נפילה בטיול עובדים בצפון בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו עקב נפילה במהלך טיול. כללי 1. התובעת, ילידת 1940, הייתה במועדים הרלוונטיים עובדת הנתבע 1. הנתבע 1 ארגן, באמצעות הנתבעת 2, יציאה לחופשת סופשבוע קבוצתית לעובדיו בצפון הארץ, בתאריכים 26.2.99 - 27.2.99 (שישי - שבת). ביום 26.2.99 בשעות הבוקר יצאה הקבוצה מתל - אביב מלווה במדריך מטעם הנתבעת 2. בדרכה צפונה ערכה טיול רגלי לאורך נחל צלמון. במהלך הטיול נפלה התובעת ונפגעה בקרסולה. לטענת התובעת הנתבעים חבים בפיצויה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה עקב האירוע. 2. בתיק נשמעו ראיות. מטעם התובעת העידה היא עצמה; הגב' יונה דרור, עובדת נוספת שהשתתפה בטיול וכן מר ידידיה קשמיר, אשר השתתף בטיול עם אשתו, עובדת הנתבע 1. מטעם הנתבעים העיד מר רוני כתב, סמנכ"ל הנתבע 1 והגב' בתיה מעוז, מנהלת סניף פתח תקווה של הנתבעת 2. יש לציין כי המדריך אשר לווה הקבוצה מטעם הנתבעת 2 נפטר בתאונת דרכים מספר ימים לאחר האירוע. טענות התובעת 3. לתובעת בסיכומיה שתי טענות עיקריות כנגד הנתבעים. הטענה הראשונה, המכוונת לשני הנתבעים, מתייחסת לנושא הנעליים אותן נעלה בטיול, נעליים לא מתאימות, לטענתה. בהקשר זה נטענות מספר טענות. ראשית, טוענת התובעת, נודע לה לראשונה על קיום טיול רגלי בנחל צלמון רק במהלך הנסיעה למקום, מפי המדריך. הטענה היא כי אם הייתה יודעת על הטיול הרגלי מראש הייתה מצטיידת בנעלי ספורט ולא בנעלים מתוצרת חברת "KEDS" אותן נעלה ואשר, כנטען, לא התאימו להליכה באותו מסלול, "שכן הסוליות אינן חוסמות את מעבר תחושת הכאב מן האבנים לרגל ובהעדר יציבות מתגברת סכנת הנפילה", כך בסיכומים. שנית, נטען, גם בחוזר שהופץ על ידי הנתבעים לעובדי הבנק בדבר פרטי הטיול, בו נרשם הטיול לנחל צלמון ואשר אותו לא ראתה התובעת, כנטען על ידה, לא ניתן תדרוך בדבר הנעליים אותן יש לנעול בטיול. ושלישית, המדריך לא בדק את נעליה של התובעת טרם תחילת הטיול ולא התריע בפניה על הסיכון שהיא נוטלת על עצמה בנעלה את אותן נעליים. הטענה השנייה, המכוונת לנתבע 1, מתייחסת להעדר ביטוח תאונות אישיות לעובדים שהשתתפו בטיול. נטען בסיכומי התובעת כי הנתבע 1 יצר מצג שווא כלפי התובעת וכלפי כלל העובדים על פיו קיים ביטוח אשר מבטח אותם מפני כל פגיעה במהלך הטיול, גם ללא הוכחת רשלנות של הנתבע 1 או גורם אחר. נטען בסיכומי התובעת כי על סמך מצג שווא זה יצאה לטיול ולכן על הנתבע 1 לפצותה בגין הנזקים שנגרמו לה. אחריות הנתבעים - דיון והכרעה 4. נדון תחילה בטענה הראשונה המתייחסת להתאמת נעלי התובעת לטיול ולאחריות הנתבעים לאי התאמה, אם קיימת. בתצהירה ציינה התובעת כי כאשר הגיעה הקבוצה למורד הנחל היה המורד "תלול והקרקע זרועה באבנים וחלקי סלעים חלקים ורופפים". תוך כדי הליכה, העידה בתצהירה, אמרה לה חברתה הגב' דרור שתיזהר כי האבנים חלקות. לאחר מכן החליקה ונפלה. היא ציינה כי איש מהאחראים על ארגון ובצוע הנופשון לא נתן לה מידע מוקדם ביחס לטיול הרגלי, טיבו והסיכונים הכרוכים בו ולא בדק את נעליה. היא טענה כי "הגעתי לנופשון עם נעלי "קדס" ובנעליים אלה הלכתי בירידה לערוץ נחל צלמון. נעליים אלה אינן מתאימות ואינן יציבות די הצורך להליכה במסלול תלול שבו אבנים וחלקי סלעים חלקים ורופפים". לתצהיר צרפה תמונות של המסלול (ת/3). 5. בחקירת התובעת הוצג לה חוזר שהופץ לעובדי הבנק בדבר נופש סוף השבוע, בו נרשם מפורשות דבר הטיול לנחל צלמון, ובו נרשם באופן מפורש וברור כי מדובר בהליכה רגלית לאורך הנחל (נספח ג' לתצהיר הגב' מעוז). התובעת אישרה כי ראתה את אותו חוזר טרם יציאתה לטיול (עמ' 22 שורה 3) אולם בהמשך חקירתה טענה כי "אני לא זוכרת שקיבלתי את הדבר הזה" (עמ' 30 שורה 17). התובעת אישרה הודעתה בפני החוקר מר ישראל גל מיום 15.10.02 (ת/4), החתומה על ידה, שם נרשם מפיה כי "קיבלנו חוזר עם פרוט על הטיול כולו כולל הירידה לנחל צלמון. הטיול בנחל צלמון לא היה הפתעה אלא רשום מראש" (שורות 9-11). התובעת אישרה כי הטיול לא היה טיול חובה וכי השתתפו בו גם ילדים. לא ירד גשם ביום הטיול. הצעידה הייתה בנחת, "לא מיהרנו" (עמ' 22 שורה 25). התובעת ציינה כי זוג מטיילים ירד עם הקבוצה מהאוטובוס אך החליט לא להמשיך בטיול וחזר לאוטובוס, כך שהיא ידעה שקיימת אפשרות לחזור לאוטובוס ולא להמשיך בטיול (עמ' 22 שורה 28 ואילך). התובעת השיבה כי בכל זאת בחרה להמשיך בטיול למרות שידעה כי נעליה אינן מתאימות, לטענתה, "כי הנעליים שלי שטוחות, "קדס", ואפשר ללכת בצורה רגילה, שטוחה, בלי אבנים שמתגלגלות ומחליקות". היא אישרה כי לפני האירוע הייתה בריאה וללא בעיות בריאות מיוחדות, כשירה להשתתף בטיולים, הכירה טיולים בטבע ולא הייתה סיבה מיוחדת להזהירה מפני הטיול (עמ' 23 שורות 14-18). התובעת הצביעה בתמונה ת/3 - 1 על שביל ההליכה הנראה בהן, כמקום בו נפלה. 6. הגב' דרור העידה כי צעדה לצד התובעת בעת הארוע. היא לא זכרה את האירוע ופרטיו ולמיטב זיכרונה "אולי אמרתי לה תזהרי יש אבנים" (עמ' 15 שורה 16). הגב' דרור אישרה כי טרם ההרשמה לטיול הופץ חוזר לעובדים, הוא נספח ג' לתיק מוצגי הנתבעת 2, בו נרשם פירוט הטיול הרגלי בנחל צלמון וכי לא היה מדובר בהפתעה. גם היא ציינה כי בטיול השתתפו ילדים קטנים וכי היה מדובר ביום יבש ללא גשם. 7. מר קשמיר ציין בתצהירו כי הטיול לנחל צלמון היה ידוע למשתתפים בטיול. הוא לא ראה את נפילת התובעת אך עזר לפנותה מהמקום. הוא הוסיף וציין כי "המורד לכוון ערוץ הנחל בו מצאתי את אסתר שירם היה מלא בסלעים ואבנים רופפים וחלקים והדרך הייתה תלולה וקשה למדי". 8. הגב' מעוז ציינה בתצהירה כי מסלול ההליכה שנבחר הוא מסלול המיועד למשפחות, ללא קושי מיוחד. צורף עותק מספר מפות טיולים ושבילים מסומנים וכן דפי מידע מאתר משרד החינוך, המעידים על היות המסלול מסלול מסומן ומתאים לטיול משפחות. עוד צורפו תצלומים של המסלול. בחקירתה ציינה כי בטיול מסוג זה סומכים על השכל הישר של המשתתפים בטיול בנושא התארגנות לטיול ונעילת נעליים מתאימות. היא הוסיפה וציינה כי מסלול משפחות הוא המסלול ברמת הקושי הקלה ביותר וכי נחל צלמון היה מלכתחילה בתכנית הטיול. 9. לאחר בחינת הראיות איני מקבלת את טענתה של התובעת בסיכומיה כי לא הייתה מודעת טרם יציאתה לנופש כי בתכנית הנופש כלול טיול רגלי בנחל צלמון. אין חולק כי הופץ חוזר לעובדים, בו נאמר בדיוק מה כולל הטיול, ובו נרשמה באופן מפורש התכנית לטיול בנחל צלמון. הגב' דרור אישרה כי החוזר הועבר לעובדים וכך גם מר קשמיר. התובעת אישרה לחוקר שהגיעה אליה כי ידעה על הטיול מראש וכי לא היה מדובר בהפתעה. היא אשרה זאת גם בחקירתה בבית המשפט, למרות שבהמשך חקירתה ניסתה לשנות גרסתה ולטעון כי נרשמה מאוחר לטיול ולכן לא ידעה על החוזר. התובעת ידעה לומר כי היו שתי אופציות על פי החוזר, בהתאם למזג האוויר, כאשר אחת מהן התייחסה לטיול בנחל צלמון. הגרסה המאוחרת, על פיה התובעת לא קבלה את תכנית הנופש, אינה אמינה בעני ואני דוחה אותה. גם אם נרשמה באיחור, סביר כי קיבלה לידיה את תכנית הנופש, לפני או לאחר הרשמתה. לחילופין, אם לא ידעה מה כוללת התכנית, לאור כך שנרשמה באיחור - הרי שחובה הייתה עליה לדאוג ולקבל מלוא המידע הרלוונטי טרם יציאתה. 10. מעבר לכך, גם אם הייתה מתקבלת טענתה של התובעת בדבר חוסר מידע מוקדם על אותו טיול רגלי והגעתה למקום עם נעליים לא נוחות - יכולה הייתה התובעת להישאר באוטובוס, כפי שעשה זוג מטיילים אחר. לא הייתה כל חובה עליה לטייל טיול רגלי, אם סברה כי נעליה אינן מתאימות לכך. 11. ובאשר למסלול. על פי הראיות שהוצגו ואשר עליהן אין, למעשה, מחלוקת, אני קובעת כי המסלול שנבחר לטיול הוא מסלול ללא דרגת קושי מיוחדת וללא סיכונים מיוחדים. התמונות בעניין זה, לרבות תמונת השביל בו נפלה התובעת, מדברות בעד עצמן. מדובר במסלול טיולים מוכר, מסומן במפת שבילים, בו נוהגות לטייל קבוצות מטיילים רבות, בכל הגילאים. באותו היום היה מזג אוויר מתאים לטיול, הצעידה הייתה בנחת ולא בחפזה. התובעת, למעשה, לא חולקת על כך ולא טענה בסיכומיה כי במסלול או באופן ארגון ובצוע הטיול היה סיכון בלתי סביר, כך שגם אם היו כאלו טענות בכתב התביעה הן נזנחו. התובעת, בת 58 ביום האירוע, אישה בוגרת ובעלת ניסיון חיים, ללא בעיות בריאות מיוחדות, העידה כי היא הכירה מניסיונה טיולים בחיק הטבע. כל אדם המטייל בחיק הטבע מודע לכך שהטיולים אינם נערכים בדרכים סלולות כמו מדרכה מרוצפת או כביש וכי אבנים על גבי המסלול הן דבר טבעי וצפוי. 12. עיקר טענות התובעת מתבסס, כאמור, על כך שנעלה נעלי "קדס". הטענה היא שנעליים אלו אינן מתאימות לטיול בשטח בו יש אבנים. לא הוצג פירוט דגם הנעליים או דוגמת הנעליים. איני סבורה כי הידיעה מהם המאפיינים המדויקים של נעלי "קדס" אותן נעלה התובעת, לרבות עובי וטיב סולייתן, והידיעה כי נעלי "קדס" אינן נעלים המתאימות להליכה בטיול רגלי היא בגדר ידיעה שיפוטית. למיטב ידיעת בית המשפט, "קדס" היא חברה המייצרת ביגוד והנעלה, בעיקר בסגנון ספורטיבי, בדגמים ובסוגים רבים ושונים. התובעת הבהירה כי מדובר בנעליים שטוחות וסגורות. הטענה היא כי לנעליים מהדגם אותו נעלה התובעת, למרות היותן שטוחות וסגורות כנעלי ספורט אחרות, סוליה דקה יותר מנעל ספורט אחרת. לכן, נטען, כף הרגל אינה יציבה מקום בו הסוליה אינה חוסמת כראוי את כאב הדריכה על אבנים. לא הוצג הדגם המסוים של הנעליים בו מדובר, כיצד נראית סוליית אותן נעליים, מה עובייה, מאיזה סוג עשויה ובמה בדיוק היא שונה מנעלי ספורט אחרות. טענות והסברי ב"כ התובעת בסיכומיו בעניין עובי הסוליה אינן יכולות לבוא במקום חוות דעת שבמומחיות בעניין זה או לפחות פירוט מדויק ומוסמך של מאפייני הנעל בהשוואה לנעל אחרת. לא ברור על מה מבוססת הטענה כי היה צריך לומר באופן מפורש לתובעת או להזהיר מראש את המשתתפים בטיול כי נעלי "קדס" דווקא הן שונות מנעלי הליכה או ספורט אחרות. זאת ועוד, גם אם הייתה ניתנת הדרכה מיוחדת, כמבוקש על ידי התובעת, לעניין הנעליים, סביר כי היה נאמר להגיע בנעלי הליכה נוחות, כאשר כל מטייל בוחר לעצמו, על פי ניסיונו, את הנעליים הנוחות לו. נעלים שטוחות וסגורות, כמו הנעליים אותן נעלה התובעת, היו עומדות בהנחיה זו. התובעת לא הגיעה בנעלים בנות עקב דק וגבוה או לחילופין יחפה. התובעת נעלה נעליים שטוחות וסגורות, וההנחה היא שנעליים אלו נמצאו על ידה, על פי היכרותה את עצמה, נוחות לה להליכה. לא ברור על מה מתבססת הטענה כי על המדריך היה לזהות את נעלי ה "קדס" כנעליים שונות מנעליים אחרות בשל עובי סולייתן הנטען ולהזהיר התובעת בשל כך. כל הטענות נטענות בעלמא, הן נטענות ללא בסיס עובדתי כלשהו ואינן עומדות במבחן הסבירות וההיגיון. 13. אין מחלוקת כי הנתבעים חבים חובת זהירות מושגית לתובעת. הנתבע 1 הוא מעבידה של התובעת וחב בחובת זהירות מושגית רחבה של מעביד לעובדו, בין היתר, בכל הנוגע לבחירת מארגן טיול מקצועי ומיומן. בהקשר לבחירת הנתבעת 2 כמארגנת טיולים מנוסה, מקצועית ומיומנת לא נטענו כל טענות כנגד הנתבע 1. הנתבעת 2 חבה חובת זהירות מושגית למטיילים כמי שמארגן ומדריך טיולים. עם זאת, כידוע, בכך אין די. 14. חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת, כידוע, בכל מקרה על פי נסיבותיו. לא כל נזק, אפילו הוא צפוי מבחינה טכנית, הוא נזק שבגינו תוטל אחריות קונקרטית במקרה מסוים. ישנם סיכונים שחיי חברה מתוקנים לוקחים בחשבון קיומם. בגין סיכונים טבעיים ורגילים אלו - רגילים, ברורים וגלויים, המהווים סיכונים סבירים וטבעיים הנלווים לפעילות מסוימת - לא מוטלת אחריות. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין אינו מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. "מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק..."- ע"א 145/80 ועקנין נ' עיריית בית-שמש, פ"ד לז (1) 113. כך, גם המשתתף בטיול בחיק הטבע המשלב הליכה - נוטל על עצמו סיכונים סבירים מסוימים, לרבות סיכונים של פגיעה גופנית עקב מעידה או החלקה, אשר הם טבעיים לאופי הפעילות. אדם היוצא לטייל בחיק הטבע צריך להיות ער לסיכונים אלו. גם שיקולי מדיניות משפטית מביאים לקביעת סטנדרטים שאינם חמורים מדי ואי הטלת חובת זהירות מכבידה על מארגני טיולים, זאת לצורך עידוד טיולים בחיק הטבע המביאים להכרת וידיעת הארץ ושביליה וראה: ע"פ 364/78 לוי יצחק בן יוסף צור נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 626; ע"א 10083/04 חגי גודר נ' המועצה האזורית מודיעים, ,תק - על 2005(3) 3397, סעיף 9 לפסק הדין. פסקי הדין אליהם הפנה ב"כ התובעת עוסקים בסיכונים בלתי סבירים במסגרת טיול: ע"א 542/88, 541 עסק בהותרת מטיילים במערה אשר בפתחה תהום פעורה, ללא הדרכה. ת.א (ת"א) 15801/97 עסק בפעילות מיוחדת אליה הובאו מטיילים בכפר סיני- ריקוד מהיר בין מוטות במבוק נפתחים ונסגרים. ההלכה הפסוקה לעניין סיכוני החלקה מבחינה בין החלקה בשל חומר המצוי באופן "טבעי" במקום ההחלקה ובין החלקה בשל חומר ש"אינו טבעי" במקום ההחלקה. לגבי המקרה הראשון - מדובר בסכנה סבירה, לאמור, סכנה שאדם סביר עומד עליה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר לגביה. רק לגבי חומר ש"אינו טבעי" יש לנקוט אמצעים מיוחדים לשם מניעת סכנת ההחלקה וראה: ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345. אבנים המצויות על פני מסלול הליכה בטבע - הן חומר המצוי באופן טבעי במקום. הן חלק אינטגרלי מהדרך ומהמסלול, חלק מאתגר הטיול הרגלי. דריכה ומעידה על אבן המצויה במסלול ההליכה - היא סיכון טבעי. לא ניתן לומר כי מדובר במצב בלתי שגרתי או מסוכן במיוחד, בגינו יש להזהיר באופן מפורש או לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים. 15. על מנת להטיל אחריות על מארגן ומדריך טיולי הליכה בטבע או על המעביד שיזם הטיול, כפי שהיה הטיול בענייננו, על התובעת להוכיח כי נחשפה לסיכון שהוא בלתי סביר לסוג זה של פעילות, בגינו היה צריך לנקוט אמצעי בטיחות מיוחדים אשר לא ננקטו. לא מצאתי כי בענייננו הוכח, כי התובעת נחשפה לסיכון בלתי סביר כלשהו על ידי הנתבעים, סיכון אשר בגין התממשותו יש להטיל על מי מהם אחריות כלשהי. במסלול עצמו לא היה כל סיכון מיוחד. הטענה כי התובעת לא ידעה מראש על עצם הטיול נדחתה, כאמור, וגם אם הייתה מתקבלת הרי שאין מחלוקת כי עדיין יכולה הייתה התובעת לא להשתתף בטיול הרגלי. לא הוכח כי התובעת צעדה בנעליים לא מתאימות ובנסיבות בהן על מי מהנתבעים הייתה החובה להזהירה או להדריכה. לא הוכח כי באותן נעליים היה סיכון גלוי עליו יכלו לדעת הנתבעים. יש לזכור כי לא ניתן לדרוש גם ממארגן טיולים או ממעביד להזהיר אדם מעבר לסביר וקיימת ציפייה שאדם בוגר ידע ממה להיזהר על פי שכל ישר, ניסיון חיים והיגיון. בהקשר זה כבר נפסק: "יש ובמסגרת הניסיון להטיל אחריות נזיקית על הזולת, הופכים עצמם תובעים שונים כמעט ל"פסולי דין" שאין להם לא תבונה ולא שכל ישר...יש הנחת יסוד שאדם הוא בר תבונה מינימלית ומפעיל מינימום של תבונה וניסיון חיים בדברים טריויאלים" וראה: ת.א.(י-ם) 70/94 מוחמד אבו סביח נ' אברהם שוויקה ובניו בע"מ,דינים מחוזי כו(2) 536; ע"א (חי) 3041/04 שרה בן הרוש נ' מדינת ישראל (5.3.06). מדובר באישה בת כ -58 ביום האירוע, אישה בגירה, אם לילדים, עובדת ותיקה אצל הנתבע 1, מאשרת משכנתאות בתפקידה. אם סברה התובעת כי נעליה אינן מתאימות לצעידה באותו המקום או אינן נוחות לה, הרי שהיה עליה, ראשית, לא לנעול אותן ולחילופין, לא לצעוד עמן. אין התובעת יכולה להטיל על אחר חובות להזהירה ולהדריכה מקום בו בחרה מרצונה החופשי לנעול את אותן נעליים ולצעוד עמן. 16. ומעבר לכך. גם אם הייתי קובעת כי מי מהנתבעים היה אמור להנחות התובעת לא לצעוד עם הנעלים אותן נעלה ואכן היא הייתה נועלת נעלים אחרות, לא השתכנעתי במידת ההוכחה הדרושה כי מתקיים קשר סיבתי בין העדר ההנחיה ובין הנפילה. נפילות במהלך טיול מהוות סיכון טבעי ורגיל, אשר אינו נובע דווקא מנעילת נעליים מסוג זה או אחר, מקום בו לא הוכח כי מדובר בנעליים אשר על פניהן ניתן לראות כי אינן מתאימות לצעידה. לעיתים מטייל מאבד שווי משקלו, מועד על אבן, מחליק, הכל ללא כל קשר לסוג נעליו. 17. הטענה השנייה של התובעת מתייחסת להיעדר פוליסה לביטוח תאונות אישיות על ידי הנתבע 1. הטענה מתבססת על מצג שהוצג, כנטען בסיכומי התובעת, על ידי הבנק. דא עקא, שמצג כזה כלל לא הוכח. בתצהירה טענה התובעת כי "מאז ומתמיד אמרו בבנק ליוצאים לטיולים במסגרת הבנק כי הבנק דואג לביטוח ליוצאים לטיול במקרה של תאונה. אני הייתי בטוחה שמדובר בביטוח המכסה כל נזק שעלול להיגרם לי כתוצאה מהתאונה במהלך טיול כזה ולא עלה בדעתי כי אין כיסוי ביטוחי לנזקים עקב תאונה שארעה שלא באשמת האחראים לבצוע הטיול מטעם הבנק או החברה המבצעת - צבר". בחקירתה אמרה כי "יעקב מזרחי אמר באופן כללי שיש ביטוח" אך לא אמר איזה סוג של ביטוח (עמ' 24 שורות 4-6). הגב' דרור לא ידעה דבר על קיומו של המצג הנטען בדבר ביטוח. מר כתב אישר כי לעובדים בבנק יש פוליסות בחברת ביטוח, אך לא התייחס בדבריו ספציפית לנושא ביטוח תאונות אישיות. ניתן לסכם ולומר כי התובעת, בעדותה הסתמית, על פיה נאמר לה ש"באופן כללי יש ביטוח", לא הוכיחה כלל כי הוצג לה, או למי מעובדי הבנק, מצג המתייחס לקיומו של ביטוח תאונות אישיות דווקא, להבדיל מקיום ביטוח חבות מעבידים ואחריות כלפי צד שלישי, אשר היו לנתבעים, כמקובל במקרים כאלו. גם לא נטענה וממילא גם לא הוכחה חובת עריכת ביטוח תאונות אישיות לטיול מעין זה וראה לאחרונה, בדבר העדר חובה כזו גם במקום בו קיימים סיכונים מיוחדים: ע"א 4493/05 ירושלמי נ' פולריס ואח' (7.3.07). עוד יצוין כי עילת התביעה בנושא זה כלל לא הובהרה על ידי התובעת. האם מדובר בעילה חוזית והפרת התחייבות נטענת לערוך ביטוח? האם מדובר בעילה נזיקית על נזקים עקב מצג שווא רשלני? יש להפנות בהקשר זה להוראות תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, על פיה כל טענה בדבר מצג שווא צריכה להיות מלווה בפרטים, לרבות מועדים רלוונטיים, כבר בכתבי הטענות. פירוט כזה לא הובא לא בכתבי הטענות ולא בכל שלב שהוא. מצג השווא, אם כן, לא הוכח. מעבר לכך, אם מדובר בעילת מצג שווא רשלני, הרי שהיה על התובעת להוכיח הסתמכותה על אותו מצג בעצם יציאתה לטיול. התובעת, בעדותה, לא רק שלא טענה זאת אלא להפך, מתשובתה בעניין זה כי "לא התכוננתי לפול" (עמ' 24 שורות 8-11) ניתן ללמוד דווקא כי בכל מקרה הייתה יוצאת לנופש. 18. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי נפילתה של התובעת הייתה בגדר הסיכונים הצפויים והרגילים הכרוכים בטיול בו השתתפה. לא ניתן לקשור הנפילה לסיכון בלתי רגיל או בלתי צפוי, אשר בגינו היה על מי מהנתבעים לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים. לא הוכח כי היה על מי מהנתבעים להזהיר את התובעת כי אין עליה לנעול את הנעליים אותן נעלה ולא הוכח כי נעליים אלו הן אלו שגרמו לנפילתה. על הנתבעים לא הייתה חובת זהירות קונקרטית בנסיבות העניין למנוע מהתובעת לנעול את אותן נעליים או להשתתף בטיול וממילא הן לא הפרו כל חובה שכזו. לא הוכח כי הוצג לתובעת מצג כלשהו בדבר קיום ביטוח תאונות אישיות למטיילים ולא הייתה כל חובה לערוך ביטוח כזה. 19. דין התביעה, אם כן, להידחות. התובעת תשא בהוצאות הנתבעים בסכום של 5000 ₪ בתוספת מע"מ, כל נתבע. תאונות בטיוליםנפילה