הגבלת תנועה בינונית בעמוד השדרה מבוא 1. התובעת, ילידת 09.05.1972, נפגעה בתאונת דרכים ביום 16.08.1999 בעת שישבה כנוסעת ברכב הנהוג על ידי הנתבעת 1. 2. הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות והמחלוקת הינה בשאלת הנזק לרבות שאלת הקשר הסיבתי שבין הפגיעה למצבה הרפואי של התובעת. 3. מטעם התובעת העידו מר דוד צרפתי עובד שירות התעסוקה, מר ריאד אבו ארקיה בעלה, הגב' נהאיה אבו ארקיע בת דודתה של התובעת אשר עבדה אצלה, והתובעת עצמה. מטעם הנתבעות העיד החוקר מר בועז אליאס אשר ערך מעקבים מוסרטים אחרי התובעת. הפגיעה והנכות הרפואית 4. התאונה ארעה בעת שהתובעת ישנה במושב האחורי של הרכב ולצידה שניים מילדיה. הרכב בו ישבה התנגש ברכב אחר שנסע על הכביש. 5. התובעת וילדיה פונו באמבולנס לבית חולים העמק בעפולה. על פי הרשום בתעודת חדר המיון התלוננה התובעת על כאבים בברך ימין, היא נבדקה ושוחררה לביתה. 6. בהמשך פנתה התובעת לקבלת טיפול רפואי בשל תלונות על כאבים בגב ובברך ימין. ביום 27.09.1999 אושפזה בבית החולים הלל-יפה, במהלך האשפוז עברה בדיקת CT אשר הדגימה פריצת דיסק L4-L5 מימין. ביום 29.09.1999 התובעת שוחררה לביתה עם המלצה לביצוע ניתוח. 7. ביום 19.11.1999 אושפזה התובעת בשנית בבית החולים, בדיקת CT של עמוד שדרה מתני הדגימה בקע דיסק בגובה L5-S1 עם לחץ על שורש העצב. במהלך האשפוז עברה ניתוח לכריתת דיסק L5-S1 וביום 25.11.1999 שוחררה התובעת לביתה. 8. ביום 08.09.2000 נערכה בדיקת CT מותני שהדגימה בלט דיסק מרכזי ימני בגובה L5-S1. כעבור כשנה, לאחר שהתובעת התלוננה על כאבי גב תחתון המקרינים לרגל ימין בוצעה בדיקת MRI אשר תחילה פוענחה כדיסק פרוץ בגובה L4-L5, ובהמשך פוענחה כבלט דיסק L5-S1 אחורי. 9. ביום 02.01.2001 עברה התובעת ניתוח נוסף לשחרור הידבקויות וכריתת דיסק L4-L5 מימין, ואושפזה עד ליום 08.01.2001. סך הכול הייתה התובעת מאושפזת 17 ימים. 10. לתובעת ניתנו תעודות אי כושר עד ליום 25.02.2001 וסך הכול 18 חודשים ו-9 ימים. מאז התאונה התובעת לא שבה לעבודתה. 11. בהסכמת הצדדים מונה ד"ר חנן טאובר כמומחה בתחום האורטופדי. 12. התובעת נבדקה על ידי ד"ר טאובר לראשונה ביום 21.06.2001. המומחה ראה לציין כי מעיון בסיכומי המחלה ובפענוחים של בדיקות ההדמיה עולה שאירע בלבול באשר לגובה פריצת הדיסק מכיוון שלתובעת יש 6 חוליות מותניות במקום 5 (לומבליזציה של S1). לדעתו הדיסק הפרוץ וההידבקויות היו למעשה בגובה L5-S1. 13. בסיכום חוות דעתו קבע ד"ר טאובר כי לתובעת נותרה הגבלת תנועה בינונית בעמוד השדרה המותני המקנה לה נכות בשיעור 20% על פי סעיף 37 (7) ב' למבחני המל"ל. להערכתו התובעת לא תוכל לחזור לעבודתה כפועלת חקלאית. המומחה ציין כי על אף שבדיקת התובעת נערכה רק 5 חודשים לאחר הניתוח השני, מניסיונו הוא יכול לומר כי חולים אשר עברו פעמיים ניתוחי דיסק מותני באותו הגובה ואף כריתת דיסק נוספת בגובה מעל, נותרים עם מגבלת תנועה בינונית שאינה משתפרת באופן משמעותי עם הזמן. 14. בתשובה לשאלות הבהרה ששלחו הנתבעות, במסגרתן הועלתה השאלה האם מועד הבדיקה לא היה מוקדם מידי, השיב המומחה כי אמנם בדרך כלל מקובל לקבוע מצב סופי רק כעבור כשנה ממועד הניתוח האחרון, אך עם זאת הסיכוי לשיפור בתנועתיות אצל התובעת קטן מאוד לאור מצבה. בעקבות תשובותיו ביקשה ב"כ הנתבעות כי בית המשפט יורה על בדיקה חוזרת של התובעת. כב' השופט בכר אשר דן בתיק בראשיתו דחה את הבקשה. 15. ד"ר טאובר זומן לחקירה על חוות דעתו. 16. במסגרת חקירתו נשאל המומחה בנוגע לאפשרות שהפגיעה נגרמה כתוצאה מנפילה או מעבודת התובעת בקטיף חקלאי, אשר הצריכה כיפוף מתמיד. המומחה השיב כי לאור גילה של התובעת הוא מייחס את פגיעתה לתאונה בלבד. ראה בעמ' 53-54 לפרוטוקול: "את שואלת האם זה נכון שהמנגנון שגורם לפריצת דיסק טראומטית יכול להיות על ידי הפעלת כוח חזק, כמו נפילה מלמעלה, אני משיב לך שצריך להבין את השתלשלות העניינים בפריצת דיסק טראומטית במיוחד אצל אישה צעירה בת 27. כאשר אצל אנשים מבוגרים יותר בגין 40 + יש כבר שינויים ניווניים משמעותיים ולכן אפילו התכופפות פשוטה יכולה לגרום לפריצת דיסק. אצל התובעת שהייתה צעירה, קרוב לוודאי שנגרם נזק ראשוני בתאונה ובהדרגה הדיסק הזה נפרץ וזה תהליך שלוקח זמן... אם את מבקשת לדעת האם זה יכול לקרות אצל צעירים, אני משיב לך שעקרונית זה יכול לקרות, אבל זה לא פגיעה אופיינית. הם צריכים פגיעה חיצונית, כמו למשל תאונת דרכים... את מבקשת שאסכים איתך שמעצם העובדה שהיא עבדה בעבודה שדורשת כיפוף ולאור המסמך של ד"ר ינקלביץ' על התלונות שלה לגבי כאבי גב, האם ניתן לראות בתאונה שארעה ב- 16.8.99 החמרה של מצב שהיה גם קודם לתאונה, אני משיב לך שאני לא חושב כך. היא עבדה כפועלת חקלאית ופעם אחת פנתה לרופא בגלל כאבי גב. שלוש שנים היה שקט ואחרי התאונה היא פיתחה את פריצת הדיסק, כך שאני לא קושר את בעיית הגב והעבודה החקלאית שלה" 17. יחד עם זאת, במהלך החקירה עלה כי לאחר צפייה בקלטות המתעדות מעקבים אחר התובעת, התרשם המומחה כי התפקוד שלה טוב יותר מאשר בתקופה בה בדק אותה. כך העיד בעמ' 48 לפרוטוקול: "הקלטות לא הדגימו את התנועות שאני בדרך כלל בודק. מה שכן הודגם שהתובעת נשאה ילד לתקופות די ממושכות על הידיים. אני מעריך את משקלו בין 10 ל - 12 ק"ג. בסך הכל נראתה הולכת יפה עם הילד על הידיים ולכן אני חושב שהתפקוד שלה סך הכל היה טוב יותר מאשר בתקופה שבדקתי אותה" 18. המומחה ציין כי בדיקתו נערכה בסמוך לניתוח השני וכי בדיעבד הוא סבור שהיה זה מועד מוקדם מדי. כך העיד בעמ' 49-50 , 60 לפרוטוקול: "אני בדקתי אותה בסמוך לתאונה ואז כמובן שתפקודית היא הייתה יותר מוגבלת מאשר שנתיים לאחר מכן... את מבקשת שאסכים איתך שהבדיקה שלי שנעשתה 5 חודשים לאחר הניתוח הייתה מוקדמת, אני משיב לך שבדיעבד כן. שכן כאשר שאלת אותי בשאלות ההבהרה השבתי לך שאיני סבור כך, והיום זה לאור מה שאני רואה בקלטת... את שואלת כמה זמן ההחלמה אחרי הניתוח השני, אני משיב לך שאחרי ניתוח חוזר בגב, אנשים מרגישים רע גם חצי שנה אחרי" 19. לאחר שב"כ הנתבעות הודיעה על רצונה בבדיקה חוזרת של התובעת ונתקבלה הסכמת ב"כ התובעת, התבקש המומחה לבצע בדיקה חוזרת וזו נערכה ביום 19.09.2006. 20. בחוות דעתו הנוספת קבע ד"ר טאובר כי ממצאי הבדיקה החוזרת אינם שונים באופן משמעותי מזו הראשונה ולכאורה אף נמצאה הרעה קלה בממצאים. לאור זאת, חוות דעתו נותרה בעינה. 21. הנתבעות חולקות על חוות דעת המומחה וטוענות כי אין לשייך את בעיית הגב ממנה סובלת התובעת לתאונה. נטען כי מדובר בתאונה קלה ביותר, ולראיה מובאת העובדה כי נהגת הרכב ושני ילדיה של התובעת אשר שהו לצידה כלל לא נפגעו. עוד נטען כי אף מנגנון הפגיעה אשר הינו צידי ולא אחורי אינו עולה בקנה אחד עם פגיעה בגב. לחיזוק טענתן הנתבעות מוסיפות כי בחדר המיון התובעת כלל לא התלוננה על חבלה בגב אלא רק על חבלה בברך ימין ובהמשך פנתה לקבלת טיפול רפואי לגב רק חודש לאחר התאונה. 22. הן אף מבקשות להדגיש כי לתובעת עבר קודם של כאבים בגב התחתון עליהם התלוננה בפני רופא אורטופד אשר ראה להגבילה מלבצע עבודות הדורשות כיפוף. 23. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי התובעת הסתירה אירוע נפילה אשר אירע לה במועד סמוך לתאונה, כפי שעלה במהלך חקירת בעלה. 24. לאחר שעברתי על חוות דעתו של המומחה כמו גם על החומר הרפואי שהוגש, ראיתי לאמץ את קביעת המומחה ולפיה לתובעת נכות רפואית בשיעור 20% בשל הגבלה תנועה בינונית בתנועות עמוד השדרה התחתון. כמו כן ראיתי לשייך את נכותה לתאונה נשוא התביעה, מן הטעמים שלהלן. 25. טענת הנתבעות כי מנגנון התאונה היה צידי ולא אחורי נטענה בעלמא מבלי שהוכחה. הנתבעות ניסו לשאול את התובעת באשר למנגנון התאונה אולם כל אשר ידעה להשיב היה: "את שואלת אם הרכב שלנו נכנס ברכב שלפניו ואני משיבה לך שאני ישנתי ואני לא זוכרת... את שואלת אם נכון שהמכה ברכב היתה מלפנים ולא מאחור ואני משיבה לך יכול להיות מן הצד קדימה, ולא מאחורה בדיוק, אלא מבין הדלתות של הרכב" (עמ' 35-36 לפרוטוקול) נהגת הרכב (הנתבעת 1) לא הובאה לעדות בנושא. 26. ובלאו הכי, מנגנון התאונה אין בו כדי לשלול או לאשר את קיומה של הפגיעה, וכך גם העובדה כי ילדיה של התובעת לא נפגעו. ראה עדות המומחה בעמ' 50 לפרוטוקול: "את שואלת אם יש משמעות באם הפגיעה הייתה מקדימה או מאחורה ברכב שבו ישב הנפגע, אני משיב לך תלוי באיזה עוצמה התנגשו, כי יש תמיד מכה ומכת נגד. אני רואה את ההתנגשות מקדימה יותר חזקה באופן כללי. את אומרת לי שמאחור ליד התובעת ישבו שני ילדים שלא קרה להם דבר, אני משיבה לך הם פשוט יותר גמישים ממנה. התובעת טענה שהיא ישנה כך שהיא לא יכלה לצפות ולהיכנס לעמדת התגוננות" 27. עצם העובדה כי התובעת התלוננה במיון אך על כאבים בברכה הימנית אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין התאונה לפגיעה בגבה, שכן פריצת דיסק יכולה להיבנות בהדרגה, ובהתאמה אף כאבי הגב יופיעו רק לאחר זמן מה. ראה עדות המומחה בעמ' 53 לפרוטוקול: "בהחלט יתכן שאחרי המכה הראשונה שכאבי הברך האפילו על כאבי הגב או החבלה בגב, בהדרגה יתפתחו כאבי הגב. חודש לאחר החבלה הרופא עדיין לא מצא סימנים ושישה שבועות לאחר החבלה יש לה פריצת דיסק. זאת אומרת שמה שהיא מתארת זה תיאור סביר ומוכר של פריצת דיסק לאחר חבלה. זה לא קורה ברגע הראשון, זה תהליך שמתגלגל." מכל מקום התובעת טענה כי גם במיון התלוננה על כאבים בגבה. 28. בהתייחס לטענה בדבר מצב קודם, העובדה כי קיים רישום בודד מיום 12.09.1996 בו נרשם כי "לחולה LBP" (דהיינו כאבי גב תחתון - ח.ו.ו.) והומלץ על פיזיותרפיה והימנעות מעבודות בכיפוף וכן הפניה בודדת מיום 08.09.1998 בה נרשם "רוב הזמן כאבים בכל הגוף במיוחד בגב תחתון ובטן תחתונה", עדיין אינם מוכיחים כי לתובעת עבר רפואי בגבה. מה גם, שההפניה מיום 08.09.1998 ניתנה על ידי רופאת משפחה אשר הפנתה את התובעת לרופא נשים (ולא לאורטופד), ומתאריך המסמך עולה כי בעת שנרשם הייתה התובעת בהריון עם ילדתה השלישית (אשר נולדה ביום 08.04.1999), ומכאן מתקבל על הדעת שהתלונות על כאבים בבטן התחתונה ובגב התחתון נבעו מהריונה של התובעת ותו לא. 29. ראיתי לקבל את דעתו של המומחה אשר העיד בנושא זה בעמ' 53 לפרוטוקול: "יש רישום אחד של כאבי גב תחתון של ד"ר ינקלביץ' משנת 96. את אומרת לי שבאותו מסמך היא מתלוננת על כאבי גב והוא רושם שלחולה כאבי גב ואת אומרת לי שזה נשמע כאילו שזה ממצא ידוע, אני משיב לך שלא. זו התלונה. באותו יום היא מסרה על כאבי גב... את אומרת לי שהמסמך הזה מופנה גם לרופא תעסוקה ויש הנחיה להימנע מעבודות בכיפוף ושואלת אותי אם אני מסכים איתך שניתן ללמוד שהתובעת סבלה מכאבים בגב תחתון ועבודתה הייתה כרוכה בכיפוף ולכן ניתנה אותה הנחיה, אני משיב לך שאת גוזרת כאן מסקנות מרחיקות לכת. מדובר על אירוע חד פעמי שאין תיעוד נוסף לפני ואחרי. התובעת עבדה בתור פועלת חקלאית אז בוודאי שהיא הייתה צריכה להתכופף. ד"ר ינקלביץ' גם לא כתב לכמה זמן הוא מגביל אותה בעבודה בכיפוף. את מפנה אותי למסמך מיום 08.09.1998, אני משיב לך שלדעתי לא ראיתי את המסמך זה. ולאחר שאת מראה לי אותו, אני משיב לך שהוא בכלל מתייחס לבעיה גניקולוגית." 30. באשר לטענת הנתבעות כי יש לייחס את הפגיעה בגב לנפילה אותה ניסתה התובעת להסתיר, טענה זו נשענת על אמירה בת ארבעה משפטים אותה אמר בעלה של התובעת במהלך חקירתו. ראה דבריו בעמ' 13 לפרוטוקול: "את שואלת אם ביום התאונה כאשר אשתי היתה בחדר מיון, גם אני הייתי שם, ואני משיב לך שכן. אמבולנס הביא אותה למגדל העמק ובאותו יום היא נפלה בבית ואני לקחתי אותה להלל יפה בחדרה. במגדל העמק לא עשו לה צילומים ובהלל יפה עשו לה צילומים. אני לא זוכר אם זה היה ביום התאונה או יום לאחר התאונה" באמירה כללית זו אין כדי לנתק את הקשר בין התאונה לפגיעה, משכלל לא הובא פירוט איזה איבר נפגע בנפילה (מה גם שייתכן כי הנפילה בבית ארעה כתוצאה מהפגיעה בתאונה). 31. לפיכך ראיתי לקבוע כי פגיעת התובעת נובעת מן התאונה נשוא התיק שבפני וראיתי לאמץ את קביעת המומחה בכל הנוגע לנכות הרפואית. הנכות התפקודית 32. התובעת טוענת כי נכותה התפקודית עולה לעין שיעור על נכותה הרפואית, שכן היא סובלת מקושי חמור בכיפוף, קושי בהרמת חפצים, קושי בישיבה וכאבי גב קשים. היא מוסיפה כי מגבלות התנועה מהן היא סובלת גרמו לה לעלייה ניכרת במשקל. בשל כל אלה היא נזקקה ועודנה נזקקת לסיוע של בעלה ובני משפחתה. 33. בתצהיר עדותם הראשית הצהירו התובעת ובעלה כי במשך חודשיים וחצי לאחר הניתוח הראשון העסיקו את כאפיה דודתה של התובעת תמורת 2,000 ₪ לחודש לדבריהם עקב כך שהתובעת חדלה מלהשתכר לא יכלו לעמוד בהבטחתם ושילמו לכאפיה סך של 2,000 ₪ בעבור פעם אחת בלבד. לאחר מכן עזרו להם שיראז אחות בעלה ונהאיה אבו ארקיע בת דודתה של התובעת, אשר במשך למעלה מ 4.5 שנים הגיעה לביתם ועבדה שם מהבוקר ועד אחר הצהריים 5 ימים בשבוע. לדבריהם הבטיחו לה כי ישלמו לה לאחר שיקבלו פיצויים. 34. הגב' נהאיה אבו ארקיע זומנה לעדות והעידה כי עבדה אצל התובעת אחרי הניתוח הראשון ועד חודשיים לפני מתן עדותה (העידה ביום 05.12.2005). לדבריה הפסיקה לעבוד אצל התובעת בשל התנגדות בעלה שכן כאמור שכרה לא שולם. כך העידה בעמ' 23 לפרוטוקול: "את שואלת אם כאשר הגעתי בבוקר ונשארתי עד 4 את שואלת אם עד הצהריים אין אף ילד בבית, ואני משיבה לך אני הייתי עוזרת בבית, עושה כלים ודברים כאלה עד השעה 13:00. את שואלת אם כאשר ביסאם היתה תינוקת אני טיפלתי בה, ואני משיבה לך כן, הייתי מלבישה אותה, שמה לה חיתולים... את שואלת מתי שיראז החליפה אותי ואני משיבה לך שאני הייתי מהבוקר ועד 16:00 ושיראז היתה באה להחליף אותי משעה 16:00 עד הלילה, ואז בעלה של התובעת היה בא להחליף אותה" 35. לגרסת התובעת לא תוכל לשוב לעבודתה בחקלאות ועקב מגבלותיה תתקשה למצוא כל עבודה אחרת. זאת בפרט לאור חוסר השכלתה והשתייכותה למגזר הערבי בו בלאו הכי שיעור האבטלה גבוה מאוד אף בקרב אנשים אשר אינם סובלים ממוגבלויות. 36. מנגד טוענות הנתבעות כי התובעת מציגה מצגי שווא בניסיונות להאדיר את נזקיה, ולראיה מעידות קלטות המעקב בהן היא נראית כשהיא נוהגת ברכב וזאת לאחר שעלה בידה להוציא רישיון נהיגה אחרי התאונה, מרימה את ילדיה ונושאת אותם למרחק רב, רצה ואף מתכופפת, בניגוד לטענתה כי אינה מסוגלת להתכופף. 37. הנתבעות מצביעות על סתירה בין עדות בעלה של התובעת אשר העיד כי איננה יכולה לקחת את ילדיה לשחק, לבין התיעוד בקלטות שם היא נראית כשהיא משגיחה על בנה בגן השעשועים ואף מסובבת קרוסלה ומנדנדת נדנדה. כמו כן הנתבעות מצביעות על מגמתיות בעדויות עדי התובעת אשר באופן בולט ותמוה חזרו פה אחד על הגרסה לפיה אינה יכולה לבשל אלא "סיר קטן". 38. הנתבעות גורסות כי התובעת לא הייתה עובדת אף אלמלא פגיעתה הנטענת, שכן בכפר הערבי אליו היא משתייכת קיימת אבטלה חריפה ובפרט בקרב הנשים (כדוגמת אמו של בעלה, בת דודתה ואחותה) אשר בדרך כלל מפסיקות לעבוד לאחר לידת הילדים. הן מציינות כי לאחר התאונה נולדו לתובעת ולבעלה שני ילדים אשר התגלו כילדים בעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים, ומכך מסיקות כי בהתחשב בטיפול הרב אשר לו הם נזקקים ובשכרה הזעום עובר לתאונה יש להניח שבכל מקרה התובעת לא הייתה יוצאת לעבוד. 39. הנתבעות מוסיפות כי גם בטרם מצאה את עבודתה עובר לתאונה אצל מעסיקה מר סלבוטצקי הייתה התובעת מובטלת, והן מצטטות מתוך עדות בעלה של התובעת אשר העיד כי העבודה אצל מר סלבוטצקי הייתה מאופיינת בזמניות ובתחלופת עובדים גבוהה וסיפר כי אף הוא הועסק על ידי אותו מעסיק בעבר אולם כיום איננו עובד אצלו. 40. לפיכך מבקשות הנתבעות כי בית המשפט יקבע שנכותה התפקודית של התובעת נופלת מנכותה הרפואית. דיון 41. מומחה בית המשפט הביע דעתו כי התובעת לא תוכל לשוב לעבודתה כפועלת חקלאית. יחד עם זאת, גם אם התובעת סובלת מכאבי גב וקושי להתכופף ולשבת ואף אם איננה כשירה לשוב לעבודתה עובר לתאונה, עדיין אין הדבר מוביל בהכרח למסקנה כי התובעת אינה כשירה לכל עבודה שהיא. לתובעת יש נכות רפואית בשיעור 20% בלבד ואין זה מתקבל על הדעת שמעתה ועד גיל הפרישה לא תעבוד באף עבודה לפרנסתה, ובפרט לאור גילה הצעיר. ראה דבריו של כב' הש' אור בע"א 2656/01 מארנה עאהד נ' מליבו ישראל בע"מ ואח', (פורסם בתקדין עליון 2002 (1) 29), שם דובר על נפגע שעובר לתאונה עבד כמנופאי ונכותו הרפואית הועמדה על 20% והתפקודית על 30% ובכל זאת בית המשפט ראה לקבוע כי טענה להפסד בשיעור 75% מכושר השתכרותו הינה מוגזמת. 42. ב"כ התובעת זימן לעדות את מר דוד צרפתי, מנהל אגף מחקר בשירות התעסוקה. בסיכומי התובעת התבסס בא כוחה על עדות מר צרפתי וטען כי על פי נתוני לשכת התעסוקה שיעור האבטלה באזור בו מתגוררת התובעת גבוה ב-60% לעומת השיעור הממוצע בישראל והסיכוי למציאת עבודה למוגבלים מסוגה של התובעת הינו אפסי. ואולם, מעדותו של מר צרפתי לא עלתה תמונה כה קודרת כפי זו שהוצגה בסיכומים. ראה בעמ' 6 לפרוטוקול: "אתה שואל אותי האם מה הם הנתונים הרשמיים באזור בקעה אל גרבייה ואני משיב לך כאלף דורשי עבודה כל חודש והחל מחודש אוגוסט 2005 הנתונים בשירות התעסוקה הצטמצמו מאוד שכן פועל שם הפרוייקט של ויסקונסין המספר כעת הוא כחמש מאות" מדבריו עלה כי אמנם שיעור האבטלה גבוה יותר, אך אין מדובר בפער גדול במיוחד. ראה בעמ' 6 לפרוטוקול: "אתה שואל מה שיעור דורשי העבודה באיזור הזה, בהשוואה ליתרת האיזורים בארץ, ואני משיב לך שיעורם גבוה יותר שם... השיעורים שם של דורשי עבודה הוא עשרה אחוז לעומת כשבעה ביתרת הארץ" באשר לשיעור ההשמות הנמוך של מוגבלים הסביר מר צרפתי: "את שואלת אם אנחנו עושים מבחנים לצורך בחינת יכולת התעסוקה של אותו אדם ואני משיב לך שבהחלט. הנתונים שמסרתי קודם הם פועל יוצא של אותם מבחנים. יש ועדה רפואית, רופא תעסוקתי וכו'. הם קובעים את המוגבלות ואיזה מוגבלות. את שואלת אם בהתאם למוגבלויות שהם מוצאים הם גם מציעים פתרונות ואני משיב לך שכן לכן שיעורי ההשמה אצל מוגבלים נמוכים יותר." מכל מקום גם עובר לתאונה וחרף נתוני האבטלה הגבוהים, עבדה התובעת לפרנסתה ושבה לעבוד לאחר כל אחת משלוש הלידות הראשונות, עובר לתאונה. 43. ואולם, התובעת לא הראתה כי כלל ניסתה לחפש עבודה כלשהי. העובדה כי עלה בידיה לקחת שיעורי נהיגה ולהוציא רישיון נהיגה לאחר התאונה יש בה כדי ללמד כי איננה מוגבלת לחלוטין והיא מסוגלת לפעולות שונות על אף הכאבים המלווים אותה. ראה עדותה בעמ' 29-30 לפרוטוקול: "את שואלת למה הוצאתי רישיון נהיגה אחרי התאונה, ואני משיבה לך שאני רציתי להוציא רישיון נהיגה, היה לי חשק להוציא רישיון נהיגה. המורה של הנהיגה ידע שיש לי בעיה בגב תחתון, ושאני חיה על תרופות... את שואלת אם היה לי חשק לנהיגה למה לא היה לי חשק ללכת לנסות לעבוד ואני משיבה לך שאני עבדתי, עכשיו אני לא יכולה. לשאלתך - מפני שהעבודה צריכה להיות קבועה יום אחרי יום" 44. כמו כן לא הובא מטעמה הסבר מתקבל על הדעת מדוע כלל לא פנתה ללשכת התעסוקה ו/או ניסתה לחפש אפשרות תעסוקתית אשר תוכל להתאים למגבלותיה. ראה עדותה בעמ' 30 לפרוטוקול: "את שואלת אם זה נכון שאני לא נרשמתי בלשכת התעסוקה לחפש עבודה ואני משיבה לך שהלכתי פעם בחדרה, אני לא זוכרת באיזה חודש זה היה, אני רציתי לרשום את עצמי בלשכה ואמרו לי שאסור לי. את שואלת למה ואני משיבה לך שאמרו לי לפנות לביטוח לאומי... את שואלת אם הלכתי לשיקום בביטוח לאומי מאז התאונה ועד היום ואני משיבה לך שיכול להיות שהלכתי פעם אחת" וכן עדותה בעמ' 32 לפרוטוקול: "את שואלת אם ניסיתי ללכת לעבוד במפעלים באיזור ואני משיבה לך שלא, שם צריך כל הזמן להתכופף ולהתרומם, אסור לי, וזה מאוד קשה לי. את שואלת אם ניסיתי לעבוד בחנות ואני משיבה לך שאני לא יודעת לעשות שום דבר חוץ מאשר בחקלאות, לטפל בפירות. את שואל אם אני מטופלת על ידי המועצה של איזור מנשה למשל במחלקת הרווחה בגלל הילדים ואני משיבה לך שכן, המועצה מאוד עוזרת לנו, כי היא רואה את המצב שלי. את שואלת אם ניסיתי לברר אצלם מה האפשרויות שלי לעבוד, איזה קורסים יש, ואני משיבה לך שאני לא יכולה לעבוד. מה שאני יודעת לעבוד זה רק בחקלאות וזה עכשיו לא מתאים לי" 45. אמנם מומחה בית המשפט קבע כי התובעת איננה יכולה לשוב לעבודתה בחקלאות. יחד עם זאת המומחה לא ראה לקבוע כי התובעת איננה כשירה לכל עבודה. המומחה אף לא סבר כי אין היא מסוגלת לכל עבודה במשק ביתה. ראה עדותו בעמ' 57, 59 לפרוטוקול: "אתה אומר לי שהתובעת הצהירה שכשהיא יושבת הרבה זמן מתחילים לה כאבים והיא צריכה ללכת ולעמוד, אני משיב לך שזה דבר אופייני למצב של מחלת דיסק גם לאחר ניתוח. מצב של ישיבה הלחץ על הדיסק או על הרווח בין החוליות הוא יותר גבוה מאשר במצב של עמידה או הליכה. אתה שואל האם נכון במצבה של התובעת לא מומלץ שהיא תעבוד בישיבה יום שלם ליד קו ייצור, אני משיב לך שנכון... אתה שואל אם זה נכון שלתובעת לא מומלצת שום עבודה שהיא צריכה להרים משקלים, אני משיב לך שתלוי איזה משקל, ארגזים ממש לא ואני מתכוון ל - 20 ק"ג. פחות מ-5 ק"ג היא יכולה להרים ולא לעיתים תכופות. אתה שואל האם אני לא חושב שהיא זקוקה לעזרה במשק הבית, אני משיב לך שאם אתה מתכוון לעזרה תמידית אז לא." אין זאת אלא שבטרם התאוששה התובעת מן הניתוח השני, כבר היתה בהריון עם ילדה הרביעי. כיום מטופלת התובעת בשני ילדים חולי C.P. על כל המשתמע מכך. גם לעובדה זו בוודאי השפעה על חוסר ניסיונה למצוא תעסוקה כלשהי לאחר התאונה. 46. ראיתי לציין כי מעדות התובעת ובעלה עלה כי היא מסוגלת לבשל מעט בביתה ולבצע חלק מן עבודות הבית. ראה עדות התובעת בעמ' 33 לפרוטוקול: "את שואל אם אני יכולה לעשות סיר אורז ואני משיבה לך שסיר קטן אני יכולה, אבל אני לא יכולה לעמוד כל הזמן, אם אני עומדת הרבה זמן זה מתחיל לכאוב לי, אני צריכה ללכת. את אומרת שאני יכולה לקום לשבת ולקום, ואני משיבה לך כי הכיריים שלה הגז הם גבוהות. את שואלת לגבי כסא גבוה ואני משיבה לך שלא ניסיתי. יש לי מכונת כביסה בבית. את שואלת אם אין לי בעיה לשים כביסה במכונה ואני משיבה לך שהידיים לא כואבות לי אבל הגב כן." 47. אני סבורה כי הייתה מגמתיות בעדות בעלה של התובעת באשר הוא ניסה לתאר כי היא איננה מסוגלת לעשות חלק מן הדברים אשר נצפו בקלטות וגם עלו מתוך עדותה, כגון יכולתה לכבס ותיעודה כשהיא שוהה עם ילדיה בגן המשחקים. ראה בעמ' 16, 19 לפרוטוקול: "את שואלת אם אשתי עושה כביסה ואני משיב לך שלא. יש לנו מכונת כביסה. את שואלת מי יורד לשחק עם הילדים, האם התובעת ואני משיב שלא" 48. יחד עם זאת, התרשמתי כי התובעת אכן סובלת בשל הפגיעה בגבה. בעת שנכחה באולם בית המשפט ניכר היה בה שהיא נתונה בכאבים ואינה מוצאת מנוח ומהתנהגותה לא נוצר הרושם של מצג שווא. ראה את דברי המומחה במהלך חקירתו ע"י ב"כ הנתבעת בעמ' 54 לפרוטוקול: "את שואלת אם אני סבור שיש מקום לבדוק אותה בשנית על ידי, אני משיב לך שאת לוקחת סיכון, כי כמו שהיא מסתובבת באולם (הערת בית המשפט - כמו בישיבות הקודמות שהתובעת לא מוצאת מנוח קמה ויושבת, יוצאת מהאולם וחוזרת)" בבדיקה מאוחרת של המומחה את התובעת (לבקשת הנתבעת), מיום 19.09.2006, מצא האחרון כי ישנה החמרה קלה במצבה ממצבה במועד בדיקתו אותה ביום 21.06.2001. 49. לא ראיתי לקבל את טיעון הנתבעות כי התובעת אינה סובלת מכל מגבלה תפקודית אך בשל כך שנצפתה מרימה את ילדיה בזרועותיה ומשחקת עימם. בהיות שני ילדיה הקטנים בעלי מוגבלויות קשות הנזקקים לעזרתם הצמודה של הוריהם, אך סביר הוא כי על אף כאביה התובעת תרים אותם בזרועותיה. דומה כי באמור להלן יש כדי לתאר את המתחולל בנפשה של התובעת למשמע בכי ילדיה הקטנים: "את שואלת איך זה שלהחזיק את מוחמד על הידיים ולהחזיק את ביסאן (שני ילדיהם הקטנים ח.ו.ו) אשתי יכולה אבל לעשות סיר עם אוכל היא לא יכולה, ואני משיב לך שגם אם היא לוקחת אותם על הידיים אז יש לה כאבים, אבל היא לא יכולה להגיד לו לא כשהוא אומר לה אמא" (חקירת בעלה של התובעת בעמ' 23 לפרוטוקול) "את שואלת אם ב-2004 כשמוחמד היה בן 4 האם החזקתי אותו על הילדים כאשר המתנו להסעה ואני משיבה לך שאני לא כל הזמן הייתי מרימה אותו לא כל פעם, פעם הייתי מרימה אותו ומיד מורידה אותו כי הוא כבד. מפני שהוא היה בוכה, מתוך בכי שהוא ביקש את אמא הייתי מרימה אותו אבל לא הרבה זמן" (חקירת התובעת בעמ' 31 לפרוטוקול) 50. מלבד ההתכופפות היחידה להרמת הבגד שהודגמה בקלטת, לא נצפתה התובעת כשהיא מתכופפת. אף חוקר הנתבעת, מר בועז אליאס, העיד על כך בעמ' 43 לפרוטוקול: "אתה אומר לי שעברת על התצהיר השני (נ/8) ועל הקלטות ובכל הקלטת שלא רואים את התובעת מתכופפת ובתצהיר אני לא רואה את העובדה הזו ושואל אותי אם לא נראה לי שכאשר אני מגיש תצהיר לבית משפט זה צריך להיות רשום שם, אני משיב לך שלא ראיתי שהיא מתכופפת אז לא כתבתי את זה" 51. בנוסף לזאת, דרך ההתכופפות אשר התובעת הדגימה בקלטת אובחנה על ידי המומחה כאופיינית לאנשים בעלי בעיות גב. ראה בעמ' 49 לפרוטוקול: "את שואלת עד איפה בבדיקה שלי היא הדגימה כיפוף, אני משיב לך שזו הערכה לא יותר מ- 30 מעלות... את שואל מה המצב הנורמאלי, אני משיב לך כיפוף נורמאלי של בחורה בת 27, הייתי מצפה שיהא יכולה להתכופף 90 מעלות. את אומרת לי שהיא בקלטת מתכופפת יותר מ- 30 מעלות, אני משיב לך כן, אבל זה בצירוף עם כיפוף הברכיים וזה מה שמלמדים אנשים עם בעיות גב, זה להתכופף בעזרת הברכיים" 52. לא ראיתי לקבל את טענתן של הנתבעות כי בלאו הכי התובעת לא הייתה שבה לעבודה לאחר לידת שני ילדיה הקטנים ובשל מאפייני התעסוקה במגזר אליו היא משתייכת. לאור העובדה כי מיד בתום חופשות הלידה של שלושת ילדיה הגדולים שבה התובעת לעבודתה, ולאור העובדה כי ילדיה הקטנים נמצאים במסגרות מסודרות עד לשעות הצהריים, ראיתי לקבוע כי קיים סיכוי סביר שהתובעת הייתה שבה לעבודתה כפועלת חקלאית אלמלא התאונה, גם אם למסגרת שעות מצומצמת יותר נוכח הצורך לטפל בשני ילדיה הפגועים. 53. קיומה של הנכות הרפואית הינו תנאי לקביעתה של נכות תפקודית, אך אין הכרח כי תהיה חפיפה בין שתיהן [על כך ראה בע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי פ"ד נב(3) 792, 799]. הנכות התפקודית מבטאת את מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, בהתחשב בין היתר בעיסוק ובמקצוע. בשל מגבלותיה של התובעת, ובהתחשב בנתוניה האישיים ראיתי להעמיד את שיעור נכותה התפקודית על 30%. שיעור ההשתכרות 54. התובעת צרפה טופסי 106 לשנים 1998 ו- 1999, לפיהם שכרה הממוצע בשנת 1998 (כולל דמי הבראה וחופשה) היה 2,857 ₪ ובשנת 1999 שכרה הממוצע היה 2,620 ₪ (כאשר בחודשים אפריל-יוני שהתה בחופשת לידה). היות ובשנת 1999 עבדה התובעת רק 3 חודשים מלאים ולא קיבלה חלק יחסי של דמי הבראה, החישוב ייקבע לפי שכרה הממוצע בשנת 1998, דהיינו 2,857 ₪. סכום זה כשהוא צמוד להיום מגיע לסך של 3,420 ₪. מאז התאונה התובעת לא שבה לעבוד. 55. לאור העובדה שהתובעת נעדרת השכלה מקצועית כלשהי, והעובדה כי גם אם הייתה שבה לעבודה בחקלאות יש להניח שבשל הקושי הפיזי הגלום בעבודה זו לא הייתה מתמידה בה עד גיל פנסיה ולאור הצורך הרב בעזרה שנוצר בשל לידת ילדיה הפגועים, לא ראיתי להביא בחשבון עלייה בשכרה של התובעת עם השנים והחישוב יבוצע לפי שכר של 3,420 ₪. דיון בראשי הנזק הפסדי השתכרות בעבר 56. לתובעת אושרה תקופת אי כושר בת 18 חודשים (מיום 16.08.1999 ועד 25.02.2001). המומחה אישר תקופת אי כושר זו בשאלות הבהרה שהופנו אליו. 3,420 ₪ X 18 = 61,560 ₪ סכום זה בצירוף ריבית מאמצע תקופה (16.05.2000) עומד על - 83,258 ₪ 57. בגין התקופה שמתום תקופת אי הכושר ועד היום, סך הכול 6.5 שנים שהן 78 חודשים, לפי נכות בשיעור 30% משכר של 3,420 ₪ כפי שצוין לעיל: 3,420 ₪ X 30% X 78 = 80,028 ₪ סכום זה בצירוף ריבית מאמצע תקופה (25.05.2004) עומד על - 90,989 ₪ סה"כ הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר - 174,247 ₪ הפסדי השתכרות בעתיד 58. התובעת כיום בת 35 שנים וראיתי לאור מכלול נסיבותיה להביא בחשבון 25 שנים נוספות עד הגיעה לגיל 60. לפי חישוב של 30% משכרה בהיוון מתאים: 3,420 ₪ X 30% X 210.8764 = 216,353 ₪ הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעתיד - 216,353 ₪. עזרת הזולת לעבר ולעתיד 59. בסיכומים טוען ב"כ התובעת כי בתקופת אי הכושר נעזרה התובעת בבעלה, בניהאיה ובשיראז ומעריך את עלות העזרה בסך של 8,000 ₪ לחודש. עבור העזרה ברוב עבודות משק הבית מתום תקופת אי הכושר ועד היום מבוקש סכום חודשי של 4,000 ₪. כמו כן נטען כי בשל מחלתם הקשה של ילדיה הקטנים תזדקק התובעת לעזרה חודשית בהיקף של 4 שעות ביום (וכן תוספות סוציאליות בשיעור 25%) בעלות של 35 ₪ לשעה עד שבתה הקטנה ביסאן תהא בת 25. לאחר הגיע ביסאן לגיל 25 מבוקשת עזרה בהיקף של 8 שעות שבועיות עד תום תוחלת חיי התובעת. 60. מנגד טוענות הנתבעות כי התובעת לא הוכיחה כי העסיקה עזרה בעבר והסכומים הנקובים אינם נתמכים באסמכתאות והם מופרזים ודמיוניים, בפרט לאור תפקודה התקין של התובעת. 61. מקובל עלי כי בסמוך לניתוחים ובמהלך תקופת אי הכושר נדרשה התובעת לעזרה בהיקף אשר חרג מעבר לעזרה סבירה המצופה מבן משפחה. עם זאת, מלבד אישור בודד מאת כאפיה אבו ארקיה לפיו עבדה אצל התובעת ובעלה תמורת 2,000 ₪ לחודש, לא הומצאו אסמכתאות לסכומים הנתבעים, והסתבר כי התובעים טרם שילמו עבור העזרה שקיבלו (ראה עדות הגב' ניהאיה) אלא לדבריהם התחייבו לשלם לאחר שיתקבלו לידיהם הפיצויים. 62. כך גם לא ראיתי לקבל עדויות התובעת לפיהן אין היא מסוגלת לבשל אלא סיר קטן ועל כן כלל לא עוסקת בבישול. אין כל הבדל בין בישול סיר אורז גדול או קטן וכיוצא בזה. הוא הדין באשר להכנסת כבסים למכונת הכביסה ותלייתם, ככל שלא מדובר בכבסים כבדים.סאת הגם שאני מקבלת שהתובעת נזקקת ותזדקק בעתיד לעזרה בעבודות משק הבית מעבר לעזרה שצפוי כי תקבל מבני משפחתה. עוד ראיתי להביא בחשבון שהתובעת ובעלה מקבלים עזרה מהמועצה בטיפול בילדיהם הפגועים מספר שעות ביום. בשוקלי כל אלה ראיתי לקבוע פיצוי גלובלי אשר ישקף עלות עזרה חודשית מאסיבית בתקופת אי הכושר המלא, ולאחר מכן בעלות פחותה תוך התחשבות במכלול הנסיבות. 63. בעבור עזרת הזולת לעבר ולעתיד ראיתי לפסוק סך של - 250,000 ₪ הוצאות רפואיות וניידות לעבר ולעתיד 64. התובעת הייתה באי כושר תקופה ארוכה. מקובלת עלי הטענה כי נדרשה לשלם עבור נסיעות מוגברות, ביקורים אצל רופאים ורכישת תרופות. עם זאת, לא צורפו אלא קבלות בודדות. מקובל עלי שככל שהתובעת נדרשת לצאת לעבודה במצבה שלאחר התאונה (שהרי הפיצוי שראיתי לקבוע מביא זאת בחשבון) יש להביא בחשבון כי לתובעת יהיה קושי בנסיעה באוטובוסים. לתובעת ובעלה אין רכב פרטי בבעלותם. כך גם תזקק התובעת לתרופות נוגדות כאבים ותידרש לשלם את דמי ההשתתפות העצמית בעלות התרופות בקופת החולים. על כן בשוקלי כל אלה ראיתי לפסוק סך גלובלי של - 85,000 ₪ בראש נזק זה. כאב וסבל 65. לתובעת נקבעו 20% נכות. התובעת אושפזה למשך 17 ימים בגין התאונה. חישוב הפיצוי בראש נזק זה עומד על - 47,648 ₪. סה"כ הנזק של התובעת בגין התאונה עומד על - 773,248 ₪ ניכויים 66. התובעת קיבלה 4 תשלומים תכופים כדלקמן: סך של 5,000 ₪ ביום 21.02.2000 סך של 5,000 ₪ ביום 29.05.2000 סך של 8,000 ₪ ביום 22.11.2000 סך של 10,000 ₪ ביום 11.04.2001 הסך הכולל של התשלומים התכופים כשהם משוערכים להיום עומד על - 41,422 ₪. סכום הפיצוי לאחר ניכויים עומד על 731,826₪. סוף דבר 67. ראיתי להעמיד את הפיצוי לו זכאית התובעת בגין נזקיה תולדת התאונה מיום על סך - 731,826 ₪. 68. הנתבעות ישלמו לתובעת סכום זה כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 69. כן תשאנה הנתבעות בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור של 13% ומע"מ כחוק. גם סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. עמוד השדרה