פיצויים על התעללות מצד הבעל התובעת דנן עותרת לחיוב הנתבע במתן פיצוי לה בגין נזקים שגרם לה בתקיפתו אותה ובהתעללו בה. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית כי פסק-הדין יינתן על דרך של פשרה על-פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 כשפסק-הדין ינומק, וכי פסק-הדין יינתן על סמך כל החומר שבתיק. הרקע לתביעה וטענות הצדדים התובעת והנתבע נישאו ביום 24.9.1995. התובעת הייתה בת 16 בהינשאם, כשסיימה כיתה י' ועלתה לכיתה יא'. לאחר נישואיהם התגוררו הצדדים בבית הורי הנתבע, שם התגוררו גם הורי הנתבע, וחמשת אחיו וילדיהם. התובעת טוענת כי תקופה קצרה לאחר נישואיהם החלו הנתבע ובני משפחתו במסע ארוך של התעללויות פיזיות ונפשיות כלפיה. הנתבע תקף אותה חדשות לבקרים, סטר לה כדבר שבשיגרה, גרר אותה בשערה, הכה אותה בכל חלקי גופה ובראשה, גרם לה להקיא, צעק, קילל אותה, ירק עליה, השפיל והעליב, אסר עליה לצאת מחדרה, מנע ממנה לדבר בטלפון, גם משפחתו התייחסה אליה בהשפלה, וביחס של עבד. לאחר אחת מתקיפותיו של הנתבע עזבה התובעת לבית הוריה. לאחר שלושה ימים, נוכח הבטחה מהנתבע ומשפחתו שיחדל להכותה, חזרה, מאז לאורך תקופה של כחודשיים נידו אותה הנתבע ובני משפחתו - לחלוטין: נמנעו מלדבר אתה, מלאכול אתה או מלשבת אתה. ניסיונותיה להתקרב נדחו, הנתבע נמנע מלשהות עמה בחדרם והכול בגלל ש"העזה" לעזוב לבית הוריה לאחר שתקף אותה הנתבע. אמו של הנתבע איימה כי אם תלך לבית הוריה יגרש אותה התובע והיא תנודה על-ידיהם. התובעת נאלצה לעשות יחד עם אם התובע את כל עבודות הבית עבור כל המשפחה, רגליה כאבו והיא נזקקה לפנות לרופא. התובעת נכנסה לדיכאון וביקשה מהנתבע לקחתה לטיפול רפואי, אולם הוא סירב ומשראה שמצבה החמיר - שינה מרובה, לא יכלה לקום ממיטתה, הייתה עייפה, מצבה הנפשי היה גרוע - במקום להפנותה לטיפול רפואי, הביא רופא ילדים שנתן לה תרופה, אולם התברר כי תרופה זו ניתנת למי שלוקח סם. משמצבה לא שופר הביא אדם שקרא לידה בקוראן, הביא לה עשבים כתרופה. אדם זה טען ליכולות על טבעיות לריפוי אנשים. התובעת התנגדה לקבלת טיפול זה, אולם לדבריה הוכרחה לקבלו בכוח הזרוע ובמהלך הטיפול התעלפה. התובעת גם טוענת כי אולצה לקבל תרופה אשר גרמה לסימומה. בתחילת יולי 2000 אושפזה התובעת בבית חולים הדסה הר הצופים, שם טופלה על-ידי נוירולוג ופסיכולוג. התובעת הייתה במצב נפשי גרוע ביותר, בחרדה עצומה, לא אכלה, מנותקת, רועדת, מפוחדת, באי-שקט בולט, בוהה בתזזית ללא הרף, ללא שמיקדה מבטה על חפץ מסוים, עם עוויתות בפה. בכתב-התביעה ובתצהיר עדות ראשית של התובעת, פורשת התובעת מסכת התעללות פיזית ונפשית קשה ביותר. ביום 26.7.2001 הוגש כתב-אישום נגד הנתבע בבית-משפט השלום בירושלים, בגין חלק מההתעללויות מושא התביעה. בתצהיר עדותו הראשית בתביעה כאן ציין הנתבע כי כפר באישומים נגדו. ביום 23.1.2003 הודיע בא-כוח הנתבע לבית-משפט זה כי כתב-האישום תוקן וכי הנתבע מודה בעובדות שבכתב-האישום המתוקן. בכתב-האישום המתוקן הואשם הנתבע בהכאת התובעת באגרופיו, בכך שסטר לה ובעט בה. ובמקרה אחר התנפל עליה, סטר לה, הכה באגרופיו בפניה ובעט בה. עוד צוין בכתב-האישום המתוקן כי עת גרו הצדדים בבית הורי הנתבע אולצה התובעת על-ידיו ועל-ידי בני משפחתו לשאת בכל עבודות הבית של הורי הנתבע וששת ילדיהם. כן צוין בכתב-האישום המתוקן שבסמוך להולדת בתם של הצדדים, לאחר שנודע לנתבע שהתובעת שפכה לבה בפני קרובת משפחתה, הכה אותה כאמור לעיל. עוד צוין בכתב-האישום המתוקן כי במהלך יוני 2000 שמע הנתבע מאמו כי התובעת מתחצפת אליה ואז התנפל עליה, סטר והכה אותה באגרופיו כאמור לעיל. כאמור, הנתבע הודה בעובדות המצוינות בכתב-האישום המתוקן. התובעת מתארת מעשים שיש בהם דיכוי, השפלה והתעללות נפשית, וזאת מעבר למעשי התקיפה הפיזית. התובעת טוענת כי אין ספק שבמקרה זה התקיימו יסודות עוולת התקיפה לפי סעיף 23(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשל"א-1971. עוד טוענת התובעת כי מקרה זה מצדיק פסיקת פיצויים עונשיים על-מנת להעניש את הנתבע על התנהגותו המזיקה ובכך להביע סלידה ממעשיו. התובעת תובעת פיצוי בגין כאב וסבל ועוגמת נפש, לרבות פיצויים עונשיים, על סך של 150,000 ש"ח. בנוסף, תובעת התובעת 5,000 ש"ח בגין הוצאות ועזרת הזולת בתקופה שבה אושפזה בבית החולים. מנגד טוען הנתבע כי הודאתו באישומים בהליך הפלילי הייתה אך ורק לצורך סיום ההליך הפלילי שבו עדיין לא נגזר דינו. הנתבע טוען כי ישנן סתירות בגירסת התובעת בפני הערכאה דנן למול עדותה בבית-המשפט השלום בהליך הפלילי. כמו כן, לטענתו, התובעת אינה מבחינה בין התעללות נפשית להתעללות פיזית. לטענת הנתבע, התובעת העידה כי היא והנתבע היו יוצאים לטיולים ואירועים, וכן שהנתבע לקח אותה לרופא משפחה. הנתבע טוען כי התובעת אושפזה בשל מעשי האלימות מצד הוריה ואחיה כלפיה. לטענתו התובעת התמוטטה בשל הלחצים שהייתה נתונה בהם מצד בני משפחתה. הנתבע טוען כי גירסת התובעת אינה אמת וכל מטרתה היא לקבל פיצויים בנוסף למה שקיבלה בהסכם הגירושין והמזונות. האחריות למעשים כאמור, במקביל להליכים בבית-משפט זה מתנהל נגד הנתבע הליך פלילי בבית-משפט השלום בירושלים, ובמסגרת אותו הליך הודה הנתבע בעובדות המיוחסות לו בכתב-האישום המתוקן. המדובר בהודאת בעל-דין. "הודאה" כאמור, יכול שתהיה "הודאה פורמאלית" ויכול שתהיה "הודאת חוץ". "הודאה פורמאלית" היא הודאה הנמסרת בהליכי הבירור הפורמאלי. הודאה פורמאלית אינה משמשת הוכחה לעובדות הכלולות בה, אלא משמשת אמצעי לקביעת תחום המריבה שבין בעלי-הדין. לעומת זאת, "הודאת חוץ" היא הודאה הנעשית על-ידי בעל-דין מחוץ למסגרת הפורמאלית. הודאת חוץ היא ראיה לתוכנה וכמוה כעדות בעל-דין. הודאה פורמאלית מחייבת, עקרונית, רק במסגרת הדיון שבו נמסרה, בעוד שהודאת חוץ עומדת לחובת המודה בכל הליך שבו הוא בעל-דין. כאשר מבקשים לעשות שימוש, במישור האזרחי, בהודאה שנעשתה בהליך פלילי, אין נפקא מנה אם הייתה זו הודאה פורמאלית, אם לאו. גם הודאה פורמאלית וגם הודאת חוץ, שתיהן "הודאות חוץ" לעניין המישור האזרחי (י' קדמי על הראיות (כרך ג) [39], בעמ' 1196). מכאן, שיש לראות בהודאת הנתבע, בכתב-האישום המתוקן בהליך הפלילי, כהודאה באירועים ובמעשים המיוחסים לו בכתב-התביעה דנן, שהם אותם המעשים והאירועים המצוינים בכתב-התביעה כאן אף שכתב-התביעה דנן רחב יותר. למעלה מן הצורך, יודגש כי הנתבע עצמו ביקש, לעניין האחריות, להסתמך על האמור בכתב-האישום המתוקן (בעמ' 2 לפרוטוקול מתאריך 23.1.2003). לא זו אף זו, אין מקובלת עליי גירסת הנתבע כי הודאתו בעובדות המיוחסות לו בכתב-האישום המתוקן נעשתה רק לצורך סיום ההליך הפלילי, ואינה מהווה הודאה לגופן של העובדות. אדם אינו מודה במעשים כה חמורים רק כדי לסיים ההליך הפלילי אם אין יסוד למיוחס לו בכתב-האישום, והדברים ברורים, ומכל מקום די בהודאה על-מנת לחייב הנתבע ודי בה כדי להוות תשתית ויסוד להוכחת ביצוע המעשים שהרי "דברים שבלב אינם דברים בין אם מדובר במניע כמוס שגרם לעשיית העסקא... בין אם המדובר הוא בטעות נסתרת שחלה לגבי סגולותיו של נשוא או נושא ההסכם... ראיה לכך יש למצוא כך נראה לי בסוגיא דכד וחבית... כי דברים שבלב אינם דברים פירושו: לא הרשו לסתור את הדברים שבפה" (ע"א 130/50 עמל בע"מ נ' שינדלר [1], בעמ' 715 מובא בע"א 450/82 מדינת ישראל נ' חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ [2]. כלומר, ההודאה המפורשת שנאמרה מפי הנתבע בעובדות המיוחסות לו בכתב-האישום המתוקן היא הנחשבת והתופסת, ולא "דברים שבלב", עליהם מבקש הנתבע להיתלות כשטוען שהודה בעובדות שבכתב-האישום המתוקן על-מנת לסיים ההליך הפלילי. יודגש עוד, כי מול גירסה זו של הנתבע עומדת גירסת התובעת, הנתמכת בנסיבות מהותיות משמעותיות, כמו מצבה הנפשי הקשה, כפי שהיה עת הגיעה לבית החולים. וכן, דבריה הספונטניים שנאמרו בעת שמצבה הנפשי לא היה טוב, וניכר על-פי עדות העובדת הסוציאלית והרישומים שנערכו בשהותה בבית החולים כי הדברים כנים. אף העקביות שבגירסתה. דבריה בתביעה כאן דומים לאלה שבעדותה בהליך הפלילי - אף בכך יש תמיכה בגירסתה זאת אף אם בהליך הפלילי נראה שהיא ממעיטה או מנסה, מתוך בושה ושפלות שהרגישה כשהעידה מול הנתבע (הנאשם שם), להמעיט מחומרת ההתנהגות הנלוזה של הנתבע כלפיה, אולם על עיקרי המעשים מעידה במפורש ועומדת על קיומם. ובנוסף לאמור, הסכמתו של הנתבע לקבל את כתב-האישום המתוקן כמטיל עליו אחריות למעשה העוולה הנזיקי, כל אלה מובילים למסקנה חד-משמעית כי הנתבע אכן התנהג באלימות קשה כלפי התובעת: תקף אותה פעמים רבות בכל גופה, בפניה בבעיטות, באגרופים ובמשיכת שיערה; אילצה, יחד עם בני משפחתו, לעשות כל עבודות הבית; השפילה כשתקף אותה לאחר שאמו אמרה שהתחצפה אליה ולאחר שנודע לו ששפכה לבה בפני קרובת משפחה; מנע ממנה לצאת מהבית, בגלל שישבה עם קרובת משפחה; הכה אותה; מנע ממנה מלהשלים לימודיה בבית ספר תיכון. לא זו אף זו, אף שהצדדים לא נחקרו, זאת נוכח ההסדר הדיוני שאליו הגיעו, הרי שבהתחשב בנסיבות האופפות את האירועים הנטענים, טענות הצדדים והתנהלותם בהליכים המשפטיים הן בהליך הפלילי על-פי המסמכים שהוגשו הן בהליך בתביעה דנן, בכל אלה יש תמיכה בגירסת התובעת, כעולה מכתב-התביעה כאן. הנתבע הכחיש תחילה בהליך הפלילי, באופן גורף כל המיוחס לו בכתב-האישום, כן הכחיש בהליך כאן החלטית כל הנטען כנגדו בכתב-התביעה, ברם חזר בו מכפירתו הגורפת, הודה בעיקרם של המעשים המיוחסים לו בתביעה דנן כאשר הודה בקיומם בהליך הפלילי. משכך מתקבלת גירסת התובעת, כמופיע בכתב-התביעה דנן. קשר סיבתי בין המעשים לנזק הנתבע טוען כי אין קשר סיבתי בין המעשים שבהם הודה לבין הנזק שנגרם לתובעת. לטענת הנתבע הנזק שנגרם לתובעת נגרם כתוצאה ממעשי אלימות של משפחתה כלפיה. בתצהיר עדות ראשית ובפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי, בבית-משפט השלום בירושלים, מתאריך 18.6.2002, אשר הוגש כחלק מהראיות בתביעה דנן, העידה התובעת על מסכת התעללות פיזית ונפשית קשה מצד הנתבע ומשפחתו. הנתבע בסיכומיו מנסה להצביע על סתירות בין עדותה של התובעת בתצהיר עדות ראשית ובין עדותה בפני בית-המשפט בהליך הפלילי, ומהם מבקש הנתבע להוכיח כי הנזק שנגרם לתובעת לא נגרם לה כתוצאה ממעשי הנתבע. אין בדעתי לקבל טענה זו. הסתירות בעדות הנתבעת הם שינויים קטנים ביותר שאינם מהותיים כלל וכלל. עיקרי הדברים שנאמרו בעדות בהליך הפלילי דומים לאלה שצוינו בתצהיר התובעת בתביעה דנן. העובדת הסוציאלית של בית החולים, שאליו הגיעה התובעת בתחילת יולי 2000, העידה כי התובעת הייתה נסערת מאד, בחרדה גדולה, באי-שקט והייתה מפוחדת מאד. לאחר ששוחחה אתה התרשמה כי היא נתונה בסכנה ודיווחה על כך למשטרה ולפקידת סעד. עוד העידה כי התובעת סיפרה סיפור קשה על התעללות נפשית ופיזית, כליאה בביתה, איומים ומכות. כן יודגש כי הוגשה חוות-דעת מומחה מטעם בית-המשפט של ד"ר רימונה דורסט מומחית בפסיכיאטריה, מנהלת מחלקה במרכז לבריאות הנפש "כפר שאול" בירושלים הקובעת כי הנזק הנפשי שנגרם לתובעת נגרם כתוצאה מהתנהגותו הרעה של הנתבע כלפיה. משכך, מהעדויות הנמצאות בפניי, לרבות חוות-הדעת של המומחה מטעם בית-המשפט עולה, כי הנזק הנפשי שנגרם לתובעת נגרם כתוצאה מהמכות, האיומים וההשפלה שסבלה התובעת מהנתבע. סיכומו של דבר, לעניין האחריות והקשר הסיבתי בין מעשי הנתבע לבין מצבה הנפשי של התובעת, המסקנה היא כי על הנתבע מוטלת האחריות לגרימת התגובה הנפשית החריפה שבה הייתה שרויה התובעת עקב תקיפותיו, וכן למצבה הרגשי הפגוע, הכאתו אותה בסטירות באגרופים ובבעיטות, ובכך שדרש ממנה לשרת את כל בני משפחתו, ובכך שהתייחס אליה כאל אדם נחות נתון למרותו, הכה אותה לאחר שהתחצפה לשיטתו לאמו, לא הניח לה לצאת מהבית ללא רשות, ולאחר שהעזה לספר על מצבה המדוכדך, המיוסר והמושפל לקרובת משפחה. העוולה התנהגות הנתבע כמתואר, מהווה פגיעה קשה בכבודה של התובעת, בהיותה אדם חופשי, וכן פגיעה קשה באוטונומיה שלה לנהל אורח חיים תקין, להתנהל במהלך חייה כפי רצונה, לנהל חיי משפחה וגידול ילדים באורח תקין וסביר וכן פגיעה קשה ברגשותיה. התנהגות הנתבע התבטאה הן בתקיפות פיזיות והן בהשפלה, ביזוי, פגיעה באוטונומיה, בכבוד, ניצול יחס של תלות מול חולשה בשל יחסיהם של בני-הזוג והנסיבות שבהן הובאה התובעת בגיל צעיר מאוד, מקטינה שבגרה ועדיין צעירה לבית הנתבע אשר הביאה להתגורר עם משפחתו, הוריו, אחיו בחדר נפרד, אולם לא בדירה נפרדת, כשהושמה על-ידיו תחת "שלטון" אמו אשר העבידה אותה בעבודות הבית של כל המשפחה. בהתנהגותו האלימה פיזית כלפי התובעת ביצע הנתבע עוולת תקיפה. בארצות-הברית הוכרה עוולה של גרימה מכוונת או פזיזה של נזק נפשי חמור לאחר, המופיעה בפרק 46 של הנוסח החדש של פקודת הנזיקין, וזו לשונה: “46. Outrageous Conduct Causing Sever Emotional Distress (1). One who by extreme and outrageous conduct intentionally or recklessly causes severe emotional distress to another is subject to liability for such emotional distress, and if bodily harm to the other results from it, for such bodily harm. ...” (Restatement 2d, Torts [51]) ההתנהגות המעוולת על-פי ה-Restatement מכוונת לכל אדם, לאו דווקא בין בני-זוג אולם גם בין בני-זוג. כמו כן הועלתה לסדר היום, במדינות רבות בארצות-הברית, השאלה והאפשרות לתבוע בעת הגירושין פיצוי נזיקי בגין נזק נפשי שנגרם על-ידי בן-זוג תוך השפעה על חלוקת הרכוש או פיצוי לניזוק כדוגמת דמי מזונות שלאחר הגירושין (R.F. Storrow “The Policy of Family Privacy: Uncovering the Bias in Favor of Nuclear Families in American Constitutional law and Policy Reform” [50]). ומשנחזור לתביעה דנן. בצדה של עוולת התקיפה התנהג הנתבע כלפי התובעת התנהגות משפילה ומבזה ופגע בכבודה, באוטונומיה שלה וברגשותיה כמפורט, וגרם לה נזק נפשי. אכן, אין ברשימת העוולות שבפקודת הנזיקין עוולה נזיקית של פגיעה מכוונת בכבוד האדם, פגיעה באוטונומיה שלו לנהל חייו ללא הפרעה, פגיעה בו בדרך של השפלה או ביזוי, או התעללות נפשית או רגשית או אחרת בו. יצוין כי אף אין עבירה כזו בחוק העונשין, תשל"ז-1977 אף כי קיימת עבירת התעללות אולם כנגד קטין או חסר ישע בלבד (סעיף 368ג לחוק העונשין). כך שאין קיימת במקרה זה עוולה של הפרת חובה חקוקה. לעניין הפרת חובה חקוקה בין בני-זוג ראה ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה [3], רע"א 5667/97 גאלולי נ' גאלולי [4], ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן [5]. אכן נשאלת השאלה, ובמיוחד נוכח ריבוי האירועים שלפיהם אישה (השימוש באישה נעשה מפני שמרבית המקרים הם המקרים שבהם נפגעת האישה מבן-זוגה ולא האיש מבת-זוגו ואולם גם ההיפוך נכון), נתונה לחסדיו של בן-זוגה, להתעללות נפשית בה, במובחן מהתעללות גופנית או תקיפה, ועל-מנת להילחם בתופעה חברתית קשה זו ובמטרה ומתוך תכלית של שמירה על כבוד האדם האוטונומיה שלו ושמירה שלא יבוזה ולא יושפל, האם אין מקום לקבוע עוולה נזיקית המתייחסת ליחסים שבין בני-זוג וקובעת כעוולה התעללות נפשית בבן-זוגו, או השפלה או ביזוי או פגיעה בכבודו וברגשותיו או באפשרותו לנהל אורח חיים תקין ושליו והכרה בנזק הנפשי או נזק רגשי שנגרם מעצם התנהגות מעוולת זו, כשניתן אף לקבוע פיצוי ללא הוכחת נזק רגשי ספציפי עד לסכום מסוים ומעבר לו על-פי נזק נפשי מוכח, בדומה לאשר נקבע בהתייחס להוצאת שם רע - לנזק לשמו הטוב של האדם. באנאלוגיה למשפט הפלילי יש לראות בתופעה רעה וחולה זו משום: "מכת מדינה" שכן התופעה נפרצת וגואה "מכת מדינה משמעותה 'התפרצות' של עבירות מסוג מסויים וריבויין באופן הסוטה מהותית מרמת הפעילות העבריינית הנוהגת. לעתים התופעה היא חולפת לעיתים התופעה אינה מרפה. לעתים התופעה סיסטמטית, לעיתים היא ספוראדית" (בש"פ 537/97 גנימאת נ' מדינת ישראל [6]; דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל [7]). תופעה רעה וחולה זו, על החברה - גם באמצעות חוקיה, גם באמצעות דיני הנזיקין - למגר. "רעיון הפיצוי הנזיקי בגין עצם הפגיעה העוולתית בזכות מוגנת מוכר כמובן בדיני הנזיקין מזה ימים ימימה, כשעוולת התקיפה מסמלת אותו יותר מכל. בעצם הגדרתה, מציעה עוולה זו לראות בפגיעה לבדה בפרט ללא הסכמתו, גם אם לא נגרם לו כל נזק פיזי, כבסיס לקביעה כי הוא זכאי לפיצוי. ... סטיבן סמית (SMITH) Steven D Smith ‘The Critics and the ‘Crisis’: A Reassessment of Current Conceptions of Tort Law’ 72 Cornell L.R. 765, 766 (1987). רואה את דיני הנזיקין כ- ’Dispute resolution function‘. בעיניו, האספקט המעורב חברתי אינדיבידואלי של דיני הנזיקין מתיישב בצורה הטובה ביותר עם תפיסה שלהם כבעלי מטרה חברתית ברורה, לפיה חובה לקבוע נורמות חברתיות כדי לאפשר חיים יחד. ההכרה בנורמות חיונית לחיים חברתיים רציונליים, ודיני הנזיקין משמשים הן לזיהוי של הנורמות הרלבנטיות והן לשמירה עליהן, באופן של הטלת סנקציה על מפיריהן. ]הדגשה שלי - נ' מ']. ייחודם הוא שניתן להקפיד דרכם שאכיפת הסנקציות לא תהיה נוקשה מדי או מיכנית מדי ותאפשר מקום לגמישות והפנמה טובה יותר של הציבור את אותן נורמות: הם מאפשרים אכיפה רק כאשר הפרת הנורמות גרמה לנזק אשר הוביל לסכסוך פרטי. זוהי הנקודה בה דינים אלה רואים עצמם מחוייבים בשימור הנורמות שהחברה רואה כחשובות לה, ולכן פתרון סכסוכים הוא משימתם העיקרית. עם היווצר הסכסוך, תפקיד בית המשפט הוא לקבוע אם היתה בו הפרה של נורמה, ובקובעו כך, הוא מאשרר אותה ככזו המחוייבת בחברה רציונלית (ראויה): From a societal perspective, therefore, tort law’s dispute resolution function is vital not merely because it prevents private violence, but more importantly because it reinforces the normative order upon which society depends”. זוהי המשמעות החברתית כללית של דיני הנזיקין, אשר היוותה גם בסיס לקביעת הסדרי האחריות המרכזיים בהם. ... גם במישור האינדיבידואלי, רואה סמית משמעות דומה לדיני הנזיקין. שם, ייעודם הוא להבהיר שעצם הפגיעה בנורמה המוגנת היא כשלעצמה נתפסת כמזיקה, ולכן מחייבת פיצוי. מחקרים הוכיחו כי ניזוקים רואים בעצם הפגיעה בזכותם כנזק העיקרי, ולכן היא חשובה להם כמו הנזק האקטואלי 'הנוסף' שנגרם להם. לאור זאת, התובנה הנזיקית של 'השבת המצב לקדמותו' אינה כלי ראוי לתיקון העיוות העוולתי, שכן היא מאמינה בפיצוי בגין נזק כספי בלבד, ואילו התפיסה החדשנית של דיני הנזיקין מדגישה את הפן הפסיכולוגי של 'אי הצדק' שחש ניזוק בעצם הפגיעה בזכותו, אשר היא כשלעצמה מחייבת פיצוי, בשל ההתייחסות למלוא הפגיעה בניזוק, ולא רק לחלק הכספי שלה [ההדגשה שלי - נ' מ']. לפי גישה זו בכל הפרה של נורמה יש שתי פגיעות: הנזק האקטואלי, והפגיעה של 'אי הצדק' שמקורה בתחושת הניזוקה כי הפגיעה בה נעשתה תוך הפרה של נורמה חברתית חשובה. יתירה מזו, באימוץ המטרה של פתרון סכסוכים לדיני הנזיקין, ניתן לומר כי הפגיעה האמיתית והקשה מבחינתם צריכה להיות דווקא ביסוד 'אי הצדק', שכן היא זו שגורמת לניזוק את הסכסוך עם המזיק, שאלמלא כן, היו חיינו מתנהלים דרך מערכות של ביטוח אישי ותו לא. פיצוי בגין עצם הפגיעה, בהעדר 'נזק מוחשי' מעיד על ההגנה החברתית על הערך הנדון ובמישור האינדיבידואלי, יש בו כדי לאשר לניזוקה כי הסדר הנורמטיבי נשמר והיא יכולה לפעול בהתאם לכלליו. לפיכך, הפיצוי אינו צריך להיעשות לפי 'ערך השוק' של הזכות שנפגעה, כפי שפועל עיקרון 'השבת המצב', שכן הוא אינו נשען על רעיון הצדק המתקן, אלא על תפיסה חברתית ופסיכולוגית של סדר נורמטיבי בו על הפיצוי לשקף את ההכרה החברתית בחומרת הפגיעה בניזוקה" (י' ביטון "קריאה מחדש של דיני הנזיקין מזווית פמיניסטית-חברתית" [52]). עוד בשנת 1983 עמד, בביקורת מסוימת, השופט ברק (כתוארו אז) על כך שבדיני הנזיקין מתמקדים בשאלת הפיצוי להבדיל משאלת האחריות, וכלשונו: "לא אטעה אם אומר כי במרכז דיני הנזיקין היום שוב לא עומדת שאלת האחריות, אלא שאלת הפיצוי. רבים מהפתרונות, אשר על פיהם אנו נוהגים כיום, מבוססים על השקפות ודעות שנתגבשו במאה התשע עשרה. זמן רב מדי עבר, בלא שיהא בהם עיון מחדש, התיחסות מחודשת ומחשבה חדשה. ודאי שבתי המשפט, בפסיקתם היומיומית, חייבים לעשות בחינה זו. אך להליך השיפוטי מגבלות ברורות. הראיה הכוללת היא בידי הרשות המחוקקת. במספר מקרים אין כל אפשרות לשינוי בלא שיבוא שינוי חקיקתי" (א' ברק "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" [44], בעמ' 275). אכן הדברים נאמרו במסגרת הצעה לחקיקה בעניין הערכת הפיצויים בנזקי גוף, אולם עיקרם של הדברים נכונים לנדון דנן, האם אין מקום להרחיב העוולות כך שהתנהגות של השפלה, ביזוי, פגיעה בכבוד ברגשות באוטונומיה של בן-זוג על-ידי בן-זוגו תיקבע בגינה עוולה ספציפית מיוחדת תוך התחשבות במרכיביה הייחודיים, היותה מעין "מכת מדינה" והצורך הנחוץ והדחוף למגרה. אכן, יש שיראו בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו תשתית ומקור להתערבות ולפיצוי בגין התנהגות מעוולת כזו, ברם שאלה היא אם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ופגיעה ביסודותיו מהווים תשתית לחיובים ופיצויים בגין הפרתו גם כאשר מדובר בהפרה או פגיעה ביסודותיו ביחסים שבין פרטים ולא פרט מול אורגן שלטוני (א' ברק "זכויות אדם מוגנות והמשפט הפרטי" [45]; ד' ברק-ארז עוולות חוקתיות [40]). ואף אז, האם יש להוסיף על העוולות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] עוולות שיסודן בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו המוגדר באופן רחב גורף ובדרך של קביעת תשתיות של עקרונות וזכויות על זכויות יסוד. התשובה של השופטת שטרסברג-כהן בע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה (להלן - פרשת דעקה [8]), לפני כארבע שנים היא כי טרם בשל הזמן לכך. שאלה זו לא נפתרה עד היום על ידי בית-המשפט העליון. דעתו של הנשיא ברק היא כי עקרונות היסוד יוזרמו למשפט הפרטי וליחסים בין פרט למשנהו באמצעות כלים מהמשפט הפרטי במרכזם עומדים עקרונות תום-הלב ותקנת הציבור בדיני החוזים, עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה בדיני הנזיקין ("'הזרמה אמצעית', 'תחולה עקיפה'" ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום [9], בעמ' 532; מובא בת"א 11258/93 נעמנה נ' קיבוץ קליה [37]). אכן, הזכויות המוגנות זכויות-העל שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ישמשו "מודל" ומגדלור מאיר לפרשנות הנדרשת בביצוע עוולות מוכרות אשר יסודן הגנה על זכויות יסוד אלה. לסיכום, מכוח הצורך להילחם בתופעה חברתית רעה ומקוממת זו אשר פושה בחברה יש לדעתי לגייס אף את דיני הנזיקין למלחמה זו ולקבוע עוולה מיוחדת לבעיה חברתית מורכבת ונפוצה זו זאת אף שניתן להכליל את ההתנהגות המעוולת בעוולת הרשלנות כפי שיפורט להלן. קביעת עוולה מיוחדת, לרבות התייחסות לשאלת הנזק והפיצוי, תיתן מענה טוב יותר במאבק כנגד תופעה קשה זו ותהווה חלק ממארג המלחמה בתופעה חברתית נלוזה זו יחד עם החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991, החוק למניעת הטרדה מאיימת, תשנ"א-1991, ואם יעלה רצון מלפני המחוקק יקבע אף עבירה פלילית קונקרטית כנגד התנהגות זו כאשר אינה מלווה בעבירת התקיפה. רשלנות האם ניתן לראות בהתעללות, בביזוי, בהשפלה, בפגיעה ברגשות של בן-זוג כנגד בן-זוגו התנהגות המהווה עוולת רשלנות. פיתוח דיני הנזיקין באמצעות עוולת הרשלנות מתחייב על-מנת ליתן פתרון ראוי למציאות מודרנית, השונה במידה רבה מזו שעמדה ביסוד ההסדר החקיקתי הפרטיקולרי בעבר (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון [10], בעמ' 128). "רשלנות מהווה עקרון שוטף (A Fluid Principle) אשר יש להחילו על התנאים ובעיות החיים המגוונים ביותר" (ע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן [11], בעמ' 691). "הקטגוריות של הרשלנות - לעולם אינן סגורות, לעולם אינן נוקשות ולעולם אינן שוקטות על השמרים, אלא נקבעות הן בהתאם לתחושות המוסר והצדק החברתי והסוציאלי וצורכי החברה המשתנים" (ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל [12], בעמ' 779). פסק-דין זה עסק ברשלנות הפלילית הניזונה מעקרונות הרשלנות בדיני הנזיקין. כאמור, תופעת ההתעללות במשפחה, במנותק מאלימות פיזית (עוולת התקיפה) היא תופעה קיימת, ניתן אף לאמור מתרחבת, חוצה גבולות של מעמד סוציואקונומי, של תרבויות - עלולה להביא אף לידי אלימות פיזית אולם פעמים רבות עומדת בפני עצמה. תופעה חברתית חולה, יש להילחם כנגדה באמצעים חברתיים שונים כמו גם באמצעות חקיקה וכן באמצעות חקיקה שיפוטית, אף במסגרת דיני הנזיקין. משכך יש למצוא את הדרך ולבחון אם התנהגות מבזה משפילה ומתעללת כעולה בתביעה דנן מהווה מעשה עוולה של רשלנות. על שלושה יסודות עומדת עוולת הרשלנות והם: קיום חובת זהירות מצד הנתבע, הפרת חובת הזהירות על-ידי הנתבע וקיומו של נזק שנגרם לתובע בעטיה של הפרת חובת הזהירות. והשאלה המקדימה היא האם מעשה מכוון ניתן לכוללו בעוולת הרשלנות. בעבר הובעה עמדתו של פרופ' טדסקי שלפיה ספק אם ניתן להטיל אחריות על מעשה מכוון במסגרת עוולת הרשלנות, אולם פרופ' טדסקי לא סגר הדלת לגמרי בפני אפשרות של הכללת מעשה מכוון בעוולת הרשלנות ומעלה את הדילמה והבעיות שבכך: "אשר לשאלה אם המעשים שעליהם מדובר כאן עשויים להיתפס בעוולת הרשלנות, צריך להבדיל, לדעתנו, בין תוצאותיהם הזדוניות לבין התוצאות האחרות. ... הבעיה קיימת בכל חומרתה לגבי תוצאותיו הזדוניות המובהקות של המעשה. ידוע הדבר שהועלתה אצלנו הדעה כי גם מעשי הזדון מהווים 'רשלנות', על פי ס' 50 לפקודת הנזיקין, בנפלם - כמוהם כמעשים הנעשים ללא זדון, באי זהירות - מרמת התנהגות הדרושה. ... איש אינו מכחד שאין זו התפיסה הטבעית של המונח 'רשלנות'. כלום נוכל לקרוא 'רשלן' לבעל ה'פשע המושלם', שעליו מדובר בספרות הבלשית? נקרא לו רשע אך לא רשלן, כשהוא זהיר ביותר בחתרו להגיע למחוז חפצו, להרע לזולת. אין זו תפיסת ההדיוטות בלבד, כי בתורת המשפט - וכן במסורת המשפט האנגלי - מעמידים ברורות רשלנות וכוונה זדונית זו כנגד זו. אלא שאחדים - מלבד מניעם הפרגמאטי - רואים במסקנה ההיא הנדונה כעין תוצאה הכרחית מ'תורת ההתנהגות' המאומצת ע"י פקודת הנזיקין. אם קיום הרשלנות נקבע לפי קנה המידה שהתנהגות מסויימת נופלת מהרמה הדרושה, כי אז - אומרים - אין זה חשוב מאיזו סיבה היא נופלת: אי זהירות או זדון - היינו הך הם. כנגד זה אפשר לטעון טענה אחרת. לא נראית שום סתירה בין 'תורת ההתנהגות' לבין הדעה שמעשה זדון אינו בגדר 'רשלנות' אם נאמר: כל התנהגות הנופלת מרמה מסויימת תיחשב כרשלנות - ללא צורך בהוכחת אשם סובייקטיבי - אך לא כאשר ברי לנו שאין לפנינו רשלנות כי אם זדון. השאלה נכבדה היא מכדי יכולתנו לדון בה במסגרת מאמרנו זה" (ג' טדסקי "נזקי גוף ללא שימוש בכוח ו'הרשלנות הזדונית'" [46], בעמ' 181-180). אולם הובעו דעות אחרות. נאמר כי: "אשר לעוולת הרשלנות, הרי שגם היא, ברוב המקרים אינה אכסניה נאותה, כדי לעגן בה את החיוב המבוקש, שכן אנו דנים בעניין מתוך ההנחה, שהנזק שנגרם עקב צו המניעה הזמני הינו תוצאתו של הליך שננקט בתום-לב ללא זדון, או התרשלות. במאמרו 'מטרד ליריב' (משפטים ב' תש"ל 221). דן פרופ' ש' גנוסר בטוהר ההתדיינות, היינו, בחובה הכללית המוטלת על כל מתדיין לנהוג בכנות ובהגינות בהליכי המשפט. ההפרה של חובה זו, אותה הוא מגדיר כניהול הליך משפטי בזדון או ללא סבירות, מקימה, לדעתו אחריות הנזיקין. שניתן לעגנה במסגרת עוולת הרשלנות (שם, בעמ' 235, 236). משמע, כאשר הסעד הזמני הושג בזדון ונגרם נזק, קמה אחריות בנזיקין... ...שהרי אם יוכח, כי בהשיגו סעד זמני התנהג המבקש בחוסר סבירות או בזדון, תקום האחריות הנזכרת בנזיקין, אם היא קיימת, ותיתוסף לנפגע עילת תביעה. ... ...כאשר מדובר בעוולת רשלנות אין לשלול את האפשרות לפנות ולתבוע על יסודה, גם אם מדובר ברשלנות של מי שביקש והשיג את צו המניעה, כאשר יש קשר סיבתי בין הרשלנות האמורה לבין מתן הצו" (ע"א 732/80 ארנס נ' "בית אל-זכרון יעקב" [13], בעמ' 656-655). דעה דומה הובעה על-ידי ד"ר א' רובינשטיין וד' פרידמן במאמרם "אחריות עובדי ציבור בנזיקין" [47], בעמ' 67-66 שם גרסו כי למושג רשלנות בעילת תביעה בנזיקין משמעות רחבה יותר מזו שבלשון היום יום. משמעותה לדבריהם - "התנהגות הנופלת מסטנדרט מסויים שנקבע בדין. המבחן הוא אובייקטיבי ועובדתי בלבד. בית המשפט מודד את התנהגות הנתבע על פי אמת מידה אובייקטיבית המכונה, בדרך כלל, קנה המידה של 'האדם הסביר'. התנהגות שאינה תואמת את קנה המידה האובייקטיבי מהווה רשלנות, ואחת היא אם המניע להתנהגות זו הוא רצון מכוון, אי איכפתיות או חוסר תשומת לב" (ההדגשה שלי - נ' מ'). בע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק ז"ל [14] נקבע כי אכן אף התנהגות מכוונת תילכד ברשתה של עוולת הרשלנות. עוולת הרשלנות משמשת במשפט הישראלי כלי קיבול לאחריות בשל גרם נזק מכוון שאינו נתפס ברשתן של העוולות הספציפיות (נ' כהן "נזקי שביתה, הרשלנות הזדונית, הנזק הכלכלי וגרם הפרת חוזה" [48], בעמ' 176, 177, 185, כך גם בע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד [15]). אמנם הדברים נאמרו בעניין אשם תורם אולם במסגרת שאלת התרשלות ונקבע שם כי "כבר נקבע באופן עקרוני כי המושג 'התרשלות' כולל גם מעשים מכוונים". דעתו של השופט מ' חשין בספר דיני הנזיקין תורת הנזיקין הכללית [41], בעמ' 88 ואילך אף היא נוטה להכללת מעשה מכוון, מעשה בזדון, בעוולת הרשלנות אף כי אינה קובעת דעה נחרצת בעניין זה. בדיון בשאלת קיום עוולה באשר לבעל המסרב לתת גט לאשתו - סרבן גט - המעגנה, הביעו המלומדים ד"ר ר' פרי וד"ר י' קפלן דעתם כי ניתן להיזקק לעוולת הרשלנות בתביעת פיצוי של האישה כנגד בעלה סרבן הגט המעגנה, הגם שהרשלנות תהיה רשלנות זדונית, שהרי סרבן הגט פועל מתוך כוונה וזדון, בסירובו למתן הגט (ד"ר י' קפלן, ד"ר ר' פרי הרצאה בנושא האחריות בנזיקין של סרבני גט [53]). כך גם בתביעת פיצויים שהוגשה על-ידי ילדים כנגד אביהם אשר גרם להם נזקים נפשיים חמורים כתוצאה מזניחתו אותם, בדחייתו אותם ובהפקירו אותם, נמצא כי: "המחדלים של האב עולים כדי התנהגות בלתי סבירה בלשון ההמעטה. העובדה כי האב חדל מלדאוג לילדים מתוך כוונה אינה גורעת מן האפשרות כי נתקיים יסוד ההתרשלות. כי ההתרשלות, במובנה הטכני, יכולה לכלול גם מעשים ומחדלים מכוונים, משום שהמבחן לקיום ההתרשלות הוא אי הסבירות של ההתנהגות והצפיות של הנזק" (ע"א 2034/98 אמין נ' אמין [16], בעמ' 81). סיכומו של דבר, עוולת הרשלנות מתיישבת אף עם מעשים מכוונים או זדוניים. יודגש כי בהצעת חוק דיני ממונות מוצע כי רשלנות תכלול מעשה מכוון וכלשון ההצעה: "461. רשלנות (א) רשלנות היא התרשלות הגורמת נזק לאדם, שכלפיו חייב המזיק בנסיבות הענין חובה שלא להתרשל. (ב) התרשלות היא מעשה, לרבות מעשה שנעשה במתכוון, שאדם סביר לא היה עושה בנסיבות העניין". בדיקת יסוד עוולת הרשלנות מביאה למסקנה כי אכן מתקיימת בנדון דנן עוולת הרשלנות בביצוע המעשים המתוארים על-ידי התובעת בכתב-התביעה, אף כאשר דנים אנו בהתנהגותו הפוגעת של הנתבע בצד עוולת התקיפה ולא כחלק ממנה. אכן, בין בעל ואישה יחסים מיוחדים, יחסי קירבה, יחסים רגישים, על כל אחד מבני-הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות והתנהגות המאפשרת לבן-הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר. בכך מתקיים היסוד הנדרש לקיום עוולת הרשלנות והוא האחריות המושגית (ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש [7]; ע"א 243/83 הנ"ל [10]). בין הצדדים דנן היו יחסי קירבה, עת קוימה התנהגותו הנלוזה של הנתבע כלפי התובעת בהיותה אשתו אז. הנתבע התנהג באופן שהפר בקיצוניות קוד של התנהגות סבירה כלפי אשתו: השפילה, ביזה אותה, לא התיר לה לצאת מביתם ללא רשותו, מנע ממנה שיחות טלפון, הביאה לדירת הוריו שם גרו הוריו ואחיו, שם גר עם התובעת בחדר, בתוך דירת הוריו, הפך את התובעת ל"עוזרת בית" לשפחה, הוטלו עליה כל עבודות הבית עבור כל בני משפחתו, ואבוי היה לה אם התלוננה כנגד מצבה המושפל, אסור היה לה להתרעם כנגד מצבה זה או לספרו למישהו, לשפוך לבה בדבר מצבה העגום, התרעמות או גילוי לאדם מחוץ למשפחה נחשבו כהתחצפות ולמעשה אסור ועל כך נענשה ונודתה על-ידיהם. כשנזקקה לטיפול רפואי הביא הנתבע אדם שאיננו רופא לטפל בה, ואשר נתן לה תרופה אשר גרמה לה להיות כמסוממת. התובעת סבלה מהתנהגותו זו של הנתבע תקופה ארוכה של חמש שנים. היו שבועות שבהן "נשברה" שכבה מקיאה וסובלת במיטתה, עד אשר הגיע הסבל לשיאו והיא אושפזה במצב חרדתי קשה. יודגש כי התובעת נישאה לנתבע עוד בהיותה קטינה בכיתה י' בבית ספר תיכון והיחסים בין התובעת לנתבע היו יחסים לא שווים. התובעת הייתה חלשה, תלויה ונתונה למרותו של הנתבע. בכך התמלא היסוד הנדרש בעוולת הרשלנות, של חובת הזהירות הקונקרטית (ראה: ע"א 145/80 הנ"ל [17], ע"א 243/83 הנ"ל [10]). היה על הנתבע לצפות כי התנהגותו הרעה תפגע בתובעת. "השאלה מי הוא השכן שכלפיו אתה חב חובת זהירות נחתכת לפי מבחן הציפיות, אותה אנו קובעים בדרך של איזון בין מטרות לבין אמצעים (השופט שמגר בע"א 343/74), כבר קודם לכן נפסק כי לא תמיד ניתן למצוא תשובה מלאה במבחן הציפיות, ולפיכך שומה על הפרשן להדגיש את היסוד החברתי והמוסרי של הענין העומד לדיון (השופט ויתקון ז"ל בע"א 360/59), שומה על בית המשפט לאזן בין אינטרסים הראויים להגנה, ובכך יש לבית המשפט תפקיד נורמטיבי ויוצר (השופט ברק בע"פ 186/80). ... בבוא בית המשפט לקבוע מסמרות לענין קביעת קיומה של חבות בעוולת הרשלנות, אין הוא פועל בדרך שרירותית אלא מאזן בין אינטרסים שונים. אין להתעלם מכך שאי הטלת חבות על נתבע מהווה קביעה של נורמה משפטית לא פחות מהטלת חבות עליו: Smith: Liability in Negligence (1984) 4" (ע"א 593/81 הנ"ל [14], בעמ' 184-183). אין גם ספק כי כל אדם סביר היה צופה כי התנהגות זו תגרום לפגיעה בכבוד ולנזק רגשי. התובעת גילתה סימני מצוקה עוד קודם למשבר הסופי שבו אושפזה וממנו לא הייתה חזרה. לאחריו לא חזרה לבית הנתבע - בעלה דאז. אכן נגרמו לתובעת נזקים רגשיים נפשיים עקב התנהגות הנתבע כלפיה. הנזק שאירע היה נזק אקוטי ממוקד, בקרות האירוע, במהלכו אושפזה, הייתה במצב של חרדה עמוקה, מצב שנמשך זמן נוסף. ברם בנוסף, לתובעת נגרם נזק רגשי אשר ליווה אותה בהמשך חייה, כתוצאה מחיי ההשפלה והביזוי שנמשכו שנים. כמו כן, משך חמש שנים סבלה התובעת ממצב מושפל ומבוזה ומהיעדר אפשרות לנהל אורח חיים תקין, כתוצאה מהתנהגות הנתבע כלפיה. סיכומו של דבר, נוכח הרחבת עוולת הרשלנות, בכך שניתן לכלול בה אף מעשה "מכוון" ו"בזדון" ומילוים של יתר יסודות עוולת הרשלנות, המסקנה היא כי הנתבע הוא מעוול בעוולת הרשלנות, וזאת במובחן ובנוסף על היותו מעוול בעוולת התקיפה. לו לא ניתן היה לכלול את המעשים בעוולת הרשלנות כי אז, בהיעדר עוולה ספציפית, הדרך המוגבלת להילחם בתופעה חברתית נלוזה זו של התעללות נפשית ביזוי והשפלה, תהיה רק אם התקיימה עוולה נזיקית במצורף, כמו "תקיפה" ובאמצעות מתן פיצוי על הנזק הנפשי או הרגשי שנגרם לבן-הזוג שנפגע, באמצעות יסודות הגדרת "הנזק" שהם "אובדן הנוחות", ו"כל אובדן וחיסור כיוצאים באלה", המהווים יסודות בהגדרת "נזק" בפקודת הנזיקין. כלומר, הביטוי יהיה באמצעות פיצוי בגין "ראש נזק" ולא על-ידי הטלת עצם האחריות הנזיקית מלכתחילה. לאמור, יינתן פיצוי אם נתקיימה עוולה על-פי פקודת הנזיקין או על-פי דין אחר, במצורף למעשי ההשפלה וההתעללות, ומשייקבע שאכן בוצעה עוולה ניתן יהיה ללכת בדרך זו. קרי, הליכה בעקבות פסק-דין דעקה [8], לאחר שהוכחה עוולת הרשלנות נקבעה כראש נזק הפגיעה באוטונומיה של האדם. ומשנחזור לתביעה שבכאן, אכן נגרמו לתובעת, כתוצאה מתקיפותיו של הנתבע, אותם "אובדן נוחות", אובדן שמחת חיים, אובדן אפשרות לנהל אורח חיים סביר, חיסור במעמדה בתחושותיה כאדם חופשי, בעל רצון משלו ויכולת להחליט החלטות. הפועל היוצא מכך - בהנחה של היעדר הכרה בתחולת עוולת הרשלנות על ההתנהגות כמתואר למעט התקיפה - הוא, שכיום אישה מבוזה ומושפלת שהתעללו בה התעללות נפשית ממושכת תפוצה בגין אלה רק אם נתלווה למעשים מעשה עוולה נזיקי מוגדר ככזה בחוק כמו "תקיפה" ובהיעדר "תקיפה" או עוולה אחרת בנוסף למעשים שנעשו בה - לא תפוצה, מצב זה יש לעניות דעתי לתקן. הנזק נזק על-פי פקודת הנזיקין הוא "'נזק' - אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב או חיסור מהם, וכל אובדן וחיסור כיוצאים באלה". בעבר, נזק נפשי ללא פגיעה ממשית בגוף לא הוכר כנזק המביא לפיצוי (ראה: ת"א (ת"א) 269/56 נדיר נ' כהנוביץ [34], ע"א 4/57 נדיר נ' כהנוביץ [18], ע"א 294/54 צבי נ' שמיר [19]). מצב זה שונה והיום לא רק פגיעה בגופו של אדם, אלא אף פגיעה ברווחתו הוכרה כנזק בן פיצוי בניגוד לסברה שהייתה קיימת בעבר כאמור, כי בהיעדר פגיעה בגופו של נפגע אין חוסר נוחות גרדא מהווה עילה לפסיקת פיצויים (ע"א 243/83 הנ"ל [10], ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל [20]). "לא היה מקום, על-כן, מבחינת היקפו של המושג 'נזק' שלא לכלול בחובו שלילת נוחיות גופנית, סבל נפשי ופחד, שאין להם ביטוי פיסי" (ע"א 243/83 הנ"ל [10], בעמ' 140). "המונח 'נזק' מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הגדרה זו היא רחבה, ומתייחסת ל: 'אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה'. במסגרת הגדרה זו, ניתנה הגנה לאינטרסים בלתי מוחשיים רבים. כך, ניתן פיצוי בגין נזק לא רכושי - למשל, כאב וסבל - הכרוך בנזק גוף שנגרם לניזוק. נוכח רוחבה הניכר של הגדרה זו, נפסק כי פגיעה בנוחות גופנית, סבל ופחד, גם אם אין [ההדגשה במקור - נ' מ'] להם כל ביטוי פיזי, וגם אם אין הם מתלווים לפגיעה פיזית כלשהי, עשויים להוות נזק בר פיצוי בנזיקין (ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון (להלן - עניין גורדון), בעמ' 139). על-פי גישה זו, מגנה פקודת הנזיקין [נוסח חדש] גם... 'על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו' (שם, בעמ' 141). לפיכך, נקבע כי למי שהוטרד כתוצאה מהליך פלילי אשר נבע כתוצאה מנקיטה רשלנית של הליך פלילי מוטעה כנגדו, עומדת זכות לפיצוי בגין פגיעה זו כלפי הרשות התובעת (שם). בשורה של פסקי-דין שניתנו לאחר אותה פרשה, הלכו בתי-המשפט בדרך דומה ופסקו פיצויים בגין פגיעות באינטרסים לא מוחשיים של תובעים בנזיקין. כך נקבע כי הנזק המוראלי ועוגמת הנפש שנגרמו לבעל זכות יוצרים עקב הפרת זכותו, הינו נזק בר פיצוי (ראו פסק-דינו של המשנה לנשיא השופט ש' לוין, בע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבוך, בעמ' 432). כך נפסק גם לגבי הפגיעה בכבודו ובחירותו של אדם, הטבועה בעצם אשפוזו בכפייה ושלא כדין בבית חולים לחולי נפש (פסק-דינה של השופטת נתניהו בע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל (להלן - עניין כרמלי), בעמ' 772). באופן דומה, נקבע כי הסבל שנגרם לאשה, הטבוע בעצם העובדה שבעלה גירש אותה בעל כורחה, מהווה נזק בר פיצוי (ראו פסק-דינו של השופט גולדברג בע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה, בפיסקה 9 לפסק-הדין). הוא הדין בפגיעה בכבודו של אדם וברגשותיו, אשר מהווים ראש נזק עיקרי בעוולת התקיפה ובעוולה של כליאת שווא (ראו, H. Mcgregor On Damages, at pp. 1024, 1026). אני סבור, על רקע זה, כי יש לראות גם בפגיעה בכבודו של אדם ובזכותו לאוטונומיה, הטבועה בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו שלא בהסכמתו המודעת, משום נזק בר פיצוי בדיני הנזיקין, הפגיעה, שלא כדין, ברגשותיו של אדם כתוצאה מאי כיבוד זכותו היסודית לעצב את חייו כרצונו, מהווה פגיעה ברווחתו של אותו אדם והיא נכנסת לגדר, הגדרת 'נזק' האמורה. זאת, בין שנראה בה משום פגיעה ב'נוחותו' של אדם, ובין שנראה בה משום 'אבדן או חיסור כיוצאים באלה', כלשון הגדרת נזק בסעיף 2 לפקודה. אכן, עמדנו על מרכזיותה של הזכות לאוטונומיה בעיצוב זהותו וגורלו של האדם בחברה בה אנו חיים. ראינו את חשיבותה של זכות זו ליכולתו לחיות כפרט חושב ועצמאי. מתבקשת המסקנה כי זכות זו היא חלק חיוני, בלתי נפרד, באינטרס של אדם "בנפשו, בנוחותו ובאושרו (ענין גורדון הנ"ל, בעמ' 142), אשר הפגיעה בו עשויה לזכותו בפיצויי נזיקין" (פרשת דעקה [8], בעמ' 575-573; ההדגשות שלי - נ' מ'). ראה גם ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי [21]. כל שכן כאשר הסבל הנפשי או אי-הנוחות נגרמו כתוצאה מפגיעה פיזית, שאז אין חולק שהנזק הנפשי שנגרם בעקבותיה יפוצה וכל שכן משמדובר בעוולת התקיפה שאז מעצם הגדרתה טומנת בחובה גם נזק שלא נגרם כתוצאה מתקיפה ממשית ופגיעה גופנית כתוצאה ממנה, שכן הגדרת תקיפה כוללת ניסיון או איום של שימוש בכוח, לאמור, פחד או סבל נפשי שבאו כתוצאה מאיום או ניסיון של שימוש בכוח יוכרו כמזכים בפיצוי אם נגרם סבל נפשי (ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף [42], בעמ' 659). ד"ר רימונה דורסט, מומחית בפסיכיאטריה, המומחית מטעם בית-המשפט, קובעת בחוות-דעתה כי התובעת היא אישה שפרשת נישואיה הכושלת השפיעה עליה נפשית וגרמה לה לדכדוך אף כי לא נגרמה לה, לדברי המומחית, תסמונת נפשית תגובתית שאינה הפיכה ובת-חלוף עם הזמן או שינוי במצב. לדברי המומחית "מדובר בתגובה הסתגלותית חרדתית לנסיבות חיים, לפרידה מהבעל ולסבל שקרוב לוודאי סבלה מבעלה וממשפחתו במהלך נישואיה". המומחית הוסיפה כי הנתבעת הגיעה לחדר המיון בהר הצופים עם תגובה נפשית חריפה בעקבות מעשי אלימות פיזית כלפיה. וכך כותבת המומחית: "ביום 6.7.00 הגיעה לחדר מיון בי"ח 'הדסה' הר הצופים, לאחר שבעלה היכה אותה. בבדיקה באותה העת במיון התברר שמדובר במכות שקיבלה שבוע קודם לכן, וכל אותו השבוע לא אכלה, היתה בחרדה, כואבת ומפוחדת וסבלה מכאבי ראש. על כן הובאה על ידי משפחתה למיון. כל אלה על רקע סכסוך מתמשך בינה לבין בעלה ובני משפחתו, וכתוצאה, בין שתי המשפחות. נבדקה על ידי פסיכיאטר במיון הר הצופים אשר התרשם מאי שקט פסיכומוטורי, אפקט שטוח, רעד ועיוותים בפה. התמצאה בזמן ובמקום. הושהתה ללילה במיון בשל ספק באבחנה מבדלת בין תגובה היסטרית לאפשרות של התפתחות מצב פסיכוטי. הפסיכיאטר התווה לה כדור וליום ומנוחה למשך הלילה. למחרת, דווח שנמצאה רגועה ונינוחה ועם סטטוס פסיכיאטרי שסוכם כתקין. שוחררה באבחנה של מצב היסטרי תגובתי עם המלצה להמשך טיפול פסיכולוגי. העו"ס התורנית הדגישה את הסכסוך בין המשפחות ואת מידת האלימות הקשה לה היתה חשופה 'מוכה רוב שנות נישואיה, לפני שבועיים בעלה ניסה לחנוק אותה, היכה אותה קשות וכלא אותה במחסן'. מצויין שלא היתה בטיפול נפשי מקצועי אלא בטיפול אצל שייח. למחרת בבוקר, נמצאה לתובעת על ידי העו"ס במצב הרבה יותר טוב, אביה שהיה לידה גרם לה להרגשת בטחון, ידעה שמשתחררת למשפחתה. העו"ס דיווחה לפקידת סעד ולמשטרה שהגיעה לקחת עדות בבית החולים. יומיים אח"כ מופיע דיווח בתיקה הרפואי בקופ"ח, אצל רופא המשפחה דר' דיאב, אליו הגיעה עקב מתח נפשי. הרופא התרשם ממצב של חרדה ודיכאון והתווה לה טופרניל 50 מג' ליום ואלטרולט. תרופות אלה גרמו לה לרדימות ולא המשיכה בנטילתם. לסיכום הארוע במיון 'הדסה' הר הצופים: מדובר בתגובה היסטריונית חריפה למצב דחק קשה בינה לבין בעלה ובין שתי המשפחות. ... בבדיקה שערכתי מצאתי אישה שפרשת נישואיה הכושלת השפיעה עליה נפשית וגרמה לה לדכדוך, אך כפי שאני רואה את מצבה נכון למועד הבדיקה לא נגרם לה דיכאון מג'ורי או כל תסמונת נפשית תגובתית אחרת שהיא אינה הפיכה וברת חלוף עם הזמן או שינוי במצב. ... יש להכיר לתובעת בנכות נפשית זמנית בגין תגובת ההסתגלות המדוברת, בשיעור של 10% למשך שנתיים, כאשר נקודת הציון ההתחלתית הוא יום הגיעה לחדר המיון הר הצופים עם תגובה נפשית חריפה על ארועי אלימות פיזית כלפיה ועד למועד בדיקתי אותה, נקודת הציון השניה בה נבדקה על ידי פסיכיאטר ובה לא נמצאה עדות למצב נפשי שיש עמו נכות מזה שנתיים לפחות (מועד תחילת לימודיה במוסד אקדמאי), כאשר סביר יותר להניח שהמצב התגובתי החריג חלף עוד חודשים קודם לכן, והמלצה על נכות לשנתיים מבטאת התחשבות מרבית בתובעת". ברם, לתובעת נגרם נזק נפשי, מעבר לאירוע התגובתי חרדתי הממוקד, שהתפרץ ביולי 2000. לתובעת נגרם נזק נפשי ופגיעה ברגשותיה וברווחתה מעצם התנהגותו של הנתבע כלפיה, התנהגות משפילה, מבזה, השולטת, המהופכת משוויון בין איש ואישה משך חמש שנים. נזק זה הוא נזק שליווה אותה תקופה של חמש שנים ואולם מתמשך גם מעבר לתקופה זו, הנזק מתלווה לתחושה הפנימית ואינו כזה הנמחה במהירות או בקלות. כלומר, עצם גרימתן וקיומן של הסיטואציות וההתנהגויות של הנתבע כלפי התובעת, עצם ההשפלה, הביזוי וההתנהגות המתוארת לעיל, מעצם קיומן והווייתן נגרם נזק לקורבן להם, למי שסבל מכך, למי שכלפיו נהגו כך - לתובעת. ראה באנאלוגיה - נזק שנגרם מעצם גירושיה בעל כורחה של אישה (ע"א 1730/92 הנ"ל [3]). הפיצוי - עקרונות הנשיא ברק עמד על הבעיתיות בפסיקת פיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל באומרו: "שיעור הפיצוי שיש לפסוק בגין ראש הנזק של כאב וסבל עומד לדיון לא פעם, בייחוד נוכח הקושי לכמתו ולהעריכו. לאחרונה, הושמעו דעות לא מעטות באשר לצורך בהעלאת רף הפיצוי בגין כאב וסבל באותם המקרים והנסיבות שבהם נגרמים כאב וסבל של ממש, כך שהפיצוי יהלום את חומרת הפגיעה. השופט אור ציין בהקשר זה כי "הגיעה השעה לבדוק אם אותם סכומים שנפסקו בפרט נזק זה [נזק לא ממוני - א' ב'] עד היום עונים על הנזק אותו הם באו לפצות עליו" (ע"א 6978/96 הנ"ל, בעמ' 930). בפסקי-דין של בית-משפט זה נפסקו סכומים גבוהים משנפסקו בראש הנזק הלא ממוני בעבר (ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין; ע"א 4022/98 הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל נ' טויסטר; ע"א 2517/93 בוים נ' גטהין). גם באנגליה התעורר דיון בשאלה זו. דוח של ה-Law Commission שפורסם ב-20.4.1999 קבע כי יש להעלות את שיעור הפיצוי בראש הנזק של פיצוי לא ממוני. מרבית המלצותיה של הוועדה, לרבות הצורך להעלות את שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני במקרים של נזקים חמורים, אומצו בפסיקת בית-המשפט לערעורים (ראוHeil v. Rankin (2000))" (ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב זאב [22], בעמ' 274). עוד יודגש כי נקבע בפסיקה כי סכומי הנזק הלא ממוני הקבועים בדין לעניין תשלום פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אינם רלוונטיים לעניין שיעורו של הנזק הלא ממוני הנפסק בתביעות בשל נזקי גוף אשר נגרמו לפי פקודת הנזיקין. בתביעות על-פי פקודת הנזיקין שיעור הנזק הלא ממוני צריך להיקבע בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, בכאב ובסבל של התובע במקרה הנדון. סכום הפיצויים שייפסק אינו צריך להיות מושפע מסכומי הנזק הלא ממוני הנפסקים על-פי הסטנדרטים של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, והתקנות לחוק זה, אשר אינם עונים, ואינם מתיימרים לענות, על נסיבותיו המיוחדות של מקרה אינדיווידואלי (ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין [23]). אכן, האמור לעיל נאמר בהתייחס לנזק לא ממוני שנגרם כתוצאה מנזק גופני ואולם הדברים דומים אף בהתייחס לנזק נפשי או רגשי שלא בא כנלווה לנזק גוף. בין התכליות העיקריות שביסוד מתן הפיצוי בדיני הנזיקין מצויה המטרה של החזרת המצב לקדמותו להעמיד הניזוק, ככל האפשר, במצב שבו היה נתון אלמלא ניזוק בעוולה (ברק, במאמרו הנ"ל "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" [44], בעמ' 251). לדיני הנזיקין מטרה נוספת, השוכנת ליד תכלית הצדק והיא ההרתעה היעילה (ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ [24]). "דיני הנזיקין נתפסים על-ידי רבים כמכשיר לקידום התכלית של השאת התועלת החברתית המצרפית (לדיון כללי, ראו י' גלעד "על גבולות ההרתעה היעילה בדיני-הנזיקין"), בין היתר באמצעות יצירת משטר משפטי המביא לכך שהמזיק בכוח יכלכל את צעדיו תוך הפנמת ההשפעות הנודעות למעשיו. לשם כך ראוי שהמזיק אכן יישא בכל הנזקים שהוא גורם בעוולה. על המזיק לשאת, לכל הפחות, בסכום ה-L (Loss) שבנוסחת Hand (ראוR.A. Posner Economic Analysis of Law, at p. 176; לגיבוש נוסחת Hand, ראוUnited States v. Carroll Towing Co. (1947)). אכן, הטלת פיצויים בסכום העולה על הנזק או בסכום הנמוך מן הנזק עלולה להביא עמה תוצאות בלתי רצויות. עמדו על כך Polinsky ו-Shavell בציינם כי במשטר של אחריות-בגין-רשלנות, הנשען על נוסחת Hand, חשוב כי הפיצויים ישתוו לנזק. ... עולה מן האמור כי אם יהיה המזיק צפוי לשאת בפיצויים שאינם עולים כדי הנזק שגרם, הרתעתו תהא הרתעת-חסר, ובשל כך הוא עלול להתמיד בפעילותו הבלתי רצויה או להימנע מנקיטת אמצעי זהירות שעלותם נמוכה מתוחלת הנזק (ראו א' פורת "אחריות קיבוצית בדיני-נזיקין", בעמ' 350-349). בכך יש כדי לחתור תחת המטרה של הרתעה יעילה" (ע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ [25], בעמ' 516-515). דברים אלה נאמרו בהתייחס לעוולת הרשלנות, ויפים הם גם לענייננו. אחת המטרות המתבקשות מעצם הכורח להילחם בתופעה הרעה של התעללות נפשית, ביזוי והשפלה של בן-זוג, בידי בן-זוגו, היא הצורך בהרתעה, וגם בהתחשב עם צורך זה ייגזר הפיצוי הראוי. הפיצוי - בנסיבות העניין כאמור, התובעת תובעת פיצוי בגין כאב, סבל ועוגמת נפש, לרבות פיצויים עונשיים. בנוסף תובעת התובעת החזר הוצאות ועזרת הזולת בתקופה שבה אושפזה בבית החולים. אמנם בתביעתה מציינת התובעת דרישה לפיצוי בגין הפסד שכר, אובדן פנסיה, אובדן כושר השתכרות, הוצאות רפואיות לעתיד, אולם זנחה דרישות אלה ובצדק, שכן לא הוכחו נזקים גופניים או נפשיים, המונעים או שמנעו מהתובעת לעבוד. כן לא הוכחו הוצאות רפואיות כלשהן. עם זאת נתבע גם פיצוי בגין נזק נפשי. ואכן נותרו שרידים מהנזק שנגרם אף שאלה, על-פי חוות-דעת המומחית "מהווים רק הכבדה בגדר סבל ולא מכשול של ממש באורח חייה, כגון בלימודיה ובבחירת מקצוע" (ראה ע"א 587/73 שאולי נ' מזרחי [26]). פסיקת סכום הפיצויים נתונה לשיקול-דעתו של בית-המשפט, על-פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. כאמור, על-פי כתב-האישום המתוקן שבו מודה הנתבע, הכה הנתבע את התובעת באגרופיו, סטר לה ובעט בה. בנוסף אולצה התובעת, על-ידי הנתבע ומשפחתו, לשאת בכל עבודות בית הורי הנתבע וששת ילדיהם. אין ספק שכתוצאה מכך נגרם כאב וסבל לתובעת. כמו כן הובאה בפניי עדותה של העובדת הסוציאלית של בית החולים, שאליו הגיעה התובעת ואשר העידה במסגרת ההליך הפלילי כי לתובעת אכן נגרמו כאב וסבל רבים. כן יודגשו ההשפלה והביזוי שבהם הייתה נתונה התובעת, כשהושפלה ובוזתה על-ידי הנתבע, כאשר התעמר בה בתגובה לטענת אמו שהתובעת התחצפה אליה, וכזאת עשה לאחר ששפכה התובעת מרי לבה בפני קרובת משפחה וכעולה מתצהיר התובעת הנתבע מנע ממנה לצאת מהבית ולהתקשר בטלפון משך תקופות ארוכות. הנתבע ומשפחתו נידו את התובעת, נמנעו מלדבר עמה, מלשבת עמה לאכול, זאת לאחר ש"העזה" לעזוב לבית הוריה, לאחר אחת מתקיפותיו של הנתבע אותה. הנתבע היה מקללה, צועק וצורח עליה. התובעת מציינת כי כתוצאה מכך הייתה במצב נפשי ירוד, שקעה בדיכאון מתמיד, סבלה מפחדים, מסיוטים ומחרדות. עדותה של התובעת כאמור, מקובלת עליי. פיצויים עונשיים - פיצויים מוגברים התובעת טוענת כי יש מקום, במקרה זה, לפסיקת פיצויים עונשיים. מטרת הסעד הנזיקי הוא מתן סעד תרופתי (Remedia) ולא הצהרתי או עונשי, ברם הוכר הסעד של פיצויים עונשיים והלכה שנקבעה היא שלבית-המשפט סמכות לפסוק פיצויים עונשיים אם ראה שנסיבות המקרה מצדיקות זאת, אף כי ייאמר כי נמתחה ביקורת על כך (ע"א 216/54 שניידר נ' גליק [27]; ע"א 277/55 רבינוביץ נ' "סלע" בע"מ [28]; ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, עו"ד [29]; ע"א 711/72 מאיר נ' הנהלת הסוכנות היהודית לא"י [30]). הטעם העומד ביסוד הפיצויים העונשיים הוא עונשי והרתעתי. "...קרי 'פיצויים שעל המזיק לשלם לניזוק בסכום שאינו משקף הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על ידי עוולה, אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה' (ברק בחיבורו הנ"ל, בעמ' 579). ...באותם מקרים אשר בהם התנהגות המזיק היא חמורה במיוחד, או שיש עמה פגיעה קשה בזכויות חוקתיות... הודגש הערך המוסף הטמון בפסיקת הפיצויים העונשיים, בעיקר באפקט ההרתעה והחינוך כנגד מעשים הראויים לגינוי, ובחיזוק ההגנה לזכויות הראויות לכך (ראו Conway v. Into (1991))" (ע"א 140/00 הנ"ל [25], בעמ' 564-563). בפסק-דין זה ציין בית-המשפט העליון כי לשאלת הפיצויים העונשיים יש פנים לכאן ולכאן כי הפסיקה קבעה שיש לנהוג לגביהם בזהירות. בית-המשפט העליון לא התערב בדברי בית-המשפט המחוזי שאמר שיש המטילים ספק בדבר עצם הסמכות לפסוק פיצויים עונשיים וככלל "'אין בתי המשפט פוסקים פיצויים עונשיים אלא בגין עוולות המצריכות כוונה או זדון'" (שם [25], בעמ' 567). במקרה דנן נראה כי יש לילך בדרך של קביעת פיצויים מוגברים, שכן מטרתם יפה יותר לענייננו. הפיצויים המוגברים מביאים גם הם בחשבון את חומרת התנהגותו של המזיק ואולם נבדלים מהפיצויים העונשיים בכך שהם מבטאים: "'הערכה כנה של הנזק שנגרם [לניזוק], כאשר נזק זה הוגבר על ידי התנהגותו הבלתי ראויה של המזיק' (שם, בעמ' 579; ראו גם Khodaparast v. Shad (2000); Vorvis v. Insurance Corporation of British Columbia (1989); A. Beever “The Structure of Aggravated and Exemplary Damages”). וכך תיאר שופט קנדי את ההבחנה בין הפיצויים העונשיים לבין הפיצויים המוגברים: ‘...aggravated damages are given for conduct that shocks the plaintiff; exemplary (or punitive) damages for conduct which shocks the jury’ (Muir v. Alberta (1996), at p. 714)" (ע"א 140/00 הנ"ל [25], בעמ' 563-562). "הפיצויים המוגברים נפסקים כשמדובר בנזק שאינו רכושי כגון פגיעה בשם טוב או ברגשות. בסוג זה של פיצויים יש להביא בחשבון את ההתנהגות הזדונית של המזיק וביטויים בהם השתמש. אף כאן יש להתחשב בחומרת התנהגותו של המזיק כדי להגדיל את סכום הפיצוי" (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי [31], בעמ' 489). ד' ברק-ארז בספרה הנ"ל [40], בעמ' 277-276 עומדת על הזכות לפיצויים בגין פגיעה בזכויות חוקתיות: "הזכויות שכל הפרה שלהן ראויה להניב זכות לפיצוי הן 'הזכויות המהותיות החיוביות'. אלה הן הזכויות הבסיסיות ביותר של הפרט, וההכרה בהן היא חלק מן ההכרה העצמית של כל אדם בערך עצמו... לפגיעה בזכויות אלה יפים העקרונות האנגליים של פיצויים 'כלליים' ו'מוגברים'. הפיצוי יתבסס על הערכת מידתה של הפגיעה ברגשותיו של היחיד, על רקע נסיבות הענין. נוכח מהותה של הפגיעה בזכויות מסוג זה, לא ניתן לצפות להוכחה מדוייקת של הנזק כדוגמת ההוכחה שנדרשת בהתיחס לנזקים התוצאתיים - הפיזיים או הכלכליים". ראה דעתה של עורכת-הדין ביטון בעבודת הדוקטורט [52], לקבוע פיצויים מוגברים בגין פגיעה ברגשות בגין הפליה כנגד נשים. המחברת מציעה להכיר בפגיעה ברגשות כראש נזק מוכר כאשר מדובר בהפליה וניצול פערי כוח נגד נשים ובהערכת עוצמת הנזק שנגרם לתובעת, להפעיל מדדים שונים שיהיו לעזר לבית-המשפט. הדברים יפים גם לענייננו, לפגיעה ברגשות בגין השפלה, ביזוי, פגיעה באוטונומיה ובכבוד ואלה דבריה: "בשלב ראשון, יש להגדיר את הפגיעה ברגשות כראש נזק מוכר וחשוב בדיני הנזיקין. הגדרה זו נובעת מקיבוץ התחושות הרלבנטיות אשר תוארו לעיל כמי שמקורן במעשי ההשפלה ו/או ניצול פערי הכוח של אדם כלפי רעותו, וביניהן בין היתר, תחושות שעניינן פגיעה בכבוד, פגיעה באוטונומיה, סבל נפשי, השפלה, בושה, צער, עלבון, תסכול, ערעור האמונה ותפיסת העצמי ופגיעה בהערכה העצמית של הפרט, הן כאינדיבידואל והן כחלק מקבוצה. השימוש במדדים אלה יאפשר לבית המשפט בראש ובראשונה לזהות את סוג הנזק שלפניו ולהמשיגו, מבין מגוון התחושות הקשות המפורטות בו כלעיל. בשלב שני, בבואו להעריך את עוצמת הנזק שגרמו מעשי הנתבע, יוכל בית המשפט להפעיל מדדים שונים העשויים להיות לו לעזר לזיהוי היקף ועוצמת הנזק. כך למשל יילקחו בחשבון מידת הפגיעה בניזוק, כפי שהוא מתארה, טיב הזכות של הניזוק שנפגעה, איפיון הזכות כחוקתית-מהותית, אופן הפגיעה בזכות - למשל, האם נעשתה לעיני אחרים מלבד הניזוק, כוונת המזיק לפגוע בניזוק, חומרת המעשים או המחדלים של התובע ומידת חריגתם מהתנהגות סבירה, מידת חוזקו הכלכלי, חברתי או תרבותי של הנתבע למול התובע, וכל שיקול נוסף אשר יראה לבית המשפט צודק ונכון בנסיבות הענין לצורך הערכת היקף הנזק שנגרם לניזוק ומידתו. מדדים אלה עשוים להוות כולם מדד חשוב להערכת מידת הפגיעה בניזוק, אשר מגדירה בעצם את 'נזקו' והיא קורלטיבית להערכת הפיצוי ההולם בגין נזק זה. בד בבד, מדדים אלה יכולים להוות בסיס לקביעה האם להעניק כלל פיצוים מוגברים לניזוק במקרה הנדון. הכלל הראוי הוא כי פיצויים בגין פגיעה ברגשות צריכים להינתן כענין שבשגרה, מתוך ההבנה הגוברת בחשיבותם החברתית והמוסרית של האינטרסים המוגנים במסגרת ראש נזק זה. לצדם, יידרש התובע להוכיח כי במקרה שלו, מן הראוי להעניק לו גם פיצויים מוגברים בשל אופי הפגיעה הייחודית והמשפילה בו, שהיה בה כדי להגביר את נזקו. כפראפראזה על דברי הנשיא ברק בנושא הפיצוי בגין הפגיעה באינטרס הבלתי רכושי בלשון הרע, יוכל בית המשפט לומר בכל מקרה ומקרה כך: 'אכן, הנזק הלא רכושי הוא נזק בר פיצוי. לעתים קרובות נזק הוא ניכר, והניזוק זכאי לפיצוי ממשי ולא אך לפיצויי נחמה... על בית המשפט לעשות מאמץ תוך בחינת כל מקרה לגופו, להעריך את היקף הפגיעה... ולקבוע אותו פיצוי אשר יהא בכוחו, ככל האפשר, להעמיד את הניזוק במצב שבו היה נתון...'" (שם [52], בעמ' 338). "במקרה הראשון [של פיצויים עונשיים - נ' מ'], הפיצוי הנפסק בא בברור למטרות עונשיות ואילו במקרה השני [של פיצויים מוגברים - נ' מ'] מדובר בהערכה כנה של הנזק, כשנזק זה הוגבר על ידי התנהגות בלתי ראויה של המזיק (טדסקי, דיני נזיקין, ברק, שם, סעיף 344, עמ' 579, ראו גם וינפילד וג'ולוביץ, שם, עמ' 630-635). לסוג הראשון ניתן להביא, לשם הדגמה, פיצוי הנפסק בגין תקיפה בזדון ללא התגרות קודמת (ע"א 216/54 שניידר נ' גליק, פ"ד ט' 1331, 1336, הסגת גבול במקרקעין של הזולת אף היא בזדון ובראש גלי והריסת רכוש (ע"א 277/55 רבינוביץ נ' "סלע" חברת שיכון בע"מ, פ"ד יב 1261, 1277)" (ת"א (י-ם) 1212/96 נציגות יורשי המנוח יניב רותם ז"ל נ' ורצברגר [35], בפיסקה 39). משמדובר בפיצויים מוגברים (Aggravated Damages) - "הנזק שנגרם לניזוק אינו 'רכושי', אלא נזק שפגע בשמו הטוב או ברגשותיו, ועל כן סכום הפיצויים הנפסק הוא מטבעו ‘AT LARGE’, דהיינו, אינו ניתן להערכה כספית מדוייקת, בהערכת נזקים אלה יש מקום להתחשב בנסיבות המיוחדות בהן בוצעה העוולה, כגון בהתנהגותו הזדונית של המזיק, והביטויים שבהם השתמש. נסיבות אלה הן רלבנטיות, שכן הן משפיעות על שיעור הנזק שנגרם לניזוק. חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. מכאן שגם בסוג זה של פיצויים, כמו בפיצויים לדוגמא, יש להתחשב בחומרת התנהגותו של המזיק, ולהגדיל, בהתאם לכך, את סכום הפיצויים המגיעים לניזוק. למרות דמיון זה בין שני סוגי הפיצויים, נבדלים הם אלו מאלו בכך, שהפיצויים לדוגמא מניחים מראש כי סכום הנפסק לניזוק אינו מהווה הערכה כנה של הנזק שנגרם לו, אלא בא למטרות עונשיות; לעומת זאת, בפיצויים המוגברים, סכום הכסף שנפסק לניזוק מהווה הערכה כנה של הנזק שנגרם לו, כאשר נזק זה הוגבר על ידי התנהגות הבלתי ראויה של המזיק" (אנגלרד, ברק וחשין בספרם הנ"ל [41], בעמ' 579). דברים אלה נאמרו בהתייחס לפגיעה בשמו הטוב של אדם. דברים אלה יפים גם לנסיבות שבפנינו בתביעה דנן, דברים אלה יפים בהתייחס לנזק הרגשי, לפגיעה, לאובדן רווחתה של התובעת בגינם יש לפצותה ובהערכת נזקה יש להתחשב בהתנהגותו הבלתי ראויה של הנתבע כלפיה. אין להתעלם מן העובדה כי התקיפה, ההתנהגות המעוולת, המשפילה נעשו במישור היחסים בין בעל לאשתו. במקרה של אלימות במשפחה הפגיעה באישה אף חמורה יותר מאשר בתקיפה רגילה. ביתו של אדם הוא מבצרו, ואדם המותקף בתוך ביתו שלו נותר חסר אונים ללא עזרה וללא מקום בטוח להימצא בו. מכאן שהנזק הנפשי כתוצאה מכך רב יותר. כך לגבי בן משפחה כל שכן כאשר מותקפת האישה על-ידי בעלה, אדם עמו מערכת היחסים אמורה להיות מיוחדת מבחינה רגשית, פגיעה ואפופת רגשות אימון. המחוקק הכיר בחומרה היתרה של תקיפת אדם על-ידי בן-זוגו וקבע כפל עונש למי שתוקף בן-זוג בסעיף 382 לחוק העונשין ואף חקק חוק מיוחד שמטרתו להגן על מי שמותקף על-ידי בן משפחה ועל בן-זוג המותקף על-ידי בן-זוגו, הגנה מיוחדת מהירה ואולם זמנית בחוק למניעת אלימות במשפחה. התובעת סבלה משנים של התייחסות משפילה ביותר של הנתבע ושל משפחתו כלפיה, זאת בנוסף לאלימות הפיזית אשר סבלה מהנתבע. התקיפה, ההשפלה וההתעללות, שבוצעו על-ידי הנתבע אוצרים בתוכם התנהגות מעוולת במשנה תוקף שכן המעשים הרעים נעשו על-ידי הנתבע כנגד אשתו. אין אישה אסקופה נדרסת לבעלה. אין להתיר לבעל להתנהג התנהגות חסרת רסן כלפי אשתו מתוך שמרשה לעצמו לנהוג כך משום שהיא אשתו. הנתבע לא היה מעז לבצע מעשיו הנפשעים כפי שנהג כלפי התובעת אשתו, לו דובר באדם אחר. עצם היות התובעת אשתו הביאה, לפי תפיסתו של הנתבע, לכך, שהותר כל רסן וכל מחסום מפני התנהגות בת פגיעה פיזית והשפלה נפשית כלפיה. נאמר, כי יהא אדם מכבד אשתו יותר מגופו. נאמר, כי לחיים ניתנה ולא לצער, וכן האישה כלפי בעלה (רמב"ם, אישות, טו, יט [א]). הודגש על-ידי חכמי ישראל הקשר המיוחד של בני-הזוג וכתוצאה עוצמתה היתירה של הפגיעה כאשר מדובר באשת המעוול, כי היא יושבת לבטח אתו ודמעתה מצויה (אור זרוע, בבא קמא, קסא [ב]). לאמור, אישה מרגישה ביטחון בבית בעלה, לאישה רגישות יתירה אם הפוגע בה הוא בעלה (פרופ' א' שוחטמן "אלימות נגד נשים כעילה לגירושין" [49]). אף ללא אלימות פיזית - בעל שציער אישתו הרבה "עד שמרוב צער היא מואסת אותו... והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה, עד שהיא שנאה את החיים". קובע התשב"ץ כי יש לכפות על הבעל גט, לאמור התעללות רגשית מהווה עילה לכפות גט (תשב"ץ, ב, ח [ג]). בית-הדין רבני חייב בעל במתן גט והפעיל סנקציות כנגדו כשהייתה אלימות נפשית אף ללא אלימות פיזית בציינו: "אלימות נפשית קשה לא פעם ומסוכנת יותר מאלימות פיזית. רמיסת כבודו של האדם הפיכתו לאבק אדם, לסמרטוט ולאפס, גרועה יותר במקרים רבים מאשר אלימות פיזית... מדובר במאיסות מוחלטת שנגרמה בעטיו... ובחיים של צער כאב והשפלה, האשה ניתנה לחיים ולא לצער, ויש להפעיל כנגד הבעל צעדים מתאימים בכדי להביא למתן גט" (תיק 016788168-4-1 [38] מובא ממאמרו של פרופ' שוחטמן, הנ"ל [49]). אכן מובאות אלה הן מתוך המשפט העברי ובמקרה דנן מדובר בזוג מוסלמי, אולם מהותן של המובאות היא כלל חברתית, ויפה לכל אדם. בקוראן הודגש (בסורת הביזנטים) פסוק 21: "הוא (אללה) שיצר בעבורכם נשים מעצמכם ובשרכם למען תשכנו עימהן וקבע ביניכם רגשות אהבה ורחמים" (ג' בכור המשפט בעולם הערבי [43], בעמ' 262). הנתבע הפר כל אלה, ברגל גסה וביד פושעת תרתי משמע, וביחס נפשי פוגע בוטה ומשפיל. יודגש גם, גילה הצעיר של התובעת אשר נישאה לנתבע בהיותה בת 16, תלמידת תיכון. יודגש גם, כי מעשי התקיפה וההתעללות לא היו מקרים חד-פעמיים כי אם נמשכו משך תקופת הנישואין בת חמש שנים, וחרף ניסיונותיה של התובעת לרצות את הנתבע וקבלת אפיוני התנהגות וחיים של אישה מצייתת וכנועה וכפי שאמרה בעדותה בהליך הפלילי, בפרוטוקול אשר צורף כחלק מהראיות בתביעה דנן, לדוגמה - כי התנאים לאחת מחזרותיה הביתה היו שתחזור ותשרת את בעלה בלבד... שאסור היה לה לצאת מהבית, ועוד. עוולת התקיפה אותה ביצע הנתבע נעשתה בזדון, מתוך כוונה מכוונת. כפי שנאמר, פיצויים בהתייחס לעוולות שבהן קיימים הזדון או הכוונה אינם באים לבטא דווקא את גודל נזקו של התובע כי אם גם את גודל עוולתו של הנתבע ומבחינה זו יש בהם סטייה מהעיקרון של החזרת מצבו של הנפגע לקדמותו (קציר בספרו הנ"ל [42], בעמ' 709). "לענין זה קובע גם אופיו ומהותו של הנזק" (ע"א 734/82 לבנון נ' לבנון [32]). כאמור, בעיקרון, מטרת פסיקת פיצויים בדיני הנזיקין הם העמדת הניזוק במצב שבו היה אלמלא מעשה העוולה ככל שניתן לעשות כן באמצעות תשלום כסף. מטרת הפיצוי בפגיעה בנפש האדם כפי זו שבכאן היא, בין השאר, שיקום הדימוי העצמי, שיקום הכבוד, התדמית, "בדרך זו מגשימה הפסיקה את התכלית הנזיקית של השבת המצב לקדמותו שכן הדימוי וההערכה שהיו מנת חלקו של הנפגע לפני הפגיעה חוזרים לקדמותם עד כמה שהדבר בידי בשר ודם. לעומת זאת התוצאה של פסיקת פיצוי נמוך על פגיעה בשם הטוב מנציחה הנזק" (ת"א (ת"א) 2578/00 מקדונלדס נ' מקדונלד'ס (אלוניאל) בע"מ [36], בעמ' 863). אכן דברים אלה נאמרו לעניין פגיעה בשם טוב, ואולם יפים הם גם לענייננו, אף בנדון דנן פיצוי ראוי עשוי להביא לשיקום הדימוי העצמי, הכבוד והתדמית של התובעת שנפגעו פגיעה כה גסה על-ידי הנתבע. משמדובר בנזק נפשי, רגשי, פגיעה ברווחתו של אדם, "אובדן וחיסור כיוצאים באלה" קשה היא המלאכה לכמת את גובה הפיצוי ולקובעו. המומחית מטעם בית-המשפט קבעה לתובעת נכות בשיעור של 10% זמניים לתקופה של שנתיים, בגין תגובה נפשית חריפה על אירועי אלימות פיזית כלפיה והסבל שסבלה בימי נישואיה, ובהתחשב בכך שלאחר כשנתיים החלה התובעת ללמוד במוסד אקדמי כך שסביר להניח, על-פי קביעת המומחית, שהמצב התגובתי החריג חלף. מצבה הנפשי של התובעת בתקופה זו, שבה הייתה במצב תגובתי חריף, הוא אכן חלק מהנזק שנגרם לה, ויש לפצותה בגין כך. ברם, עצם הפגיעה הנמשכת משך כ-5 שנים של התעללות, ביזוי, השפלה, העמדת התובעת כשפחה בבית הנתבע והוריו, מחייבים קביעת פיצוי נוסף. כמו כן אין ספק שנגרם לתובעת נזק נפשי מתמשך אשר ילווה את התובעת שנים ארוכות אף שכלפי חוץ התאוששה והחלה ללמוד. על הנזק הנפשי זה ניתן גם ללמוד מקריאת עדותה של התובעת, במשפט הפלילי שהתנהל כנגד הנתבע, כאשר בית-המשפט שם מציין "העדה על סף בכי" (בעמ' 4, פרוטוקול מיום 18.6.2002) "העדה נבוכה מאד... העדה נבוכה משפילה עיניה ומתביישת להסתכל על בית המשפט" (בעמ' 5 לפרוטוקול מיום 18.6.2002). כלומר, עדויות לנזקים המלווים את התובעת עד עתה. על-כן ייקבע פיצוי מוגבר בגין הנזק שנגרם לתובעת מעבר לפיצוי אותו יש לקבוע על-פי חוות-דעת המומחית, 10% נכות זמנית לתקופה של שנתיים. בנוסף יודגש כי פסק-דין זה ניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] ובית-המשפט רשאי להפעיל שיקולים הנובעים מן הדין ושיקולים אנושיים ומוסריים (ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציולה דה טרה סנטה [33]). סיכום התובעת לא הוכיחה נזקים מיוחדים ואף לא הפסד שכר עתידי, הפסד פנסיה או זכויות סוציאליות, על-כן לא ייקבע פיצוי בגין ראשי נזק אלה. התובעת הוכיחה נזק של אובדן רווחה, חיסור, וכיוצ"ב, בגין תקיפת הנתבע אותה וכן ובנוסף הוכיחה כי נגרם לה נזק רגשי. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים לעניין הפיצוי הראוי והצודק להיפסק במקרה דנן, אני קובעת כי הנתבע יפצה את התובעת בגין הנכות הזמנית של 10%, לתקופה של שנתיים, בסכום של 20,000 ש"ח. במצב המושפל, הבזוי והמנודה שבו הייתה שרויה התובעת עקב מעשי הנתבע, משך חמש שנות הנישואין, הפיכתה למעין משרתת בבית הנתבע ומשפחתו, ובנוסף היותה נתונה לתקיפותיו ואלימותו הפיזית של הנתבע, ואף מסוגרת בבית, מנודה ומושפלת, אני קובעת כי הנתבע יפצה את התובעת בסכום של 70,000 ש"ח הן בגין הפגיעה בגופה ובגין הפגיעה בכבודה, באוטונומיה שלה, ברגשותיה, בגין אובדן רווחתה, ונוחותה, וחיסור היכולת לחיות חיים סבירים, תקינים ונורמלים, משך חמש שנים והשפעת כל אלה על מצבה הנפשי והרגשי גם לאחר מכן. סך הכול סכום הפיצוי הוא בסך של 90,000 ש"ח. הנתבע יישא בהוצאות בגין תביעה זו וכן בשכר טרחת עורך-דין + מע"מ בסך של 5,000 ש"ח. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלומם בפועל. הותר לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.פיצוייםהתעללות