בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט דוד חשין, סגן נשיא) אשר דחה את תביעתם של המערערים, הוריו של איתמר לוי ז"ל (להלן: איתמר), בה טענו לאחריותם הנזיקית של המשיבים למותו של בנם. זהו מקרה טראגי של התאבדות של אדם צעיר ששם קץ לחייו בהיותו במעצר בתחנת משטרה. השאלה הנדרשת להכרעה היא האם יש להטיל אחריות בנזיקין על משטרת ישראל ושניים מחוקריה. רקע עובדתי 1. איתמר, צעיר בן 22 בעת המקרה ללא עבר פלילי, נעצר בביתו ביום 28.12.97 בשעה 23:00 על-ידי המשטרה בחשד שדקר כשעה קודם לכן את מעסיקו בחלוקת עיתונים ואת אשתו בעקבות ויכוח על תשלום פיצויי פיטורין לאיתמר. איתמר נחקר תחילה בביתו שם טען להגנה עצמית. באותו לילה הובא איתמר לבית המעצר. המשיבים 2 ו-3 הופקדו על החקירה. במהלך שהותו של איתמר בבית המעצר הוא נחקר פעמיים על-ידי המשיב 2, כאשר בפעם השניה הוקלטה החקירה. מעצרו של איתמר הוארך על-ידי בית משפט השלום בשישה ימים. בלילה שבין 31.12.97 לבין 1.1.98 בשעה 3:20 גילה שותפו לתא המעצר של איתמר את גופתו תלויה על סורג המקלחת, ובתוך מחברתו נמצא מכתב התאבדות. בעקבות אירועים אלו הגישו הוריו של איתמר, המערערים שבפנינו, תביעת נזיקין כנגד חוקריו של איתמר, המשיבים 2 ו-3, וכנגד משטרת ישראל בטענה כי האחרונים אחראים ברשלנותם להתאבדותו של איתמר במעצר ולפיכך יש לחייבם לפצותם בגין נזקיהם. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי ציין שלצורך קביעת אחריות יש לבחון קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, ובהיקבע קיומה של חובת זהירות יש לבחון אם הופרה החובה ואם יש קשר סיבתי בין ההתרשלות והנזק. בית המשפט קבע תחילה כי אין מחלוקת שהמשיבים חבו חובת זהירות מושגית כלפי איתמר שהושם במעצר תחת משמרתם. לפיכך, המחלוקת בפני בית המשפט המחוזי התמקדה בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, דהיינו האם אדם סביר יכול וצריך היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 125-126 (1982)). בית המשפט דחה את טענתם המקדמית של המשיבים לפיה אם לא היה "מידע ראשוני" על קיומה של סכנת התאבדות לא ניתן להטיל עליהם אחריות, ואת טענתם כי קרוביו של איתמר לא צפו סכנה זו ולפיכך אף אדם סביר לא היה יכול לצפות אותה. בהקשר זה קבע בית המשפט כי קרוביו של איתמר לא ידעו על אופן התנהלות החקירה, התנהלות אשר לטענת המערערים היא זו שהובילה להתאבדותו של איתמר. 3. לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית במקרה דנן התמקד בית המשפט בשני סוגי אירועים: כאלו שהשפיעו על ראיית המציאות על-ידי איתמר ועל נסיבותיו המיוחדות של המקרה. להלן אפרט את ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא בשאלות אלו ולאחר מכן אביא את מסקנתו לאורם. 4. בית המשפט קבע כי החוקרים הציגו בפני איתמר מצגי שווא שגרמו לו לראות את המציאות בצורה חמורה מכפי שהיתה באמת. ראשית, בית המשפט קבע כי המשיב 2 אמר לאיתמר באשר לאימו: "היית רוצה לראות אותה בוכה כמו שהיא בכתה בפרוזדור? כמה קשה היה לה לשמוע, כמה קשה היה לה לעכל". כמו כן אמר המשיב 2 לאיתמר שאולי יודה במעשה המיוחס לו וזאת למען משפחתו. כן טען באוזניו כי היו אמורים להפגיש בינו לבין אמו, אשר באה לבית המעצר, אך היא נשברה ולפיכך לא תתקיים הפגישה. בחקירתו בבית המשפט הודה המשיב 2 כי האם רצתה להיפגש עם איתמר אך הדברים הוצגו לו באופן שונה כתחבולה בחקירה. בית המשפט הטעים כי שקר זה השמיע לאיתמר שהמעשה בו הוא חשוד השפיע על אימו באופן כל כך קשה עד שנשברה בתחנת המשטרה ולא היתה אפילו מסוגלת לדבר עימו. שנית, בית המשפט קבע כי חיץ נוסף יצרו המשיבים בין איתמר לבין עורכת דינו, עו"ד סוויד. נקבע כי המשיב 2 אמר לאיתמר כי הוא - איתמר - אינו יכול לבטוח בעו"ד סוויד וכי היא רוצה ברעתו. כמו כן צוין כי בתגובה אמר לאיתמר שותפו לתא, שהיה אף הוא מיוצג על-ידי עו"ד סוויד, דברים בשבחה. שלישית, קבע בית המשפט כי המשיב 2 אמר לאיתמר כי מצבם של בני הזוג אותם דקר הוא אנוש, שעה שידע כי הדברים אינם אמת. מנגד, דחה בית המשפט את טענת המערערים לפיה יצר המשיב 2 מצג שווא בפני איתמר כאילו הילדה בת ה-4 שנכחה באירוע הדקירה הינה בתם של בני הזוג, בעוד שדובר באחייניתה של האישה. לסיכום ציין בית המשפט כי תמונת המציאות שהיתה בפני איתמר בעקבות מצגים אלו היתה קשה במיוחד לאדם צעיר בן 22 ללא עבר פלילי שהיה צריך להתמודד עם עצם המעשה שעשה. 5. בנוסף למצגים אלו בחן בית משפט קמא נסיבות נוספות אשר היוו לטענת המערערים אינדיקציות לכך שהמשיבים היו יכולים לצפות את סכנת ההתאבדות הטמונה באיתמר. בית המשפט קבע כי איתמר לא נבדק על-ידי רופא למרות בקשתה של עו"ד סוויד במהלך הדיון בהארכת המעצר בבית משפט השלום כי יראה רופא והערתה כי איתמר מצוי במצב נפשי קשה. בית המשפט קבע כי המשיב 3 הוא שנכח בדיון בבית המשפט וכי הוא לא העביר את המידע בעניין זה למשיב 2 ולגורמים הבכירים בתחנה. יוער כי בדו"ח בדיקה שנערך במשטרה בעקבות התאבדותו של איתמר הומלץ להעיר למשיב 3 על שלא ביצע ההנחיה ולא דיווח על הדיון בבית המשפט למשיב 3 ולרמ"ח. עם זאת נקבע כי לא הוכח שעו"ד סוויד ביקשה מהחוקרים או ממפקד התחנה שאיתמר ייבדק על-ידי רופא בנוסף לבקשתה בפני בית המשפט. עוד יצוין כי בית משפט השלום בהחלטתו על הארכת המעצר לא התייחס לבקשתה זו של עו"ד סוויד. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי לא בוצעה בדיקה בתאים אחת לשעתיים במהלך הלילה כפי שמורות הנחיות המשטרה. עם זאת נקבע כי לא הוכח שניתנו הוראות להשגחה מיוחדת על איתמר, ובכל מקרה לא ניתן לקבוע כי הוראות מעין אלו הן אינדיקציה דווקא למודעות לסכנת התאבדות. 6. באשר להתנהגותו של איתמר בחקירות בחן בית המשפט המחוזי שלוש נקודות שהעלו המערערים: ראשית, בחן בית המשפט מזכר שכתב המשיב 2 בעקבות חקירתו הראשונה של איתמר ובו נאמר כי החשוד ישב בצורה נפולה כשידיו עוטפות את גופו בצורה משולבת מסביב למתניים או מסביב לראשו, ראשו היה מוטה למטה והוא סרב להרימו ולהסתכל בפניו של החוקר. כן כתב המשיב 2 כי גילה שידיו של איתמר נוטפות זיעה. בעדותו בבית המשפט טען המשיב 2 כי לא הבחין שאיתמר מצוי במצב חריג וכי רק חשב שהתנהגותו מלמדת על לחץ בעקבות שבירת קו הגנתו בחקירה. למעשה המזכר נכתב כהיערכות לקראת הודאה ועל מנת להקדים ולמנוע טענות נגדה. בית המשפט קיבל את ניתוחו של המומחה מטעם המשיבים, פרופ' אליצור, לפיו המזכר מעיד על מודעותו של המשיב 2 לכך שאיתמר מצוי בלחץ, אך לא מעיד על כל הבחנה של החוקר כי מדובר במצב בו קיימת סכנת התאבדות. שנית, נבחנה אמירתו של המשיב 2 לאימו של איתמר בעת ביקורה בבית המעצר כי איתמר "לא מדבר ועומד להתפוצץ" וכי "טוב שהבן ידבר כדי שלא יתפוצץ". המשיב 2 בעדותו הבהיר כי התכוון שאיתמר רוצה לשפוך את ליבו ולספר את האמת, ובית המשפט קבע כי לא ניתן מדברים אלו לקבוע שהמשיב 2 הבחין כי איתמר מצוי בסכנת התאבדות. שלישית, נבחנה משמעות התנהגותו של איתמר במהלך חקירתו השניה המוקלטת. איתמר לא השיב לכל שאלה הנוגעת לחקירה, הוריד את ראשו וניתק קשר עין, אך בחלקים אחרים סיפר "בדיחות על השואה". המשיב 2 הכחיש כי הסיק מהתנהגות זו שאיתמר מצוי במצוקה נפשית המצריכה בדיקה על-ידי פסיכיאטר. גם בהקשר זה קיבל בית המשפט את עמדתו של פרופ' אליצור כי אף הוא לא יכול היה מצפייה בקלטת החקירה לזהות סימנים של התנהגות חריגה. לפיכך קבע בית המשפט כי לא היתה נדלקת אצל החוקר הסביר נורה אדומה בעקבות התנהגותו של איתמר בחקירתו השנייה. 7. לסיכום קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לקבוע כי אדם סביר יכול היה לצפות שאיתמר ישלח יד בנפשו. בפני המשיבים לא היה מידע על ניסיונות התאבדות או על הצהרות אובדניות קודמות. אין לקבל את טענת המערערים כי המשיבים התעללו באיתמר ולפיכך היה עליהם לצפות את התאבדותו בדומה לנסיבות ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534 (להלן: עניין יעקובוב). בית המשפט אף הוסיף ואבחן מעניין יעקובוב, שם הסתמך בית המשפט על מחקרים המעידים על קשר בין התעללות בנשים לבין התאבדותן, בעוד שבמקרה דנן לא הובאו מחקרים דומים. משלא קמה חובת זהירות קונקרטית דחה בית המשפט את התביעה. טענות הצדדים 8. המערערים טוענים כי די היה בקביעת בית משפט קמא בדבר מצגי השווא שהציגו החוקרים בפני איתמר כדי לקבוע את אחריותם של המשיבים להתאבדותו של איתמר. המערערים טוענים כי מצגים אלו מלמדים על הפרת זכויות חוקתיות- על פגיעה בכבוד האדם במצג הנוגע לאימו של איתמר; ועל פגיעה בזכותו להגנה משפטית ולייצוג במצג הנוגע לעורכת דינו. לטעמם, נוכח מצגים אלו אשר יצרו חיץ בין איתמר לבין משפחתו ועורכת דינו, מנעו ממנו תמיכה והיוועצות עימם, והותירו אותו בודד ונואש, היה על המשיבים לצפות כי מצבו הנפשי של איתמר יחריף וכי הוא עלול להתאבד. עוד סבורים המערערים כי לאור סימני המצוקה הנפשית של איתמר היה על המשיבים להביאו לבדיקה רפואית, וזאת אף בהתאם להנחיות המשטרה באשר לעצירים המגלים מצוקה נפשית. לטענתם, בעקבות התרעתה של עו"ד סוויד במהלך הדיון בבית המשפט על מצבו הנפשי וכן בעקבות דבריה למפקד התחנה אודות מצבו הנפשי של איתמר, היה על המשיבים להביא את איתמר לבדיקה רפואית. עוד טוענים המערערים כי המזכר שנכתב על-ידי המשיב 2 בעקבות חקירתו הראשונה של איתמר מעלה כי המשיב 2 היה מודע למצוקתו הנפשית של איתמר, וכי מודעות זו היתה אמורה לגרום לו להפנות את איתמר לבדיקה של הגורמים המקצועיים. המערערים מזכירים גם את עדותה של הגב' מרים פיירברג לפיה פנתה לממונה על בית המעצר בבקשה להיפגש עם איתמר לאור מצבו הנפשי הקשה. המערערים שבים ומעלים את התנהגותו של איתמר במהלך החקירה המוקלטת ואת דבריו של המשיב 2 לאימו של איתמר כי הוא "עומד להתפוצץ". המערערים מוסיפים וטוענים כי המשיבה 1 אחראית ברשלנות בשל העדר כל בקרה והנחיות לחוקרים אודות שיעור והיקף התחבולות אשר מותר להם לנקוט, והעדר מנגנון מסודר ומבוקר לאישור תחבולות חוקרים. רשלנות נוספת נעוצה, לטעם המערערים, בכך שהכלאים פעלו בניגוד להנחייה מרחבית של המשיבה 1 ולא נכנסו לתוך תאי המעצר בלילה. המערערים מבקרים את חוות דעתו של פרופ' אליצור וטוענים כי לא היה בפניו המזכר שכתב המשיב 2 וכי הוא סבר שאיתמר נבדק בידי רופא. כמו כן הם טוענים כי ניתן להסיק מעדותו של המומחה כי מתקיים מבחן הצפיות במקרה דנן. עוד הם קובלים על דחיית עמדתו של המומחה מטעמם, פרופ' אור-בך. המערערים מציינים כי על המשיבים חלה חובת זהירות מוגברת וזאת מאחר שאיתמר היה נתון תחת השגחתם שלא מבחירתו. לבסוף טוענים המערערים כי היה על בית המשפט המחוזי לדון גם בעוולת הפרת חובה חקוקה, ובעיקר בהפרת זכותו של איתמר לייצוג על-ידי עורך דין. 9. המשיבים סבורים כי הערעור נסב על קביעת ממצאים עובדתיים על-ידי בית משפט קמא ועל העדפת חוות דעת המומחה מטעם המשיבים על פני חוות דעת המומחה מטעם המערערים. מאחר שהתערבות ערכאת הערעור בקביעות מעין אלו היא מצומצמת ביותר סבורים המשיבים כי יש לדחות את הערעור. לטענתם כל טענות המערערים הועלו בפני בית משפט קמא ונבחנו על ידו. לגופו של עניין טוענים המשיבים כי הם לא צפו את ההתאבדות ואף לא יכולים היו לצפות אותה. לטענתם, רובם המכריע של העצורים שזהו מעצרם הראשון, ובייחוד כאלה העצורים בגין עבירות אלימות קשות, מצויים בלחץ רב במהלך החקירה והמעצר. למרות זאת מספרם של אלה השולחים יד בנפשם זניח. על כן, לטענתם, לא די בביסוס מצב של לחץ או מצוקה כדי לבסס את מבחן הצפיות אלא יש צורך במידע קונקרטי וממשי או תמרורי אזהרה לכוונות אובדניות. המשיבים מבהירים כי לא נקבע כל ממצא עובדתי באשר למידע חיצוני שהגיע למשיבים בדבר מצבו הנפשי של איתמר ואף הדברים שנאמרו בדיון בבית המשפט אינם מקימים יכולת לצפות, שכן הבקשה שהוצגה היתה כללית במסגרת הטיעונים לשחרור ממעצר ולא כבקשה עצמאית. לטענתם, הבקשה לא נתפסה כבעלת חשיבות בעיני המשיב 3, בית המשפט או אף עו"ד סוויד עצמה אשר לא חזרה על הבקשה בסיכום טענותיה ואף לא פנתה לאף אחד מהגורמים בבית המעצר בבקשה שאיתמר ייבדק על-ידי רופא. באשר להתנהגותו של איתמר במהלך החקירות טוענים המשיבים כי אין להתערב באימוץ עמדתו של פרופ' אליצור על-ידי בית משפט קמא, לפיה אף הוא עצמו לא יכול היה להסיק על כוונת התאבדות מצפייה בחקירה. לטענתם כל גורמי החקירה שפגשו באיתמר לא הבחינו בסימני אזהרה למצב נפשי חמור, ומשכך גם לא היו צריכים להפנות אותו לבדיקה רפואית. באשר לאי בדיקת תיקו הצבאי של המנוח, ממנו עולה כי איתמר העלה איומי התאבדות במסגרת ניסיונותיו להשתחרר מהצבא במועד גיוסו (נובמבר 93'), טוענים המשיבים כי לא היתה חובה לפנות לתיק זה מלכתחילה, וכי ממילא קבע בית משפט קמא כי גם אם היו רואים המשיבים את התיק לא היה ניתן לצפות התאבדות שכן אף הפסיכיאטר הצבאי סבר כי מדובר בהתחזות. באשר לבדיקת התאים במהלך הלילה מבהירים המשיבים כי ההוראה בעניין מתייחסת למצב בו ישנם שני כלאים בבית המעצר, מצב שלא התקיים במקרה דנן. מעבר לכך הם טוענים כי בדיקה כזו לא היתה יכולה למנוע את ההתאבדות. איתמר שהה עם עצירים נוספים בתא, וממילא מדובר בבדיקה קצרה ומהירה שמיד לאחריה יכול היה איתמר להוציא את תוכניתו אל הפועל. בנוגע למצגי השווא שהוצגו בפני איתמר במהלך החקירה. המשיבים טוענים כי איתמר נחשד במעשים חמורים וכי במהלך חקירה נאלצים החוקרים לעיתים לנקוט באמצעים רטוריים וטקטיים, אף בהצגת תמונה קשה, שמטרתה להביא את החשוד לידי שיתוף פעולה. המשטרה נוקטת באמצעים כאלו ואחרים מדי יום ביומו וברובם המוחלט של המקרים אין אמצעים אלו מביאים לכדי התאבדות נחקרים. לטענתם, הגדרת המערערים ל"אמצעי פסול" הינה רחבה מאוד ואינה תואמת את המצב המשפטי הקיים. דיון 10. מה גרם לאיתמר ז"ל לשלוח יד בנפשו, האם ניתן היה לצפות את התאבדותו והאם יש להטיל אחריות על מאן דהוא? זאת השאלה שבמוקד הדיון. כדי להשיב על שאלה זו יש לבחון האם התקיימו יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאשר במקרה דנן יתמקד דיוננו בקיומה של חובת זהירות קונקרטית. יש לציין כבר כאן כי בית משפט קמא ביסס את פסק דינו על ממצאים עובדתיים, ממצאים אשר כידוע ערכאת הערעור לא נוטה להתערב בהן, ולא מצאתי כי בעניין זה יש מקום לסטות מכלל זה. שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות: חובת זהירות, התרשלות ונזק. בנוסף יש להצביע על קשר סיבתי "עובדתי" ו"משפטי" בין ההתרשלות לבין הנזק (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985) (להלן: עניין גורדון)). היסוד של חובת זהירות מתחלק לשני רכיבים: חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית (על אופן בחינה שונה ראו ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ, פסקה 18 לחוות דעתי (לא פורסם, 29.6.08)). שתי הבחינות מתבצעות באמצעות מבחן הצפיות, אך בעוד שחובת זהירות מושגית בוחנת את הסוגיה באופן מושגי וכללי, באשר לסוג הניזוקים, סוג המזיקים וסוגי הפגיעות, הרי שחובת זהירות קונקרטית מתמקדת בנסיבות המקרה שבין המזיק לניזוק הספציפיים (עניין גורדון, בעמ' 128). בפנינו אין חולק כי מתקיימת חובת זהירות מושגית והמחלוקת מתמקדת בקיומה של חובת זהירות קונקרטית. במסגרת בחינת חובת הזהירות הקונקרטית יש להפעיל את מבחן הצפיות במישור הפיסי והנורמטיבי, דהיינו מה אדם סביר יכול היה לצפות או צפה בפועל, ומה אדם סביר צריך היה לצפות. ככלל אין לדרוש מאדם לצפות במישור הנורמטיבי את מה שלא ניתן לצפות במישור הפיסי. כמו כן אם לא קיימים שיקולים מיוחדים הרי שמקום בו קיימת צפיות פיסית תהיה חובה לצפות במישור הנורמטיבי, אולם מסקנה זו אינה אוטומטית ונקבעת על-פי טעמים שבמדיניות משפטית (ע"א 5586/03 פרימונט נ' פלוני (לא פורסם, 29.3.07)). כמו כן יש לציין כי סבירות הצפיות נקבעת בסופו של דבר על-ידי בית המשפט וכי יכולת הצפייה של האדם מן היישוב משקפת את ערכי החברה ומטרותיה הרלוונטיות בהקשר הנידון (עניין יעקובוב, בעמ' 545). 11. אעיר עוד, אף כי הערה זו עניינה בקשר הסיבתי המשפטי, כי הגישה המקובלת בפסיקת בית המשפט העליון הינה שרואים מעשה התאבדות כפעולה מכוונת של המתאבד המנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המזיק לבין הנזק אלא אם כן היה עליו לצפות את מעשה התאבדות. דהיינו, גם כאשר נבחנת אחריותם הנזיקית של נתבעים לתוצאותיו של מעשה התאבדות תוכרע השאלה על-פי מבחן הצפיות (ראו ע"א 7021/99 עיזבון המנוח שלומי ויצמן נ' סלע, פ"ד נו(1) 822, (2001); ע"א 3379/01 ידיד נ' מדינת ישראל - המשרד לביטחון פנים, פ"ד נח(1) 196 (2003)). תחבולות פסולות וחובת זהירות קונקרטית 12. בטרם אעבור לבחון את קיומה של חובת זהירות קונקרטית במקרה שבפנינו ברצוני להתייחס לטענה חוזרת ונשנית בטענות המערערים בעניין תחבולות פסולות בחקירה. עם זאת, אומר כבר כעת כי יש לזכור ברקע הדברים שהשאלה העומדת לדיון בעניין זה הינה האם התחבולות בהן השתמשו החוקרים כלפי איתמר היו צריכות להביא אותם לצפות אפשרות גרימת נזק. חשוד בחקירה מצוי בלחץ נפשי ואי נוחות רבה שהיא מובנית במצב בו הוא נתון. חקירה מעצם טבעה מעמידה את הנחקר במצב קשה. אין המטרה של החקירה, שהינה הגעה לחקר האמת, מצדיקה את השימוש בכל האמצעים, וודאי שהפעלת אמצעים העלולים להביא את הנחקר להודות במה שלא עשה אינה יכולה להיות מוצדקת. גם אמצעים הפוגעים בכבודו של הנחקר שלא לתכלית ראויה או במידה העולה על הנדרש הינם פסולים. עמד על כך הנשיא (בדימ') ברק: "אכן, סמכות החקירה, ככל סמכות מנהלית, מעוצבת על ידי התכלית הספציפית המונחת ביסודה ועל ידי עקרונות היסוד של השיטה. בגיבוש כללי החקירה, מתנגשים שני ערכים או אינטרסים. מחד גיסא, הרצון לחשוף את האמת, ובכך להגשים את אינטרס הציבור בגילוי עבירות ובמניעתן. מאידך גיסא, הרצון להגן על כבוד האדם של הנחקר ועל חירותו. אכן, אינטרסים וערכים אלה אינם מוחלטים. חברה דמוקרטית, שוחרת חופש, אינה מוכנה שחוקרים ישתמשו בכל האמצעים על מנת לחשוף את האמת... לעתים מחיר האמת הוא כה גבוה שחברה דמוקרטית אינה מוכנה לשלמו (ראו ברק, "על משפט, שיפוט ואמת", משפטים כ"ז 11, 13 (תשנ"ו)). אך באותה מידה חברה דמוקרטית שוחרת חופש מבקשת להילחם בפשיעה ומוכנה שחקירה תפגע בכבוד האדם ובחירותו של הנחקר ובלבד שהפגיעה היא לתכלית ראויה והפגיעה אינה מעבר לנדרש (בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 817, 835 (1999)). לפיכך נקבעו בפסיקה מבחנים שונים להבחנה בין אמצעים כשרים ופסולים בחקירות. ניתן לחלק אמצעים פסולים למספר קבוצות: שימוש באלימות ואיום באלימות, שיטת תחקור בלתי הוגנת, יצירת לחץ נפשי בלתי הוגן, תחבולות בלתי הוגנות, פיתוי והשאה (ראו יעקב קדמי על הראיות 53-75 (חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003) (להלן: קדמי)). ענייננו שלנו מתמקד בעיקר בתחבולות בחקירה. מקובל בפסיקת בית משפט זה לומר כי לא ניתן לשלול באופן גורף שימוש בתחבולות במהלך חקירה (ראו למשל ע"פ 9613/04 בן-סימון נ' מדינת ישראל, פסקה ל לפסק הדין (לא פורסם, 4.9.06) (להלן: עניין בן-סימון); ע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 197, 245, 250 (1984) (להלן: עניין מועדי)). השימוש בתחבולות הינו בלתי נמנע בחקירה שמטרתה להגיע לחקר האמת מקום בו הנחקר, לא אחת, אינו שש לחשוף אותה. פעמים רבות החקירה מתנהלת כנגד נחקרים מתוחכמים ומנוסים בחקירות כך שהצורך בשימוש בתחבולות גובר. עם זאת, מוסכם על כולם כי גם לשימוש בתחבולות ישנו קו אדום שאסור לחוקרים לחצותו. ישנן תחבולות חקירה שהן פסולות ולא אחת מתלבט בית המשפט בשאלה שהיא קשה ומורכבת כיצד יש להבחין בין תחבולה מותרת לתחבולה פסולה. אעיר כי התלבטות זו נעשית בדרך כלל במסגרת הדיון האם יש לפסול הודאה שהושגה בעקבות שימוש בתחבולה כלשהי (ראו ההפניות המובאות אצל קדמי, בעמ' 66 ואילך; על דיון מקיף בפסילת הודאה בעקבות שימוש באמצעים פסולים בחקירה ראו ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 4.5.06) (להלן: עניין יששכרוב). 13. הקווים המנחים שניתנו בפסיקת בית משפט זה בנושא תחבולות בחקירה הינם עמומים למדי. באופן כללי יש לומר כי על האמצעים שנוקטים החוקרים להיות סבירים: "מה גדרה של סבירות זו? דומה שאת גבול ההיתר תוחמים שני סייגים עיקריים: האחד, שאין להשתמש בתחבולה המפרה את זכות החשוד להימנע מהפללה עצמית; והשני, שאין לנקוט אמצעי חקירה שהשימוש בהם פוגע בשורת עשיית הצדק. את גבולותיהם של סייגים אלה יש להציב תוך התחשבות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון" (ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 291 (1996) (להלן: עניין אלבה)). חקירה או תחבולה שמטרתה לשבור את רוחו של הנחקר הינה פסולה (ע"פ 251/63 אבו ניל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח 253, 268 (1964); ע"פ 4577/98 דיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 405, 413 (2001)). תחושת הצדק, השכל הישר וחוש הפרופורציה הם אלו שאמורים להנחות בדבר כשרותה או פסלותה של התחבולה (ב"ש 22/87 ביטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 52, 56 (1987) (להלן: עניין ביטר)). כך למשל נפסק כי חיבור מסמך משטרתי כוזב המצביע על מציאת טביעות אצבעות של החשוד מקום שלא נמצאו כאלה בפועל מהווה תחבולה פסולה (עניין ביטר, בעמ' 56). מנגד, נקבע כי פתקים "מפוברקים" שחיברו החוקרים והעבירו אותם בין חשוד אחד לשני מצויים בגבולות המותר (עניין אלבה, בעמ' 291). עוד נפסק כי צילום סתר והקלטת סתר של עדים בעת חקירתם הינם מותרים, אך נקיטה בלשון של גידופים והשמצות כלפי נחקר אסורה בהיותה מביאה לשבירת רוחו של הנחקר (עניין בן-סימון, פסקאות ל(5), ל"א(2) לפסק הדין) באשר להפעלתו של עד מדינה חשאי לצורך השגת מידע משותפו לאישום נאמר כי נקיטה בתחבולה כזו ראויה לביקורת אך אין היא מקימה הגנה מן הצדק (בג"ץ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(1) 529, 546 (1997)); (לדוגמאות נוספות ראו קדמי, בעמ' 66-70; כן ראו מאיר גלבוע "תחבולות בחקירה והכסא הזז בקודש הקודשים", הסניגור 75 בעמ' 5 (2003); אליקים רובינשטיין "תחבולה בחקירה - פרוטוקול מזויף של בית המשפט" הסניגור 78 בעמ' 5 (2003)). מכל מקום, נקבע, יש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו (עניין יששכרוב, פסקה 64 לחוות דעתה של השופטת ביניש). 14. למרות שמסכימה אני עם הדברים שנאמרו על-ידי בית משפט זה בנושא, אני סבורה כי אין בהם, מטבע הדברים, כדי להנחות באופן מלא וממצה את החוקרים כיצד לנהוג ובוודאי שאינם עונים על כל סיטואציה ומצב. יש כמובן לזכור כי על החוקרים להתמודד עם הסוגיות בזמן אמת, תוך שהם מעוניינים מצד אחד להגיע לגילוי האמת אך מהצד השני ודאי אינם מעוניינים לחרוג מהמותר ולפעול בניגוד לכללים, ובוודאי גם שלא לשאת בעקבות החקירה באחריות משמעתית, אזרחית או אפילו פלילית. כמו כן ברי כי האינטרס הציבורי הוא שלא יגבו הודאות שווא כתוצאה מפעולות פסולות של החוקרים וכן כי לא יפגע כבודם של הנחקרים מעבר למידה הנדרשת. יש שהציעו לנסח קודקס כללי חקירה שינחה את החוקרים בדבר המותר והאסור בחקירה ואף יאפשר ענישה משמעתית ופלילית לחוקרים אשר לא יפעלו בהתאם להנחיות (דן ביין "כללי החקירה המשטרתית - היש מקום לקודיפיקציה של "חוקי הציד"?" עיוני משפט יב 129 (תשמ"ז)). ההתלבטויות והסוגיות העולות במקרה שבפנינו מחדדות את הצורך בהנחיות או בקודקס מעין זה, שיאיר את עיני החוקרים ויסייע להם בתפקידם הקשה והחשוב. קודקס כזה, גם אם לא יפתור כל קושיה, יוכל לתת לחוקרים קווים מנחים ולשמש להם מורה דרך בהתנהלותם בחקירה. יש להדגיש כי גם ללא קיומו של קודקס כזה ברי כי על החוקרים להפעיל את הסמכויות הנתונות להם על-פי הכללים שנקבעו בפסיקת בתי המשפט, תוך שיקול דעת זהיר ומושכל. 15. המערערים מעלים שלושה מצגי שווא שהוצגו על-ידי החוקרים לאיתמר והיוו לטעמם תחבולות פסולות כלפיו: מצג שווא הנוגע לקושי הנפשי של אימו להיפגש עימו וניסיון ליצירת חיץ ביניהם; מצג שווא בהתייחס לעורכת דינו הרוצה כביכול ברעתו; ומצג שווא בנוגע למצבם האנוש של בני הזוג שאותם דקר איתמר על-פי החשד. אני סבורה כי שלושת מצגי שווא אלו, אשר אפרטם להלן, מעוררים התלבטות באשר לקו הגבול בין תחבולה מותרת לתחבולה פסולה. עם זאת, הגם שדעתי אינה נוחה מתחבולות אלה ובמיוחד שמדובר בהצטברות של שלוש תחבולות, עדיין ספק בעיני אם מגיעות הן לכדי תחבולה פסולה. 16. לעיתים משתמשים החוקרים במשפחת הנחקר לצורך הפעלת לחץ נפשי על הנחקר על מנת לקדם את החקירה. הכשרת לחץ מעין זה תלויה בנסיבות העניין- באופן בו נעשה השימוש במשפחה על-ידי החוקרים, במאפייניו של הנחקר וכדומה, והיא לגיטימית כל עוד היא מפעילה לחץ בלבד ואין בה כדי לשבור את רוחו של הנחקר או כדי להביאו להודות במה שלא עשה. כך למשל נפסק כי איומים על פגיעה אפשרית במשפחה, למשל על-ידי פרסומים מכפישים בתקשורת, הינם פסולים, ואם מפריזים בהם ניתן אף לראות בכך סחיטה (ת"פ (מחוזי-ת"א) 40247/07 מדינת ישראל נ' תורג'מן (לא פורסמה, 23.12.08); ראו גם קדמי, בעמ' 64). כן צוין כי אמירה מצד החוקרים, לפיה אם לא יודה הנחקר הם יאלצו להרחיב את החקירה ולעצור את אביו, הינה איום פסול (עניין מועדי, בעמ' 225). עם זאת, לחץ נפשי כדוגמת זה שהופעל על איתמר במהלך חקירתו באשר לעוגמת הנפש שגרם למשפחתו ולאימו כתוצאה ממעשהו הוא לגיטימי בעיני. מצג השווא שהוצג בפני איתמר כי אימו, אשר הגיעה לבית המעצר להביא לו חפצים אישיים, אינה מסוגלת להיפגש עימו לאחר שנשברה, מעורר אמנם קושי וחוסר נוחות רבה ויש להזהיר ולהיזהר בשימוש בו, אך ספק אם אכן מדובר בתחבולה פסולה בנסיבות העניין. אציין, עם זאת, כי לו היה מדובר בקטין הייתי נוטה לקבוע כי מדובר בתחבולה פסולה אשר עלולה לשבור את רוחו של הנחקר (ראו עניין מועדי, בעמ' 250). 17. מצג השווא הנוגע לעו"ד סוויד, לעומת זאת, אינו תקין בעיני. כאמור, אמר המשיב 2 לאיתמר כי עו"ד סוויד רוצה את רעתו ואין הוא יכול לסמוך עליה. לא היה מקום לנקוט בתחבולה מעין זו בנסיבות העניין ולערער את אמונו של איתמר בעורכת דינו שהינה המשענת המשפטית עליה הוא נסמך כנחקר ותולה בה את תקוותו. יש בתחבולה זו כדי לפגוע בהגנת הנאשם ולשים טריז בינו ובין באת-כוחו. סירובו של איתמר לדבר עם עורכת דינו לאחר הדברים שנאמרו לו על-ידי החוקר ממחיש את הקושי שבתחבולה זו ואת החשש שהיא תגרום לפגיעה בהגנתו של הנחקר אשר לא יתן אמון בסנגורו. יצוין כי בתחבולה מסוג זה ההבחנה עשויה להיות דקה. לו היה החוקר סותר את דברי עורכת דינו של איתמר בנקודה כלשהי וטוען כי היא טועה איני סבורה כי היה בכך משום אמצעי לא לגיטימי, אך שלילתו הגורפת והכללית של האמון שניתן של חשוד בעורכת הדין עשויה להפוך את התחבולה לפסולה ולפגוע במובן מסוים בזכות ההיוועצות של הנחקר בעורך דינו (ראו קדמי, בעמ' 69). על חשיבותה של זכות זו עמדה השופטת (כתוארה אז) ביניש בפסק הדין החשוב בעניין יששכרוב: "חשיבותה של זכות הפגישה וההיוועצות עם סנגור בשלב החקירה נובעת מכך שככלל, חקירה על-ידי אנשי מרות מהווה סיטואציה מורכבת ולוחצת עבור כל מי שנחקר בתנאי מעצר כשהוא ניצב לבדו אל מול חוקריו. הדעה המקובלת היא כי זכות הייצוג וההיוועצות בעורך-דין מסייעת לשמירה על זכויותיהם של נחקרים, להבטחת הגינותם של הליכי החקירה ולמניעת ניצול לרעה של פערי הכוחות המובנים בין העצור לאנשי המרות החוקרים אותו. בהקשר זה, ניתן להצביע על מספר טעמים המצדדים בזכותו של העצור לייצוג משפטי בשלב החקירה: ראשית, היוועצות העצור עם עורך-דינו מסייעת לוודא כי העצור מודע למכלול זכויותיו, ובהן הזכות לחקירה הוגנת בלא שיופעלו עליו אמצעי חקירה פסולים, החיסיון מפני הפללה עצמית וכן זכות השתיקה. ההנחה היא כי עורך-הדין יקפיד על מתן הסבר לעצור בדבר זכויותיו בחקירה בלשון מובנת ופשוטה, וכן יבאר לו את המשמעויות הנלוות לאי מסירת גירסה בחקירת המשטרה" (עניין יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פסקה 14 לחוות דעתה של השופטת ביניש). יתכן שבנסיבות אחרות, בהן היה מדובר בנחקר מסוג אחר, כגון נחקר "מנוסה", לא היה מקום לראות בתחבולה זו פסול מנקודת מבטו של הנחקר. עם זאת, גם במקרה כזה תחבולה זו היתה פסולה בהיותה בלתי הוגנת כלפי עורכת הדין שהדברים עלולים לפגוע בשמה הטוב ובפרנסתה. 18. מצג השווא השלישי עניינו בדברי המשיב 2 לאיתמר כי מצבם של בני הזוג שנדקרו על-ידיו הינו אנוש, בעוד שבפועל ידע המשיב 2 כי אין הדבר נכון. איני מוצאת שניתן לקבוע כי תחבולה זו אינה כשרה ופסולה. מטרתה היא להפעיל לחץ על הנחקר, הן מבחינת מצפונו והן מבחינת מצבו המשפטי. איני סבורה כי תחבולה מעין זו עשויה לפגוע בזכותו של הנחקר להימנע מהפללה עצמית או שהיא פוגעת בשורת הצדק (והשוו תחבולה זו לתחבולה בה מוצגת בפני החשוד האשמה בעבירה קלה יותר על מנת להניעו למסור הודעה, שאז יתכן ותיחשב לתחבולה פסולה. ראו קדמי, בעמ' 73). 19. מכל מקום, השאלה שעומדת לצורך בחינת חובת זהירות קונקרטית בעוולת הרשלנות אינה האם נקטו החוקרים בתחבולות פסולות או הפרו זכות כזו או אחרת של הנחקר, אלא המבחן הוא האם תחבולות אלה היו צריכות להביא את החוקרים לצפות את אפשרות גרימת הנזק. אמנם, פסלותה או כשרותה של תחבולה יכולה להוות אינדיקציה לשאלה האם היה ניתן לצפות כי תחבולה כזו תגרום לנזק לנחקר כלפיו מופעלת אותה תחבולה, אך אין חפיפה הכרחית בין שתי השאלות. אדגיש כי אין משמעות דברי שיש להתעלם מהתנהגות פסולה של החוקרים, אלא שיש לטפל בה במישורים אחרים ולא במישור של תביעת הנזיקין הנוכחית. מבחן הצפיות 20. כאמור, השאלה המרכזית העומדת בערעור זה לבחינתנו הינה האם יכלו המשיבים לצפות כי בעקבות התנהגותם או מחדליהם יגרם נזק. לא סביר לדרוש מהמשטרה להציב פיקוח ושמירה או לשלוח לבדיקה רפואית-נפשית כל עציר מחשש שיפגע בעצמו (בניגוד לנקיטה באמצעים אחרים, כגון בדיקה שאין ברשות העצירים כלים מסוכנים), במיוחד כאשר נטען על-ידי המשיבים כי אחוז המתאבדים במעצר הוא אפסי, ולא הובא כל נתון הסותר טענה זו. לפיכך יכולת הצפייה של גורמי המשטרה כי יגרם נזק מסוג זה לעציר תלויה בעיקרה במידע קונקרטי או באינדיקציות כלשהן למצוקה נפשית בה שרוי העציר. יש להדגיש תחילה כי בפני המשיבים לא היה כל מידע על מצוקה נפשית קיימת או קודמת של איתמר, על איומי התאבדות בעבר או בהווה או על טיפול נפשי שנטל בו חלק. מידע כזה היה עשוי לבסס חובת זהירות המוטלת על המשיבים (ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד נג(3) 529, 545-546 (1999); ע"א 1892/95 אבו סעדה נ' משטרת ישראל ושרות בתי הסוהר, פ"ד נא(2) 704, 709 (1997); ע"א 4704/96 מקרין נ' נציבות שרות בתי הסוהר, פ"ד נב(3) 366 (1998)). בהעדר מידע כזה יש לחפש במהלך החקירה אינדיקציות שיכלו להצביע על מצוקה נפשית בה שרוי איתמר, מצוקה אשר חייבה פעולה מצד המשיבים, כגון שליחתו של איתמר לבדיקה רפואית, פיקוח מוגבר עליו וכדומה. אפתח תחילה במצגי השווא שהציג המשיב 2 לאיתמר במהלך החקירות. כאמור, מדובר בשלושה מצגי שווא הנוגעים לאימו של איתמר, לעורכת דינו ולמצבם של בני הזוג שנדקרו (ראו פסקאות 15-18 לעיל). 21. איני סבורה כי התחבולות שנקט המשיב 2 במהלך החקירה והתנהלותו של איתמר במהלכן היו יכולות או צריכות להביאו לצפות שיגרם בעטיין נזק כלשהו. התחבולות שנקט החוקר אמנם הפעילו לחץ נפשי על איתמר, ואף אני מוכנה להניח, כאמור, כי באחת התחבולות הופעל לחץ מסוים אף מעבר למותר בחקירה, אך אין אני סבורה כי לחץ זה, בהעדר כל מידע או סימן נוסף על מצוקה נפשית, היה בו כדי להציב תמרור אזהרה בפני החוקר בדבר אפשרות של התאבדות הנחקר או כל נזק מסוג זה. אעיר עוד כי כל מצג שווא שהוצג בפני איתמר עומעם במידת מה על-ידי התרחשויות אחרות שהשפיעו על איתמר וקרוב לוודאי גם על תגובותיו והתנהגותו. כך, בעוד שהמשיב 2 אמר לאיתמר כי אימו לא מסוגלת לפגוש אותו, הרי שאיתמר ידע כי האם הגיעה לבית המעצר על מנת להביא לו דברים ואף ראה אותה לרגע חטוף. עוד מצהירה האם כי כשהוצא איתמר מחדר החקירות בעקבות חקירתו הראשונה ראה אותה והביט בה והיא אמרה לו: "אהלן איתמר", אך אז דחפו אותו החוקרים לכיוון תא המעצר (תצהיר עדות ראשית, המערערת 1). אירועים אלו יש בהם כדי לרכך במידת מה את מצג השווא שהוצג לאיתמר בנוגע לאימו. נכונים הדברים גם באשר למצג השווא הנוגע לעו"ד סוויד. ראשית, עו"ד סוויד בעצמה, לאחר שנודעו לה הדברים, דיברה עם איתמר, אמרה לו לא להאמין למשיב 2 וכן אמרה לו כי היא הולכת לטפל בעניין (פסקה 10 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). שנית, מפקד התחנה אף הוא דיבר עם איתמר בנושא לאחר שעו"ד סוויד התלוננה בפניו (פסקה 11 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). שלישית, אף שותפו לתא של איתמר, שאף הוא היה מיוצג על-ידי עו"ד סוויד, אמר לאיתמר דברים בשבחה של עורכת הדין לאחר ששמע על מה שנאמר לו, מה שקרוב לוודאי החליש את עוצמת הדברים נגדה (פסקה 32 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). מדברים אלו עולה שאיתמר יכול היה להבין כי הדברים שנאמרו לו על-ידי המשיב 2 לא היו בהכרח נכונים. באשר למצבם הרפואי של בני הזוג שנדקרו, כאמור אני סבורה כי מדובר בלחץ לגיטימי במהלך חקירה ולפיכך ברור שבעיני אין בלחץ כזה לבדו כדי להביא לצפיות החוקר את החשש להתאבדות הנחקר או לנזק דומה שיגרם לו. 22. אינדיקציות נוספות שיש לבחון לקביעת אפשרות צפיית התאבדותו של איתמר נוגעות למידע אשר הגיע מגורמים חיצוניים לחקירה באשר למצבו הנפשי. כאמור, אף גורם לא עדכן את החוקרים במידע מבוסס או רשמי כלשהו באשר למצבו הנפשי של איתמר בהווה או בעבר. עם זאת, עולה השאלה האם היו אינדיקציות למצוקה נפשית במידע שהגיע לידי החוקרים מגורמים חיצוניים שונים. 23. ראשית יש לבחון את המידע שהעלתה עו"ד סוויד במהלך הדיון להארכת מעצרו של איתמר בבית משפט השלום. מפרוטוקול הדיון עולה כי במהלך טיעוניה של עו"ד סוויד בבית המשפט, בהם ביקשה להאריך את מעצרו של איתמר לתקופה קצרה בלבד, טענה כי איתמר "היה ועדיין במצב נפשי ומתח נפשי קשה מאוד". בהמשך הדברים חזרה ואמרה כי "זה מעצרו הראשון, נתון במצב נפשי קשה מאוד, ואני מבקשת מבית המשפט להורות כי רופא יבדוק אותו, שכן הוא מצוי תחת הלם ויתכן והוא זקוק לטיפול רפואי". כמו כן, מהודעתו של המשיב 1 עלה כי במהלך הדיון נשאל על-ידי עו"ד סוויד אם איתמר ביקש לראות רופא, על כך ענה בשלילה, ואם הבחין כי איתמר מצוי במצב נפשי קשה, אשר על כך ענה כי איננו פסיכיאטר (פסקה 37 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). מסקנות דו"ח הבדיקה שנערך במשטרה בעקבות התאבדותו של איתמר קבעו כי היה על המשיב 1, אשר נכח בדיון, לעדכן את הרמ"ח ואת המשיב 2 על הדיון בבית המשפט וכן כי היה צריך לגלות רגישות ולהפנות את איתמר לבדיקת רופא, וזאת על אף שלא היה בסיס לאבחונה של עו"ד סוויד, על אף שהוראות המשטרה אינן מורות כן, ועל אף שהשופט בהחלטתו כלל לא התייחס לבקשתה זו של עו"ד סוויד. 24. אכן ראוי לטעמי להשתדל ולהביא כל עציר שמועלית לגביו טענה בנוגע למצבו הנפשי, אף אם החוקר מתרשם שהטענה אינה מבוססת, לבדיקה אצל מומחה לבריאות הנפש, על מנת למנוע מקרים של חוסר ידיעה ולשלול אפשרות של פגיעה בנפש. עם זאת, לא ניתן לומר כי המידע שהובא במקרה זה בדיון בבית המשפט יכול היה להוות אינדיקציה לחשש מהתאבדותו של איתמר. הא ראיה שגם עורכת הדין לא צפתה אפשרות כזו, שכן לו צפתה חזקה עליה כי היתה עושה כל מאמץ על מנת שאיתמר יובא בפני גורם רפואי. שאלותיה וטענותיה של עו"ד סוויד בדיון הארכת המעצר הובעו באופן כללי בלי כל פירוט או ביסוס של החשש. בקשתה שאיתמר יראה רופא באה על רקע התמודדותה עם בקשת הארכת המעצר מטעם המדינה, ולפיכך היה יכול להיווצר הרושם כי הטענות נטענו על מנת לסייע בשחרורו של איתמר מהמעצר. עו"ד סוויד לא העלתה בקשה עצמאית נוספת לבדיקתו של איתמר על-ידי רופא, גם לאחר שהשופט לא התייחס לעניין זה בהחלטתו. לפיכך, איני סבורה כי היה בדברים אלו להדליק נורה אדומה אצל המשיב 1 באשר למצבו הנפשי של איתמר, אם כי, כפי שנקבע בדו"ח הבדיקה המשטרתי, היה עליו להעביר את המידע למשיב 2 ולממונה עליו, ואף היה ראוי, כאמור, להביא את איתמר בפני רופא ליתר ביטחון. לסיום נקודה זו אציין כי בית המשפט המחוזי קבע כי הטענה לפיה ביקשה עו"ד סוויד מהחוקרים וממפקד התחנה כי איתמר ייבדק על-ידי רופא לא הוכחה. 25. באשר למידע מגורמים חיצוניים נוספים הרי שלא נקבע בעניין זה כל ממצא עובדתי על-ידי בית משפט קמא, יש להניח כי בשל העדר ראיות תומכות לטענות אלו. מעסיקו הקודם של איתמר, מר יהודה גבאי טען בתצהירו כי בחקירתו על-ידי המשיב 1 אמר כי מצבו הנפשי של איתמר רגיש ולכן צריך לשמור עליו. עם זאת, דבריו אלו לא מופיעים בהודעתו במשטרה, ואף הוא ציין בעדותו בבית משפט קמא כי יתכן ולא נאמרו (פסקה 9 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). גם באשר לשיחתה של גב' פיירברג עם עובדי בית המעצר אין כל רישום, כך שקשה להסתמך על דברים אלו לצורך הוכחת מבחן הצפיות. 26. האינדיקציות האחרונות שיש לבחון אותן נוגעות להתנהגותו של איתמר במהלך חקירותיו. אומר מיד כי איני רואה כל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין בהתנהגות זו כדי להצביע על יכולתו של החוקר הסביר לצפות את התאבדותו של איתמר. יש לזכור כי "אדם הנתון בחקירה בגין עבירות שבביצוען הוא חשוד, חווה לחץ נפשי ואי נוחות פיזית שהם אינהרנטיים למצב בו הוא שרוי" (עניין יששכרוב, פסקה 23 לחוות דעתה של השופטת (כתוארה אז) ביניש). לפיכך לא יפלא כי החוקרים יחסו את התנהגותו של איתמר ללחץ שמופעל עליו בחקירה ולהתמוטטות קו הגנתו. בית המשפט המחוזי אימץ בהקשר זה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים, פרופ' אליצור, אשר סבר, הן מקריאת מזכרו של המשיב 2 שנערך בעקבות החקירה הראשונה, והן בעקבות צפיית הקלטת המתעדת את החקירה השניה, כי איתמר אכן היה שרוי בלחץ אך לא ניתן היה להסיק מכך סכנת התאבדות. משמומחה לבריאות הנפש לא היה מסיק זאת, בוודאי לא ניתן לצפות זאת מהחוקר. יש להדגיש כי משבחר בית משפט קמא לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים ולהעדיפה על חוות הדעת של המומחה מטעם המערערים אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשיקול דעת מעין זה, ואין מקרה זה מצדיק לסטות מכלל זה (ראו למשל ע"א 916/05 כדר נ' הרישנו (לא פורסם, 28.11.07)). 27. אף יתר טענותיהם של המערערים אשר נטענו בשולי הדברים אינן מקובלות עלי. לא הוכח כי המשיבים פעלו בניגוד להנחיות המשטרה באשר לאופן בדיקת התאים במהלך הלילה, וממילא קשה לומר כי בדיקה יותר הדוקה היתה מונעת את התאבדותו של איתמר; אכן, כאמור, אני סבורה כי רצוי לקבוע כללי התנהגות לחוקרים, אך אין בהעדרו של קודקס כזה כדי לבסס טענת רשלנות. יודגש כי גם אלו שמציעים קודקס מעין זה אינם סבורים כי הוא יפתור כל התלבטות במהלך החקירה. כמו כן, כאמור, רוב התחבולות בהן נקטו המשיבים, מלבד זו הקשורה לעורכת דינו של איתמר, הינן כשרות ולפיכך טענה מעין זו אינה רלוונטית; איני סבורה כי ניתן להטיל על המשטרה את הנטל של בחינת תיקו הצבאי של כל עציר מבלי שהועלה כל חשש או מידע באשר למצבו הנפשי; ולבסוף לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא שלא לדון בעוולת הפרת חובה חקוקה שהוזכרה רק בשולי הדברים ולא היתה כל התמודדות איתה מטעם המערערים. סיכום 28. מהדברים האמורים עולה כי מבחן הצפיות אינו מתקיים בעניין זה ולא ניתן לקבוע כי המשיבים יכולים היו או צריכים היו לצפות את התאבדותו של איתמר. לפיכך, דין הערעור להידחות. 29. מדובר במקרה טרגי של קיפוח חייו של אדם צעיר בתחילת דרכו. תוך כדי עיון בתיק, ומבלי להתייחס לאירועים האחרונים עובר למותו של איתמר, עלתה תמונה של בחור צעיר הקשור למשפחתו ועושה כל מאמץ לסייע לה בפרנסתה. אין ספק כי מותו הוא אבידה גדולה להוריו אשר אין עליה נחמה. מי יתן ולא ידעו עוד צער. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: 1. אני מצטרפת לדעתה של חברתי, השופטת ארבל, כי לא הוכחה אחריות המדינה ברשלנות למותו הטרגי של איתמר, זכרונו לברכה. אבקש להוסיף את ההערות הבאות, בתמצית ככל הניתן: 2. כפי שפרטה השופטת ארבל, נקודת המוצא המנחה בענייננו היא כי המדינה חבה על פי פקודת הנזיקין בעוולת הרשלנות. מושכלות ראשונים הם כי בקביעת האחריות האזרחית ברשלנות, יש לבחון האם קמה חובת זהירות על המזיק כלפי הניזוק. חובת הזהירות מורכבת מן ההיבט המושגי העוסק בשאלה, האם מהבחינה המושגית קיימת חובת זהירות בהתייחס לסיכון נתון. כן נדרשת חובת זהירות קונקרטית, המתקיימת כאשר חלה חובה מושגית, וכאשר הנסיבות הספציפיות של המקרה מולידות חובה לצפות התרחשות נזק באם לא יינקטו אמצעי זהירות מתאימים. עוד יש לבחון, האם הפרת חובת הזהירות הקונקרטית היא שגרמה לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז(1), 113). קיומה של חובת הזהירות על שני היבטיה נשען על מבחן הציפיות. בהיבט המושגי - נבחנת הציפיות במישור הנורמטיבי, קרי: האם אדם סביר יכול וצריך לצפות כי בסוג סיכון נתון עלול להתרחש נזק אם לא יינקטו אמצעי זהירות סבירים. תוכנה של הציפיות הנורמטיבית נשען במידה רבה על מדיניות משפטית ראויה, הבנויה מאיזון בין שיקולים וקובעת מה צריכים להיות פניה של חובת הזהירות המושגית בחברה המתנהלת על פי אמות מידה ראויות. חובת הזהירות הקונקרטית מתעלת את החובה המושגית לנסיבות ספציפיות של המקרה, והיא נשקלת על פיהם. היא בוחנת האם בנסיבות הקונקרטיות של המקרה יכול וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק. יכולת הציפייה נבחנת בהקשר הטכני. החובה לצפות את התרחשות הנזק היא נורמטיבית באופייה, וקשורה בהכרעה ערכית. לא כל סיכון שניתן לצפותו גם צריך לצפותו במישור הנורמטיבי לצורך הטלת אחריות בגין נזק שנגרם בעטיו. רמת הזהירות הקונקרטית נקבעת אף היא על פי שיקולים של מדיניות משפטית, ועניינה הוא נורמטיבי. בהתקיים חובת זהירות מושגית וקונקרטית, על בעל החובה לנקוט אמצעי זהירות מספיקים על מנת לעמוד בחובתו. רמת האמצעים הנדרשים לעמידה בחובה גם היא נקבעת על פי אמת מידה אובייקטיבית של סבירות, הנגזרת מאופי החובה ומהנסיבות הקונקרטיות של הענין. אופיים של האמצעים הנדרשים נקבע ביחס ישר לסיכון שנוצר, והוא גורם יחסי, המשתנה חליפות בהתאם לגורם הסכנה. משהופרה חובתו המושגית והקונקרטית של המזיק כלפי הניזוק ונגרם בעטייה נזק, מתגבשת עוולת הרשלנות. נדרש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההפרה לבין הנזק שנגרם. 3. על פי המדיניות המשפטית שנשתרשה בישראל, חלה על רשות ציבורית חובת זהירות מושגית ברשלנות על פי אמות מידה דומות לאלה החלות על הפרט. גוף ציבורי, ככל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק (ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פד"י לט(1) 113, 132). גם בביצוע חובות ציבוריות וסטטוטוריות על הרשות הציבורית לנהוג בזהירות, והתנהגותה נבחנת על פי אמות המידה המקובלות של דיני הרשלנות, אלא אם הוחלה עליה הוראת פטור סטטוטורית מיוחדת. ואמנם, הפעלתה של סמכות שלטונית עשויה להצמיח חובת זהירות בנזיקין, פרי נסיבותיו של המקרה. 4. המשטרה, בהפעילה סמכויות חקירה על נחקרים, פועלת במסגרת סמכותה השלטונית. היא מבצעת פונקציה שלטונית-סטטוטורית אשר נועדה לאכוף על הציבור את נורמות ההתנהגות הראויות המוגדרות בדין הפלילי. היא מבצעת תפקיד שנועד להגן על שלום הציבור ובטחונו, ובמסגרת זו עליה לאסוף ראיות בעניינו של אדם הנחשד במעורבות בעבירה פלילית. 5. הפעלת סמכות החקירה הפלילית בידי המשטרה כרוכה בהטלת מרות שלטונית על הגורם הנחקר. הפעלת מרות זו כרוכה לעיתים בהחזקת הנחקר במשמורת לתקופת זמן, כנדרש לצרכי החקירה. ניהול חקירה פלילית, תוך החזקת הנחקר במשמורת, מצמיחה חובה מושגית עקרונית על המדינה לדאוג לשלומם של נחקרים, הן בהיבט הפיזי והן בהיבט הנפשי. הפעלת מרות המשטרה על נחקרים מצמיחה חובה לדאוג לבריאותם ולצרכיהם הבסיסיים כבני אדם. היא מחייבת את הגורם החוקר לכבד את זכותו של הנחקר לחיים, לכבוד, ולהגנת הגוף (סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). הזכות לחיים ולהגנה על הגוף מתפרשת גם על הזכות להגנה על בריאות הנפש, בהינתן הקשר הבל-יינתק בין הגוף לנפש (בג"צ 4634/04 רופאים לזכויות אדם נ' השר לבטחון פנים (לא פורסם, ניתן ביום 12.2.07)). המצאותו של אדם בחקירה משטרתית כשהוא נתון בתנאי מעצר, אינה מפקיעה את זכויותיו החוקתיות להגנה על גופו, על נפשו ועל כבודו, כשם שזכויות יסוד אלה שמורות לאסיר שנשפט, ואינן נגרעות אלא במידה שהגבלתן מתחייבת באופן הכרחי משלילת החירות הנגזרת מהמאסר. בדומה לכך, זכויותיו הבסיסיות של הנחקר כאדם נשמרות לו גם בעת חקירתו, וניתן לגרוע ולפגוע בהן רק במידה ההכרחית המתחייבת מצרכי החקירה, ובכפוף להוראות הדין. אחריותה של המדינה להגן על שלומו הגופני והנפשי של הנחקר קמה לא רק במישור המשפטי-ציבורי, אלא גם במישור דיני הנזיקין. קיומה של חובה זו איננו רק עניינו של הנחקר, שלומו וכבודו כאדם. זהו עניינה של החברה כולה, בעיצוב נורמות של זכויות אדם, מוסר ואתיקה, ובאלה, בין היתר, נבחנת רמתה המוסרית והאנושית (השופט מצא בעע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פד"י נ(4) 136, 156). 6. החזקת אנשים לצורך חקירה פלילית, תחת מרות המדינה ובמשמורתה, מקימה עמה אחריות מושגית על המדינה לדאוג לשלומם - לספק להם תנאי מגורים סבירים, מזון ברמה מספקת, וטיפול רפואי גופני ונפשי כנדרש על פי מצבם, ובשים לב, בין היתר, לאופי המשמורת וטיב החקירה. רמת הזהירות המושגית בנזיקין החלה על המדינה בהקשר זה ניזונה מצד אחד, מהשיקול כי חקירה פלילית ומשמורת הנחקר לצורך ניהולה כרוכים מעצם טיבם בתנאים של לחץ פיסי ונפשי. שלילת החופש, ותנאי הלחץ הנלווים לחקירה פלילית הם טבעיים ומוּבְנים, עד לרמה מסוימת, אל תוך מנגנון החקירה הפלילית. החובה המושגית שחבה המדינה לדאוג לשלומו של הנחקר מניחה כהנחת מוצא את קיומן של נסיבות לחץ מיוחדות, הנובעות מתנאי החקירה והשלכותיה על הנחקר. עדיין, במסגרת אחריותה של המשטרה לשלומו הפיסי והנפשי של אדם הנתון במשמורתה, עליה להיות רגישה לצורך לאתר מצבי לחץ חריגים אצל הנחקר, שבהם נדלקים אורות אזהרה, וניכרים אותות מצוקה בלתי רגילים בהתנהגותו, המצריכים התייחסות מיוחדת. במצבים אלה, חובה עליה לנקוט אמצעי זהירות טיפוליים והגנתיים למניעת נזק לנחקר, העלול, בהעדר תשומת לב, להיפגע קשות, עד כדי פגיעה עצמית בחיים. חובה מושגית זו, החלה על הרשות החוקרת, מיתרגמת לחובת זהירות קונקרטית בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של המקרה. שאלת המפתח היא - האם נסיבותיה של החקירה, מצבו הגופני והנפשי של הנחקר, דרך התנהגותו, ושאר הנתונים המצויים בפני הרשות החוקרת יכלו, וצריכים היו להוליד אצלה ציפייה כי הנחקר מצוי במצוקה גופנית או נפשית מיוחדת, המצריכה התייחסות טיפולית מיוחדת, אשר באם לא תינתן, עלול להיגרם לנחקר נזק חמור, ומקום שמדובר במצוקה נפשית - עד כדי חשש לפגיעה עצמית. 7. אשר למצב הנפשי של הנחקר, היקפה של חובת הזהירות הקונקרטית החלה על הרשות החוקרת לאתר מצבים של מצוקה נפשית מיוחדת בנחקר הנתון למרותה, עשויה, אך אינה חייבת, להיות מושפעת משיטות החקירה המופעלות כלפי הנחקר. ברי, כי ככל ששיטות החקירה נוקשות יותר, וככל שהאמצעים הננקטים על ידי הרשות פוגעניים יותר, כך החשש לפגיעה נפשית בנחקר גובר, וכך החובה החלה על המשטרה להיות ערה לנורות האזהרה המאותתות מצוקה מיוחדת, הולכת ומתרחבת. היקפה של החובה הקונקרטית בהקשר זה אינו מותנה, לטעמי, בשאלת חוקיותם או פסלותם של אמצעי החקירה מבחינת הדינים הרלבנטיים להליך הפלילי ולדיני הראיות בפלילים, אף שהיבט זה עשוי להשפיע על מידת העירנות שהרשות החוקרת מחוייבת בה לצורך איתור מצבי מצוקה אצל נחקרים, המצריכים התייחסות וטיפול מיוחד. ענייננו מתמקד ברמת הזהירות החלה על הרשות החוקרת בהקשר לחובת השמירה על שלומו הנפשי של הנחקר ומידת העירנות שעל הגוף החוקר להפעיל כדי לאתר מצבי מצוקה חריגים שיש בהם סיכון. ככל שאמצעי החקירה חריפים וקשים יותר, כך הולכת וגוברת עימם העירנות הנדרשת למצבם של הנחקרים, ועימה הצורך להבטיח כי שלומם הגופני והנפשי לא ייפגע פגיעה החורגת מאמת המידה הסבירה והמידתיות הראוייה בנסיבות המיוחדות בהן מדובר. עם זאת, מצבו הנפשי של הנחקר הוא, בסופו של דבר, ענין סובייקטיבי העשוי, אף כי לא בהכרח, להיות מושפע משיטות החקירה. השאלה המכרעת לצורך עוולת הרשלנות היא האם נדלקו אותות מצוקה בנחקר אשר צריכים היו בנסיבות העניין להביא את הרשות החוקרת להתייחס לצרכיו, ולהושיט לו עזרה טיפולית בעוד מועד. 8. בנסיבות שלפנינו, מוטלת על הרשות החוקרת חובת זהירות מושגית לדאוג לשלומם של הנחקרים, ובכלל זה לשלומו של איתמר ז"ל. היתה מוטלת עליה גם חובת עירנות קונקרטית לדאוג למצבו הגופני והנפשי, ולשים לב לקיומם של אותות מצוקה בהתנהגותו, אשר אילו נתקיימו, היו מצריכים התייחסות טיפולית מיוחדת. 9. אלא שאותות כאלה לא נדלקו במקרה זה, ולא נתגלו סימנים בפני הרשות החוקרת שחייבו התייחסות מיוחדת מצידה, ועמדה על כך חברתי, השופטת ארבל, בהרחבה. איתמר נחקר בפעם הראשונה בביתו, ואחר כך נעצר ונחקר פעמיים. מעצרו הוארך על ידי בית המשפט בשישה ימים. כשלושה ימים לאחר מעצרו הוא פגע בנפשו. 10. קביעותיו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט חשין) כי לא נדלקו נורות אזהרה שעל יסודם יכלה וצריכה היתה הרשות החוקרת להפעיל אמצעי זהירות מיוחדים כלפי איתמר ז"ל, מקובלות עלי, ואני מצטרפת למסקנות חברתי, השופטת ארבל, בענין זה. הנסיבות שתוארו בעניינו של איתמר ז"ל משקפות אמנם קיומם של מתח ולחץ נפשי שהם טבעיים ומובנים למצב של חקירה פלילית, אולם לא זוהו סימנים של מצוקה חריגה שעשויים היו להדליק נורה אדומה אצל איש חקירה סביר, ולהוביל לנקיטת אמצעי זהירות מיוחדים. בפני הרשות החוקרת לא היה גם מידע אובייקטיבי כלשהו על מצב נפשי מיוחד שהנחקר סבל ממנו, או על נסיונות אובדניים קודמים. 11. העומס הנפשי בו היה נתון איתמר ז"ל - בין אם מקורו במצב שקדם למעצרו, ובין אם נוצר עקב חקירתו והשמתו במשמורת המשטרה - לא היה ידוע לרשות החוקרת, ולא היה סימן חיצוני שאותת על מצוקתו הגדולה. בנסיבות אלה, אף שרבצה על הרשות החוקרת חובת זהירות להגן על שלומו של איתמר, היא לא הפרה חובה זו. לא נתגבש נתון עובדתי שהיה בו כדי ליצור ציפייה סבירה אפשרית להתרחשות נזק אם לא יינקטו אמצעי זהירות מיוחדים. חובת הזהירות שחלה על הרשות החוקרת לא הופרה, אפוא. 12. מטעמים אלה, אני מצטרפת לעמדת חברתי, השופטת ארבל, כי לא הונח בסיס לחיוב המדינה בעוולת הרשלנות עקב מותו הטרגי של איתמר ז"ל. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל. ניתן היום, ט"ז באדר תשס"ט (12.3.09). משטרההתאבדות