התובעת, ילידת 1939, עותרת לחייב את הנתבעות בגין נזקי גף שנגרמו לה, לטענתה, באירוע מיום 4.3.01, עת המתינה בתור לקופה בסניף הנתבעת 1 בראשון לציון ולוח מתכת נפל על רגליה. לתובעת נגרם שבר בבוהן רגלה השמאלית, ולטענתה נאלצה בתקופת ההחלמה לדרוך על רגל ימין בלבד ונגרמו לה כאבי גב תחתון וכאבים בברך ימין. התביעה הינה בהתאם לעוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הנתבעת 1 היא רשת המרכולים אשר בסניפה אירע האירוע הנטען. הנתבעת 2 היא מבטחתה. בכתב הגנתן הכחישו הנתבעות האירוע, הנזק והקשר הסיבתי ביניהם. כן הוכחשה חבותן בגין האירוע, ונטען לרשלנותה הבלעדית של התובעת. להוכחת פגימותיה של התובעת הוגשו חוות דעת בתחום האורטופדי: ד"ר שפירא מטעם התובעת וד"ר לידור מטעם הנתבעות. נוכח הפערים בין חוות הדעת מונה פרופ' היים כמומחה בית המשפט. חוות הדעת מטעם הצדדים הוגשו ללא חקירה (פרוטוקול מיום 16.1.07). לבקשת התובעת העיד פרופ' היים בקשר עם חוות דעתו (פרוטוקול מיום 18.11.07). מטעם התובעת העידו התובעת בעצמה. כן הוגשו מסמכים ותמונות. מטעם הנתבעות הוגשו מסמכים. עיקרי העובדות הצריכות לענייננו ושהוכחו כדבעי: התובעת הגיעה ביום 4.3.01 לסניף סופר סנטר סיטי, השייך לרשת הריבוע הכחול וערכה קניות. בעת שעמדה בתור לקופה נפל על רגליה לוח מתכת שניתק ממקומו מדלפק הקופה. לאחר שניסיון הרמת לוח המתכת לא צלח מפאת כובדו, הוזעקו למקום השומר והירקן והלוח הוסר מעל רגליה (סעיף 3 לתצהיר התובעת). בשעות הערב פנתה התובעת לחדר מיון (נספח א' לתצהיר התובעת), אובחן כי היא סובלת משבר מרוסק בבוהן רגלה השמאלית, היא נחבשה והומלץ על מנוחה עם רגל מורמת. עובר לתאונה היתה התובעת עקרת בית (עדות התובעת בעמ' 10 לפרוטוקול). עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם: התובעת בסיכומיה חוזרת על גרסתה לאירוע. לטענתה, יש להחיל בענייננו את סעיף 41 לפקודת הנזיקין. התובעת טענה כי הנתבעת נמנעה מלהביא עדים מטעמה, הימנעות אשר עומדת לחובתה. עוד טענה התובעת להעדר רשלנות תורמת מצידה, באשר נפילת הלוח לא היה במסגרת צפיותה והיא לא נקטה בפעולה כלשהי שהיה בה כדי לגרום לנפילה או למניעתה. ביחס לנכותה הרפואית מבקשת התובעת להסתמך על חוות הדעת מטעמה ובה אמנם לא נקבעה נכות בגין הגב או ברך ימין אך לטענתה קשר ד"ר שפירא בין מצב הגב וברך ימין והתגברות הכאבים שם ובין מוגבלותה בתקופת ההחלמה. עוד טוענת התובעת כי אין להסתמך על חוות הדעת של ד"ר לידור מטעם הנתבעות בשים לב לכך שהפנה למדריך הערכת נכות אמריקאי ומנגד לא נתן משקל לכאב שנגרם, המוכר במדריך האמריקאי כמקנה נכות. ביחס לחוות דעת פרופ' היים טוענת התובעת כי למרות מגבלות תנועה משמעותיות שמצא לא פסק נכות בגינן; כי מצבה של התובעת דומה תיפקודית למוגדר בסעיף 50(3) המקנה 10% נכות ועל המומחה היה לעשות שימוש בסעיף זה; כי בטווח התנועה הקיים אצל התובעת ניתן היה לקבוע את נכותה בשיעור 8% לכל הפחות; וכי הרגישות ממנה סובלת התובעת וממצאי המומחה מחייבים מסקנה לפיה סעיף 35(1) לתקנות בו השתמש המומחה להערכת מצבה של התובעת כלל אינו רלבנטי ולא יכול להוות בסיס לקביעת נכותה. ביחס למצבה הרפואי של התובעת עובר לתאונה נטען כי לא סבלה מבעיות רפואיות משמעותיות, כי התייחסה אל עצמה כבריאה לחלוטין ונהגה לבצע את כל עבודות הבית בעצמה, נהגה ללכת הרבה ולהשתמש בנעלי נשים אלגנטיות בעלות עקב גבוה. נטען, כי בסמוך לאחר התאונה היתה התובעת מוגבלת והעסיקה עזרה בשכר בהיקף של פעם בשבוע ונעזרה בבני משפחה. לטענתה, בחרה שלא להטריח בני משפחה ליתן עדות בהיות משקל העדות מוגבל וכי ברבות השנים אינה יכולה לאתר את העוזרת אשר הועסקה באורח זמני, אך טוענת כי דבריה נתמכים בקביעת המומחה בדבר נכויותיה הזמניות. עוד טוענת התובעת כי כיום אין באפשרותה לבצע את עבודות הבית כבעבר ואך בשל חיסרון כיס אין היא מעסיקה עזרה בשכר ונעזרת ככל האפשר בילדיה. טענות התובעת באשר לנזקיה יפורטו בשלב הדיון בראשי הנזק. הנתבעות בסיכומיהן טוענות כי התובעת לא עמדה בנטל הראיה והשיכנוע לעצם התרחשות האירוע נשוא התובענה, התובעת לא זימנה את הקופאית (הגם שלדבריה היא מכירה את הקופאית וקיבלה ממנה את פרטיה) או את השומר והירקן שנחלצו לעזרתה לטענתה, ולפיכך נותרה עדותה עדות יחידה של בעל דין. הנתבעות טוענות כי העדים, הגם שהם עובדי הנתבעת 1, אינם הנתבעת עצמה ולפיכך ניתן היה לזמנם בכל שלב. בנוסף, טוענות הנתבעות כי עדותה של התובעת לקתה באי-אחידות: לד"ר שפירא סיפרה שהחפץ שנפל עליה היה מדף סופרמרקט, לד"ר לידור סיפרה שהיה זה פס מתכת שנפל מחלקו האחורי של השולחן ובעדותה סיפרה על לוח מתכת או פלטה. הנתבעות טוענת כי התובעת לא עשתה דבר על מנת להבהיר מה היה החפץ שנפל עליה ומשכך אין לייחס אחריות לנתבעות. הנתבעות טוענות כי אין להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין על המקרה דנן. עוד מציינות הנתבעות כי לגרסת התובעת האירוע ארע בשעות עשר או אחת-עשרה בבוקר, התובעת פנתה לחדר המיון בשעה 20:18, וכי המדובר בפער זמנים תמוה בשים לב לשבר המרוסק שנגרם לתובעת. הנתבעות טוענת, כי פגיעתה הנטענת ארעה במקום אחר, בנסיבות אחרות ובזמן אחר. מוסיפות הנתבעות וטוענות כי לא הוצגה אף חשבונית או קבלה היכולה לאשר את היותה במקום בעת הנטענת, ולפיכך לא הוכיחה טענותיה. ביחס למהימנותה של התובעת נטען כי בעדותה התעקשה לטעון שהיתה בריאה לחלוטין עובר לאירוע תוך שהיא מתעלמת מעבר של כאבי גב, ברכים, בעיות בפרקים, כאבי רגליים וכו'. הנתבעות טוענות כי לאור משקל העדות, תוכנה הבעייתי והעדר הוכחה לעובדות הרלבנטיות יש לקבוע כי נטל ההוכחה לא הורם ולפיכך יש לדחות את התביעה. בסוגיית הנכות הרפואית טוענות הנתבעות כי יש להסתמך על חוו"ד פרופ' היים, לפיה מצבה הקליני הוא כזה המאפשר לה תנועה עם הבוהן, כי היא סובלת מכאב בבוהן בעת הליכה וכי בעיה זו ניתנת לפתרון אבסולוטי ע"י נעליים מתאימות בהתאם לעדות פרופ' היים. כן נטען כי מעבר לאפשרות לתקן את הנכות הרפואית באמצעות נעל מתאימה, אין לנכות השפעה תיפקודית ממשית, ויש לייחס מוגבלותה הנטענת למצבה עובר לאירוע. טענות הנתבעות באשר לנזקיה הנטענים של התובעת יפורטו בשלב הדיון בראשי הנזק. התובעת הגישה בקשה להגשת תגובה קצרה לסיכומי הנתבעות שעיקרה תחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין בהתבסס על טענת הנתבעות בסיכומיהן לפיה התובעת אינה יודעת מהו החפץ שנפל עליה באירוע נשוא התובענה. דיון, הכרעה ועיקרי נימוקים: תחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין. סעיף 41 ל , שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו", קובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". הסעיף קובע שלושה תנאים מצטברים להחלתו: כי לתובעת לא הייתה ידיעה או לא הייתה לה יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע נשוא התביעה; כי הנזק נגרם ע"י נכס שהיה בשליטתה המלאה של הנתבעת; וכי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת התרשלה מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות סבירה. באם הוכיחה התובעת התקיימות שלושת התנאים, יועבר נטל השכנוע לכתפי הנתבעות להראות שאין לייחס את האירוע לרשלנות מצדן. בסיכומיה, טוענת התובעת שיש להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכן לתובעת לא היתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות לנפילת לוח המתכת, לוח המתכת היה בשליטתה הבלעדית של הנתבעת 1 ומעצם נפילתו מתבקשת המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה. טוענות הנתבעות כי אין מקום לתחולת הסעיף לענייננו, שכן לא הוכח שהתובעת אינה יודעת או אינה יכולה לדעת מה נפל עליה ולכן התנאי הראשון להתקיימות הסעיף לא חל. לגבי התנאי השני הדן בשליטה מלאה בנכס, טוענות הנתבעות כי בהתאם לגרסת התובעת בתצהירה נגיעה של הקונה לפניה גרמה לאותו לוח ליפול, ובמצב זה אין לייחס עוד לנתבעת 1 שליטה מלאה על אותו לוח. ביחס לתנאי השלישי נטען כי אף הוא אינו מתקיים שהרי בהעדר מידע מה היה החפץ שנפל עליה, אין להסיק מסקנה של אי נקיטת זהירות סבירה מצד הנתבעת 1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לרבות עדות התובעת, חוות דעת המומחים (לעניין גרסת התובעת לקרות האירוע) וכלל המסמכים, שוכנעתי להעדיף את עמדת התובעת ולקבוע כי התנאים הקבועים בסעיף 41 לפקודה התקיימו בענייננו. התנאי הראשון דורש העדר ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שהביאו לאירוע. האם הנסיבות שהביאו לאירוע של נפילת לוח המתכת היו בידיעת התובעת התשובה לכך שלילית. גרסת התובעת, ובה ידיעתה בפועל באשר להתרחשות האירוע, הינה ביחס לנקודת הזמן של אירוע נפילת לוח המתכת עצמו. וכדבריה: "...ולפתע נפל על רגלי לוח מתכת או פלטה, שניתק ממקומו מדלפק הקופה." (סעיף 3 לתצהיר התובעת). כמו כן מגרסת התובעת ניתן ללמוד על גבולות ידיעתה בדבר הנסיבות הסובבות את האירוע: "איני יודעת בוודאות מה גרם ללוח זה להנתק מדלפק הקופה ולפול על רגלי, אולם ממה שהבנתי מיד לאחר האירוע, ככל הנראה אותו לוח לא היה מחובר בצורה טובה, וזאת לאחר שהוסר לצורך תיקוני חשמל כלשהם, ונגיעה קלה של הקונה לפני גרמה לו לפול." (סעיפים 4 ו- 5 לתצהיר התובעת). בחקירתה הנגדית הסבירה התובעת: "ברגע שזה נפל כל החוטים של המערכת ראיתי אותם למטה, לא ניחשתי ראיתי. זה נפל כנראה שהם תיקנו וזה חזר למקום." (עמ' 9 לפרוטוקול). הנסיבות אליהן מתייחס סעיף 41 לפקודה ביחס למודעותה בפועל ובכח של התובעת הינן "הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק". המונח אינו מצמצם את ידיעת התובעת לאירוע הסופי עצמו - קרי נפילת החפץ על רגלה - אלא הידיעה בפועל ובכח נדרשת בקשר עם העובדות, הנסיבות, שסבבו את המקרה. אין בידיעה באשר לחפץ הפוגע ומהותו כדי לשלול חוסר ידיעה בדבר הנסיבות הסובבות את האירוע. כך, במקרה בו נפל מדף עץ על ראשה של מורה למלאכה, אשר נבנה על ידי אחד מתלמידיה אך לא ברור מי הניחו על הארון, נפסק כי: "חוסר הידיעה הנדרש בתנאי זה צריך להתייחס לנסיבות הממשיות שגרמו למקרה שהביא לידי הנזק. זיהוי הנכס הפוגע ו/או המקום ממנו נפל אין בהם כדי לשלול חוסר ידיעה של הנסיבות הממשיות שגרמו לתאונה." (ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פד"י מב(1) 153, בעמ' 157). כך, במקרה בו נפל שלט שהותקן מעל חזית חנות ופגע במצחו של הנפגע. במקרה זה, בנסיבות בהן קבע בית המשפט כי "לא הוברר מה היתה הסיבה המדוייקת לנפילת השלט", נפסק כי: "למערער לא היתה ידיעה וגם הוא לא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנפילת השלט. השלט היה נכס של המשיבה והיתה לה שליטה מלאה עליו. ונפילתו של השלט מתיישבת יותר עם המסקנה שהמשיבה לא נקטה זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות כזו." (ע"א 635/74 מזי נ' "קוקה קולה" חברה מרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ, פד"י לא(1)242, בעמ' 244). כך, אף במקרה בו נפגע שנפל מפיגום ומסר גרסה לפיה מעקה הפיגום היה מושלם, נפסק: "בתיאור שמוסר הנפגע מפרי התרשמותו האובייקטיבית על אודות אופן אירוע התאונה אין כדי לחסום את טענתו כי לאמיתו של דבר לא ידע, ולא יכול היה לדעת, אל נכון, את הנסיבות האמיתיות שבגללן נפגע." (ע"א 8425/02 בדר נ' פארוק, פד"י נח(2) 673, בעמ' 675). מכל האמור לעיל עולה כי ידיעת התובעת, בפועל ובכח, הינה בקשר עם נפילת החפץ עצמו, ואין היא כוללת בתוכה את הנסיבות הממשיות אשר סובבות את הנפילה. אין בגרסת התובעת הפירוט הפוזיטיבי הנדרש (והשווה: רע"א 9113/05 מדינת ישראל נ' אבו ג'ומעה, פסק דינה של כב' הש' חיות מיום 9.12.07), וידיעתה המצומצמת אינה שוללת את חוסר הידיעה בדבר הנסיבות הממשיות של האירוע. זאת ועוד. הנתבעות טוענות לאי-אחידות בגרסת התובעת, תוך שהן טוענות שהתובעת לא הבהירה מהו אותו חפץ שנפל עליה ומהיכן נפל. לטענתן, הציגה התובעת גרסה שאינה בהירה לד"ר שפירא (מדף סופרמרקט) ולד"ר לידור (פס מתכת שנפל מחלקו האחורי של השולחן). אמנם, הנתבעות מבקשות להסתמך על אי-אחידות זו בטענה כי התביעה לא הוכחה, אך מחזקת למעשה את הטענה כי התובעת לא ידעה או לא יכולה היתה לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לאירוע נפילת הלוח. מכל האמור לעיל עולה כי התנאי הראשון הנדרש בסעיף 41 לפקודה התקיים. באשר לתנאי השני, שעניינו שליטה מלאה על הנכס, מצאתי כי בהיות החפץ אשר נפל ופגע בתובעת לוח מתכת שמהווה חלק מהמרכול עצמו, הרי שלנתבעת 1 היתה שליטה מלאה עליו. גרסת התובעת, לפיה נגיעה קלה של הקונה שלפניה גרמה לו ליפול אינה מאיינת את השליטה המלאה של הנתבעת על המרכול בכלל ולוח המתכת בפרט. באשר לתנאי השלישי, שוכנעתי כי נפילת לוח מתכת באזור הקופות, על קונה אשר ממתינה בתור לאותה קופה, מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת 1 התרשלה מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות סבירה. הנתבעת לא מסרה גרסה מטעמה באשר למהות אותו לוח מתכת שנפל לפתע, לא הבהירה מהותו, תפקידו, השימוש הנעשה בו, המתקן בו הוא מותקן, מה טיפול נעשה בו לפני ואחרי ואם בכלל, מה היו בדיקותיה ומסקנותיה לאירוע ואם בכלל ומה עשתה על מנת למנוע נפילות של לוחות מתכת כאמור, בכלל או בפרט, ומשכך בנסיבות האירוע סביר כי התרשלה. הגם כי המסקנה מן האמור לעיל הינה כי סעיף 41 חל במקרה דנן, מובהר ששוכנעתי לקבל את גרסת התובעת ביחס להתרחשות האירוע נשוא התובענה בהיות ליבת גרסתה אמינה ומהימנה. עדות התובעת הינה עדות יחידה של בעל דין, ולפיכך נבחנת היא בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. לאחר שבחנתי את עדות התובעת בזהירות, ולאור יתר הראיות המצויות בפני, לרבות המסמכים הרפואיים, מצאתי טעם אמיתי להסתמך ולקבל את עדותה באשר לאירוע, ולפיה נפל על רגלה של התובעת לוח מתכת והיא נחבלה בבוהן שמאל. גרסתה קוהרנטית, וככל שישנם הבדלים בתיאורים השונים הרי שמדובר בהבדלים תיאוריים, הנובעים מהשימוש שעושה התובעת בשפתה על מנת להסביר מהו החפץ שנפל על רגלה ולתארו. בכתב התביעה ובתצהירה תיארה התובעת את החפץ כ"לוח מתכת" (סעיף 5 ו- 6 לכתב התביעה וסעיף 3 לתצהיר התובעת), בחוות הדעת של ד"ר שפירא מטעמה מתוארת "נפילת מדף סופרמרקט" (עמודים 1 ו- 4 לחוות הדעת) ובחוות הדעת של ד"ר לידור מטעם הנתבעות מתואר "נפל מהחלק האחורי של השולחן פס מתכת". כלל תיאוריה זהים ביחס למהות החפץ ולטיבו המתכתי, זהים הם בליבתם, ואני מקבל את גרסתה באשר להתרחשותו. גם אלמלא חל סעיף 41 לפקודת הנזיקין ועל פי בחינת האירוע מנקודת המבט של חובת התובעת להוכיח את יסודות עוולת הרשלנות, מתקבלת מסקנה של הטלת חבות על הנתבעת, המחזיקה ובעלת השליטה במקרקעין, במתקן ובלוח המתכת אשר פגעו בתובעת. בחינתה של עוולת הרשלנות והמודלים אשר נקבעו ליישומה (ר' לדוגמה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח') מהווים, בעבר ובהווה, אבני דרך בבחינת סוגייה משפטית זו. הפסיקה הנוגעת לעוולת הרשלנות הינה רחבה וברוב המקרים מודולרית. ברי, כי הוכחת קיומם של יסודות הנזק, האשם והקשר הסיבתי בין השניים הקבועים בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] והמהווים את יסודותיה של עוולת הרשלנות ניתנים לבחינה באופן שבו ראשית יבחן המעשה / המחדל לגביו נטען כי גרם לנזק, ואם עולה המעשה בגדר התרשלות אזי יבדקו נסיבות המקרה גופא לרבות שיקולים הנוגעים לקביעתה של חובת זהירות. על יסוד שני אלו תקבע קיומה של אחריות - לחיוב או לשלילה. לעניין בחינת עוולת הרשלנות - קיומה או דחייתה, והטעמים לבחינתה כאמור לעיל, נמצאנו למדים בפסק דינו של כבוד השופט לוי, ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ: "מודלים משפטיים שונים עשויים לשמש ביישומה של הוראה זו ובבחינת האחריות על-פיה. דרך הניתוח השגורה בפסיקתנו היא זו המקדימה את בחינת קיומה של חובת זהירות, כמסגרת נורמטיבית הגודרת את הדיון כולו, לשאלת ההתנהגות אליה מתייחסת החובה. בשלב הראשון של אופן ניתוח זה נבחן ההצדק שבהטלתה של חובת זהירות עקרונית ("חובה מושגית"), ואם זו אינה נשללת, נפתחת הדרך לבדיקת קיומה של חובת הזהירות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ("חובה קונקרטית"). בשלב שני, לאחר שנמצא יסוד להטלתה של חובת זהירות - עקרונית ופרטנית כאחת - מתמקדת הבחינה בשאלה כלום הפר המזיק את חובתו זו (ראו ע"פ 186/80 יערי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 769; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז(3) 757; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113). כשלעצמי ביכרתי, חרף כך שהצדדים גזרו את טיעוניהם בפנינו על פי מידותיו של מודל זה, לילך בדרך אותה התווה חברי, השופט א' ריבלין בע"א 2625/02 נחום הנ"ל, בעמ' 401 (וראו גם הערתו בע"א 10083/04 גודר נ' המועצה האזורית מודיעים ואח', טרם פורסם, מיום 15.9.05, בפסקה השביעית לפסק-דינו). כמו שם, סבורני כי במקרה שבפנינו מוטב נידרש תחילה למחדלים אשר, כנטען, גרמו לנזק, ורק לאחר בירור השאלה אם עולים הם כדי התרשלות מצד המדינה, נפנה לבדוק כלום נסיבות המקרה, כמו גם השיקולים הנוגעים בדבר, מצדיקים קביעתה של חובת זהירות וכך - על יסוד השתיים - הטלתה של אחריות בעוולת הרשלנות. גישה זו, לא רק שעולה היא בקנה אחד עם לשון החוק ועם תכליתו, יש בה, להשקפתי, לתרום לבהירות הדיון ולמקדו בשאלות הצריכות הכרעה. דומה, כי אגב כך נוכל אף לפשט מעט את הניתוח המושגי המורכב, להשקפתי יתר על המידה, המלווה לעיתים קרובות את עוולת הרשלנות (ראו, בפרט, י' גלעד "על יסודותיה של עוולת הרשלנות במשפט הנזיקין הישראלי" עיוני משפט יד (תשמ"ט) 319)". אם כך, תבחן ראשית שאלת ההתרשלות, דהיינו האם נקטה הנתבעת בהתנהגות בלתי סבירה, וזאת במישור הפיזי של המעשה או המחדל, יחד עם המרכיב הנורמטיבי לאורו תקבע מידת סבירותו של המעשה או המחדל האמור. באם ימצא כי מעשי/מחדלי הנתבעת מהווים התרשלות, תבחן בשלב השני חובת הזהירות ותנאיה המצטברים (הקירבה בין הצדדים, הוא "מבחן השכנות", יחד עם שיקולים המצדיקים את שלילת החובה). שלישית ייבחן יסוד הקשר הסיבתי בין ההתנהגות לגביה נטען כי היא עולה כדי התרשלות והנזק הנטען. האם נקטה הנתבעת בענייננו בהתנהגות בלתי סבירה אשר יש בה כדי לחייבה ברשלנות התשובה לכך חיובית, והיא המסקנה הנובעת מנימוקים עובדתיים-פיזיים מחד ונימוקים נורמטיביים מאידך, אשר עיקרם יפורט להלן: הנתבעת הינה המחזיקה ובעלת השליטה באותם מקרקעין המהווים את המרכול בו ביקשה התובעת לרכוש את מצרכיה וכן במתקן ובלוח שפגע בה. הנתבעת פונה למעשה לעוברי האורח ומזמינה אותם למקרקעיה, על מנת לערוך קניות ולרכוש ממוצריה, ולפיכך לא יכולה להיות מחלוקת כי אחראית היא על המצוי והמתרחש בעסקה, ועל כך שמתקניה לא יגרמו נזק לקונים. כעובדה, לוח מתכת ניתק מתוך מתקן בקופה בה עמדה התובעת לתומה, פגע בה וגרם לה נזק. הנתבעת לא הוכיחה מה פעלה לשמירה על תקינות המתקן, לתחזוקתו, למניעת אפשרות קרות אירוע שאינו בלתי צפוי, שהרי מתחם הצפיות מחייב ציפייה שמתקן נתיק יתנתק, יפול ויפגע. המצאות התובעת במקום וודאי אינה בלתי צפויה. הנתבעת בנסיבות העובדתיות כפי שנקבעו אינה משוחררת מחובת הוכחה וראיה בדבר התנהלותה למניעת מקרים שכאלה, שהרי אין מחלוקת שחובתה הראשונית והבסיסית היא להגן על הבאים בשטחה. מצאתי איפוא לקבוע כי התנהגות הנתבעת הינה בלתי סבירה בנסיבות אלו וניתן לקבוע את תחולתה של עוולת הרשלנות אף ללא היפוך הנטל. טוענים הצדדים זה כנגד זה כי לא הובאו לעדות עדים רלבנטיים, דוגמת הקופאית, השומר או הירקן אשר היו עדים לאירוע. מבקשים הצדדים להחיל, זה כנגד זה, את הכלל בדבר הימנעות מהבאת עדים רלבנטיים. לעניין זה שוכנעתי כי הנתבעת, במסגרת חובת בירור נסיבות האירוע וכמזיק סביר, צריכה היתה לברר את עובדות המקרה, ובהימנעותה מלהביא לעדות את העדים אשר הם עובדיה ולפיכך נגישים לצורך בירור לעדות, ישמש הכלל בדבר הימנעות כנגדה. כמו כן, ובשים לב כי מלכתחילה מוטל נטל ההוכחה והשיכנוע על התובעת, ואף היא נמנעה מלהעיד את העדים, הגם שפנתה אל הקופאית על מנת לקבל את פרטיה, משמש הכלל בדבר הימנעות, במידת-מה, אף כנגדה. המסקנה בדבר תחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שמשמעה היפוך הנטל, מחייבת לבחון האם הוכיחו הנתבעות העדר התרשלות מצידן ביחס לאירוע נשוא התובענה. הנתבעות לא הציגו גרסה מטעמן, לא הבהירו באיזה חפץ מדובר, לא הציגו ראיות כלשהן בקשר עם אותה נפילת לוח מתכת, ולא הרימו את הנטל הראייתי להוכיח כי לא היתה התרשלות מצידן ביחס לאירוע נפילת הלוח. לסיכום, שוכנעתי כי האירוע נשוא התובענה התרחש בנסיבות המתוארות על ידי התובעת, כי בענייננו חל סעיף 41 לפקודת הנזיקין, וכי הנתבעות לא עמדו בנטל להוכיח העדר התרשלות ביחס לנפילת לוח המתכת. משכך, אני מוצא כי הנתבעות חבות ברשלנות בגין האירוע בהתאם לעוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין. ההיבט הרפואי להוכחת פגימותיה של התובעת ושיעור נכותה הגישו הצדדים חוות דעת רפואיות בתחום האורטופדיה: מטעם התובעת הוגשה חוו"ד ד"ר אלכס שפירא מיום 2.1.05. ד"ר שפירא העריך את נכותה של התובעת בשיעור 10% בגין בוהן גדולה נוקשה וכאובה בהתאם לסעיף מותאם 50(3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע עבודה) התשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות") וכן 10% בגין מטטרזלגיה טראומטית כתוצאה מחבלת המעיכה בהתאם לסעיף 49(4) לתקנות. סה"כ 19% נכות משוקללת. מטעם הנתבעות הוגשה חוו"ד ד"ר קובי לידור מיום 1.11.05. ד"ר לידור העריך כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בגין האירוע. לגישתו, טווח היישור והכיפוף של הבוהן השמאלית של התובעת הינו בשיעורים אשר אינם מקנים נכות בהתאם לתקנות; יתכן שהשינויים בתנועות מפרקי הבוהן השמאלית הינם בעקבות דלקת מפרקים ממנה סובלת התובעת; התובעת אינה סובלת ממטטרזלגיה (אי נוחות או כאבים באזור ראשי המסרקים) מאחר ותלונותיה הינם בבוהן הרגל עצמה, וכי לקתה במטטרזלגיה בכף רגל ימין עובר לתאונה הנדונה. נוכח הפערים בחוות הדעת מטעם הצדדים מונה מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' מיכאל היים. בחוות דעתו מיום 29.10.06 העריך פרופ' היים כי נכותה של התובעת הינה בשיעור 1% לצמיתות בהתאם לסעיף 35(1) א-ב לתקנות. כן העריך פרופ' היים כי התובעת נזקקת לנעליים בעלות חיזוק בסולייה ורוקר בגובה TOEBOX וכן למדרסים, אשר עשויים לשפר את מצבה התיפקודי. פרופ' היים העריך את עלות הנעליים והמדרסים בסך של כ- 2,500 ₪ לזוג, והמליץ על תכיפות החלפה של זוג נעליים אחד לשנה. כן העריך פרופ' היים את נכותה הזמנית של התובעת תוצאת התאונה בשיעור 50% מ- 4.3.01 ועד 30.4.01 בהתאם לסעיף 35(1)ה לתקנות, בשיעור 30% מ- 1.5.01 ועד 31.5.01 בהתאם לסעיף 35(1)ד לתקנות, בשיעור 20% מ- 1.6.01 ועד 30.6.01 בהתאם לסעיף 35(1)ג לתקנות ובשיעור 10% מ- 1.7.01 ועד 31.7.01 בהתאם לסעיף 35(1)ב לתקנות. מעדות פרופ' היים בפני עולה כי לתובעת רגישות בבוהן רגלה הימנית תוצאת התאונה, הגורמת לתובעת לדרוך דריכה שאינה טבעית, אשר אין לה השפעה במרחקי הליכה קצרים (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 18.11.07), אך ניתנת לפתרון באמצעות נעליים מתאימות בעת ההליכה (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 18.11.07). פרופ' היים העיד כי שיעור הנכות הצמיתה אותה העריך הינה עקב הכאב ממנו סובלת התובעת בבוהן (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 18.11.07). יוער, כי בחוות הדעת הרפואית לא נקשרו הבעיות הרפואית מהן סובלת התובעת בברך ימין ובגב לאירוע נשוא התובענה. לאחר שבחנתי את חוות הדעת הרפואיות, עדות פרופ' היים בפני והמסמכים הרפואיים שוכנעתי לקבל ולאמץ את הערכתו של מומחה בית המשפט ולקבוע כי נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת תוצאת התאונה ובגין הכאב בבוהן שמאל ממנו היא סובלת הינה בשיעור 1% בהתאם לסעיף 35(1) בין א ל- ב לתקנות. השפעת הנכות הרפואית על כושרה הכללי והתעסוקתי של התובעת: התובעת, ילידת 1939, עקרת בית עובר לאירוע ולאחריו. פרופ' היים העריך את נכותה הזמנית של התובעת בשיעורים הולכים ופוחתים, ולדבריו: "היה לתובעת כאב עם נפיחות בבוהן שהיה לה מאד קשה לדרוך על הרגל הזאת בגלל הטראומה הטריה, עם שבר מרוסק ולכן היא קיבלה אחוזי נכות גבוהים בגלל חוסר האפשרות ללכת." (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 18.11.07). וכן: "... לדעתי אדם עם שבר מרוסק בבוהן השמאלית בגליל המרוחק בזמן החריף שהפגמנטים של השבר עוד לא יציבים, העוצמה של הכאב והרגישות והמגבלה הרבה יותר מהזמן שהשבר מתחבר והאדם משתפר בתפקודו היום יומי." (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 18.11.07). בהינתן הסבר זה, שוכנעתי לקבל את שיעורי הנכות הזמנית שקבע פרופ' היים בחוות דעתו (בשיעור 50% מ- 4.3.01 ועד 30.4.01 בהתאם לסעיף 35(1)ה לתקנות, בשיעור 30% מ- 1.5.01 ועד 31.5.01 בהתאם לסעיף 35(1)ד לתקנות, בשיעור 20% מ- 1.6.01 ועד 30.6.01 בהתאם לסעיף 35(1)ג לתקנות ובשיעור 10% מ- 1.7.01 ועד 31.7.01 בהתאם לסעיף 35(1)ב לתקנות), ולקבוע כי מתום תקופת הנכות הזמנית שיעור נכותה של התובעת התייצב ועומד על 1%, אשר מבטא את הכאב ממנו סובלת התובעת בבוהנה. כן שוכנעתי לקבל את עמדת פרופ' היים בעדותו ולפיה טווח התנועה של הבוהן אינו מוגבל (עמ' 2 לפרוטוקול), התובעת סובלת מרגישות כאובה בבוהן (עמ' 10 לפרוטוקול), הניתנת לפתרון באמצעות נעליים מתאימות לעת הליכה (עמ' 10 לפרוטוקול). לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, כעולה מחוות הדעת הרפואיות ועדות פרופ' היים בפני, היותה של התובעת עקרת בית עובר לתאונה ולאחריה, מצאתי לקבוע כי לנכותה הרפואית ישנה השפעה מסויימת במישור התיפקוד הכללי. שיעורה של זו יקבע בעיקרו של דבר על דרך השומה בראשי הנזק השונים וכמפורט להלן. ולדיון בראשי הנזק: נתונים עיקריים: התובעת ילידת 1939, בת 62 במועד האירוע ובת 69 כיום, נשואה ואם לילדים בוגרים. עקרת בית. הדיון הראשי הנזק הינו כסדרם בסיכומי התובעת. עזרת הזולת לעבר: התובעת בסיכומיה טוענת שהעסיקה בסמוך לאירוע עזרה בשכר בעבור 2,000 ₪, וזאת בנוסף לעזרה שקיבלה מבני משפחתה. סה"כ עותרת התובעת לפצותה בראש נזק זה בסך של 30,000 ₪. הנתבעות בסיכומיהן מסכימות כי מצבה לאחר האירוע הצריך עזרה וכי הצורך בה הלך ופחת, אך אין הן מסכימות לטענה שהתובעת העסיקה עזרה בשכר באותה עת. הנתבעות מפנות לעניין זה לתשובתה של התובעת בתצהיר התשובות לשאלון לפיה נעזרה בבני משפחתה. בהעדר ראיה להוצאה בפועל מציעות הנתבעות פיצוי בסך 2,000 ₪ לחודש הראשון, 1,500 ₪ לחודש השני ו- 1,000 ₪ לחודש השלישי שלאחר התאונה. הנתבעות טוענת כי אין מקום לפיצוי לאחר מכן. התובעת העידה בחקירתה הנגדית ביחס לעוזרת הבית, כי הגם שאין בידיה קבלות בדבר הוצאה כאמור, הרי שהעסיקה עוזרת בית בשכר מספר פעמים: "ת. היא מהסביבה, חברות הגישו לי עזרה, בעלי היה אחרי כריתת כליה אותו חודש. ש. זו היתה מישהי אחת ת. היתה אחת ועוד אחת, גיסתי ואחיינים שלי כל מי שיכל לתת לי עזרה, לא יכולתי לתפקד. .... ת. 120 ₪ שילמתי כמה פעמים, לא זוכרת כמה פעמים, עבר הרבה זמן." (עדות התובעת בעמ' 8 לפרוטוקול). לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, כלל הראיות והמסמכים לרבות עדות התובעת בפני שוכנעתי לקבל את טענת התובעת - כפי שאף הסכימו הנתבעות - לפיה התובעת נזקקה לעזרת צד ג' בתקופה הסמוכה לאחר התאונה ובמהלך תקופת הנכויות הזמניות. כן שוכנעתי להסתמך על עדותו של פרופ' היים וכאמור בחוות דעתו לפיה התובעת מוגבלת היתה בתיפקודה, וזאת בהתאם ובקירוב לנכויות הזמניות שנקבעו לה בחוות הדעת של פרופ' היים. כן שוכנעתי כי בהתאם לעדותה נסמכה היא, בין היתר, על עזרת בני משפחתה בתקופות האמורות ובאופן החורג מעזרה רגילה. לאור כל האמור מצאתי לשום את נזקיה של התובעת בראש נזק זה בסך של 9,000 ₪ נכון להיום. הסכום מבטא הוצאותיה בפועל לעזרת צד ג' כפי עדותה בפני וכן עזרת בני המשפחה לעת שחרגה מעזרה רגילה, ולתקופה שנקבעו לה נכויות זמניות. הוצאות שונות לעבר התובע בסיכומיה מפנה לסעיף 23 לתצהירה בדבר הוצאות בגין נעליים אורטופדיות, מדרסים ותמיכת סיליקון לקרסול, הוצאות בגין פנייה לרופאים מקצועיים להתייעצות וטיפול רפואי, רכישת תרופות ועלות ניתוח ארטרוסקופיה בברך ימין. כן עותרת התובעת לפיצוי בגין עריכת חוות דעת ואגרת משפט. סה"כ עותרת לפיצוי בסך 20,000 ₪ בראש נזק זה. הנתבעות בסיכומיהן טוענות כי סך הקבלות שצורפו לתצהיר התובעת עומד על 5,000 ₪, וכי נוכח חובת הקטנת הנזק שעל התובעת בהיותה חברת קופ"ח ועברה הרפואי בתחום האורטופדי לא הוכח הקשר הסיבתי בין ההוצאות והתאונה. הנתבעות מציעות לפצותה בסך 2,500 ₪. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, כלל הראיות וחוות הדעת הרפואיות, תצהיר התובעת ומצורפיו ועדותה בפני, תפצנה הנתבעות את התובעת בסך כולל של 8,000 ₪, נכון להיום, המבטא הוצאות מתועדות בגין נעליים אורטופדיות, מדרסים, תרופות לשיכוך כאבים וכו' מחד, והצורך המוכח באותם עזרים, טיפולים ותרופות כעולה מעדות פרופ' היים מאידך. יוער, כי עלות ארטרוסקופיה בברך ימין אינו בא לידי חשבון שכן המומחים הרפואיים לא קבעו קשר סיבתי בינו ובין האירוע נשוא התובענה. הוצאות ניידות התובעת בסיכומיה טוענת כי עובר לתאונה נהגה ללכת למרחקים וכיום אין באפשרותה ללכת אלא למרחקים קצרים בלבד. התובעת עותרת לפיצוי בגין צורך מוגבר בנסיעות בסכום של 150 ₪ לחודש בממוצע מהאירוע ועד היום, סה"כ 12,150 ₪. הנתבעות בסיכומיהן טוענות כי אין לקבל את הטענה כי התובעת נמנעת משימוש בתחבורה ציבורית וכי נהגה ללכת למרחקים. נטען, כי עובר לאירוע סבלה התובעת מבעיות רפואיות ובין היתר בברכיה וברגליה עד כי נדרשה למדרסים, ולפיכך אין לפצותה בראש נזק זה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לרבות עדות התובעת וחוות הדעת הרפואיות, שוכנעתי להעדיף את עמדת התובעת. הוכח, כי התובעת סובלת מרגישות כואבת בבוהן שמאל, כי היא מוגבלת במידה מה בהליכה למרחקים ארוכים (ר' עדות פרופ' היים בעמ' 4 לפרוטוקול מיום 18.11.07). לעומת זאת, אין התובעת מוגבלת בשימוש בתחבורה ציבורית, משהגבלה כזו לא הוכחה. הנתבעות תפצנה את התובעת בראש נזק זה בסך כולל של 5,000 ₪, נכון להיום. עזרת הזולת לעתיד התובעת בסיכומיה עותרת לפיצוי בגובה של כ- 200 ₪ לחודש, בסך של כ- 30,000 ₪ בסך הכל. לטענתה, היות ובעזרה זו לא די והתובעת נזקקת לעזרת בני משפחתה, מתבקש פיצוי גלובאלי בסך 50,000 ₪. הנתבעות טוענות כי אין בנכות תוצאת האירוע כדי להצדיק עזרה, ובאם נזקקת התובעת לעזרה הרי שזו נובעת ממצבה הרפואי עובר לתאונה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וכלל הראיות והמסמכים בתיק לרבות חוות הדעת, ובשים לב לעדות פרופ' היים בפני לפיה התובעת אינה מוגבלת בהליכה למרחקים קצרים ("... אני מסכים בהליכה ארוכה יש כאב אבל להסתובב בתוך בית, לא הייתי מקבל זאת." עמ' 4 לפרוטוקול מיום 18.11.07), ובהעדר ראיה כי התובעת מוגבלת בביצוע עבודות הבית ובשים לב לעדות התובעת לפיה "...והיום אני לוקחת שום עזרה." (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 3.9.07), שוכנעתי להעדיף את עמדת הנתבעות ולקבוע כי אין בנכות תוצאת האירוע כדי להצדיק עזרת צד ג' לעתיד, וכי ככל שהתובעת נזקקת כיום לעזרת בני משפחתה הרי שזו אינה חורגת מעזרה רגילה המוגשת בין בני משפחה באופן הרגיל והטבעי של הדברים, ובשים לב לגילה של התובעת ולמצבה הרפואי עובר לאירוע נשוא התובענה. הוצאות בגין רכישת נעליים אורטופדיות לעתיד התובעת בסיכומיה טוענת כי בהתאם לחוות דעת המומחה, ועל מנת להוריד את הלחץ בעת ההליכה, נדרשת היא לנעליים מיוחדות. לטענתה תכיפות החלפת הנעליים שנקבע בחוות דעת המומחה לזוג אחד בשנה הינה נמוכה וכי זוג נעליים אחד לכל עונה הינו דרישה מינימלית. עוד טוענת התובעת כי השאלה האם רכשה בעבר שני זוגות, או עלות הנעליים שרכשה אינה רלבנטית. לטענתה, חישוב לעתיד עומד על כ- 62,000 ₪. הנתבעות טוענות כי אף עובר לאירוע נזקקה התובעת למדרסים, ולפיכך יש להפחית את סכום עלות הנעליים והמדרסים שהיתה התובעת ממילא אמורה להוציא. מוצע לפצותה בסכום של 1,250 ₪ לשנה, עד תום תוחלת חייה, ובסה"כ 22,000 ₪. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לרבות חוות דעת פרופ' היים ועדותו בפני ועדות התובעת, שוכנעתי קבל את האמור בחוות הדעת ולקבוע כי הנתבעות תפצנה את התובעת בגין הצורך ברכישת נעליים אורטופדיות המתאימות לצרכיה ואשר יאפשרו את תיפקודה התקין - בהתאם לעדות פרופ' היים - אשר עלותם הינה 2,500 ₪ בהתאם לחוות הדעת. באשר לטענות התובעת בדבר תכיפות רכישת הנעליים מחד וטענות הנתבעות בדבר ניכוי עלויות רכישת נעליים ומדרסים ועברה הרפואי מאידך, שוכנעתי לשקלל את הטענות ולקבוע תכיפות החלפה של אחת לשנה, בעלות מלאה ועד לתום תוחלת חייה. לאור האמור תפצנה הנתבעות את התובעת בראש נזק זה בסך של 33,000 ₪, מעוגל, נכון להיום. הוצאות שונות לעתיד התובעת בסיכומיה טוענת כי היא נזקקת לשימוש בתרופות לצורך הקלה על כאבים וכי היא נושאת בהוצאה חודשים של כ- 100 ₪ לחודש בגין האמור. התובעת עותרת לפיצוי בסך של כ- 15,000 ₪ בראש נזק זה. הנתבעות בסיכומיהן טוענות כי אין התובעת צפויה לכל הוצאה בעקבות נכות בשיעור של 1%, ואין לפצותה בגין כך. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ובשים לב לעדות פרופ' היים לפיה ממליץ הוא כי התובעת תיטול תרופות אשר ימנעו הכאב (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 18.11.07), תפצנה הנתבעות את התובעת בסך של 5,000 ₪, המהווה אומדנא להוצאה הצפויה בגין תרופות לשיכוך כאבים (תוך התחשבות בהלכת אלחדד) בקשר עם האירוע נשוא התובענה עד לתום תוחלת חייה. הוצאות ניידות לעתיד התובעת בסיכומיה טוענת כי יש לפצותה בגין הוצאה מוגברת בגין ניידות בסכום של 150 ₪, ובסה"כ 22,500 ₪. הנתבעות טוענות, כפי שטענו בראש הנזק לעבר, כי אין התובעת זכאית לפיצוי בראש נזק זה לעתיד. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לרבות חוות הדעת הרפואיות, עדותה בפני ועדות פרופ' היים, שוכנעתי לפצותה בראש נזק זה בסך של 12,000 ₪, המהווה אומדנא להוצאותיה העתידיות בגין ניידות מוגברת. כאב וסבל התובעת בסיכומיה עותרת לפיצוי ברש נזק זה בהתחשב בשיעור הנכות, בטיפולים שקיבלה, בתקופת אי הכושר ובמגבלותיה תוצאת התאונה, סך של 60,000 ₪. הנתבעות בסיכומיהן טוענות כי יש לפצותה בסך של 2,000 ₪ בשים לב לשיעור נכותה ולגילה של התובעת. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ובשים לב לגילה של התובעת, שיעור נכותה והשפעת נכותה על כושרה הכללי, לאחר שהתרשמתי מאופן קרות האירוע, תוצאתו והשפעתו על התובעת, שוכנעתי לפצותה בראש נזק זה בסך של 15,000 ₪, נכון להיום. לסכומי הפיצוי המפורטים יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כחוק, והוצאות משפט.נזקי גוף