבכוונתה להשתקע בישראל ולעבוד שלא כחוק, וביום 20.5.08, סורבה כניסתה לישראל והעותרת הורחקה מהארץ בצו בית משפט. ביום 27.5.08 הגישה העותרת עתירה נגד ההחלטה לסרב כניסתה לישראל (עת"מ 1834/08 אליה מליסקיה נ' משרד הפנים), שנדחתה על ידי בית המשפט, ואף הוצא נגדה צו הרחקה, האוסר את כניסתה לארץ למשך 10 שנים, עד ליום 31.12.2018. ביום 18.6.08 פנה העותר 1 ללשכת האוכלוסין בחולון בבקשה להכניס את העותרת 2 לישראל כבת זוגו. לאור עברה של העותרת, סורבה בקשתה ביום 30.7.08 בנימוק שמטרתה להשתקע בישראל ולא לביקור בלבד. לאחר מכן, העותרת פנתה לרשויות ברוסיה, החליפה את שמה והנפיקה דרכון חדש, תחת שם ומספר דרכון חדש, והכל במטרה לטשטש את זהותה הקודמת ולהעלים מפני הרשויות בארץ את צו ההרחקה שהוטבע על דרכונה הישן. עם קבלת הזהות החדשה והדרכון החדש, נישאו העותרים בקפריסין ביום 4.11.08, ולאחר הנישואים נכנסה העותרת 2 לישראל בדרכון אחר שמספרו 701434404, תחת שם משפחתה החדש - 'מולנר', תוך הסתרת העובדה שכניסתה לישראל סורבה. ביום 1.1.09, הגישו העותרים בקשה ללשכת האוכלוסין בבאר שבע לקבלת מעמד עבור העותרת בהליך מדורג לבן זוג זר של אזרח ישראלי תחת הזהות החדשה, לאחר שבקשתו הקודמת לאשר את כניסת העותרת 2 לארץ נדחתה בלשכת האוכלוסין בחולון. ביום 6.8.09 סורבה בקשת העותרים להליך מדורג, היות והעותרים לא הוכיחו כנות קשר ומרכז חיים בכתובת הנטענת על ידם. ביום 21.1.09, נולד לבני הזוג בן בבית חולים "וולפסון" שבחולון, כאשר כתובתם דאז הייתה באשדוד. טענות העותרים יש לקבל את העתירה ולאפשר לעותרים להמשיך את ההליך המדורג, ולמנוע את פירוק התא המשפחתי של העותרים ללא הצדקה. העותרים לא הסתירו את העובדה כי העותרת 2 נכנסה לארץ בפעם הראשונה תחת שם אחר. לדברי ב"כ העותרים, לאחר שסורבה כניסת העותרת 2 לישראל, העותרים יצאו לקפריסין ביום 20.5.08 ונישאו שם. כשחזרו יחד לישראל, העותרת 2 הציגה בפני משטרת הגבולות את תעודת הנישואין ואת שינוי שמה בדרכון. העותרים הוכיחו כי הקשר ביניהם הינו אמיתי וממשי, הם מתגוררים תחת קורת גג אחת מאז הגעת העותרת לישראל בשנת 2008, ויש להם ילד משותף. העותר 1 עוסק במסחר, ועל כן מרכז חייו וחיי משפחתו משתנה לעיתים תכופות. תחילה הם התגוררו במרכז הארץ וכיום הם מתגוררים באשדוד, והם לא ניסו להסתיר עניין זה בשלבי ההליך המדורג. הבקשה הראשונה של העותרים הוגשה בחולון, הואיל והעותרת 2 הייתה מעוכבת בשדה התעופה, והבקשה לא יכולה הייתה להיות מוגשת בלשכה אחרת. ב"כ העותרים ביקש לאבחן את הפסיקה שהגישה המשיבה מתיק זה, הואיל ושם דובר בעותרת שהינה אזרחית זרה שהורשעה בפלילים, באותם מקרים לא הוכחה אמיתות הקשר בין בני הזוג ולעותרים לא היו ילדים משותפים. אין לתת משקל לעובדה שקיימים מב"דים נגד העותר, שעה שהעותר טרם הורשע בדין. טענות המשיבה יש לדחות את העתירה ולחייב את העותרים בהוצאות, הואיל ונימוקי העתירה משוללי יסוד. אין כל פגם בהחלטת המשיבה, העותרים אינם עונים לדרישת כנות קשר ומרכז חיים כנדרש בהליך המדורג, ובדין נדחתה בקשת העותרים לפתוח בהליך מדורג. העתירה עוסקת במסכת שקרים, הונאות וזיופים של העותרים, שאינם בוחלים באמצעים על מנת להשתקע בישראל פעם אחר פעם. העותרת 2 הינה שוהה בלתי חוקית בישראל החל מיום 3.9.09, בהתאם להחלטה מיום 20.8.09, לפיה עליה לצאת מישראל תוך 14 יום. קיומו של צו הרחקה בתוקף נגד העותרת 2 מהווה עילה מספקת לסירוב כניסתה לארץ, ומקל וחומר, מהווה עילה מספקת לסירובו של שר הפנים להתחיל בהליך קבלת מעמד. העותרת 2 נקטה בתרמית, שעה שפנתה לרשויות ברוסיה, החליפה את שמה והנפיקה דרכון חדש הנושא שם ומספר חדשים, במטרה לטשטש את זהותה הקודמת ולהעלים מפני הרשויות בארץ את צו ההרחקה שהוטבע על דרכונה הישן ונכנסה לישראל שלא כדין, תחת צו הרחקה פעיל, והדבר מהווה עילה מספקת שלא להעניק לעותרת מעמד בישראל. עובדת החלפת הזהות של העותרת 2 לא הוצגה במשטרת הגבולות עם הכניסה לארץ, אלא לאחר דרישה וחקירה של המשיבה וכחלק מנוהלי המשיבה בבקשה למתן מעמד, ולא עלה בידיהם של העותרים לתת הסבר להחלפת זהות העותרת, חרף העובדה שהוצא נגדה צו הרחקה מהארץ, ויש בכך כדי ללמד שהעותרת ביקשה להערים על משטרת הגבולות ולהיכנס ארצה שלא כדין. בנוסף, ביום 1.1.09, הגישו העותרים בקשה ללשכת האוכלוסין בבאר שבע לקבלת מעמד עבור העותרת בהליך מדורג תחת הזהות החדשה, כדי לטשטש את עברה, לאחר שבקשתם הקודמת נדחתה בלשכת האוכלוסין בחולון. יש לדחות את טענת העותר 1, כי הוא עוסק במסחר ועל כן הוא עובר ממקום למקום, הואיל ומבדיקות שערכה המשיבה נמצא, כי לא עלה בידיהם של העותרים להוכיח כי מרכז חייהם בבאר שבע. מרכז חייהם של העותרים היה ונשאר בחולון, ושינוי הכתובת הפיקטיבי "להורי חבריו" בבאר שבע נועד לטשטש עקבות בלבד. בנוסף לכך, בתקופה בה טענו העותרים שמרכז חייהם הינו בבאר שבע, נולד בנם בבית החולים "וולפסון" בחולון. לטענת ב"כ המשיבה, לעותר 1 עבר של זיופים, מרמה והתחזות לאחר בהקשרים אחרים, שככל הנראה סייעו לו גם במסכת הנוכחית, בנוסף לעותר עבירות סמים, גניבה, פריצה לרכב, תקיפה שוטר ועוד, וכן תלויים נגדו תיקי מב"ד פתוחים, ולא מן הנמנע שהעותר 1 היה שותף פעיל בהונאה של העותרת את משטרת הגבולות. העותרים אינם טוענים כי החלטת הרשות אינה סבירה, אלא חולקים על העובדות שהביאו לקבלת ההחלטה המנהלית, כאשר בסעיף 12 א' לעתירה הכחישו שהעותרת שינתה את דרכונה ואת שמה כדי להיכנס ארצה, אף שאישורים על פרטי דרכונה ושמה הקודמים של העותרת הוגשו על ידי המשיבה ואינם שנויים במחלוקת. אין כל פגם בהחלטת המשיבה להרחיק את העותרת מישראל, וכל עיכוב נוסף בהרחקתה עלול לעודד נוכלים לנקוט בדרכי רמייה ולניצול לרעה של הליכי משפט. מעבר לכך, שהות בלתי חוקית הוכרה בפסיקה כנימוק בעל משקל נגד היענות לבקשה. העותרים עשו דין לעצמם בהכנסת העותרת לארץ באופן לא חוקי לאחר שסורבה כניסתה, ועניין זה חייב להיזקף לחובתם. ב"כ המשיבה הפנה לעת"מ 414/09 זימין ילנה נ' משרד הפנים, מפי הנשיא י. אלון, שם נדחתה עתירה שהוגשה בנסיבות דומות לענייננו. ב"כ המשיבה הוסיף, כי דרישה מקדמית היא תום לב וניקיון כפים בהליך המנהלי, ודי בחוסר תום לב כשלעצמו כדי לשלול מתן סעד על ידי בית המשפט המנהלי. הואיל ובענייננו העותרת 2 נכנסה לישראל באופן בלתי חוקי בתחבולות, שינתה את שמה והנפיקה דרכון חדש לאחר שהורחקה בעבר מהארץ וכניסתה סורבה למשך 10 שנים ושהתה בישראל שלא כדין, די בכך כדי להביא לדחיית העתירה על הסף. העותרים מעלימים בחוסר תום לב עובדות אלה מן העתירה, ולכך משקל רב. כמו כן, לא ניתן להקנות לעותרת 2 זכות מכוח בנה, הואיל ואין אישור במרשם לכך שהילד הינו בנו של העותר והעותרים לא פעלו כלל כדי להוכיח את אבהותו של העותר 1 לילד, ונראה כי מדובר בניסיון נוסף של העותרים להונות את הרשויות על מנת שהעותרת תוכל להישאר מספר חודשי עבודה נוספים ולשהות בישראל שלא כדין. ב"כ המשיב הוסיף, כי ניתן לערוך בדיקת רקמות ובדיקת כנות הקשר בעוד העותרת ובנה נמצאים בחו"ל, ואין כל סיבה להשאירה בארץ בניגוד לחוק ולשני צווי ההרחקה התלויים ועומדים נגדה. בנוסף, גם אם יתברר שהעותר הינו אבי הילד והדבר יקנה לילד מעמד של אזרח ישראל, אין הדבר מקנה לעותרת כל זכות שהיא למעמד בישראל מכוח החוק. עם זאת, אין מניעה שהעותרת תנפיק לבנה את המסמכים הנדרשים מכוח אזרחותה הרוסית לשם יציאתו מן הארץ, וכך תימנע פגיעה בילד. הרציונאל העומד ביסוד הנכונות להתיר את שהיית בן הזוג הזר בארץ במסגרת הליך מדורג ולאפשר את התאזרחותו לפי סעיף 7 לחוק האזרחות, הינו ההגנה על שלמות התא המשפחתי ומניעת הדילמה בין קיום תא משפחתי משותף לבין המשך המגורים בארץ, ורציונאל זה אינו מתקיים בענייננו, הואיל ובידי המשיבה ראיות שאין תא משפחתי משותף אמיתי בין העותרים או כנות קשר. בהתאם לסעיף 2.2.6 לנוהל 5.2.0008, במקרה בו הזרה נישאת לאזרח לאחר שהוצא נגדה צו הרחקה, ניתן לדרוש את יציאתה חזרה מהארץ בטרם הטיפול בבקשה, זאת לאור חשד לנישואים פיקטיביים. לאור זאת, לטענת המשיבה, לא נפל פגם בהחלטתה שלא להתחיל את ההליך המדורג, בשל הראיות שבידי המשיבה, לפיהן העותרת נמצאת בארץ שלא כחוק, וקיים חשד שלא מתקיים תא משפחתי משותף ושמדובר בנישואין פיקטיביים. המשיבה הפעילה את סמכותה באופן ראוי וסביר, תוך שקילת מכלול העובדות והנתונים, ומכל מקום, אין החלטת המשיבה בלתי סבירה באופן המצדיק את התערבות בית המשפט. נוסף לכך, לפי סעיף 9 (ב) לחוק לתיקון סדרי מנהל (החלטות והנמקות) תשי"ט- 1958, אין חובת הנמקה על החלטות שר הפנים או מי שהועברו אליו סמכויותיו, ועל כן לא נפל פגם בהחלטת הרשות. דיון לאחר שבחנתי את החלטתו של המשיב, את המסמכים שהוגשו ואת טענות הצדדים הגעתי למסקנה שיש לדחות את העתירה. ככלל, למשיב שיקול דעת רחב בבואו לבחון את השאלה אם להעניק מעמד בישראל מכוח נישואים לתושב ישראל. ההחלטה בעניין זה מסורה לשיקול דעתו של המשיב, אשר הנהיג בעניין זה את נוהל ה"הסדר המדורג". בית המשפט העליון חזר וקבע כי ה"הסדר המדורג" הינו הסדר חוקי וסביר בתנאיו (עת"מ 529/02 לאורה אלנה גרים בוראנה ואח' נ' שר הפנים תשס"ב -2002, 740), כאשר ההתקדמות במסגרת ההסדר המדורג והמעבר משלב לשלב, מותנים בין השאר בהיעדר פגיעה באינטרסים ציבוריים. שר הפנים רשאי ליתן רישיון ישיבה מסוגים שונים, והוא רשאי להאריך רישיונות אלה מעת לעת. חוק הכניסה נוקט בלשון הסמכה רחבה, ואינו קובע אמות מידה להפעלת סמכותו זו של שר הפנים. העיקרון המקובל במדינות הדמוקרטיות המודרניות, הינו כי למדינה שיקול דעת רחב בנושא כניסתם של זרים לתחומיה, ואין לו לזר זכות לבוא לארץ אם כתייר ואם כתושב. כפועל יוצא של מהות הסמכות, שיקול דעתו של שר הפנים בנושאים כגון אלה הוא שיקול דעת רחב, כפי שנקבע בבג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113, 117 ובבג"צ 4156/01 דימיטרוב נ' שר הפנים, פ"ד נו(6) 289, 293. סעיף ה.12 לנוהל קובע כדלקמן: "ההחלטה לאישור הבקשה והכנסת בני הזוג להליך המדורג, תתקבל לאחר בדיקה מקיפה, לרבות שימוע, בהתאם לנוהלי השימוע לגבי המרכיבים הבאים: כנות קשר הנישואין בין בני הזוג ומשך קיומו. בדיקת מרכז חייהם בישראל. העדר מניעה ביטחונית או פלילית..". סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב - 1952, מאפשר לבן זוגו הזר של אזרח ישראלי להתאזרח, ומסדיר את סוגית רכישת המעמד בישראל מכוח נישואין. ביסוד נכונות זו עומד שיקול הומניטארי שעניינו ההגנה על התא המשפחתי, ומניעת הדילמה בין הקמת תא משפחתי להמשך המגורים בארץ. לפיכך, הדרישה העיקרית להחלת הליך ההתאזרחות על בן זוג זר של אזרח ישראלי, היא כי בין בני הזוג יהיה קשר זוגי כן ואמיתי והם מקיימים תא משפחתי בישראל. מתן המעמד לבן זוג זר של אזרח ישראלי מבוסס רובו ככולו על הרצון להגן על בן הזוג הישראלי ולאפשר לו לחיות עם בן זוגו הזר בישראל, בלי שיאלץ לבחור בין חיי נישואין משותפים לבין המגורים בישראל. בחינה זו היא העומדת ביסוד הנהלים שקבע המשיב המחייבים את בני הזוג לעבור תהליך מדורג וממושך שבמהלכו תיבחן, בין השאר, כנות קשר הנישואין שביניהם, אולם, אין בכך כדי לקבוע שעל המשיב להעניק אזרחות לכל דורש רק מכוח היותו בן זוג של אזרח ישראלי. אין מדובר בזכות מוחלטת, אלא בזכות יחסית, וההחלטה לגבי העותרת 2, שהינה אזרחית זרה שאינה יהודיה, מסורה לשיקול דעת המשיב, ומותנית בקיומו של תא משפחתי אמיתי. לפיכך, גם החלתו של ההליך המדורג, אשר בסופו מוענק לבן הזוג הזר מעמד של אזרח, נתון לשיקול דעת המשיב ומותנה בבחינת כנות הקשר. בענייננו, לא מצאתי בהחלטת המשיב פגם המצדיק התערבותו של בית המשפט בעניין.העותרת 2 הינה אזרחית זרה,שהגיעה לישראל עם אשרת תייר בחודש אפריל 2008, למשך שלושה שבועות. בתשאול שעברה העותרת 2 בשדה התעופה, מסרה פרטים לא נכונים ביחס למטרת ביקורה בארץ, בגינם אף הוחלט שלא להתיר את כניסתה מחשש להשתקעות בארץ. ביום 27.5.08 הגישה העותרת עתירה נגד ההחלטה לסרב כניסתה לישראל (עת"מ 1834/08). בית המשפט דחה את העתירה, ואף הוצא נגד העותרת צו הרחקה מהארץ למשך 10 שנים ונאסרה כניסתה לארץ עד לתאריך 31.12.2018. העובדה כי העותרת 2 לא בחלה באמצעים כדי להיכנס שלא כדין לישראל, פנתה לרשויות ברוסיה, החליפה את שמה והנפיקה דרכון חדש הנושא שם ומספר חדשים במטרה לטשטש את זהותה הקודמת, להערים על ביקורת הגבולות ולהעלים מפני הרשויות בארץ את צו ההרחקה שהוטבע על דרכונה הישן, מעידה על כך שהעותרים לא באו בניקיון כפיים בפניותיהם לרשות ובפנייתם לבית משפט זה. נישואין בין אזרח ישראלי לאזרחית זרה אינם מהווים 'כרטיס כניסה' אוטומטי להליך המדורג, וזכות המדינה וחובתה לבדוק את האזרח הזר טרם החל הוא בהליך המדורג. יש למנוע היווצרות מצב בו אדם שהפר את חוקי המדינה פעם אחר פעם והורחק ממנה יימצא בחלופת הנישואין או בהולדת ילד בישראל, את דרך המלך לכניסה לישראל, בלי שעברו יעמוד לו לרועץ, ואין בעובדה שהעותרת 2 שהתה בארץ שלא כחוק, חרף העובדה שהורחקה מהארץ בצו בית משפט ונאסרה כניסתה, כדי להצדיק הענקת היתר להמשיך ולשהות בה או להעניק לה זכות להתחיל בתהליך לקבלת מעמד, כאשר יש נימוקים לאי מתן היתר כזה, אף שהעותרת נישאה לאזרח ישראלי בקפריסין וילדה בישראל. בנסיבות העניין, נראה לי כי כניסה לישראל שלא כדין, תחת צו הרחקה פעיל, באמצעות שינוי שם ומספר דרכון מהווים עילה מספקת שלא לאפשר לעותרת להתחיל בהליך לקבלת מעמד בישראל. נוסף לכך, במקום שקיים מידע מבוסס וקונקרטי, כי הקשר הזוגי של העותרת 2 עם העותר 1 הינו קשר פיקטיבי המנוצל לרעה, על מנת להקנות לה מעמד בישראל, קמה למשיב עילה לסרב לבקשה לקבלת מעמד בישראל. בענייננו, המשיב לא השתכנע באופן מוחלט בדבר כנות הקשר בין העותרים, וסבר כי מטרת הקשר היא להקנות מעמד בישראל לבת הזוג הזרה, מה גם, שבתשאול שנערך לעותרת בביקורת הגבולות, כלל לא ציינה קשר כזה או אחר עם העותר 1, העותרים לא הוכיחו כי מרכז חייהם הינו באזור שציינו, גם הכתובת אותה מסרו העותרים בבאר שבע, היתה פיקטיבית, שנועדה אך לטשטש את העובדה שבקשתם הראשונה שהוגשה בחולון סורבה. זכותו של האזרח הישראלי לקיים חיי משפחה בישראל היא זכות חוקתית הנובעת מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (בג"צ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הפנים,). לפיכך הפגיעה בזכות זו על ידי הרשות חייבת להיות מידתית, ומכאן שעל הרשות לנקוט בעניין זה באמצעי שפגיעתו פחותה, במידת האפשר. בחינת הבקשה המובאת בפני משרד הפנים צריכה להיעשות בשים לב לתכלית החוק ולמטרות עליהן מופקד משרד הפנים, שהן בענייננו מניעת כניסה לישראל של אנשים שאינם זכאים לכך. בהקשר זה חובה על משרד הפנים לראות לנגד עיניו את המטרות האלה בלי לחרוג מהן ולהיכנס שלא לצורך ומעבר למידה לתחום הרגיש והחשוב של חייו הפרטיים של האדם, התא המשפחתי ו"כדאיות" קשר הנישואין במקרה נתון. בנסיבות העניין, השאלה המרכזית שהיה על המשיבים לבחון, היא האם הנישואין נועדו אך ורק לשם השגת זכויות לבת הזוג הזרה. בה במידה והתשובה לכך תהא חיובית, יהיה זה מוצדק לנקוט באמצעי של דחיית הבקשה לקבלת מעמד בישראל (ע"פ 3363/98 קניטז'ינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2), 479 ,עמ' 518-519). בעניין שלפנינו בחן המשיב בשלב הראשון האם מתקיימים תנאים ראשוניים לכניסתם של בני הזוג להסדר שבהליך המדורג. בחינה ראשונית זו כללה גם את הפעלת שיקול הדעת אשר לסוגיית עברה של העותרת 2, והאם יש בו כדי להשפיע על נכונות המדינה לאפשר לבני זוג אלה לקיים את ההליך המדורג ולאפשר לה לקבל מעמד בישראל. בנסיבות העניין, כניסתה של העותרת 2 לישראל בזהות בדויה, שכן הנפיקה דרכון הנושא שם ומספר דרכון חדש, בלי שיידעה את הגורמים המתאימים על השינוי האמור, ונכנסה לישראל אף שנאסרה כניסתה בצו בית משפט למשך 10 שנים, מצדיקים את הסירוב לאפשר לה להיכנס לישראל לצורך ההליך המדורג. העותרת ניסתה להיכנס לישראל בכל מחיר, ויש בעברה זה כדי להשליך על בקשת העותרים וכדי ללמד על כנות הקשר בין העותרים. כמו כן, אין להתעלם מהעובדה כי נגד העותר 1 ישנם תיקי מב"ד פתוחים ועבר בגין עבירות של זיופים, מרמה והתחזות לאחר בהקשרים אחרים. הפעלת שיקול דעת תוך התחשבות בנתונים אלה עולה בקנה אחד עם הסמכות הרחבה של שר הפנים בכל הנוגע למתן אשרות בישראל והיא מידתית, גם ובהשוואה לרצונו של העותר לקיים חיי משפחה עם העותרת בישראל. כל מדינה רשאית ואף חייבת לעצב מדיניות הגירה הנשענת על שיקולים כלליים. בהינתן המדיניות, לא נמצא לי כי נפל פגם בהתנהלות הגורמים המוסמכים. לאור האמור, נראה לי כי החלטת המשיב הינה סבירה, מאוזנת וראויה, איננה חורגת ממתחם הסבירות ואין מקום להתערב בה. אשר על כן, העתירה נדחית. העותרים ישלמו למשיב הוצאות העתירה ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ . הסדרת מעמדמשרד הפניםאיחוד משפחות