תקיפה על ידי קטינה רקע עובדתי: עניינה של תביעה זו הוא בתקיפות, שהותקף התובע, יליד 1924, על ידי הנתבעים, ואשר בגינן הורשעו הנתבעים, למעט הנתבעת 3. הכרעת הדין המרשיעה ניתנה על ידי כב' השופט קסירר ביום 11.7.02 בתיק ק"פ(פ"ת)101/99 (להלן - הכרעת הדין). כפי שנאמר בהכרעת הדין, הנתבעת 3 לא הורשעה אך ורק מחמת היותה קטינה בזמן ביצוע התקיפות. התקיפה הראשונה, בגינה הורשעו הנתבעים 1, 2 ו-4, ארעה ביום 2.8.97, כפי שמתואר בהכרעת הדין, כאשר הנתבעות 2 ו-3 אחזו בזרועות התובע, והנתבעים 1 ו-4 היכו בפניו ובכל חלקי גופו של התובע. הנתבע 1 השתמש לצורך הכאת התובע בצינור ברזל, ואילו הנתבע 4 השתמש לצורך כך באלה הדומה לאלה משטרתית. כתוצאה מהתקיפה נגרמו לתובע חבלות, שלוש משיניו נשברו, נגרמו לו שטפי דם ופגיעה באזניים וכן ירידה בשמיעה. התקיפה השניה, בגינה הורשעו רק הנתבעים 1 ו-2, ארעה ביום 24.4.98, כפי שמתואר בהכרעת הדין, כאשר הנתבעים 1 ו-2 תקפו את התובע, השכיבוהו על הרצפה וחבטו בו. כתוצאה מכך נפגע התובע בראשו ונגרם לו פצע קטן. כמו כן אובחנו אצל התובע מכות בפנים, בבית החזה ובגב. בגין ביצוע העבירות נגזרו על הנתבעים 1, 2 ו-4 עונשי מאסר על תנאי. הנתבעת 3 חוייבה לחתום על התחייבות כספית לאי ביצוע עבירה. טענות התובע: התובע טוען, כי ארועי התקיפה גרמו להתדרדרות במצבו הרפואי, יתר לחץ דם וירידה בשמיעה. בסופו של דבר הביאו ארועי התקיפה לכך שהתובע לקה בשני ארועים מוחיים. טענות הנתבעים: הנתבעים מכחישים קשר סיבתי כלשהו בין מצבו הרפואי של התובע ובין ארועי התקיפה. טענה נוספת בפי הנתבעים, טענה בדבר קיומו של אשם תורם מצידו של התובע. לטענת הנתבעים, התובע התעמר בהם בכך שחסם את דרכו של הנתבע 1, קינטר את הנתבעים, השליך אבנים, גידף אותם וחירחר ריב. הנתבעים פעלו כדין כדי להגן על עצמם ורכושם מפני התנהגותו של התובע. מומחה בית המשפט: פרופ' ז'אן אשכנזי מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגי. בחוות דעתו מיום 20.2.05 ציין פרופ' אשכנזי, כי התובע סובל מנכות צמיתה בשיעור 100%, כאשר 10%-13% מתוכם נובעים מארועי התקיפה. עוד ציין פרופ' אשכנזי, כי התובע זקוק לטיפול סיעודי. דיון: שאלת האחריות: בסעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, נקבע: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". בהתאם להוראות אלו הממצאים והמסקנות שבהכרעת הדין, אשר קבעו, כי הנתבעים אכן ביצעו את התקיפות הנטענות, הינן ראיה לכאורה גם במשפט זה. יתירה מכך, וכפי שנאמר בסעיף 2.א. לכתב סיכום טענות הנתבעים, הנתבעים אינם מכחישים את ארועי התקיפה הנטענים. לפיכך יש לקבוע, כי הנתבעים אכן תקפו את התובע באופן המתואר לעיל, וכפי שנקבע בהכרעת הדין, ועל כן הם חייבים בנזקים שנגרמו לתובע בעטין של תקיפות אלו. הנתבעים לא הצליחו להוכיח קיומו של אשם תורם מצידו של התובע. זאת במיוחד לאור אופין האכזרי של התקיפות, כמתואר לעיל. הקשר הסיבתי: במהלך ההוכחות העיד ד"ר דניאל דליות. ד"ר דליות העיד, כי הוא חתם על נספח י2 לתצהיר התובע, מכתב שחרור מבית רבקה - מרכז רפואי גריאטרי, שם אושפז התובע לאחר ארוע מוחי בו לקה בשנת 2003. במסמך זה נאמר, כי התובע סבל לפני הארוע המוחי מיתר לחץ דם ולא הקפיד לקחת תרופות. ד"ר דליות ציין, כי אי טיפול ביתר לחץ דם עלול לגרום לארוע מוחי (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 18-19), ובהחלט יתכן, כי הארוע המוחי בו לקה התובע נגרם כתוצאה מאי לקיחת תרופות (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 22-23). עד נוסף שהעיד היה ד"ר יוסף פרחי, אשר ערך את נספח ט לתצהיר התובע, מכתב קבלה למחלקה פנימית ג במרכז הרפואי רבין - קמפוס גולדה משנת 2002. ד"ר פרחי אישר, כי על סמך מכתב מרופא המשפחה של התובע ציין בנספח ט הנ"ל, כי התובע לא נטל תרופות מזה זמן רב (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 16-21). ד"ר פרחי אישר, כי אי נטילת תרופות נגד יתר לחץ דם, ממנו סבל התובע, יכולה היתה להיות הגורם לארוע המוחי בו לקה התובע (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 6-20). עוד ציין ד"ר פרחי בצורה חד משמעית, כי לא ניתן לקשור את התקיפה משנת 1998 לארוע המוחי בו לקה התובע בשנת 2002 (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 3-4). גם המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' אשכנזי, בעדותו בפני אמר, כי לאור מצבו הרפואי של התובע ונוכח יתר לחץ הדם ממנו סבל, יתכן בהחלט שאין כל קשר בין ארועי התקיפה ובין הארוע המוחי בו לקה התובע בשנת 2002. פרופ' אשכנזי גם שלל קשר בין יתר לחץ הדם בשנת 2002 ובין ארועי התקיפה משנת 1997 ומשנת 1998 (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 10-26). עוד אישר פרופ' אשכנזי, כי אין כל אינדקציה לכך, שהתובע החל לסבול מיתר לחץ דם כתוצאה מארועי התקיפה או איזה מהם (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 20-21). בהמשך השיב פרופ' אשכנזי וקבע בצורה פסקנית, כי "לא יכול להיות שארוע מוחי יקרה כתוצאה מחבלה ויגיע באיחור של ארבע שנים. מכסימום שבוע עד חודש וחצי" (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 5-6). פרופ' אשכנזי שלל, איפוא, בעדותו בפני קיומו של קשר סיבתי כלשהו בין הארועים המוחיים בהם לקה התובע משנת 2002 ואילך ובין ארועי התקיפה. לאור דבריו אלו של פרופ' אשכנזי לא ניתן לקבל את האמור בחוות דעתו, כי מתוך 100% נכות מהם סובל התובע יש לזקוף 10%-13% לארועי התקיפה. עד נוסף היה ד"ר מיכאל סער, שלדבריו הוא "רופא המשפחה האישי" של התובע (עמ' 46 לפרוטוקול, שורות 1-2). ד"ר סער שלל כל קשר בין ארועי התקיפה ובין מצבו הרפואי של התובע (עמ' 47 לפרוטוקול, שורות 16-17; עמ' 48 לפרוטוקול, שורות 8-9). העולה מכל האמור, כי התובע לא הוכיח קשר סיבתי כלשהו בין מצבו הרפואי הנוכחי ובין ארועי התקיפה ואף לא הוכיח קיומה של נכות כלשהי שנותרה לו כתוצאה מארועים אלו. יתירה מכך, נראה כי הוכח ההיפך, העדרו של קשר סיבתי שכזה. שיעור הנזק: התובע לא הוכיח נזק ממוני כלשהו ממנו סבל בעטיין של התקיפות. זאת במיוחד לאור העובדה, שלא הוכח קיומה של נכות כלשהי בעטין של התקיפות, כאמור לעיל. גם הסעד והעזרה להם הוא נזקק הינו בשל האירועים המוחיים בהם לקה, כאשר הוכח שאין כל קשר סיבתי בין ארועים אלו ובין התקיפות שהותקף על ידי הנתבעים. נותר, אפוא, לבדוק מהו שעור הנזק הלא ממוני ומהו שיעור הפיצויים המגיעים לתובע בגין ראש נזק זה. בנסיבות המקרה אני מחייב את הנתבעים 1-4, ביחד ולחוד, לשלם לתובע בגין ארוע התקיפה הראשון סך של 30,000 ₪. הנתבעים 1-2, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 10,000 ₪ בגין ארוע התקיפה השני. פיצויים עונשיים: התובע עותר לחיוב הנתבעים בפיצויים עונשיים. תכלית הפיצויים היא להשיב את המצב לקדמותו ולהעמיד את הניזוק, במידת האפשר, באותו מצב בו היה אילו לא היה מתרחש ארוע הנזיקין. חיוב מזיק בתשלום פיצויים עונשיים מהווה חריגה מעקרון זה. חיוב מזיק בתשלום פיצויים עונשיים לניזוק מטיב את מצבו של הניזוק מעבר לנזק שנגרם לו, ומהווה חריגה מעקרון השבת המצב לקדמותו. יתירה מכך, חיוב זה עלול להביא לנקיטת סנקציה כפולה נגד המזיק, כאשר החיוב בפיצויים עונשיים בא בנוסף להטלת סנקציה פלילית בגין אותו מעשה. מאידך, חיוב בפיצויים עונשיים יש בו כדי להוות גורם מרתיע מפני הישנות מעשים הראויים לגינוי, ומהווה חיזוק להגנה מפני מעשים שכאלו. דיון מפורט בעניין זה נמצא בע"א 140/00, עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פד"י נח(4)486, עמ' 562 ואילך. הפסיקה בישראל הכירה בסמכותם של בתי המשפט לחייב מזיק בפיצויים עונשיים, החיוב בפיצויים שכאלה מתמקד בדרך כלל למעשי נזק שנעשו בזדון. ראה לעניין זה ע"א 140/00 הנ"ל, עמ' 566. פיצוים עונשיים נועדו להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה. פיצויים עונשיים אינם נשענים על בסיס תרופתי ולא נועדו להשיב את המצב לקדמותו, אלא הרציונל מאחוריהם הוא עונשי והרתעתי (ע"א 9225/01, זיימן נ' קומרן, ;, עמ' 22 לפסה"ד). ומהי עמדת המשפט העברי בעניין הפיצויים העונשיים בעניין זה מצויה סקירה רחבה בשתי חוות דעת של ד"ר יובל סיני מהמרכז ליישומי משפט עברי (ישמ"ע), וכן בפסק הדין בע"א 9656/03, עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' זינגר, , עמ' 19 לפסה"ד ואילך. במקרה שאדם מכה אדם אחר ללא גרימת נזק ממוני קנסו חכמים את המכה בשיעורים קבועים של תשלומים. המשנה במסכת בבא קמא (ח,ו) קובעת: "התוקע לחברו (= מכהו על אזנו), נותן לו סלע; רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי, מנה (= מאה דינרים). סטרו, נותן לו מאתיים זוז. לאחר ידו, נותן לו ארבע מאות זוז. צרם (= משך) באוזנו, תלש בשערו, רקק (= ירק) והגיע בו הרוק, העביר (= הסיר) טליתו ממנו, ופרע ראשה של אישה--נותן ארבע מאות זוז. הכול לפי כבודו. אמר רבי עקיבה, אפילו עניים שבישראל--רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקוב". הרמב"ם(מצרים, מאה 12) (הלכות חובל ומזיק ג, ח) פוסק בעניין זה: "יש הכאות רבות שיש בהן ביזוי וצער מעט, ואין בהן נזק; וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים. וכל המכה חברו הכאה מהן, משלם אותו הממון הקצוב". אמנם המקרים בהם קבעה התורה חיוב בפיצויים עונשיים מעבר לנזק הממוני שנגרם אינם רבים, והם מתייחסים למקרים חמורים במיוחד, כגון: אונס, פיתוי, הוצאת שם רע על אשתו וגניבה. יחד עם זאת, הוקנתה לבית הדין סמכות רחבה לגזירת עונשים לצורכי התראה בהתאם לצרכי השעה, וכפי שמנוסחים הדברים היטב על ידי הרמב"ם (הלכות סנהדרין כד, י): "כל אלו הדברים, כפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך, ושהשעה צריכה לכך". הרשב"א (= רבי שלמה בן אדרת, ספרד מאה 13) בתשובותיו פוסק: "ורואה אני: שאם העדים נאמנים אצל הברורים (=הממונים), רשאים הן לקנוס קנס ממון או עונש הגוף, הכל לפי מה שיראה להם, וזה מקיים העולם. שאם אתם מעמידין הכל על הדינין הקצובים בתורה, ושלא לענוש אלא כמו שענשה התורה: בחבלות, וכיוצא בזה, נמצא העולם חרב, שהיינו צריכים עדים והתראה. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה. וכל שכן בחוצה לארץ, שאין דנין בה דיני קנסות, ונמצאו קלי דעת פורצין גדרו של עולם, נמצא העולם שמם, וכבר קנסו זכרונם לברכה קנסות במכה את חבירו ביד או בארכובה ואעפ"י שאלו דיני קנסות הן, ואין דנין אותן בבבל כדאיתא התם בריש פרק המניח את הכד (מסכת בבא קמא, פרק שלישי), מכל מקום, בכל מקום ומקום דנין לעתים בכיוצא בהן לגדור את הדור. ... וכן עונשין בכל דור ודור ובכל מקום ומקום, שרואין שהשעה צריכה לכך, ולייסר השוטים והנערים המטים עקלקלותם. ... ולפיכך, ברורים אלו שעשו זה, אם ראו צורך השעה לענוש ולקנוס ממון או גוף לתיקון המדינה ולצורך שעה, כדין עשו; וכל שכן בדאיכא הורמנא דמלכא (=כשיש רשות מן המלך) ... ומכל מקום, הברורים צריכין להתיישב בדברים, ולעשות מעשיהן אחר המלכה (=היוועצות ומחשבה), ולהיות כוונתם בכל עת לשמים". דבריו של הרשב"א הובאו על ידי ר' יוסף קארו (ארץ ישראל, מאה 16) בספרו "בית יוסף" (חשן משפט ב). המדובר בחיוב שמעבר לדין אשר נועד למטרות הרתאה בהתאם לצרכי השעה ונעשה במקרים חריגים. חיוב זה נעשה במסגרת סמכותו הכללית של בית הדין להטלת עונשים מרתיעים שמעבר לחיוב שבדין מחמת צורכי השעה. ומן הכלל אל הפרט. במקרה זה מדובר במעשי תקיפה אכזריים, שבוצעו על ידי הנתבעים כלפי התובע. הנתבעים הורשעו בגין מעשים אלו, כאמור לעיל, ונגזרו עליהם עונשי מאסר מותנה בגין כך. כמתואר בהכרעת הדין, בוצעו מעשי התקיפה בצוותא על ידי הנתבעים באופן אכזרי, ותוך שימוש בכלים שונים להכאת התובע. סבורני, כי אלו הן הנסיבות, כאשר מדובר במעשה זדוני, שבהן יש לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי עונשי. בנסיבות המקרה אני מחייב את הנתבעים 1-4, ביחד ולחוד, לשלם לתובע בגין ארוע התקיפה הראשון פיצויים עונשיים בסך של 40,000 ₪. הנתבעים 1-2, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע פיצויים עונשיים בסך של 20,000 ₪ בגין ארוע התקיפה השני. התביעה לחיוב בהוצאות: על הסכומים הנתבעים בתביעה זו נמנים פיצוי בגין שכ"ט עו"ד, ששולם על ידי התובע בהליכי הקובלנה הפלילית. המדובר בהוצאות משפט שהוצאו על ידי התובע בהליך הראשון, ובקשה לחייב בהן עתה את הנתבעים מהווה ערעור על אי החיוב בהוצאות בהליכי הקובלנה הפלילית. בהתאם להוראות סעיף 79 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, רשאי בית המשפט לחייב אדם שהורשע בפלילים בהוצאות משפט. הוראות אלו חלות גם במקרה של קובלנה פלילית, כאשר ניתן לחייב את הנאשם שהורשע בתשלום הוצאות משפט לקובל. לעניין זה ראה ע"פ(חי')2321/07, ברעם נ' הורוביץ, , עמ' 18 לפסה"ד; ע"פ(ת"א)2078/87, חברת אהליאב בע"מ נ' חברת תעשיות איירמק (1975) בע"מ, פס"מ תש"ן(2)235. משנמנע בית המשפט במסגרת הליכי הקובלנה הפלילית מחיוב הנתבעים בתשלום הוצאות משפט לתובע, מהווה התביעה שבפני לתשלום הוצאות משפט אלו ערעור על אי החיוב, כאמור לעיל. ברע"א 2993/04, בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' לונדנר, פד"י נח(5)49, 53, נאמר: "הדרך לתקיפת עצם החיוב בהוצאות המשפט והיקפן כפי שהוטל בפסק-הדין הינה על דרך ערעור על פסק-הדין". דברים אלו הינם בהמשך לדברים שנאמרו ברע"א 1191/98, חיפה כימיקלים בע"מ נ' Juneau Shiping Corp, . הדרך היחידה לתקיפת החיוב או אי החיוב בהוצאות משפט והיקף החיוב, שנקבעו בפסק דין, היא באמצעות הגשת ערעור על אותו פסק דין. לא ניתן לעשות זאת בדרך אחרת. במקרה דנן נמנע בית המשפט שדן בקובלנה הפלילית מלחייב את הנתבעים בהוצאות משפט. קביעה זו יצרה מעשה בית דין בשאלת ההוצאות, ואין התובע רשאי עתה לעתור שלא בדרך של ערעור להטלת חיוב בהוצאות. לפיכך דין התביעה, ככל שהיא נוגעת לרכיבי הוצאות המשפט הנתבעים בה, עלות שכ"ט עו"ד בהליכי הקובלנה הפלילית, להידחות. סיכום: הנתבעים 1-4, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 70,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעים 1-2, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 30,000 ₪ נוספים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובע וכן בשכר טרחת עורך דינו בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. משפט פליליקטיניםאלימותתקיפה